תגית: מסגרת

אבא מודאג הגיע אלי לקליניקה. אשתו מאושפזת והילדה תלמידת תיכון, בסיכון לנשירה מלימודים. הילדה לא פנויה ללמידה אומרים בבית הספר. לא ללחוץ. לא לדרוש. לשחרר. מה את אומרת שאל אותי האב. מבקש שיהיו לילדה כלים להתמודד עם התקופה הקשה. להכיר במציאות הלא קלה ולא לנטוש. לקבל כלים לעשייה משמעותית, שלדעתו מהווה את הכוח להתמודד עם המציאות.
המטרה של cbt היא לשנות את דפוסי החשיבה שמאחורי קבלת ההחלטות המובילות לנזק עצמי ובמקביל להרחיב את ההחלטות המובילות להתנהגויות יצרניות, לתוצאות פרו חברתיות ובסופו של דבר לחיים ללא הרס עצמי. האסטרטגיה היא לגלות יכולות, לחזק אותן ולהשתמש בהן כדי לצמצם את גורמי הסיכון.
הכרה בחוזקות של הילד מעודדות אותו להצטרף למאמצים המשותפים ליצירת שינוי דפוס החשיבה. כל הסבל שעובר בתודעתנו איננו המציאות, אומרת ביירון קייטי. זהו רק סיפור שאנחנו מענים את עצמנו אתו. יש לה מערכת פשוטה, שניתנת לשכפול לחלוטין, ושניתן בעזרתה לשחרר את עצמנו מהמחשבות שגורמות לנו לסבול. “כל מלחמה מתחילה על הנייר”, היא מסבירה. אנחנו כותבים את המחשבות המלחיצות שלנו, ואז שואלים את עצמנו את ארבעת השאלות.
ראשית חשוב להבין מה חושב האב. מה יקרה אם נשחרר ולא נלחץ על הילדה ומאידך מה יקרה אם בדרך מושכלת נביא את הילדה לעשייה משמעותית עם כלים להתמודדות עם המצב הקיים? ישבנו בקליניקה וכתבנו באופן ברור את המחשבות.
שאלה 1: האם זאת האמת? האם המחשבה שרשמת נכונה, האם זאת האמת. שאלה 2: האם אתה יכול לדעת בוודאות של 100% שזאת האמת? למצוא את התשובות שחיות מתחת למה שאנו חושבים שאנו יודעים מהיכן מגיעה המחשבה?. שאלה 3: איך אתה מגיב – מה קורה – כשאתה מאמין למחשבה הזו? מתחיל להבחין בסיבה ותוצאה פנימית. איך אתה מתייחס לעצמך, כשאתה מאמין למחשבה הזו? ערכנו רשימה ספציפית. הרשימה הייתה ארוכה, שאם נוותר הילדה לעולם לא תתמודד עם קושי. לא רק עם לימודים ובית ספר. זה יהיה בעבודה זה יהיה בעתיד כשתהא אמא. שאלה 4: מי אתה תהיה בלי המחשבה הספציפית על תוצאות כפי שאתה רואה אותן? איך היית מרגיש? האב הדגיש אני כאבא שלה, חייב לתכנן מסלול לחינוך נכון לילדה. לראות את כל הסיכונים.
כשסיימנו. כהנחייתה של ביירון קייטי, הפכנו את המחשבה לחיובית: הילדה תתמודד והיא תשכיל להשיב עצמה לעשייה משמעותית. בית הספר לא יוותר על הבת שלי וילחמו יחד איתי. כאבא, דואג לפרנסת הבית ובריאותה של אשתי והילדה בוגרת ולוקחת אחריות מלאה על ההתנהלות שלה. כשיש כיוון, נפגשנו עם הילדה ובנינו תוכנית התערבות המוסכמת על ידי האב והבת, להתנהלות נכונה בזמן משבר.

שנים שאני מורה למתמטיקה בחטיבת הביניים. אני יודעת שכשאני רואה תלמיד עם עיניים כבויות בכיתה שמשדר חוסר עניין בשיעור, אמצא את הזמן לשוחח אתו. כשאני באמצע שיעור ותלמיד זרק קללה עסיסית לחברו. אני מפסיק/ה את השיעור ומנהלת דיון. אני משתדלת לקיים שיחות אישיות עם התלמידים שלי ולהיות בקשר הדוק עם ההורים לרווחת התלמידים והצלחתם האקדמית.
כששואלים אותי מה את עושה במסגרת החינוכית, אני אומרת שאני מורה לשיר עברי ומורה למתמטיקה. לאחר סיטואציה מול מחנך כיתה, אני שאלתי את עצמי ושואלת גם אתכם הקוראים, האם לא כל מורה הוא גם איש חינוך? האם אני צריכה להיות מחנכת כיתה, כדי להגדיר את עצמי כ"מחנכת"?
בישיבות הפדגוגיות ניתן להבחין בין מורה למחנך; המחנך מנהל את הישיבה וניתן לשמוע את תגובות המורים על התלמידים ומתוכן להסיק מי באמת מכיר את תלמידיו לעומק. כמורה לשיר עברי מול 36 תלמידים בכיתה ובכל שכבה 3 כיתות ומדובר ב4 שכבות, אני מודה שלא מסוגלת להגיע לכל תלמיד בפן האישי. במתמטיקה שמדובר בקבוצות קטנות של עד 17 תלמידים. אני לא מוותרת על קשר אישי עם אף תלמיד/ה.
תפקיד המורה המקצועי זהה לתפקידו של מחנך הכיתה (בקשר האישי עם התלמידים) כל מורה יכול לתפקד כמחנך, גם מבלי שתושם עליו התווית "מחנך כיתה". ההבדל המשמעותי טמון בתפיסה של הנהלת בית הספר או משרד החינוך בתפקידו של המורה בבית הספר. כל מי שמלמד ועובד עם בני נוער במסגרות כאלה ואחרות, נתקל באינספור סיטואציות שדורשות ממנו לחנך או להנחיל את תפיסת עולמו החינוכית.
בתוך הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי (CBT), יש לגישה המוטיבציונית (MI) יתרון מעשי מיידי בהבאת התלמידים/ ילדים/מטופלים למצב של מעורבות ושיתוף פעולה והרחקת הקונפליקט והריחוק מעימות ביננו. השיחות האישיות והקשר האישי ב- MI מתאפיינות באי- שיפוטיות, העדר עימותים, כבוד, סקרנות, תמיכה ושיתוף פעולה עם דגש על אוטונומיה והכוונה עצמית של התלמיד. התהליך של גילוי סיבותיו של התלמיד עצמו לרצות בשינוי התנהגותי והדרכים לעשות זאת עומד בלב לבה של הגישה המוטיבציונית.
החשיבות של המחנך להכיר בחוזקות של התלמיד. כשהתלמיד מרגיש שחוזקותיו מוקרות על ידי המחנך, הכרה זו מעודדת אותו להצטרף למאמצים המשותפים ליצירת שינוי. האסטרטגיה היא לגלות יכולות, לחזק אותן ולהשתמש בהן כדי לצמצם גורמי סיכון של נשירה.
אסכם, שאחת התרומות החשובות של גישות CBT המבוססות על קבלה היא ההתמקדות בחקירת ערכיו של המטופל והבהרתם באוזניו (Amrod&Hayes, 2014). חשוב שכל מנהל, מחנך כיתה וההורים יוקירו ויכבדו את המורה המקצועי כמחנך.

"אני לא מבינה למה הבן שלי מרגיש דחוי, מרגיש לא אהוב, מרגיש שכולם נגדו", פתחה אם בפגישה שהתקיימה בקליניקה שלי, בה אני עוסקת גם בהדרכת הורים. השאלות שנשאלו הן: אייך תחושה זו באה לידי ביטוי בשטח? מה הם האירועים שניתן לתאר התנהגות של חברים, משפחה ומה תגובות הילד? מתי מתקיימים אותם אירועים? יום חול, שבת, חגים, מסגרת ביתית, מסגרת חינוכית, בלתי פורמלי ועוד. ושאלה אחרונה, כמה פעמים ביום, בשבוע בחודש, מתרחשים אותם אירועים?
שיקוף נכון של הדברים מאפשר להתייחס באופן ממוקד לגורמים שמהווים את התחושה. במקרה שלנו, הגענו לילד שנמצא במצב לימודי וחברתי שמבקש התערבות בטיפול רגשי. הילד לא רק שהרגיש דחוי חברתית, מדובר בתחושת חוסר מסוגלות אקדמית ואי עמידה ברף המתבקש לגילו, לפי ראות עיניו. מכל מקום ברור שיש לפתח רשת של חברים פרו – חברתיים שיוכלו לספק תמיכה ודוגמה אישית.
התנהגות פרו-חברתית כוללת מגוון התנהגויות הננקטות כדי להגן ולשפר את רווחתו הנפשית של האחר. התנהגות זו מונעת לא רק ע"י אינטרס אישי והמבצעים אותה מוכנים לשלם מחיר אישי לטובת אחרים. מודל התועלת החברתית מציע כי בעת חלוקת המשאבים אנשים נוטים לקחת בחשבון גם את האחר ולא מונעים רק מתועלת עצמית. גם בני משפחה יכולים לספק הזדמנויות לקשר פרו- חברתי ותמיכה. כפי שאני מדגישה בספרי "גלגולו של חינוך", שם אני מפרטת את החשיבות של 7 שנים שקודמים למסגרת החינוכית, שהם המצע לחיים, שמקבל הילד בבית הוריו, במסגרת הביתית.
במקרה של טיפול בקושי של פרו-חברתי – התעמתות מובילה להתנתקות ולאובדן תנופה של התקדמות. כך שבמקרה הזה, שגם הוא חינוך וכפי שכתבתי לא פעם, על מנת להגיע לחינוך יש להביא את הילד למצב של עימות בין הדחף לחינוך אותו אנו מבקשים, במקרה זה, יהיה נכון להתנהל בהענקת חום, שיתוף פעולה, ישירות, שבחים והבנה מהירה של השקפת עולמו של המבקש עזרה. השאלה תהא מה מבקש ההורה שיקרה? לאיזו רמת תקשורת חברתית היה מבקש להביא את ילדו ומהי עמדתו שלו ביחס לחברים בחייו שלו. שהרי מדובר ב"גלגולו של חינוך".
יש לבחון ביחד את השפעתם של הדפוסים האנטי חברתיים של חייו של ההורה. להכיר את החוזקות האפשרויות ואיתם ליצור טכניקה ליצירת מעורבות. החשוב הוא לראות את ההורה כמודל חיקוי לילד. כבר בבית רוכש הילד את הכלים להתמודדות עם קשיים. בבית הילד מקבל את השיקוף למסוגלות העצמית שלו. כמורה מזה 35 שנים אני אומרת בביטחון מלא. אין ילד שלא יכול. יש רמות שונות של מסוגלות בתחומי עניין שונים. יש רמות שונות של יכולת פיזית. בחוסן נפשי של הילד, באמונה של הילד בעצמו, יש לנו את הכוח לנצח כל מכשול, הכל תלוי בטיב המילוי אותו נשכיל לרקוח בכלים פרקטים ומתוכננים מראש.

בתוכנית הרדיו "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום" ראיינתי שתי נערות שלומדות בכיתה קטנה. המיקוד היה הצלחה בתחום האקדמי, החברתי ובמימוש הכישרונות שלהן. המיקוד בראיון היה שיחס אישי, אנושי ונורמלי הוא שמאפשר התמודדות עם הקשיים.
הפיקוח וההדרכה לקיום תהליכים חינוכיים עשויים להיות חיוניים כדי לספק משוב והנחיה, גם למטפלים המנוסים ביותר. רבים המטפלים, השדרנים ו/או המורים צמאים להיות בתפקיד המושיע והמסע שלהם מובל לתשישות והאשמה עצמית של אי הצלחה (sperry,2006), כי למסע כזה לא יוצאים לבד.
רעיון הכיתה הקטנה מהווה "מגרש ביתי" שמאפשר יחס אישי ומעקב על הנעשה בתהליך המסע החינוכי להצלחה. המאבק של אנשי החינוך לאפשר כיתות קטנות ולא רק לילדי החינוך המיוחד, מתקיים מזה שנים ויש לתת עליו את הדעת. הכיתה הקטנה מאפשרת לראות כל תלמיד/ה ולהכיר בכך שכל אחד ואחת הינו בעל צורך בהכלה, באהבה וביחס אישי. כל מורה מקצועי/מחנך/הורה עוסק בין היתר בטיפול קוגנטיבי לילד שאותו הוא מלווה. טיפול זה מצריך אמפתיה, גמישות, קבלה, יצירתיות וסבלנות מצידו של המבוגר המוביל ולכן כדי להביא להצלחת הליווי החינוכי חובה עלינו לעשות למען הקטנת הכיתות.
היחס האישי יאפשר לעסוק בניסויים התנהגותיים שמתקיימים בפעילות של דמיון מודרך, כתיבת תסריטים בדמיון, תרגול מסוגלות עצמית, העצמה ובניית מיומנויות חדשות. מעקב צמוד לכל ילד במסע האישי שלו. לראות כל ילד כאדם נפרד מהקבוצה וכמובן לעשות הכל למען החיבור לקבוצה הגדולה. לא נכון לקיים חינוך ליחיד, כשאנחנו רואים אותו רק כחלק מקבוצה ולא כפרט יחיד ומיוחד.
בניית שיתוף פעולה ביצירת מטלות שיעורי הבית. לא כל הילדים מקבלים את אותה כמות או אותו אתגר אקדמי, בסגנון ההוראה המותאמת עליה אני מרחיבה בספרי "גלגולו של חינוך". מטלות בית עשויות להוות קושי אם התלמידים חוששים שמא יחוו רגשות שליליים במהלך העבודה על המטלות. חשוב שהמורה יוודא שהתלמיד מבין מדוע שיעורי הבית ניתנו לו ומה ישיג כתוצאה מעשייתם. שיעורי הבית חייבים להיות ספציפיים לתלמיד וברי ביצוע במסגרת הזמן הנתון. כדי לנחול הצלחה על ההתערבויות להתאים ככל האפשר לסגנון הלמידה, ליכולות ולמוטיבציה של התלמיד. מצופה מבני המשפחה לספק הזדמנויות לקשר פרו- חברתי ותמיכה.
כדי לאפשר את אותו יחס אישי הנכון להעצמת הרווחה הנפשית של הילדים, הן במסגרת הביתית והן במסגרת החינוכית, חשוב לשקם את יחסי המשפחה, יחסי המורה – תלמיד. לקבל את הכלים הנכונים להתנהלות ולהתנהגות עם כל ילד וילד באופן הכי אישי שאפשר. כי כל ילד זקוק לאותה תמיכה ואהבה ולא רק הילד שאובחן והוגדר כחינוך מיוחד. כי כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד. הכוונה והדרכה ניתן לקבל במסגרת הדרכת הורים/מורים באופן פרטי או ציבורי. הכוונה ייעוץ להצלחת התהליך מאפשרת הצלחה הדדית הן של המבוגרים האחראים והן של הילדים.

"מצב הרוח שלנו ירוד, אין חשק לעשות כלום. אנחנו ריקים", אמרו לי זוג הורים שנמצאים בישוב שלי (מפונים) שהגיעו לקליניקה. ברור שגם מכונית שלא מלאנו בה דלק, תהא ריקה ולא תוכל לנסוע גם אם מאוד נרצה. הרוח שלנו היא הדלק לגוף ולנשמה שלנו. כשמצב הרוח ירוד, אין אנרגיה לעשייה. כיצד נמלא את נפשותינו באנרגיה? שיחה עם משהו, שירה, ריקוד. כשאנחנו נאמין ביכולת שלנו לתקשר ולהוציא את שעל ליבנו, להאמין בעצמנו, שמצב רוחנו הוא נורמלי, נוכל לעלות את המדרגה ולעשות למען מילוי אותה אנרגיה חסרה.
אמונה, במובנה הרחב, היא מצב פסיכולוגי בו אדם חש כי טענה או הנחה מסוימת היא נכונה (אמת). אנחנו לא פעם חשים שאנחנו מאבדים תקווה. תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד טוב יותר מההווה. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה. אותה תקווה גם היא קשורה קשר ישיר לאמונה שלנו בעצמנו. להאמין שיש באפשרותנו, ביכולתנו להתגבר על הקשיים. שאותו קושי שאנחנו חווים, ייתכן שבעוד מספר ימים, נבין שהצלחנו בקלות להתגבר עליו. התקווה מאפשרת לנו לראות את יום המחר, את קרן השמש שזורחת, את החיוך והאהבה שסביבנו.
כדי להגיע למצב שכזה עלינו להרגיש שאנחנו ממלאים את עצמנו ברוח טובה, באנרגיה חיובית כדי שנוכל למלא את ילדנו. תחושת האחריות היא שתעצים אותנו ותוביל אותנו לעשייה. לתכנן כיצד אנו מביאים לשיתוף פעולה עם הילדים. לספק תמיכה ושבחים לילדים, לחוזקות שלהם, לאומץ ליבם וכן להתייחס באהבה והכלה לפגיעות שלהם. לשים לב לדברים הקטנים הנחמדים והמתחשבים כאשר ההתנהגויות הללו צצות כל הזמן. הלגיטימציה שניתן לילדים שלנו, כשאין להם מצב רוח. הכוח שלנו למלא אותם באנרגיה, יאפשר גם להם להתמלא באנרגיה וגם לנו להרים ראש. נשאל אחד את השנייה שאלות מעוררות מחשבה תוך הקשבה מלאה. לספק חום באמצעות התבוננות תומכת וליזום משוב בין – אישי מתעמת אך אמפתי על התנהגויות לא – מסתגלות.
מותר לנו לחוש אי חשק. אסור לנו לשקוע באי חשק. הגישה של תרפיית סמכות ממסגרת במפורש את עמדתו של ההורה/מורה כסוכן של הורות מתקנת חלקית. "הורה טוב" המשבח בכנות ומעריך "ביצועיים רגילים", על מנת לתת מענה לצורך מוקדם שלא נענה לקבלה ואהבה ללא תנאים ולבנות תחושה פנימית של ערך עצמי (בק, דיוויס ופרמן 2019).
"ביחד ננצח", זו אינה קלישאה. הכוח של "ביחד" מאפשר לנו לחוש כוח של אמונה ומחזק את התקווה שניתן להתגבר ולהגיע לימים טובים יותר.

תקופת המלחמה הביאה את הילדים, ההורים ואת הצוות החינוכי למפגש בין גישות שונות של חינוך. בקיבוץ בו אני עובדת כרגע, נפגשתי עם צוות חינוכי, ילדים והורים מבית הספר הדמוקרטי. מכיוון שמטרת בית הספר שנבנה בקיבוץ הייתה להכניס את הילדים לשגרה, שהיא מסגרת חינוכית שמתקיימת בכל יום מ8:30 עד 12:30 וחשוב היה לי להבין את השיגרה שחווים הילדים במסגרות החינוכיות השונות, יצאתי לחקור ולהבין את החינוך הדמוקרטי.
חינוך דמוקרטי הוא אסכולה בחינוך, המבוססת על ראייתו של הילד כאדם שלם, ועל כן כזכאי למלוא זכויות האדם בתהליך החינוך, ובראשן הזכות לחירות, ולשוויון. האם ילד בגיל 8 מסוגל להבין ולדעת מהו תהליך החינוך שנכון לו ולעתידו? שוויון עם מי? שאלות רבות עלו והתחדדו יותר כששיחקנו "חבילה עוברת" ו"ארץ עיר", כשרצינו להוסיף עוד עמודה ובה "מילה חיובית" וילדים לא הצליחו לקרוא ולשחק איתנו.
החינוך הדמוקרטי מושתת על זכויות האדם, בהן הזכות לכבוד, חופש הבחירה, חופש הביטוי, חופש התנועה וכדומה. אני מאמינה שכל מסגרת חינוכית מושתתת על זכויות אדם והזכות לכבוד. בכל מסגרת חינוכית מתקיימות שיחות אישיות ודיונים בכיתה המאפשרים את חופש הביטוי, אך האם בחיים בכלל יש לנו חופש תנועה מלא? אנחנו יכולים ללכת מתי שאנחנו רוצים לאן שאנחנו רוצים? בכל תחום עבודה שנהייה, אנחנו מתחייבים לשעות עבודה. מי שרוצה חופש צריך לבקש מהבוס. שלעיתים מסכים ולעיתים לא. האם אין כללים למסגרת שבתוכם אנו חווים את חופש התנועה? החינוך באחריות המבוגרים.
בבסיס הגישה לחינוך דמוקרטי עומדת תפיסתם של ז'אן-ז'אק רוסו, אלכסנדר ס. ניל וג'ון דיואי. לפי השקפתו של רוסו המחנך חייב לצמצם את השפעתו על החניך למינימום האפשרי כדי שהחניך יפתח את נטיותיו וכישרונותיו הטבעיים כאינדיבידואל עצמאי, ובלשונו של רוסו עצמו: "שהילד לא יעשה דבר רק מפני שרואים או שומעים אותו, ובקצרה שום דבר בזיקה לאחרים, אלא אך ורק את מה שדורש ממנו הטבע; או אז כל שיעשה יהיה אך טוב". גם קורצ'ק אמר "חנוך לנער על פי דרכו". בכל מסגרת חינוכית נדרשים לראות את הילד שלפנינו, בוחנים את כישוריו ומאפשרים לו את סביבת הלמידה שתתן מענה לכל צרכיו וכישוריו למען ייפתח ויתפתח בדרכו שלו. מטרת המסגרת החינוכית היא להיות העוגן והקביים להתפתחות נכונה למען רווחתו העכשווית והעתידית של הילד. הילד הקטן איננו מודע למתבקש בחיים הבוגרים, אנחנו המבוגרים כן. אנחנו יודעים שילד כדי שיהיה עצמאי חייב לדעת קרוא וכתוב. לדעת תקשורת מקרבת וכישורי חיים שבין אדם לחברו. ועל כן באמצעות הכוונה להתנהלות במסגרת בה יש כללי התנהגות, מקבל הילד הכוונה להצלחה בחיים. להגיע בזמן אינה בחירה. ילד שלא ילמד להגיע בזמן, יפספס את האוטובוס/הרכבת/המטוס. ילד שלא ילמד להביא ציוד, יתקשה להתארגן ולקחת את כל מה שצריך שיעשה לו אך טוב. אין כאן שום דבר בזיקה לאחרים. חובתנו לתת לילד כלים למען הצלחתו.

בתקופה מאתגרת של מלחמה אנחנו לומדים כמה חשוב לשים לב לפרטים הקטנים. מה הם האבנים הגדולות בחינוך ומהו אותו חול שיכול למלא את אותו חלל, כשאנו מוצאים חלקים ריקים שניתן למלא ולעבוד עליהם. אני רוצה להתייחס לאחת מה"אבנים הגדולות" בחינוך. עם הלך הרוח של "לכל אחד מגיע פרס", הרווח שכולנו מאמינים בשנים האחרונות שתורם לטפח דימוי עצמי, היום יותר מתמיד ברור שקיים חסרון אפשרי של כוונות טובות כאלה שיכולים להיות המצע לכך שילדים נותרים עם תחושת חוסר ביטחון ופגיעות, ללא ההתמדה והענווה הנחוצות בעולם האמיתי שבו יש "לנסות ולנסות שוב" ו"לתת ולקחת", או היכולת להכיל דימוי עצמי בתוך הקשר של ערך עצמי לא תחרותי (Prinstein,2014).
ילדים מגיעים ליום לימודים קצר שמשלב באופן יוצא מן הכלל את החינוך הבלתי פורמלי. לומדים במקרה הטוב שעתיים ובשאר השעות יצירה, אומנות, תיאטרון, מוזיקה, ספורט ועוד. ההורים מהישוב מנסים בכל דרך לתת ולהביא חוויות להרמת המורל, להתייחס למצב המנטלי ולחזק בכל דרך את ההנחה המרכזית המשמרת את תחושת הזכאות של הילדים ואת השליטה העצמית הלקויה שישנם שני מערכים של חוקים: הנורמלים והמיוחדים, כך שילדים מאמינים שהחוקים החלים עליהם מיוחדים "כיוון שאני מיוחד, אני אמור לקבל את מה שאני רוצה". האם אנחנו לא צובעים לילדים את העולם בצבע לא אמיתי, לא מציאותי? האם אנו באמת מאמינים שאנחנו תורמים לחוסנם הנפשי, לערך העצמי שלהם ומטפחים את הדימוי העצמי שלהם?
הורים יקרים, אנו עושים טעות גדולה. אנו מזיקים לעתידו של הילד ומבנים אישיות נרקסיסטית ולא בריאה. לא לילד ולא לסביבה. אדם חייב לזהות מודים לא הסתגלותיים של התמודדות ולמתן את הבולטים שבהם. לבנות מיומנויות של ויסות רגשי תוך דגש על סובלנות לתסכול, לחוסר שלמות ולרגשות נורמלים. להגדיל את הכבוד והקבלה לרגשות, לגבולות ולאוטונומיה של הזולת ולהשהות סיפוק חברתי. לחדד את ההתכווננות לחוזקות ולכישרונות הטבעיים ולערך עצמי בלתי תלוי. להגדיל את המעורבות וההדדיות ההולמת.
המטרות לתכלית של בניית מוד של אדם בריא או תפקודי יותר, מטילות עלינו ההורים וצוותי החינוך להתנהל בסגנון המשלב אסטרטגיות מסתגלות, פרו- חברתיות ותגובתיות מבחינה רגשית עם ערך עצמי מוטמע. הילדים היום הם חיילים המקיימים מלחמה בלהישאר ילדים, הן בפן החברתי, מנטלי המתאים לגילם והן בפן האקדמי. הלמידה חייבת להתקיים. בזכות ההתגייסות ללמידה, הילד לומד שהמערך שנקבע לגילו, החוקים שנקבעו מהווים תשתית עם יסודות להבניית האישיות שלו. להכיר ולדעת את כל מה שנחוץ לגילו לדעת. להכיר בחוזקותיו, בסיפור חייו ולהטמיע בו את הנכונות ללמידה, להכיר בקבלת סמכות המבוגר ממקום שיש להורים ולאנשי החינוך את הידע וההבנה מה נכון ללמוד, מהי המסגרת הנכונה לגיל ולעשות בשביל המסגרת החינוכית/חברתית ולמען טיפוח הדימוי העצמי של הילד בעייני עצמו בעתיד.

בהרצאה שקיימתי במרכז הארץ בבית ספר תיכון, מיקדתי את השיח בהבנה שערך עצמי ומסוגלות עצמית גבוהים מהווים גורם חוסן מפני ההשלכות הקוגניטיביות, הרגשיות וההתנהגותיות של דחייה חברתית, לעג והשפלה (strauss,1999).התפיסה העצמית השלילית של האדם את עצמו היא גם אחד המנבאים החשובים לקבלה או דחייה מצד חבריו (leary et al,1995). קיים קשר רב כיווני של דחייה חברתית, ערך עצמי וחוסן נפשי.
צוות המורים טען שחל שינוי גדול בהתנהגות התלמידים בעת האחרונה. ילדים אשר לא אמצו ערכים פרו-חברתיים ונורמות מקובלות בחברה, מתקשים להתייחס לצורכי האחר, רגשותיו וזכויותיו (לודביג ופיטמן, 1999). אחריות החינוך מתחילה בבית. להורים ולמערכת החינוך תפקיד מכריע בכל הקשור להתפתחות של התנהגות תוקפנית, בשל קושי בהעברת מסר אחיד וברור, קושי בהפעלת סמכות והשפעה על הילדים (עומר, 2002). בספרי "הרוח בחינוך" אני מביאה מצבים של התמודדות מול קשיי החינוך. הכלים שיש להקנות לכל הורה היום שונה מהגישה החינוכית שהייתה נהוגה בעבר. היום יש לתת מקום לכעס, לאכזבה ולתסכול שחווים הילדים. לדבר עם הילדים על הקושי. אם בעבר נאמר "קשה יש רק בלחם", אין מקום לאמירה כזו היום. שליטה ברגש הכעס נוצרת כאשר האדם מסוגל לזהות את העוררות הרגשית ולתרגם אותה ככעס, להבין, לפרש ולהעריך את הרגש שהוא חווה.
ילד שלא מקבל את המקום להביע את כעסו, מתרגם את הסביבה כעויינת. ילד שתופס את העולם כעויין, קיימת נגישות רבה בזיכרון למחשבות שליליות ותוקפניות. הנטייה לייחס עויינות לאחר קשורה בתפיסה מוטעת לפיה כוונותיו של האחר להזיק לי. במצב שכזה הילד בוחר להתרחק, להסתגר ואוגר בתוכו כעס ותסכול שמביא לערך עצמי נמוך ומצוקה נפשית. מכאן הדרך קצרה מאוד להתנהגות לא נאותה כמו תוקפנות ואלימות פיזית ו/או מילולית.
התנהגות זו מביאה לדחייה חברתית משמעותית ו/או מתמשכת שמובילה למצוקה נפשית ולתגובה טראומטית ולעיתים אף להפרעה פוסט טראומטית, מערך עצמי נמוך ועד לקושי ביצירת קשרים חברתיים ואינטימיים שמובילים למצבי סיכון כמו נשירה מבית הספר, קשיי הסתגלות, התנהגות אנטי חברתית ועוד.
ההבנה שאחריות החינוך אינה מתחילה במסגרת החינוכית, אלה בבית, תאפשר את קפיצת המדרגה. הערך העצמי של הילד נבנה מיום היוולדו. חשוב מאוד לתת לילד כלים למסוגלות חברתית, כמו חלוקת תפקידים, שיח מכבד, הקשבה, סובלנות, חוסר שיפוטיות, יושרה והרבה אהבה. חוויות חיוביות של הילד יחזקו את השאיפה שלו להיות חלק מהחברה. להכיר בכל המשתמע מ"לא טוב היות האדם לבדו". הילד חייב לקבל חיזוקים למשמעות קיומו ונוכחותו בעולם. בטורקיה מברכים ביום הולדת "כמה טוב שבאת לעולם, כמה טוב שאתה קיים". ביחד נאמץ ברכה זו לכל אדם.

אשתף אתכם בשיח עם קבוצת תלמידים מכתה ז'. הם חזרו מטיול אביב ושאלתי אותם "איך היה?" אמרו לי בגיחוך: "עברנו את פרעה" ולא המשיכו. שאלתי: "מה עברנו עם פרעה?"
התשובות התרכזו מול העובדה שהיינו עבדים, עשינו מה שביקשו מאיתנו לעשות. "זה מה שעשיתם בטיול? כיצד הצלחתם לעבור את הטיול, שלטעמי לא היה מסלול קשה, אלא שנדרשתם לעשות דבר שלא אתם בחרתם לעשותו?", שאלתי.
התלמידים סיפרו שמי שהוביל אותם היו מדריכי כתה ח' שנתנו מסגרת של עשייה חברתית לטיול והצליחו לשנות את המחשבה האוטומטית שכל מה שנעשה במסגרת החינוכית, נעשה בכפייה וללא התחשבות ברצונות ובאמפתיה למה שעושה להם טוב (בהבנה שלהם כמתבגרים). תלמידי כתה ח' יצרו מלימון לימונדה מתוקה ומרווה. הם הציגו את מטרת הטיול כגיבוש כיתתי/שכבתי ללא תלות בחוויה הכוללת של כל תלמידי בית הספר. יצרו סביבה טבעית – היא מסלול הטיול ויום הטיול. העלו בפני הכיתה מצבים אמיתיים שיכולים להיות למכשול בהגשמת המטרה ונתנו כלים לפתרון בעיות בשטח. נכתבו מראש המטרות החברתיות, כמו שיתוף פעולה, פתרון בעיות, הבנת סיטואציה חברתית קודם נקיטת צעדים לפתרון הסיטואציה ע"י הקשבה וראיית האחר, הכרה בוויסות רגשי קודם תגובה מילולית, גמישות מחשבתית בראיית האחר וכמובן חוקיות המשחק, באופן חד משמעי וברור לכולם.
כדי לנהוג בהליך של חשיבה יתרה, המונע באמצעות השכל ולא הרגש, עלינו להכיר בתקשורת בין אישית יעילה והיא המרכיב הראשון במעלה בתקשורת אסרטיבית. בה השתמש משה כשבא אל העם ואמר עכשיו קמים ועוזבים, נתן הוראות מפורשות להתארגנות וליציאה. העובדה שהעם קם והתאחד ליציאה ממצרים, התנהלו 40 שנה במדבר, אומר שהם הצליחו להבנות חוקים להתנהגות חברתית, שהעצימה אותם מול פרעה ועזרו להם להקים אומה שיודעת את מטרתה. הכוח החברתי, הגיבוש יכול להביא את הקבוצה למצב של הגשמת מטרת ההצלחה.
סיפור "יציאת מצרים", הוא סיפור שמאפשר לשקף את מטרות ההתערבות להקניית מיומנויות חברתיות. הצגת ההתנהגות המסוכנת של פרעה וסריסיו מול עם שלם. להכיר בהתנהגות הציר של העם שלנו במצרים, להבין שלא היו להם כלים להבניית התנהגות אחרת חזקה מול פרעה והגזירות, להבין מהם התנהגויות חשובות לנו ולסביבה, שעלינו לרכוש כדי לשמור עלינו ומשם לקבל עצמאות בהבניית מסגרת חברתית שתטיב איתנו למען הבניית חוויות חיוביות ומעשירות. חג שמח

הגיעו אלי לקליניקה זוג הורים מודאגים. הגננת התקשרה אליהם ואמרה שהבן שלהם בן ה-5 לא יודע לשחק עם חברים. כל הזמן יושב לבד ומצייר וחבריי הגן לא מזמינים אותו למשחק כי תמיד "לשחק אתו נגמר באלימות". ההורים ישבו בכיסאות נפרדים ומרוחקים זה מזה. ביקשתי מכל אחד מהם להסביר לי מהו "חבר"? שניהם ענו במקהלה: "לא יודע/ת". ביקשתי שיספרו על חבר אחד שיש להם, אמרו: "אין". שאלתי "אתם חברים?" האמא ענתה: "אנחנו נשואים לא חברים".
חברות היא קירבה הדדית בין בני אדם. הילדים רואים במערכות שסביבם מודל חיקוי. ילד מגיל 0 שקולט שמתקיים בסביבתו תהליך הטמעה תרבותית של פרט בסביבתו, יכיר וידע את חשיבות החברות. מיומנות חברתית נלמדת מהיום בו הילד נולד. הילד נולד עם יצר החיקוי וצמא ללמידה.
חשוב לקיים מדי יום משחק משותף, לשתף את הילד בחוויות הילדות שלכם ולקיים שיח תקשורתי. לא רק לשמוע את הילד, אלא להרבות בשאלות להרחבת השיח. להקשיב לילד כשמספר חוויות מהגן על אינטראקציה בין חברים, לתת מקום לביטוי רגשות, לשבח על הערכה עצמית בהתנהלות נאותה בין חברים. לבחון אם הילד אכן משקף נכון סיטואציות חברתיות וכיצד הוא מפרש אותן. שהרי כולנו מכירים מלכודות חשיבה שאינן אמת והן תוצר של חוויות עבר ו/או פרשנות של חברים או מבוגרים, שלא בדיוק מלמדים מיומנויות חברתיות בדרך חיובית ומחזקת.
ליצירת קשרים חברתיים יש צורך במיומנויות חברתיות. הבסיס לאותם מיומנויות מתחיל בשאלה: האם הילד הבין את הבעיה? האם הילד עיבד את הסיטואציה החברתית שהתנהלה והאם הצליח לפלוט את העיבוד באופן שיאפשר לו לפתור את הבעיה. העיבוד החושי מתקיים מקליטת המצב ועד לעיבודו במיינד של הילד. המיינד הוא השכל הישר של הילד שהצליח לעבד את המידע ללא התערבות הרגש. ולכן פליטת הנתונים מאותה סיטואציה חברתית מותנת בוויסות עצמי. הוויסות העצמי הוא ארגון ההתנהגות התקשורתית והתגובה בהתאם לסביבה.
היכולת הזו מתפתחת באופן מואץ בשנה השנייה לחייו של הילד. כך שכשהילד נמצא בין שנה לשנתיים, זה הזמן לחינוך ערכי החברות. הילד צופה בנו בבית וצופה במסגרת החינוכית בה הוא נמצא. צופה וקולט. קולט ומפנים. תאוריית המיינד משקפת את הקושי להבין אנשים אחרים. היכולת להבין שלאחרים יש כוונות, רצונות אחרים משלי.
נסכם ונדגיש, הילדים שלנו חייבים להיות שותפים באינטראקציות חברתיות. הן באופן בשטח והן מסיפורים שלכם כהורים וסיפורים הכתובים בספרים. הסיפורים שתספרו לילדים יהוו מצע נכון לשיח בו יעלו קשיים מתוך סיטואציות שהילד חווה וזה הזמן להבין את הילד, את הקשיים ולדבר עליהם באופן פתוח, לתת כלים, מה תעשה כשחבר יאמר לך מילים שלא נעים לך לשמוע? מה תעשה כשחבר בלי כוונה יפרק לך את המגדל שבנית בקוביות? חשוב לבקש מהילד לתאר שוב את הסיטואציה: "מה קרה בסיפור ליעל? מה עשתה יעל? מה אתה יכולת לעשות אחרת? נלמד ביחד לווסת רגשות ולהיות חברים.