תגית: משפחה

חופשת פסח השנה פוגשת משפחות רבות בתוך מציאות מורכבת: ביטחונית, כלכלית ורגשית. כשהילדים בבית והלב טרוד, האתגר ההורי כבר לא מסתכם ב"מה עושים איתם", אלא בשאלה עמוקה יותר: איך יוצרים בית שיש בו נוכחות, חיבור ורגעים של יחד?

הבית, שאמור להיות עוגן, מרגיש צפוף, עמוס, רווי מתחים קטנים וגדולים. איך מייצרים יחד משפחתי שיש בו קרבה, הרמוניה ואפילו רגעים של שמחה, כשלא פשוט להיות לא הורים, ולא ילדים? התשובה נמצאת במשהו בסיסי נוכחות. בליל הסדר אנחנו שואלים "מה נשתנה", והשנה – הכול השתנה. השגרה, הוודאות, גם היכולת שלנו כהורים להיות פנויים ורגועים. אנחנו עייפים ומודאגים יותר, ולעיתים נסחפים לאותו מקום של בריחה קטנה – אל המסך, אל החדשות, אל עוד גלילה.

הילדים שלנו צריכים אותנו.  נוכחות הורית היא לא רק להיות בבית. היא היכולת ולהיות באמת בתוך הרגע. במבט, בהקשבה, בתגובה. זה הבדל של שניות: בין "רגע, אני רק מסיים משהו בטלפון" לבין מבט שמרים את הראש ואומר בלי מילים- אני איתך.

כאן מסתתרת אחת הקושיות הגדולות. אנחנו מבקשים מהילדים פחות מסכים, יותר שיחה, יותר יחד, אבל לא תמיד מצליחים לדרוש מעצמנו את אותו הדבר. הטלפון הפך למעין "מוצץ של הגדולים". הוא מרגיע, מסיח, ממלא רגעים ריקים. נבנה ביחד בית לפלאפון.

זמן הארוחה, במיוחד בערב, כולנו מתכנסים אחרי יום שלם. לא רק כדי לאכול, אלא כדי להיות יחד. "כולנו מסובין" — לא רק בליל הסדר. דווקא שם, כל אחד שקוע במסך שלו. לא מתוך צורך אמיתי, לא מתוך דחיפות, אלא מתוך הרגל. והילדים מרגישים את זה. גם אם הם לא יגידו. בתקופה הזו, שבה רבים מאיתנו נמצאים יותר בבית, לפעמים בלי שבחרנו בכך – יש גם הזדמנות. לא לייצר שלמות, לא להעמיס על עצמנו ציפיות גבוהות, אלא פשוט לשנות את האיכות של הרגעים הקטנים. להפוך שהות משותפת מ"עוד יום שעובר" — למשהו שיש בו נוכחות. זו שיחה קצרה לפני השינה, רגע של בישול יחד, או אפילו ישיבה משותפת בלי הסחות. לא הפעולה היא המרכז – אלא הקשר שהיא מאפשרת.

הטבילה בליל הסדר מסמלת עצירה, ההזמנה שלנו כהורים בתקופה הזו – לעצור לרגע ולשאול את עצמנו, בכנות: איך אני בתוך הבית שלי? עד כמה אני נוכח? עד כמה אני מבקש מהילדים משהו שאני עצמי מתקשה ליישם? פסח הוא חג החירות, אבל חירות אמיתית בתוך המשפחה לא נמדדת ביכולת לעשות הכול, אלא דווקא ביכולת לבחור. לבחור להניח את הטלפון. לבחור להרים מבט. לבחור להיות.

דווקא עכשיו, כשבחוץ לא יציב – הבית יכול להפוך למקום שיש בו יציבות אחרת. לא כי הכול מושלם, אלא כי יש בו קשר. יש בו נוכחות. יש בו יחד. בתוך מציאות שאין לנו שליטה עליה, הנוכחות שלנו היא הבחירה הכי חופשית — והמתנה הכי גדולה שנוכל לתת לילדים שלנו. חוויה של בית שבו הם לא לבד.

בעידן שבו הורים ואנשי חינוך מתמודדים עם אתגרים הולכים ומתרחבים, הולכת ומתחדדת ההבנה כי לא די בטכניקות טיפוליות או בשיטות חינוכיות פורמליות. לב ליבה של כל הצלחה טמונה בהכרה בערכים האנושיים הבסיסיים ביותר: כבוד הערכה ותחושת שייכות.

כאשר ערכים אלה מונחים בבסיס הקשר בין מטפל למטופל, בין הורה לילד ובין מורה לתלמיד, נוצרת קרקע פורייה לצמיחה, שינוי והתפתחות. טיפול קוגניטיבי שמבוסס על הכרה אמיתית בצרכים הרגשיים של הילד ושל ההורה כאחד, מאפשר פריצת דרך– הן ברמה האישית והן במסגרת המשפחתית והחינוכית.

תחושת שייכות מעניקה לילד ביטחון לבטא את עצמו. כבוד הדדי מאפשר תקשורת פתוחה ובריאה, . הערכה אותנטית מחזקת מוטיבציה ומגבירה תחושת מסוגלות. כל אלה יחד יוצרים אווירה רגועה, מכילה ויציבה – סביבה אידאלית לחינוך מיטבי ולחיים משפחתיים הרמוניים.

יותר ויותר אנשי מקצוע והורים מגלים כי ברגע שמשנים את נקודת המבט – וממקמים את הערכים האנושיים במרכז – מתחוללת טרנספורמציה. הקשיים מפנים מקום להבנה, ההתנהגויות נמסות בתוך הקשבה והיחסים הופכים לקרקע של צמיחה הדדית.

ההכרה בכבוד, בהערכה ובשייכות אינה מותרות – היא הבסיס שעליו נבנה העתיד. הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי הפך לשיטה המועדפת לטיפול – לא רק בגלל שהוא מקל במהרה על המטופלים ומקדם אותם לקראת מצב בו דפוסי התנהגות שאינם מטיבים נעלמים, אלא גם בגלל שהוא עוזר להם להישאר רגועים.

הגישה פועלת במגוון דרכים בשאיפה ליצור שינוי קוגניטיבי – שינוי בחשיבה ובמערכת האמונות של האדם – על מנת להביא לשינוי רגשי והתנהגותי מתמיד. ההנחה שבבסיס המודל הקוגניטיבי היא שלכל המעכבים הפסיכולוגים יש מאפיין משותף: חשיבה לקויה שמשפיעה על מצב רוחו והתנהגותו של האדם.

הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי מסייע למטופלים במספר מישורים ובהם: פתרון בעיות, הפעלה התנהגותית, זיהוי החשיבה האוטומטית ובמיוחד מחשבותיהם השליליות לגבי עצמם, לגבי עולמותיהם ולגבי עתידם: הערכת מחשבות אלה והגבה עליהן. הדרכת הורים המבוססת על הגישה הקוגניטיבית התנהגותית מסייעת להורים לשנות את קו התקשורת עם עצמם, בינם לבין עצמם ובינם לבין הילדים. כשאדם מאמין בכבוד עצמי, ילמד לתת כבוד. אדם שיודע להעריך באופן אותנטי את העשייה שלו, ללא ביקורת, אלא ממקום של למידה, כך ינהג כלפי הסובבים אותו ונסכם שאדם המאמין שהוא שייך למשפחה ולמסגרת שמאמינה בו ואוהבת אותו, הוא יתנהל ממקום של חוסן נפשי ולא ממקום של ריצוי. יתנהל ממקום של שאיפה לסיפוק הצרכים האישיים ואיתם מילוי צרכי הסביבה.

בעולם שבו אנחנו כל הזמן בעשייה – עבודה, עם המשפחה, עם חברים, ובאמצעות כל מחויבות אישית שלוקחים אל עצמנו – יש לעיתים תחושה של חוסר זמן לעצמנו. כל הזמן נותנים: אהבה, זמן, תשומת לב. זה מגיע בקלות כלפי אחרים, אבל כשזה נוגע אלינו, האם אנחנו יודעים גם להפסיק ולתת לעצמנו את אותו סוג של יחס?

הכישלון להכיר בצורך לקבל – ולהתמלא בעצמנו – הוא לא דבר שתמיד מודעים אליו. זה קורה כשלומדים לחיות חיים של נתינה ונראה כי כל מה שעושים נמדד לפי איך אנחנו מספקים את צרכיהם של אחרים. לפעמים זה קורה מתוך מקום של אהבה ואחריות, ולפעמים מתוך לחץ או תחושת חוב. אבל השאלה היא – איך נוכל להפסיק לרוץ ולתת. ולתת לעצמנו מקום לנשום לקבל ולהרגיש את אהבתם של אחרים? מבלי להגיע למקום של תלות כי חלינו או נפצענו.

השלב הראשון הוא להכיר בכך שלפעמים אהבה לא דורשת מאיתנו משהו בתמורה.  אנחנו רגילים לאהוב את הסובלים, לאהוב את הזקוקים, לאהוב את מי שאנחנו רוצים לשמח – אבל יש רגעים שבהם אנחנו יכולים רק להיות נאהבים, מבלי לשאול מה אני נותן בתמורה?

שלב שני, לשלול מעצמנו רגעים של שקט נפשי כי עסוקים באחרים – זה קשה. חשוב לשחרר את התחושה הזאת של "לא עשיתי מספיק", ולהבין כשאנחנו מאפשרים לעצמנו רגעים של קבלה, אנחנו לא משדרים את הערך שלנו לאחרים, אלא גם נותנים לעצמנו את הכוח להמשיך.

שלב שלישי, לא תמיד נצטרך להוציא מעצמנו כדי לקבל אהבה. יש לנו לעיתים קרובות אנשים בסביבתנו שמעריכים אותנו, אוהבים אותנו ומחכים שנראה ונרגיש את זה. אהבה יכולה להגיע בצורות שונות. חיבוק, מילה טובה, מתנה קטנה, אפילו חוויה יומיומית. לא תמיד נוכל לדעת מתי היא מגיעה, אבל, אם נלמד להסתכל ולשמוע נמצא אותה הרבה יותר ממה שחשבנו.

שלב רביעי, הפסקה של פעילויות של רצון לעשות ולספק – היא הכוח האמיתי. היכולת לומר "לא" כשאתה יודע שאתה זקוק למרווח אישי יכולה להיות השלב הקריטי בחיים בריאים יותר. זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים או לא דואגים, אלא שזו הדרך שלנו לטפח את עצמנו כדי שנוכל להמשיך לאהוב.

שלב אחרון הוא לדעת מי האנשים שבסביבה שלנו שאפשר לתת להם להעניק לנו את אותה תמיכה ואהבה. לא תמיד צריכים להיות כל הזמן המובילים, המנחים או הדואגים. כשיש לנו אנשים שיכולים לתמוך בנו מבלי לצפות למשהו בתמורה, עלינו לדעת לקבל מהם את האהבה הזו  ולתת להם את האפשרות להיות שם לשבילם. בהצלחה.

במסגרת שיעורי שיר עברי, נחשפנו לשני שירים: "זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד" כתבה יערה שבו. הילדים אמרו שקשה שההורים עובדים ולא בבית, שאבא במילואים, שאמא עייפה מהעבודה ועוד. השיר השני  "קטן זה הכי כיף בעולם" שכתבו אמיר פיי גוטמן ועידן יסקין , בחרו הילדים להעצים מתוך השיר שתי סביבות משמעותיות: "להיות עם חברים ובשבת בבוקר לישון עם ההורים". הקושי והנוחות, האתגר והרווחה תלויים בסביבה העוטפת את הילד.

הילדים חווים קשיים, אתגרים וחרדות. המסוגלות להיות מנצחים ולהיות משמעותיים למרות הכל, תבוא לביטוי בזכות היכולת ליצור סביבה (פנימית וחיצונית) שתקדם אותם. הרי מה שיקבע לאן יגיעו ומה יהיה בעתידם, הוא מה שאנחנו עושים בזמן שהזמן עושה את שלו.  נלמד את הילדים שבדרך לפסגה יש לקחת את מה שיעזור להגיע לשם ולדעת להשמיט את כל מה שמפריע.

הנכון  להעצת  הילדים הוא לראות באמינות ערך מרכזי. הסביבה היא יצירה שלנו למקום בטוח. המשפחה שלכם היא מקור הכוח שלכם ושל ילדכם. היו דוגמה, אל תגידו "יום אחד נפנה אליהם", מי שאין לו זמן למשפחה, כשיהיה לו זמן – לא תהא לו משפחה. הקדישו למשפחה זמן. הקדישו מאמץ להפוך ערכית לכל מה שתרצו שהילדים עצמם יהיו. תלמיד בכיתה ד' אמר: "אני רואה איך אבא שלי דואג לאמא שלו, חשוב לו לדעת אם היא אכלה היום". ילד עם מודל חיקוי כזה ידע לדאוג להוריו.

חבר אמיתי, כשאתה מצליח בגדול, הוא מחבק אותך, כשדמעות בעיניו מרוב אושר. סביבה חזקה יותר מכוח רצון, לחיוב ולשלילה. בדרך כלל אנחנו סופגים את הנורמות, הסטנדרטים והערכים של הסביבה שלנו, או שאנחנו נפלטים ממנה (אלון אולמן). היו אמינים למשפחה ולחברים, היו מודל חיקוי לילדכם.

"לגעת במים לגעת ברוח"/ איציק איינהורן, שיר נוסף שמחזק את חשיבות הכוח שלנו להביא את עצמנו לסביבה שתביא לנו נחת ורווחה. "לדמות ליעלים הגאים בבקעה"  אנו בוחרים להיות גאים במקום שנכון לנו. "לצפות במעוף הנשרים הבטוח" – ולהבין במה אנו צופים, ממי אנו לוקחים דוגמה, במי אנו נוגעים כדי לקבל השראה. מי האור שלי? מי נותן בי את הכוח וממלא את רוח האדם שבי, כדי שאצליח להתגבר על הקשיים, כי כן, לא קל להיות כאן ילד, ולא קל להגיע להצלחה גם בחיים הבוגרים.

משפחה חד-הורית, הקרויה באחדים מחוקי ישראל "משפחה שבראשה הורה עצמאי", היא משפחה שבה רק הורה אחד גר במשק הבית עם הילד או הילדים (ויקפדיה). הורה שעבר גירושין אומנם מתפקד כהורה יחיד במשק הבית, אך תמיד נמצא במצב של התמודדות לחינוך המובל על ידי שניים. העובדה שהילד נמצא בשני בתים, מדובר בשתי מסגרות, שונות זו מזו. כדאי לקרוא את הספר "תיבת המכתבים המקושקשת"/ אורה מורג. סיפור חיים של ילדה, שנכתב בהומור קליל, בצל גירושין. כשאבא חוזר בתשובה ואמא חלונית. מסגרות שונות לחלוטין והילדה צריכה לזכור את כל הכללים, בכל בית.

היום, כשאני יודעת שהשליחות שלי בעולם היא להציל משפחות וילדים, אני מבינה שחלק מזה כרוך בחשיפה של סיפורים אישיים. התגרשתי פעמיים. בפעם הראשונה אחרי שחוויתי תקופה של "מעוכבת גט" במשך 8 שנים. נאלצתי לוותר על הבית של סבא שלי, כדי לקבל את הגט. הוריי היו בחיים והייתה לי עזרה מהם. בפעם השנייה הגירושין היו קשים מהמקום הנפשי, התמודדות עם הורות ללא הוריי והמון קשיים כלכליים. עם זאת, היום עם שלושה תארים, שלושה ספרים ומובילה מודל חינוך, אני בתודעה שהכל ניתן לשיפור. הגירושין הם תהליך טראומטי שחייבים לקבל בו עזרה למען הילדים. הורה שמתגרש חייב לקחת אחריות על ההורות ולנתב נכון את החינוך בבית ואת ההתנהלות מול הילדים בכל תחום בחייהם.

חשוב להכיר בגירושין כטראומה. לטראומות יש השפעה על החיים שלנו. מחשבות שליליות, מחשבות יתר, דיכאון, חרדה, תקיעות, לחצים, ריצוי כלפי אחרים, הרס עצמי ואפילו כאבים גופניים. זה נובע מעוד טראומות מהעבר שמשפיעות גם הן מתחת למודעות שלנו. מה שמסייע זה "קלירינג" – שחרור חסמים משקעים לצמיתות מהתת מודע. מסע, תהליך שכזה ניתן לעבור בקליניקה שלי, שבה מתקיימת הנחייה ליווי ההורים, אחרי הבנה עמוקה של הגורמים לקשיים המתקיימים בבית.

על ההורים המתגרשים לחשוב על הטובה הגדולה ביותר ולהציע את הפעולה והחשיבה המדויקת עבור הילד המגיע לשיח עם ההורה, בדילמות מול ההורה השני או מול חברים, המציגים לו את הגירושין כאחד מהפגמים בחייו. התסריט שיחה שמתנהל בין ההורה הגרוש לילד שחווה גירושין של הוריו, חייב להיות מובנה כך שיאפשר לילד כלים להתמודדות. בין אם הוא חשב עליהם בעצמו ובין אם לא. אל לנו לתת לפחד מסירובו לפעולה שנציע לו לשתק אותנו מלהציע לו את הפתרון שאנחנו, מניסיוננו יודעים שהוא הנכון ביותר עבורו.

ההתמודדות של ההורה הגרוש מול הגרוש/ה, היא התמודדות שצריכה להיות מודעת ומושכלת למען השקט הנפשי והחוסן של הילדים שלנו. ילד שמביא עימו לשיחה את ששמע מהצד השני, או מהסביבה הקרובה נמצא במקום מאוד מבלבל. לכן עליכם לערער את תפיסת הילד בקשר למה שהוא חשב שנכון לו. לא מתוך מקום (תודעה) שאינו מתחשב, שאינו מכבד את צרכיו, אלא מתוך מקום שמבין שאתם יכולים כמי שמכירים את עצמכם, את הילד או את הערכים שלכם בצורה הטובה ביותר, לזהות את הצרכים העמוקים שלו שיכולים לקבל מענה באמצעותכם. ילד צריך את אמא ואת אבא. רק לאחר שערערתם את התפיסה שלו ביחד למה שהוא חושב לנכון, הניעו אותו להרהר מחדש ביחס לצרכים האמיתיים שלו, ועוררו אצלו את הצרכים הרלוונטים לערכים או לחינוך שלכם. אסכם ואשתף, היום ילדיי בקשר טוב עם אבותיהם ויודעים לנתב את היחסים לצרכים שלהם ושל הנכדים.

חג האוּרים, כלומר 'חג האש' – שהרי אוּר פירושו 'אש', כך למשל בתיאור האירוני של ישעיהו הנביא להכנת הפסילים: "חֶצְיוֹ [של העץ לפסל] שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ, עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל, יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע, אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר" (מד, טז).. בספרות המדרש התפרשה המילה אוּרים שבפסוק כ'פנסים' (כלומר נרות או כלים לנרות), ופירוש זה התקבל בספרות ההלכה לדורותיה.
ביום חמישי ה-2.12.2010 נר ראשון של חנוכה, התלקחה בפארק הכרמל שריפת יער מהגדולות בתולדות המדינה, שריפה שכילתה מיליוני עצים ובתי מגורים ביישובים שסביבו. היום אנו חווים לקראת חנוכה שריפה מנטלית. "אנחנו בוערים מבפנים", משפט ששמעתי לא פעם השבוע. משפט שהצית במוחי את המשמעות לחווית השריפה וממנה את הדרך לכבות את האש הזו.
על מנת לכבות אש מנטלית עלינו להבין שאין מדובר בחג אורים (עם שורוק בו'), וחייבים שנאמר בהדגשה חג האורים (חולם מלא, רבים של אור). האמירה שלנו להרבות ולעבות את האור שבאנו כיחידים וכעם, היא זו שתכבה את האש מבחוץ ומבפנים בעם שלנו.
כאשר מתמודדים עם קנאה או כעס הקשורים לתחושת זכאות שלא מומשה (הזכות על הארץ הזו), שהרי יש לנו מדינה ובכל זאת "לא אחד בלבד, עמד עלינו לכלותינו". האסטרטגיה הקוגנטיבית, המושכלת מועילה והיא להתייחס לזכויות כאל נתון ולבחון את המחירים והיתרונות של התמודדות מציאותית. המשמעות המיוחסת לוויתור על הזכאות, ייתן לנו תובנות להבין מה יאבד בפועל?
הארץ המובטחת היא חבל ארץ שהובטח בתורה על ידי אלוהים לשלושת האבות שצאצאיהם יקבלוהו לנחלה בכל הדורות. ההבטחה ניתנה לראשונה לאברהם לאחר מסעו לארץ כנען. ניתנה פעם שנית אחרי שובו מארץ מצרים. ניתנה פעם שלישית בברית בין הבתרים.
הארץ הזו היא הבית שלנו. הקירות (הגבולות) הם הביטחון שלנו. יש דלת לקבל אורחים. יש חלון לראות את אור השמש ולאפשר לקרני השמש לחדור לתוך הבית. את ההווי שלנו בתוך הבית, רק לנו הזכות והכבוד לנהל. אנחנו חייבים ללמוד מהו ריסון עצמי. כיצד אנו כעם לומדים להיות נאורים מספיק כדי לא להצית אש בתוכנו. נלמד שלום בית ונתחזק מבפנים. נחזק את הקירות של הבית שלנו ולעולם לא נעזוב את המשפחה החמה והאוהבת שבנינו כאן בארץ ישראל. בשום מקום בעולם, אף אחד מכם לא ירגיש בבית, לא ירגיש חום, אור ואהבה כמו בתוך המשפחה שלנו כאן בארץ ישראל.
נחזיר את כל אחינו וילדנו הביתה, נסיים את המלחמה ונשב נאורים ליד שולחן ונחליט על תוכנית התערבות לשנוי האסטרטגיות הביטחוניות, הכלכליות וכל שצריך כדי שנהיה מחוזקים ומלאי אור ואהבה להדדיות והרמוניה כעם. נלמד לא להצית אש אלא לחיות בשלווה ואחוות אחים, כי בזה כוחנו יעלה על כל אויבנו. את הקו חינוך הזה יש להנחיל לדור הצעיר. בעשייה ותרומה לקהילה ולחיילנו.

אבא לילד בן 9 הגיע לקליניקה נרגש ונסער "הילד שלי משקר כל הזמן, לי, למורה שלו, לאמא שלו, לכולם, גם לחברים שלו". שאלתי: מה אתה מרגיש כשאתה מבין ששיקר? אמר: "כעס, בגידה". איך אתה מגיב במצב כזה? (והפעם לא ציינתי, אם הכוונה הייתה שהילד משקר או שחשים בגידה) וענה "אני כועס עליו מאוד זה ממש מביא למצב שאני מתפרץ בכעס וגם אומר לו מילים שאני באמת מתחרט עליהם, בגלל זה אני כאן אצלך".
כל קונפליקט, כל ריב הוא הזדמנות לצמיחה בין הורה וילד ובזוגיות בכלל (בין שניים – במשפחה ובעבודה), ולכן חשוב להכיר בסיטואציה כחלק ממערכת יחסים. לנהל את הקונפליקט מבלי להשפיל, לבטל, להאשים ו/או להקטין את השני. בזמן קונפליקטים עם ילדים חשוב לשבת ולרשום – לתאר את האירוע, מה המחשבות שהתלוו לאירוע (אותן מחשבות אוטומטיות שמציפות אותנו – האבא שחש בגידה ב"אני העליון" שלו, מייחס שקר לבגידה, לאדם אחר מדובר בחוסר כבוד ועוד), מה היו הרגשות שעלו אצלם, אצלכם? (האב כעס, מה הרגיש הילד כששיקר?) ואז כיצד פעלו שני הצדדים? האב כעס, מה עשה הילד? ניסה לשכנע שהשקר אמת או ששתק, הסתגר, בכה? לכל אחת מהתגובות חשוב להתייחס באופן מכיל, מכיוון שלתגובה יש משמעות חשובה מאוד, במטרה ליישב את הקונפליקט ואת הגורם לקונפליקט.
הורות אינה נלמדת בשום בית ספר, אך דורשת את המיומנויות המורכבות ביותר ברמה האישית והבין אישית. מערכת הלחצים מולה עומד הורה כמעט בכל רגע נתון עלולה להוביל אותו למצוקה. הוא פועל אוטומטית מול לחצים אלה ופעמים רבות באופן לא יעיל עבור עצמו והסובבים אותו (אפל, 2022).
הילד שיקר (הוא לא היחיד – ילדים משקרים כחלק מהתפתחות האישיות). אל תגיבו ללא חשיבה. קחו נשימה עמוקה, פנו זמן לשיחה, תתחילו את השיחה בחיבוק גדול. תתנו לילד להרגיש עד כמה אתם אוהבים אותו ללא תנאי. כמה הקשר הבין אישי שלכם חשוב ויקר לכם. ורק כשהילד מרגיש ביטחון בזרועותיכם, אמרו לילדכם כיצד השקרים שלו גורמים לכם להרגיש, כיצד הם משפיעים על מערכת היחסים שלכם ומה יקרה אם בני המשפחה והחברים יפסיקו להאמין לו. כשאתם יודעים בוודאות שהוא אינו אומר את האמת, הבהירו לו זאת בעזרת נתונים ועובדות שידועים לכם. ילדכם צריך לדעת שתכונות כגון כנות ויושר חשובות לכם. עם זאת, אל תשאלו אותו כל הזמן אם הוא אומר אמת. דברו על אמונה ואמון בינכם. אפשר גם שתתנו דוגמה שאתם כילדים שיקרתם ומה קרה. הרי ביננו אין אדם שלא שיקר מעולם. בהצלחה.