לעצור את מעגל החוצפה

"את לא תגידי לי מה לעשות!” – כמעט כל הורה או מורה מכיר את הרגע שבו הילד מתפרץ בחוצפה. זה רגע לא נעים: אנחנו נעלבים, מתעצבנים, ולעיתים גם מגיבים בעצבים. חוצפה היא סימן לכך שהילד בודק גבולות, מחפש עצמאות, או פשוט מתקשה לווסת רגשות. "חוצפה" היא מילה עברית (במקורה מארמית) שמתארת התנהגות שנחשבת לחריגה מנורמות של כבוד, נימוס או היררכיה. לרוב היא מתפרשת כגסות רוח, התנהגות בוטה או חוסר מורא כלפי סמכות, כללים או מוסכמות חברתיות.

בכיתה ו’ בתל אביב, למשל, תלמיד קטע את המורה בצעקות מול כולם. המורה בחרה לא להגיב באותו רגע אלא לשוחח איתו בצד אחרי השיעור. היא הסבירה לו: “כשאתה צועק, זה מביך אותי מול הכיתה, ואני לא מצליחה להקשיב למה שאתה באמת רוצה לומר.” הילד הופתע לגלות שהמורה נפגעה – ושיש דרך אחרת להשמיע את קולו. חוצפה היא פגיעה בכבוד הזולת – דיבור מזלזל, הקטנה או חוסר נימוס.

גם בבית זה קורה. הורה סיפר שבתו בתיכון הטיחה בו: “למה תמיד אתם מחליטים עליי?”. במקום להתפרץ, ההורים החליטו לקבוע איתה שעת לימודים קבועה שבה היא שולטת באיך ומה לומדים. השיח הפך מעימות מתמשך להסכם חדש – שבו היא מרגישה חלק מהחלטות. שהרי חוצפה מתפרשת גם ככניסה למרחב אישי או חציית קווים אדומים חברתיים.

לדברי הפסיכולוגית החינוכית מיכל דליות, “חוצפה היא לא בהכרח חטא מוסרי אלא הזדמנות חינוכית. ילד צריך לדעת שמותר לו לכעוס ולחלוק, אבל הדרך שבה הוא עושה זאת חייבת להיות מכבדת.”  אז מה עושים? קודם כול – לא מגיבים באותו מטבע. שהרי מי שמביע ביטחון עצמי מוגזם עד כדי זלזול בסביבה, זו חוצפה ולנו חשוב להיות מודל התנהגותי. כשילד מתחצף, חשוב לשדר שאנחנו רואים אותו, אבל לא מקבלים את סגנון הדיבור. אפשר לומר: “אני מוכן להקשיב כשנדבר בכבוד.”חשוב גם לשמור על עקביות: אם החלטנו שחוצפה לא עוברת – אסור להתעלם ממנה בפעם אחרת.

ולא פחות חשוב: לחפש הזדמנויות לחזק את הילד דווקא כשהוא מתנהל יפה. משפט פשוט כמו “אהבתי איך הסברת לי את מה שהפריע לך בלי לצעוק” מלמד אותו שהדרך משתלמת יותר מההתפרצות.  כי בסופו של דבר, חוצפה היא לא רק מבחן לילד – אלא גם לנו. האם נצליח להראות לו שאפשר להביע דעה, גם כשהיא שונה, בלי לפגוע באחר? התשובה, כמו תמיד בחינוך, מתחילה מהדוגמה שאנחנו נותנים.

האם בזוגיות קיימת סובלנות?

סובלנות היא הנכונות לקבל את השונה ולכבד את זכותו של הזולת, לשמור על שונותו ולתת לה ביטוי. בזוגיות אנו מחויבים לחיים הרמוניים מתוך הכרה בלגיטימיות של העמדה האחרת. השאלה שנשאלת האם אותם חיים הרמוניים מאפשרים "אוטונומיה" בחיים המשותפים. חשיבה אוטונומית פירושה חשיבה משותפת, דיאלוגית.דיאלוג בין בני-אדם המכוננים את הרציונליות שלהם באמצעות השיח, לא בני-אדם המביאים אל השיח מוצרים מוגמרים שאז מתחרים ביניהם בכוחניות פוליטית ויוצאים מחלוקת כמעט תמידית.

בעוד אמת ושקר הם עניין של  כן-או-לא, הרי שהתנהגות נכונה, דהיינו קיום זוגיות בנורמות המקובלות, הוא עניין אחר. המוסר מאפשר את השגת האמת לאדם לא רק בשכלו ובחיצוניות לבו, אלא ממקור פנימי ועמוק שאינו מורגש כלל כבא מן ה"אני" העכשווי. מה ששומע אדם באופן זה ברור כל כך שאין להרהר אחריה בשכלו, כי היא המסקנה הסופית של פנימיותו. האינטואיציה היא לשמוע את האמירה הפנימית הבוקעת מתוך מעמקי נפש האדם, אף שזו נדמית לאדם כאילו באה מבחוץ.

הדגש הוא על מהשחובה לעשות מהמוסר האישי ולא על מה שחובה מתוך נורמות חברתיות. לצורך הבהרה בעניין אעזר ב"תנורו של עכנאי" שמהווהנדבך חיוני בתפיסת עולם הקוראת להתמודד "כראוי" עם בעיות השעה והזמן, התמודדות שכרוכה בלאספק בפרשנויות חדשניות להלכה. "לא בשמיים היא" מתלכד היטב עם הערכים המודרניים שלאוטונומיה, סובלנות וחיים בחברה. במובנים אלה, לתנורו של עכנאי מסר שיש להתייחס לפרשנויות חדשניות של ההלכה, בהתאם למציאות המשתנה, ובהתאם להלכי הרוח של הדור.

הגישה הפלורליסטית מכירה בכך כי למין האנושי ישנן דרכי חשיבה שונות, אשר אינן תמיד עולות בקנה אחד.גם בזוגיות אנו נזקקים לאותה מערכת חברתית הדוגלת בערכי שוויון וסובלנות ובנכונות לחיות יחד מתוך כבוד הדדי, הכרה הדדית והסכמה בין השניים. "פלורליזם חברתי" זהו הפלורליזם שמכיר בערכו של האחר. הזוגיות חייבת להיות מבוססת על ההכרה בשוני הקיים בין בני אנוש ובין תרבויות ואף חשוב שיהיו מעוניינים השניים בטיפוחו. לדעת גולדמן, אחד הטיעונים המרכזיים לתמיכה בפלורליזם מסוג זה הוא ההכרה בעובדה שבכל יחיד ויחיד (ולפיכך גם בכל חברה) מצויים מספר "קולות" ערכים ושאיפות שאינם עולים בקנה אחד. גדולתו של זוג שידע סובלנות וילמד לצמוח בהקשבה לזולתו.

"לא בשמיים היא" ולא בנורמות חברתיות: חכמה הנה סגולה אנושית, המחייבת יצירתיות, חירות ודיאלוג. בני זוג, בכדי להגיע לשלום בית ימצאו את הדרך ליישב מחלוקות ע"י הקשבה והבניית הכללים המתאימים לשני בני הזוג ולאו דווקא יהיו אלו מוסכמים ע"י הסביבה. לכל בית ישנה האוטונומיה לקביעת כללי ההתנהגות המוסכמים על בני הבית, כל עוד מדובר בכבוד ומוסר הראויים.