תגית: פרשנות

האופן בו אנשים מרגישים ומתנהגים קשור לאופן בו הם מפרשים סיטואציה וחושבים עליה. הסיטואציה עצמה אינה קובעת ישירות כיצד ירגישו או מה יעשו. התגובה הרגשית שלהם מתווכת ע"י האופן בו הם תופסים את הסיטואציה. וההשלכה המושכלת היא ש"מחשבות אוטומטיות" אינן תוצר של הרהור מעמיק או של תהליכי ניתוח מידע והסקת מסקנות.

נכנסתי לכתה ח' וילדה א' ביקשה לעבור מקום ליד ילדה נ'. אני אמרתי "לא, את לא יושבת לידה". נ' קמה בכעס: "מה כבר עשיתי שאת לא חושבת שאפשר לשבת לידי" ויצאה מהכיתה בטריקת דלת. נ' למעשה לא חשבה לרגע שהעובדה שאני לא מעוניינת שא' תשב לידה היא כי א' תפריע לה ללמוד ולעשות את מלאכתה באופן הראוי בו היא תמיד עובדת.

תארו לכם את הסצנה הבאה: אתם נכנסים לחדר ורואים את ילדכם שופך צבע על השולחן, מיד עולה הכעס – "למה הוא הורס? למה הוא שוב לא מקשיב?" ואז אתם שואלים בקול נוזף "מה אתה עושה?" והילד בתגובה עונה, בקול רועד: "רק רציתי להכין לך ציור בהפתעה…"  המוח שלנו, במיוחד כהורים, נוטה למהר להסיק מסקנות, אנחנו מפרשים את הסיטואציה דרך פילטרים של עייפות, דאגה, ניסיון עבר ולעיתים גם פחד. אך פעמים רבות – הפרשנות הזו שגויה.

ילדים פועלים מתוך עולמם הפנימי, הרגשי, שלעיתים שונה בתכלית משלנו. כשהם מתפרצים, מתעקשים או לא מקשיבים, יתכן שהם דווקא זועקים לעזרה, מתמודדים עם תסכול, או מנסים לתקשר צורך אמיתי. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו, ההורים נותנים פרשנות התנהגותית מיידית – שלרוב מבוססת על כוונות שליליות, המקום לעצור רגע ולבדוק האם ייתכן שיש כאן סיפור אחר? (נ' הגיבה מתוך תסכול עמוק).

כיצד נמנעים מפרשנות מוטעת? 1. עוצרים רגע לפני התגובה 2.  בודקים: מה הילד באמת חווה? 3. שואלים במקום "למה עשית את זה?" נסו "מה קרה כאן?" 4. משנים את נקודת המבט מה אנו למדים מהסיטואציה?

הפרשנות היא המפתח לקשר. ככל שנתרגל לראות את המציאות מעיניהם – פחות נשפוט ויותר נבין – כך נבנה איתם קשר בטוח, עמוק ומבוסס אמון. ונלמד אותם להימנע מפרשנות. אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול סיטואציה שמכעיסה או מבלבלת אתכם – שאלו את עצמכם: האם ייתכן שאני מפרש את זה לא נכון? לעיתים, שינוי קטן בפרשנות – משנה את כל הסיפור.

סיפור פנימי הוא מחשבה שחוזרת שוב ושוב. הדרך שבה אדם קולט, מבין ומפרש את העולם ואירועים סביבו. אחד הסיורים הפנימיים שסיפרתי לעצמי הוא שאני חזקה, שאין לי על מי לסמוך, אלא על עצמי. מה שמשתנה הוא לא המציאות, אלא הפרשנות שלנו. ההבנה שלנו היא שמשתנה: התודעה שמתרחבת ומתפתחת. שליטה מגיעה מתודעה רחבה. אדם חייב להכיר במציאות בה הוא נמצא ולשאוף להגיע למציאות טובה יותר. חובה עלינו לתרגל מיומנויות חשיבה חיוביות ומקדמות. תוצאה נקבעת במחשבה.

אם אתם רוצים שינוי משמעותי בחיים – עליכם לשנות את הסיפורים הפנימיים שלכם לכאלה שיקדמו אתכם אל התמונה המנצחת שלכם (אלון אולמן). בפועל, במציאות, נדרשת פעולה אחת – פעולה ממשית בעולם הפיזי, שתעביר אותנו מציר התיאוריה אל ציר ההוויה. הגשר בין המחשבה והרצון והכוונה והתקווה לבין הגשמה היא פעולה. פעולה בעולם הפיזי.

עברתי תאונת עבודה קשה. נפילה שריסקה אותי ואני יושבת בבית סובלת מכאבי תופת. הדלת כמעט ולא נפתחת. חברים? משפחה? מצוות ביקור חולים? כמנתחת התנהגות  שלחתי לכ30 איש את השאלה: "מהי חברות אמיתית?", היו שכתבו שחברות אינה נמדדת, שחברות היא הקשבה, קבלה, אכפתיות, כנות ועוד. אני כילדה למדתי ש"חבר נמדד בשעת צרה". כואבת ומאוכזבת מהסיפור הפנימי שנתנו לי להאמין בו, המשכתי ונכנסתי להבין את "ביקור חולים" – מצווה ביהדות.

ביקור חולים היא מצווה הנכללת בגמילות חסדים ועניינה לבקר אצל החולה, להשתתף בצערו, לשפר את מצב רוחו, לבדוק אם נזקק לדבר מה ולעזור בכך (ויקפדיה). ביקור חולים אינו שיחת טלפון. ביקור הכוונה נוכחות. והחולה בלי מסכות, אם באו לבקר מותר לו לכאוב והמבקר לא צריך להרגיש שבא בזמן לא טוב. זה הזמן להשתתף להרים מורל. בספר "סדר היום" הושם דגש על חשיבות החיזוק הנפשי, השבת נפשו של החולה, ניחומו והקלת חוליו מעליו. בקהילת ברלין מינו אדם שהיה ממונה על ביקור חולים, הנקרא "גבאי ביקור חולים". אני ממליצה לעשות זאת גם כאן בארץ ישראל, ארץ הקודש, בכל ישוב.

חז"ל הפליגו בחשיבות מצווה זו, ואמרו ש”כל המבקר את החולה נוטל אחד משישים מחוליו”. בדיון בכלל זה שואלים: אם כך, יבואו שישים איש וירפאהו, ועונים שכל מבקר נוטל אחד משישים ממה שנשאר. אומר לכם ממיטת חוליי, כל ביקור הרגשתי הקלה. פחות כאב. חברות אמת נמדדת בשעת צרה, בשעת כאב. אכפתיות נמדדת במי שבאמת נותן דעתו ומפנה מזמנו להיות איתך בזמן שאתה סובל. ערבות הדדית, הקשבה וכל התבחינים שכתבו כבונים את המושג חברות, אינם באים לידי ביטוי בווטצאפ, או בשיחת טלפון. היו נוכחים. ביקור חולים כשמו כן הוא ביקור. אף חולה לא יתקשר לאדם, שמתקשר לשאול לשלומו ומסכם את השיחה "אם אתה צריך משהו, תתקשר". אם באמת חשוב לכם לראות אם החולה צריך משהו, תפתחו את דלת ביתו. תלכו לראות אותו. תהיו שם בשבילו. חברות אמיתית אינה חברות בווטצאפ או בקבוצות פייסבוק. ושרק נהיה בריאים.

הוראה והורות הם שני מגרשים שבהם מקיימים מערכות יחסים ובשני המגרשים מתבקשים לקיים אמון וכבוד למען הצלחה ביישום המטרות. המטרות העיקריות שלנו בשני המגרשים הם: יצירת אמון, כבוד לאוטונומיה של הפרט ולגבולות הרגשיים שלו ושמירה על עמדה לא מגוננת. חקירת ההשפעה של אמונות מזיקות בהקשרים החברתיים והבין אישיים ועבודה משותפת של פיתוח אמונות חלופיות תפקודיות יותר וכמובן יישום בליווי מלא של הילדים.
כמורה מזה 35 שנים אני חווה את המצוקה מאי אמון שנרקם בהיסטוריה של הילדים. אי האמון גורם לחוסר כבוד למבוגר ומביא לשקרים משני צידי המיתרס. אותם ילדים שחווים מצוקה שכזו מפתחים פרנויה (חרדה) שמביאה אותם להטיות קוגניטיביות, שמובילות לפרשנות שגויה של רמזים חברתיים. הטיפול שמתקיים בקליניקה שלי ושל העוסקים בcbt (טיפול קוגניטיבי), הוכח כמתאים לאותה פרנויה.
בק, דיויס ופרימן (2019) מפנים את תשומת לבנו שתחושת התקיפה שחווים אותם ילדים, מכוונת לדימוי העצמי שלהם ולא לבטיחותם. וכמו כן, נוטים לפרש בטעות את תשומת ליבו של הזולת כחנופה והערכה. הטיפול הקוגניטיבי מיועד למצוקות רגשיות ולאמונות המזיקות הנלוות לפרשנות שגויה ולא מבוקרת שכלית (Bareman&Tyrer,2004). העיקרון החינוכי של הטיפול הקוגניטיבי עם הילדים חייב להיות הכינון של ברית במערכת היחסים בין המורה/הורה לילד. תהליך שחייב להתבסס על פיתוח של הבנה הדדית לגבי קשיו של הילד, מה שיוביל ליצירת תחושה של אמון ושיתוף פעולה.
תלמיד שנמנע מלהיכנס לשיעור כלשהו משדר חרדה. החרדה איננה חד משמעית מהתנהגות המורה, ייתכן מאוד שהחרדה נובעת מסיטואציה שהתקיימה בעברו של הילד. גם חוקרים של שפת גוף טוענים שישנם תנועות גוף שפרושם בטוח מאז האדם הקדמון. דהינו לא מגלגול זה ואולי לא מגלגול קודם. כך גם תחושת המצוקה. ההכרה בכך שישנם אמצעים שבהם הטיות המידע מאפשרות את ההתעלמות, העיוות וההחרגה של מידע הסותר את אמונותיו. לעומת זאת, מידע העולה בקנה אחד עם אמונות מתקבל ללא קושי.
המחשבות האוטומטיות השליליות מביאות אותנו לחרדה ופחד ובמקביל התנהגות של הימנעות, הסתגרות ובידוד חברתי. להפגת החרדה והפחד יש לערוך שינויים בעיבוד המידה. הפרשנויות שאינן בשליטה קוגניטיבית מוליכות אותנו להתנהגות שאינה מטיבה איתנו – ולכן יש להבנות תוכנית לשינוי התנהגות.
ילד/ה שמשדרים חרדה מכניסה לשיעור מסוים, או הימנעות מעשייה מסוימת בבית, פועלים בהימנעות. יש להתייחס ברצינות לאירוע ההימנעות. לפרק את אירוע ההימנעות: מתי, אייך וכמה נמנע? כיצד מתקיימת הלכה למעשה ההימנעות? לשאול: מדוע נהגת בהימנעות? מה הרגשת כשנמנעת? איך אפשר היה אחרת לנהוג? (מודל אפר"ת). ולעודד התגברות על הקושי.

הגיעו לקליניקה זוג הורים צעירים, לילדה בת 10. "קשה לה, ואנחנו לא יודעים כיצד לעזור לה". בשיחה קצרה ברור היה שההורים הצעירים חוו קשיים לא קטנים בילדות. בין אם מדובר בחברים, לימודים, מערכות יחסים עם האחים שלהם וההורים. הם רוצים לעשות את הילדה שלהם מאושרת. שרק לא תחווה קשיים. הדיון על הקשיים האישיים של ההורים נתן תמונה ברורה על דרך ההתנהגות שלהם כלפי הילדה. על מנת שלא חווה קשיים, ההורים עשו הכל במקומה. התנהלות זו גרמה לילדה לגדול ללא ארגז כלים להתמודדות עם הקשיים.
ילדים קטנים שבונים בלגו/בקוביות. מן הראוי שנשבח כשהצליחו לבנות מגדל. אם לא הצליחו לא להתערב. תנו להם למצוא פתרון לבעיה. חשוב מאוד שלא לעשות את העבודה במקומם. אחים רבים ביניהם, לא למהר ולתת פתרונות. תושיבו את הילדים ותקיימו דיון. מה קרה? כל אחד יספר כיצד חווה את הסיטואציה. ואחרי שכל אחד הסביר והשני הקשיב ללא הערות, שואלים: האם אפשר היה לפתור את הריב בצורה אחרת? חשוב מאוד ללמד את הילדים להתחשב ברצונות/יכולות של האחר. כך מלמדים ילדים את כלי המשא ומתן.
ילדים צעירים מגיל 3 מסוגלים להבין כוונות, רצונות של אחרים ששונים משלהם. קיימת חיוניות לאינטראקציות חברתיות ולו כדי לחוות קונפליקטים חברתיים, בהם ניתן לזהות יכולות קוגניטיביים ורגשיים ברמת המסוגלות החברתית ולהכיר מקרוב מיומנויות חברתיות, שנרכשו או לא נרכשו, על ידי הילדים. קושי חברתי נובע מהיסטורית אי למידה של פתרון בעיות של הילד בחייו. מתפקידם של הורים ומורים לקיים סיטואציות שמצריכות פתרון בעיות ולנתב למידה נכונה של כלים תקשורתיים משמעותיים, שיאפשרו לילד למלא ארגז כלים לחייו בהווה ובעתיד.
כהורים וכמורים חווה עלינו לבחון את תהליך קליטת הסיטואציה החברתית וגם הלימודית של הילדים, להוביל נכונה את עיבוד המידע למען ויסות נכון בו ישודר לסביבה שהילד מרגיש "אלוף העולם". לא ביחס לסביבה אלא ביחס לעצמו. כל ילד צריך שיגדל באמונה שהוא יכול ומסוגל להתגבר על אתגרים בחייו. להוציא מהלקסיקון את המילה "קשה" ולהחליפה במילה "מאתגר".
לאחר מספר פגישות בהדרכת ההורים, הילדה ביקשה שההורים יאמינו בה שהיא מסוגלת להתגבר על האתגרים שבין החברות ובלימודים. חשוב לכל ילד, שההורים יקשיבו למה באמת מאתגר אותו. חשוב לשתף בקשיים שעברתם כילדים. שהילדים יבינו שאינם חריגים בתחושות וברגשות שלהם. לספר כיצד אתם בחרתם לפתור בעיות. לשבת ביחד ולחשוב כיצד ניתן לפתור את הבעיות שעלו בשיחה. לתת את הכלים, להיות לידם, לאחוז בידם, אך לא לפתור את הבעיות במקומם. ילד חייב ללמוד לזהות את הרגשות של עצמו, לשיים אותם ולהביע אותם בתקשורת מקרבת למען פתרון הבעיה. זהו תהליך חינוך שיאפשר לילדים חיים קלים יותר בעתיד.

מיומנויות חברתיות הן שם כולל למגוון של יכולות, כלים או כישורים שמשפיעים על ההתנהגות שלנו עם אחרים ועל האינטראקציה שלנו עם אנשים. מאפשר להשתתף בקבוצות חברתיות, לנתב את האינטראקציות לכיוונים שונים, להביע עצמנו בפני החברה. ליצירת קשרים חברתיים יש צורך במיומנויות. באמצעות הקשרים החברתיים הילדים חווים הנאה, משחק, קירבה, תמיכה, אכפתיות, התחלקות, התמודדות עם תסכול, הבעת רגשות, הבנת רגשות של האחר.
מרבית הילדים עם בעיות התנהגות הם עם קשיים חברתיים. הקושי החברתי נובע מהיסטוריית למידה של הילדים. כיצד הטמיע הילד פתרון לבעיית התנהגות מסוימת בחייו הקצרים. יש לנו מחשבות אוטומטיות, רגשות אוטומטיים והתנהגות אוטומטית, שחוזרים על עצמם שוב ושוב ואנחנו בתוך מעגל קבוע של תקשורת לא יעילה שמהווה את מערכת היחסים ביננו לבין החברה בה אנו חיים.
חשוב שנדע לאין אדם בעולם שבאמת המטרה שלו להרע, להפריע, להכשיל באה ממקום שטוב לו, שנעים לו, שהחיים מאירים לו פנים. אדם מגיל צעיר ועד בכלל שנוטה להתנהגות פרועה ולא מטיבה לסביבה, מגיע ממקום שהסביבה לא האירה לו פנים. שהוא נפגע. הוא לא חווה תקשורת בונה איתה ואיבד את האמון בה. מוקד הטיפול בגישה ההתנהגותית- קוגניטיבית הוא זיהוי המחשבות האוטומטיות הנובעות מהאמונות הבסיסיות הסכמות של האדם לגבי עצמו, האחרים, העולם והעתיד (בק, 1976).
ולכן, אל לנו לקבל התנהגות של ילד, אדם בכל גיל כ"זה מה יש" או "ככה הוא". המחשבות האוטומטיות מאופיינות בזרם של מחשבות ספונטניות הצצות ללא שליטה, ללא הרהור מעמיק או חשיבה שקולה. אימון בזיהוי המחשבות האוטומטיות שחולפות במוחנו ואנו נוטים להתייחס אליהן כנכונות, יאפשר מודעות גבוהה יותר וחוויית שליטה גדולה יותר באופן שמרגישים ופועלים (בק, 2011).
ולכן, כשאנו פוגשים התנהגות חריגה של ילד/אדם מבוגר חשוב שנעשה להכיר ולהבין מה הם גופי הידע אשר משפיעים על קידוד המידע, הבנתו ושליפתו. שהרי התוכן והארגון של סכמות משתנה אצל אדם בהתאם להתנסויותיו (ברלאו, 2008). תנו לאדם מולכם מקום להסביר. לשתף מה חווה לפני, מהיכן לקח את ההתנהגות הלא נאותה הזו, שאותה כנראה מצא בעבר כמטיבה אתו.
לקליניקה שלי הגיע ילד שחווה התעללות והתקשה שלא לפתור בעיות שלא באמצעות השפלה ואלימות. ילד שמעולם לא שמעו אותו והצליח לקבל מקום לרגשות שלו, לא יצליח להביע רגשות ולהאמין שמשהו אכן מעוניין לשמוע אותו. זה הזמן והמקום לעצור. להיות עם האדם ולהבין את הפרשנות שלו למה שאנחנו רואים כהתנהגות חריגה. להקנות הרגלים חדשים להתנהלות חברתית. להשיב לו את האמון בחברה. לבחון כיצד הוא קולט באמצעות החושים שלו, מעבד ופולט את העיבוד, כיצד הוא מארגן ומגיב מול האירוע שהתקיים. לאחר שעשינו עבודה על שינוי דפוסי החשיבה שקיבלו עיוות, היום הילד מוקף בחברים ונהנה מהצלחות לימודיות.

הקיץ הגיע. חופי הרחצה נפתחו. הגיעה אלי לקליניקה נערה בת 16. עזרי לי אייך מבטלים שמועה שאין לה כל שחר. ירדתי לחוף הים עם חברה. התמקמנו על החוף. התישבו לידנו שלושה בנים שאיננו מכירות. לא הייתה לנו שום תקשורת איתם, במשך כל השהות בחוף. אחד מהבנים העלה תמונה בפייסבוק שלהם, בתמונה רואים אותי ואת חברה שלי מאחור. ומשם הסיפור לא נגמר. בהתחלה החברים בכיתה לא הפסיקו "שאני מסתובבת עם בנים שאני לא מכירה" והבוקר זה כבר הגיע לאבא שלי, שהחליט שאני בעונש. לא עוזר לי שאני נשבעת שאין לי כל קשר עם הבנים הללו.

להטיית השליליות יתרון אחד – היא דוחקת בנו לבחון את עצמנו כדי להבטיח התאמה לנסיבות החיים, ובעקבותיה שרידות אישית וחברתית גדולה יותר. הרשתות החברתיות הן מצע טוב לתקשורת חברתית בונה ומאידך יש בה הרבה מקום לפרשנויות שאינן נתמכות במציאות אמת.

לצערנו אנשים מחפשים את השלילה ולא כי זה תורם להם או לחברה, אלא מכיוון שבחיפוש השלילה אנחנו מאמינים שאנחנו ממזערים את הסיכון שנכנס אנחנו, לתוך המקום הלא נכון לנו. כשאנחנו מחפשים מה האחר לא עשה נכון, יש במהלך מן אמירה "אני שם לא אהיה".

אירועים שליליים בחיינו מעוררים אותנו לחפש בהם משמעות יותר מאירועים חיוביים. המשמעות היא למען נצליח לרפד את חיינו, כך שאם נבין את האירועים השליליים לא נחווה יותר מצבים לא נעימים. עלינו להבין שרצוי וכדאי לתת משמעות גדולה יותר לאירועים חיוביים ולהגדיל את החשיבה ליישומם ולא לעשות בלחפש איפה אנשים אחרים טועים וכמה אנחנו טועים בהתנהגות זו או אחרת, כי החיים מלאים גם בטעויות.

אירוע שלילי הוא הזדמנות לצמיחה, ואין כמעט צמיחה משמעותית ללא טראומה. מכל טעות לומדים. מכל מעידה יש למצוא דרך לעשייה נכונה. עלינו להבין שכל אחד מאיתנו מועד. הפסקנו להאמין לאנשים הקרובים לנו ביותר, כשהם מסבירים שנקלעו לאירוע שלילי ואין להם חלק בו.

למה הדבר דומה? עוגמת הנפש שמסב לנו הפסד של סכום כסף מסוים, יהיה תמיד גדול יותר מההנאה שיסב לנו רווח של סכום דומה. למהר לראות את היות הבנים שהצטלמו ליד הבנות ולא לראות שהבנות ישבו על החוף ונהנו מהשהייה שלהן שם.

אין כל אפשרות למנוע צילומים בחוף הים, בקניון ובהופעה כל שהיא. אנשים מצטלמים. אנשים מעלים תמונות. שמועה שאין בה כל אמת, שמועה שאינה אלה פרשנות, יכולה לפגוע מאוד. לצערנו "יש סדק בכל דבר", כתב ושר לאונרד כהן, "כך נכנס האור". תפקידנו כחברים להיות שם ולהכניס את האור. לחפש את החיובי. להאמין באדם. בחבר.

אוסיף ואדגיש, אם מדובר במקרים חוזרים של מרמה וערמומיות, יש לברר עם האדם ולהוכיח אותו על התנהגותו. אך חשוב לתת לאדם את המקום המכבד להוכיח את חפותו.

שמועה שמסתובבת פוגעת כחרב פיפיות. גם השומע וגם האדם שעליו מסתובבת השמועה נפגעים. כבר עסקתי רבות בלשון הרע מהמקום ההלכתי. חשוב לי שנבין ביחד ששמועה באשר היא אינה תורמת לאיש ולכן, יש מיד להוריד אותה לרמת שיח נקי והגון עם האדם עליו נאמרו הדברים.

בדרך כלל גם האחרון שישמע את השמועה הוא האדם עליו מדברים. יש תכונה לחפש את אותה רכילות, כאילו אנחנו מושלמים. אנחנו, לא, אנחנו לא נעשה כזה דבר. אל תנסו ואל תתהוללו. כל אחד מאיתנו יכול למעוד במסגרת "המושלמות שבנה לעצמו". ואל אחת כמה וכמה שלפעמים לא עשינו שום  רע וסתם מפרשים התנהגות ככזו.

מחקרים רבים במדעי ההתנהגות מאשרים את מה שחוכמת ההמון כבר יצקה באמרות עממיות מוכרות שעל פיהן, שם טוב נרכש בקושי אך נמחה בקלות, בעוד שם רע נרכש בקלות ונמחה בקושי, או בלשונו של בנג'מין פרנקלין: "דרושים מעשים טובים רבים כדי לזכות במוניטין טוב, אך די במעשה רע אחד כדי לאבד אותו".

גלגל מסתובב, אל תדברו רע על אף אדם. שמעתם משהו, חשבו: המידע יכול להועיל לאדם שאתם רוצים לספר לו? שמעתם שאח של האישה שלכם הבריז מיום עבודה, ראו אותו נפגש עם בחורה, תרוצו לספר לאשתו? תרימו טלפון ותחקרו?

ג'וזף הול, איש דת אנגלי מהמאה -17 הבחין ואמר "מוניטין שנפגע עשוי להשתקם, אך העולם יישא תמיד את עיניו למקום שבו התגלה הסדק".

ולכן, הזהרו בלשונכם. האח בכלל לא הבריז, הוא הודיע בעבודה, שחבר טוב שלו עבר תאונה בחו"ל ונפגש עם אשתו של החבר לברר כיצד ניתן לסייע. כך התברר אחרי שאשתו של אותו אח קיבלה את השמועה בטלפון והייתה כבר בטוחה שמדובר בבגידה וחצי מהישוב כבר היה מעורב.

חשוב מאוד לקיים תקשורת נקייה. אל תכנסו לפרשנויות. כל אחד שיחיה את חייו ויתעסק בענייניו. נקראתם לסייע, היו שם בשביל ולמען הזולת. הגיע אליכם סרן שמועתי, בקשו להבין מאיפה נבעה השמועה. הסבירו לאדם שמספר לכם, עד כמה חמור יכול להיות המצב אם אין אמת בשמועה.

אנחנו חלק מרקמה אנושית אחת. בפרקי אבות כתוב: "אל תדון אדם עד שאינך בא במקומו". קל מאוד לפצוע ולצרוב צלקת בליבו של אדם, קשה מאוד לרפא אותה. היו אנושיים אדם לרעהו. תודה