עולם הרגש – השיר המשותף של הורים וילדים

עולם הרגש של ילדינו אינו נפרד מעולם הרגש שלנו, ההורים. הוא נרקם מתוכו ומושפע ממנו. רגשות אינם מותרות – הם תשתית. הם השפה הראשונה שבה לומד האדם להבין את עצמו, את זולתו ואת מקומו בעולם.

לפני שנים יזמתי את תוכנית הלימודים “שיר עברי”, מתוך אמונה עמוקה שעולם הרגש מתפתח בדרך הנכונה כאשר הוא ניזון מסיפורים אנושיים גדולים, מדמויות מופת ומהיסטוריה שיש בה נשימה, קצב ומשמעות. המוזיקה בשיר העברי, מאפשרת חיבור בלתי אמצעי לרגש – כזה שפועל ישירות על הלב. החשיפה לאישיותם של אישים דגולים, דרך סיפור חייהם והיצירה שנכתבה עליהם, מעניקה לילדים  ולהורים הזדמנות לחוש את הדופק שבמאמץ, המשמעות שבהתמדה, והאומץ שבהגשמת חלומות. אלו מראות חיים. דרכם נוצר מקום לומר: "קשה לי". מקום לבקשת עזרה, לערבות הדדית, ולכנות אמיצה עם עצמנו והסביבה.

המוזיקה והשירה מטפחות חדוות חיים, אהבה לכל קיום, כוח ומרץ לעשייה. הן יוצרות שפה עדינה ועם זאת עוצמתית של הקשבה. כמה אציל ונאה נעשית ההתייחסות מאדם לאדם, כאשר חוש זה מטופח. זהו אינו רק חוש רגשי – זהו גם חוש מוסרי. החוש המוסרי מתעצב בשנות החיים הראשונות, דרך מראות החיים המוצגים לילד, דרך דמויות אנושיות המשמשות לו דוגמה. כאשר ילד פוגש מודלים של יושרה, חמלה, עמידה פנימית ואחריות – מתפתח בו חוש מוסרי חדור ביטחון. המושתת על הבנה עמוקה של ערך האדם.

חשוב לי להדגיש: חשיבה חיובית ורגשות חיוביים אינם הכחשה של קושי. פסיכולוגיה חיובית, בעיניי, מתחילה דווקא באהבת האדם על שלמותו – על חוזקותיו וגם על חולשותיו. היא כוללת סובלנות, אך גם עמידה איתנה מול המקומות הכואבים, תוך נכונות לשקף כמיהה לעזרה, ללא בושה וללא מסכות. לא ניתן לחיות רק ברגשות חיוביים או לצבוע את המציאות בוורוד. חינוך משמעותי אינו מסתפק בהצהרות ש“יהיה בסדר”. הוא שואל איך יהיה בסדר, מי נדרש להיות שם, ואילו כלים עומדים לרשותנו כדי ללוות ילד באמת.

רוח האדם והחינוך המתבקש בעת הזו נשענים על מדעי הרוח – על ההכרה בכך שכל הורה וכל ילד הם בני אנוש, עם רגשות, תעצומות נפש, מסוגלות, ולעיתים גם בלבול ופגיעוּת. כאשר מתקיים שיתוף אותנטי ואמיתי בין צוותי החינוך להורים, כאשר מצבם הרגשי של הילדים אינו מוסתר אלא נידון באחריות וברגישות – מתאפשרת עבודה משותפת, מדויקת ונכונה. עבודה כזו אינה רק למען הילד הבודד. היא למען רווחתו, רווחת סביבת השווים לו בכיתה, ולמען משפחתו כולה. זהו מעגל אנושי של הקשבה, עשייה ותקווה – כזה שמכבד את הרגש, נותן לו מקום, ומאפשר לו להפוך לכוח מצמיח.

בסופו של דבר, עולם הרגש הוא השיר המשותף של כולנו. וכאשר אנו בוחרים לשיר אותו בכנות, בעומק ובאחריות – אנו מחנכים לא רק ילדים טובים יותר, אלא בני אדם שלמים יותר.

אומץ, רצון ונפש חופשית

יישב מולי ילד בן שמונה, חכם ורגיש, שלא העז להרים את ידו בכיתה. כששאלתי אותו מדוע, הוא ענה בשקט: “אם אני אטעה – כולם יראו.”  כשהעמקנו, התברר שלא חווה לעג ממשי. הפחד היה פנימי. תחושת נרדפות שקדמה למציאות.

בשלושים ושבע שנותיי כמורה וכמדריכת הורים אני פוגשת שוב ושוב את הדפוס הזה – לא רק אצל ילדים, אלא גם אצל מבוגרים. האמונה שתמיד מחפשים אותי, שמתישהו משהו יקרה ושמי יושחר. דפוס נפשי שעובר מדור לדור, לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך חוסר מודעות.

רודולף שטיינר כתב:  “צריך אדם לא רק לזכור מה שהוא כבר מבין, אלא גם להבין מה שהוא כבר יודע – כלומר, מה שרכש באמצעות הזיכרון בדרך שהילד רכש לשון.” זוהי קריאה להיכרות עמוקה עם הנפש, לא רק עם השכל. אדם שמבין את נפשו, שמוקיר את עשייתו, אינו מפחד מפני מבט חיצוני שאינו מכיר את דרכו.

אנו חיים בתקופה המעמידה את הילד במבחן מתמיד: הישגים, אבחונים, מדדים. אך בעיסוק האקדמי המוקדם, אנו שוכחים לא פעם את נפשו. המציאות, על פי תפיסה רוחנית, אינה חומר בלבד. היא מורכבת גם מרוח. ההסתכלות על הילד לא תהיה פחות נאמנה אם נפעיל את כוחות הנפש ולא רק את החושים הפיזיים.

בשבע השנים הראשונות מונח יסוד הרצון. זהו הזמן לאפשר לילד לפעול, להתנסות, לעמוד מאחורי מעשיו. לא ניתן לעצב אופי חזק אם הילד אינו חווה משמעות – מי הוא, מה הוא נותן, ואיך הוא פוגש קושי.

דונלד ויניקוט – פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג ילדים,  טבע את המושג “הורה טוב-דיו” (Good Enough Mother) והדגיש שחוסן נפשי נבנה דווקא דרך תסכולים מדודים והתמודדות, לא דרך הגנה מוחלטת. ועוד כתב: “אין דבר כזה תינוק – יש תינוק והסביבה שלו.”  ובמקום אחר הדגיש כי ילד הזוכה להגנה מושלמת אינו מפתח חוסן, אלא תלות וחרדה. לדבריו, כישלונות קטנים של הסביבה, כאשר הם מתרחשים בזמן ובמידה הנכונים, הם תנאי להתפתחות נפשית בריאה.

רק ההתמודדות עם פחדים, עם “קשיים” ועם מכשולים בונה אישיות יציבה. לכן, אל נמהר להסיר כל קושי מדרכו של הילד. תנו לו כלים, תנו אמון, תנו לו לחוות את כוחו.  צמח שגדל בחממה אולי נראה מוגן, אך בשדה הפתוח – לא ישרוד.  ילד שגדל עם רצון חזק ונפש מטופחת – יוכל לעמוד בעולם זקוף וחופשי.

איך לוקחים אחריות על עתיד ילדנו?/ רבקה מרום

משפחה מגיעה לקליניקה : "הילד עולה בשנה הבאה לתיכון, הקשיים מעכבים אותו מהצלחה, הקשיים הם לא רק אקדמיים, הקשיים מקרינים לקשיים חברתיים ומשפחתיים". לאחר ניתוח התנהגות מקיף ומעמיק במסגרת הביתית והחינוכית, עולה שמדובר בילד מחונך היטב, עם ראיה מרחבית מושכלת ומציאותית, אך חוסנו הנפשי לוקה בחסר, שהרי אובחן עם קשיים אקדמיים וחברתיים בגיל מאוד צעיר.

הורים יקרים, אין אדם זולתכם שיודע  כי קיים קושי בהתנהגות של ילדכם. אתם לא צריכים אבחון ולא מורה שיאמר לכם מה הקושי. אתם צריכים הכוונה והדרכה, כיצד להתגבר על הקושי ולהביא אתכם ואת ילדכם להצלחה משמעותית.

כשילד נולד ההורה מתחייב לעטוף את הילד באהבה, שלא יחסר לו מאום. ההתחייבות היא להביא את הילד להיות בוגר אחראי, עצמאי ומשמעותי. כשאנחנו רוצים לרכב על אופניים חשוב לנו לדעת לדווש ולשמור על איזון נכון בזמן הרכיבה. כך גם בחיים, שמירה על איזון ועבודה קשה.

האם אתם כהורים מכבדים את המילה שלכם? האם אתם עושים את שאמרתם שתעשו? כל הסטנדרטים והיכולות שלנו כהורים חשופים בפני ילדינו והם אלה שממתינים להם בארגז הכלים שאתם מעניקים להם להמשך חייהם (אולמן, א. 2017). אתם אלה שמחזיקים במפתח ולכם יש את ההשפעה הגדולה ביותר על מצבכם כהורים ועל מצבם של הילדים שהבאתם לעולם.

מה טוב יותר לילדים, הורים עם מוטיבציה או הורים עייפים? הורים שחיים בתשוקה או הורים "שאין להם כוח"? ברמה הרוחנית קשיים הם מכשול ששם לנו היקום כדי שנתעלה עליו. כי לכולנו יש את היכולת. המבחן הוא הרצונות שלנו והמוכנות לשלם את המחיר. ברגע שנתעלה מעל הקושי – אנחנו מנצחים, לכולנו יש קשיים. ההבדל הוא בין אלה שמוותרים לאלה שמתעקשים, שמתאמצים לטפס למעלה. בין אלה שמאמינים שמחשבה יוצרת מציאות, שניתן לדמיין את קו הסיום ולעשות להגיע אליו, לבין אלה שבוחרים לראות ש"אין מה לעשות, אנחנו לא שולטים בעולם", אחד הכלים החשובים שנוריש לילדנו הוא "לעולם חוסן". תמיד יש לנו את היכולת לעשות למען עתיד טוב יותר. לחיים טובים יותר. בערבות הדדית, בחברות אמת, באמונה שבאנו לעולם כדי לעשות ולהיות משמעותיים. אנחנו לא רוצים ללכת במקום, ההליכה על הליכון היא לחיזוק הגוף. למען חיזוק הנפש עלינו לצאת מהמעגל המוכר והידוע ולהפליג למחוזות שלא היינו בהם. להתקדם ולכבוש יעדים שיעצימו אותנו. הורה שאומר לילדו: "אני מבין שקשה לך, אני איתך לעשות את התהליך למען ההצלחה", הוא ההורה שעוטף את ילדו באהבה ובאמונה ש"הכל קטן עלינו".

"אחרי ההפסדים, הניצחון הרבה יותר מתוק"/ "אלוף העולם" חנן בן ארי

הגיעו לקליניקה זוג הורים צעירים, לילדה בת 10. "קשה לה, ואנחנו לא יודעים כיצד לעזור לה". בשיחה קצרה ברור היה שההורים הצעירים חוו קשיים לא קטנים בילדות. בין אם מדובר בחברים, לימודים, מערכות יחסים עם האחים שלהם וההורים. הם רוצים לעשות את הילדה שלהם מאושרת. שרק לא תחווה קשיים. הדיון על הקשיים האישיים של ההורים נתן תמונה ברורה על דרך ההתנהגות שלהם כלפי הילדה. על מנת שלא חווה קשיים, ההורים עשו הכל במקומה. התנהלות זו גרמה לילדה לגדול ללא ארגז כלים להתמודדות עם הקשיים.
ילדים קטנים שבונים בלגו/בקוביות. מן הראוי שנשבח כשהצליחו לבנות מגדל. אם לא הצליחו לא להתערב. תנו להם למצוא פתרון לבעיה. חשוב מאוד שלא לעשות את העבודה במקומם. אחים רבים ביניהם, לא למהר ולתת פתרונות. תושיבו את הילדים ותקיימו דיון. מה קרה? כל אחד יספר כיצד חווה את הסיטואציה. ואחרי שכל אחד הסביר והשני הקשיב ללא הערות, שואלים: האם אפשר היה לפתור את הריב בצורה אחרת? חשוב מאוד ללמד את הילדים להתחשב ברצונות/יכולות של האחר. כך מלמדים ילדים את כלי המשא ומתן.
ילדים צעירים מגיל 3 מסוגלים להבין כוונות, רצונות של אחרים ששונים משלהם. קיימת חיוניות לאינטראקציות חברתיות ולו כדי לחוות קונפליקטים חברתיים, בהם ניתן לזהות יכולות קוגניטיביים ורגשיים ברמת המסוגלות החברתית ולהכיר מקרוב מיומנויות חברתיות, שנרכשו או לא נרכשו, על ידי הילדים. קושי חברתי נובע מהיסטורית אי למידה של פתרון בעיות של הילד בחייו. מתפקידם של הורים ומורים לקיים סיטואציות שמצריכות פתרון בעיות ולנתב למידה נכונה של כלים תקשורתיים משמעותיים, שיאפשרו לילד למלא ארגז כלים לחייו בהווה ובעתיד.
כהורים וכמורים חווה עלינו לבחון את תהליך קליטת הסיטואציה החברתית וגם הלימודית של הילדים, להוביל נכונה את עיבוד המידע למען ויסות נכון בו ישודר לסביבה שהילד מרגיש "אלוף העולם". לא ביחס לסביבה אלא ביחס לעצמו. כל ילד צריך שיגדל באמונה שהוא יכול ומסוגל להתגבר על אתגרים בחייו. להוציא מהלקסיקון את המילה "קשה" ולהחליפה במילה "מאתגר".
לאחר מספר פגישות בהדרכת ההורים, הילדה ביקשה שההורים יאמינו בה שהיא מסוגלת להתגבר על האתגרים שבין החברות ובלימודים. חשוב לכל ילד, שההורים יקשיבו למה באמת מאתגר אותו. חשוב לשתף בקשיים שעברתם כילדים. שהילדים יבינו שאינם חריגים בתחושות וברגשות שלהם. לספר כיצד אתם בחרתם לפתור בעיות. לשבת ביחד ולחשוב כיצד ניתן לפתור את הבעיות שעלו בשיחה. לתת את הכלים, להיות לידם, לאחוז בידם, אך לא לפתור את הבעיות במקומם. ילד חייב ללמוד לזהות את הרגשות של עצמו, לשיים אותם ולהביע אותם בתקשורת מקרבת למען פתרון הבעיה. זהו תהליך חינוך שיאפשר לילדים חיים קלים יותר בעתיד.

תכירו את הסיפור שבציור

אירחתי בתוכנית "עוצמה עם דר' מרום", המשודרת מדי יום ראשון ברדיו קול הכנרת, את פנינה נבון. גננת מזה 30 שנה, ברמת הגולן. פנינה עוסקת בפיענוח ציורי ילדים. אִבְחוּן צִיּוּרֵי יְלָדִים הוא שיטת מדידה והערכה המשמשת בפסיכולוגיה של האישיות. הבוחנים נעזרים בציורי ילדים לצורך ניתוח אישיותם. אבחון בעיות בתחומים הקשורים לגוף, לנפש, להתפתחות הקוגניטיבית וליחסים של הילדים עם סביבתם הקרובה. באמצעות הציורים ניתן לקבל תמונה רחבה ומעמיקה לגבי האופן בו ילדים חווים את העולם שסביבם. השיטה מסתמכת על מחקרים שנערכו על ידי פסיכיאטרים, פסיכולוגים, אמנים, אנשי חינוך וגרפולוגים, אשר מצאו קשרים חיוביים בין ההבעה החזותית והבחירות הלא-מודעות של הילד בזמן הציור לבין מאפיינים נפשיים ורגשיים.
ילדים צעירים מתקשים לבטא את עצמם בצורה מילולית, והציור מספק להם כלי להביע את רגשותיהם וחוויותיהם. הילדים נעזרים בציורים כאמצעי גישור על הפער בין שפתם לבין שפת המבוגרים. רצוי לפנות לאבחון ציורי ילדים כאשר אנו רוצים להבין את דפוסי התנהגותו של הילד, כאשר אנו רוצים לאתר פחדים ומצוקות. חשוב לציין כי יש לאסוף ציורים תקופה ארוכה (חצי שנה ויותר) מסביבות שונות על מנת לאתר מגמות התנהגותיות שונות המאפיינות את הילד לאורך זמן ולא התנהגות חד פעמית.
לילדים נגיש את כל סוגי הצבעים, הגירים והטושים. בחירת כלי הציור גם לו מקום נכבד בפיענוח. לצבע משמעויות בהיבטים שונים: משמעות קולקטיבית (הכחול כצבע לשמיים ולים, הצהוב כסמל לשמש), משמעות תרבותית (לבן כצבע של טוהר בתרבות המערב ושל מוות בתרבות מזרח), משמעות מקומית (כחול ולבן כצבעי הלאום) ומשמעות אישית. בשנת 1810 חילק גיתה את הצבעים לצבעים קרים (בעלי אורך גל קצר) וצבעים חמים (בעלי אורך גל ארוך). הוא ייחס משמעויות שליליות לצבעים הקרים וחיוביות לחמים. אבחנתו זו קשורה לרגשות אותן מעוררים הצבעים יחד עם תחושת הפרספקטיבה: קרבה או ריחוק. צבעים קרים נראים רחוקים מהעין וצבעים חמים נראים קרובים.
כאשר מתבקש הילד לצייר דמות איש או אישה, עשויים מאפיינים בדמות זו לשקף מאפיינים שונים בדמות העצמי של הילד, כפי שהוא תופס אותה. ציור אחר שעשוי לבטא זאת, הוא ציור עץ – הוא עשוי לייצג את ה"אני" על היבטיו השונים: האישיות, הביטויים המעשיים הנראים לעין של האישיות, ההתייחסות לסביבה, לבית, לעבר או לעתיד, ושלבי התפתחותו של הילד. מאפיינים כגון עץ גדול עשויים להצביע על תחושת "אני" מפותחת ועל שתלטנות, בעוד עץ קטן מצביע על דימוי עצמי נמוך. עץ קטן המצויר ביד בטוחה ובלי שבירות עם אדמה ושורשים מראה על ביטחון עצמי וחוסן נפשי. הגזע מלמד על אישיותו של המצייר, אם הוא חזק, חלש, יציב, אגוצנטרי ועוד. "עיניים" או שברים בגזע עשויים להיות סימן לקשיים או מצוקות בתחושתו של הילד. גזע או ענפים משוננים או חדים יכולים ללמד על בעיות תקשורת ביחסים של הילד עם סביבתו, תוקפנות חיצונית או פנימית של הילד. איכות קו תקינה מעידה על ביטחון עצמי תקין, בעוד קווים שבורים ורועדים מעידים על חוסר ביטחון. הוציאו את הדפים והצבעים והזמינו את הילדים לצייר.

האם לשתף את הילדים בקושי שעבר ההורה?

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת מדי יום שני ברדיו קול הגולן את נורית בורגר ינאי שהיא מלווה אימהות שעברו לידה שקטה. אחד הדברים הקשים בסיפור שהן מרגישות בודדות. לבד במערכה. נשאלה השאלה האם נכון או לא נכון לשתף את הילדים בטראומה שאמא/אבא עוברים? או עד כמה לשתף את הילדים בקשיים  בכלל בבית?

המצב הכלכלי, הדאגות לעתיד והחששות לבריאות – האם לספר לילדים מה עובר עלינו או שאולי עדיף "לשמור" עליהם כדי למנוע כאב? האם זה רק ילחיץ את הילדים ויעורר בהם תחושת חרדה, או שזה דווקא ייתן מילים לדברים שהם ממילא מרגישים ויגייס אותם לעזור, מה שייתן להם תחושת שליטה מסוימת במצב?כדאי למצוא פשרה ולשתף את הילדים באופן מווסת ומתוכנן ולא באופן סוער, דרמטי וספונטני, כדי שיקבלו מההורים מידע שתואם לגילם ולרמה ההתפתחותית שלהם. השיח צריך להיעשות תוך מחשבה על מה הילדים יכולים בגילם להכיל ומה לא.

אם כך, אז כיצד נדע מה תואם לגילם ומהי הרמה ההתפתחותית שלהם? ככל שההורים בעלי מודעות רגשית גבוהה יותר, כך הם ינסו לשמור יותר על הילדים, מתוך תפיסה שנפשם של ילדים רכה וצומחת, ואינה יכולה להכיל תכנים קשים או מפרקים מדי. ישנם גם הורים עם מודעות רגשית גבוהה, שגישתם ההורית והחינוכית היא כזאת שחשוב לשתף את הילדים בקשיים ולתת להם אחריות בבית. גישה שנובעת מתפיסה הורית שרואה חשיבות במעורבות הילדים ומאמינה שכך יתפתחו טוב יותר מבחינה תפקודית ורגשית.

אישיותו של הילד והכוחות שלו מכתיבים פעמים רבות עד כמה ההורים יגוננו עליו, כי על ילדים רגישים ישנה נטייה הורית לגונן יותר מאשר על ילדים שההורים תופסים כבעלי חוסן נפשי. אומר שזה "הביצה או התרנגולת". האם הגנת היתר שלנו לא מאפשרת לילדים שלנו לחזק את חוסנם הנפשי? ילדים שמטבעם מפגינים יותר חוסן ויכולת התמודדות הם ילדים שנקלעים למצבים שדורשים חוסן נפשי והם מקבלים מיומנות זאת באימון טבעי, וישנם לעומתם ילדים רגישים וחרדים יותר הם אלו שלמעשה אינם מצוידים בארגז כלים שיחזק אותם. הילדים שמתעניינים מיוזמתם ולוקחים אחריות הם הילדים שמקבלים מודלינג מההורים, שאינם מתעלמים מהקשיים ואינם מתמקדים בענייניהם כדי להגן על עצמם, מכיוון שהם חוששים מכאב או התפרקות אם יהיו מעורבים. הילדים שלנו זקוקים לאמונה שלנו בהם כחזקים וכחלק מהכוח שיניע לצאת מכל קושי. ביחד. זו המילה המחזקת. ילדים שההורים לא מקיימים איתם שיח על הקשיים בבית יכולים גם לא לפתח יכולות התמודדות עם קשיים ומשברים ולצמוח כילדים עם נפש עדינה ושבירה מדי.

חשוב לתת לילדים מידע ענייני על המצב, להתמקד בעוגנים שיש למשפחה ובתקווה שהדברים יסתדרו. אפשר לספר להם מהן דרכי ההתמודדות ולתת להם משימה קטנה (ולא תובענית מדי) שיכולה לעזור למשפחה. גם כשהמצב בבית מאתגר, הילדים צריכים לחוות את הוריהם כמי שמתמודדים, מחפשים פתרונות ובעיקר – שומרים עליהם.

לא מוותרים על החלום

השבוע הגיע אלי לקליניקה תלמיד שלי. היום ילד בוגר, נשוי. אמר לי "יש לי חלום". ומה אני מגשימת חלומות? שאלתי. אמר לי: "כשהייתי בן 10 לא חלמתי שאצליח לעלות על במה ולדבר מול קהל. את נתת לי את האמונה בעצמי שאין דבר שאני לא אוכל לעשות אם רק אאמין בעצמי" והוסיף "אמרת לי כל הזמן, אם היית מאמין בעצמך כמו שאני מאמינה בך, הכל היה קטן עליך". סיפר לי שהמילים הללו לא יוצאות לו מהראש. עכשיו הוא עומד לפני החלטה שהיא באמת משמעותית כלכלית והוא היה חייב להיפגש. פתחנו בקלפים והיה ברור, נאמר "הזדמנות שלא תחזור, צא לדרך".

ואז ביקשתי שיספר במה מדובר. לפתוח עסק אמר. לעיתים נמצא את עצמנו במאמץ עילאי. כדי להתקדם בתחומים שונים בחיינו. עלינו להילחם בפחדים, לעשות כל שנוכל כדי לשמור על חיוביות ובכל זאת, במערבולת של אי ודאות. לא יכולים לדעת באמת מה תהא התוצאה.

לעיתים, לא רק שאיננו רואים תוצאה אפילו בדמיון מודרך (ואני נוהגת לעשות זאת כמו בספר "הסוד") כשאנחנו מדמיינים את ההצלחה. מדמיינים את עצמנו שם, בתוצאה. הפחד הוא שכאילו שוב ושוב אנחנו צופים את הכישלון. מה יקרה אם ניפול? זה מלחיץ, וזה הכי נורמלי. אווי אם לא היינו חוששים. אם לא היינו פורשים לפנינו את הקשיים הצפויים, כמו מה יקרה אם באמת זה לא יצליח?

לא מוותרים על החלום. למרות שזה לא קל (ואפילו קשה) – אם יש לך חלום, אם יש לך מטרה להגשמה – כנגד ההיגיון שקורא לוותר ולהפסיק להתאמץ – כדאי להמשיך קדימה. כדאי לבחון דרך פעולה חדשה ושונה, אם נתקלת בקושי. להמשיך ולנסות להתקדם. פתאום ברגע אחד, תוך כדי עשייה, נדלק האור ודברים מסתדרים. ואופס חלום התגשם.

תומאס אדיסון אמר: "הרבה מנכשלי החיים הם אנשים שלא הכירו עד כמה קרובים היו להצלחה כאשר נואשו וויתרו". מתוך הספר "קציצות", אילן הייטנר- תסריטאי ובמאי קולנוע ישראלי: "לפעמים, כדי לדעת מה אתה מחפש, אתה צריך לחזור למקום שממנו יצאת. הלכת מהסלון לחדר השינה כדי לקחת משהו, הגעת לחדר השינה ושכחת מה בעצם רצית להביא, אתה חוזר לסלון, רואה את מה שמזכיר לך את הצורך, וחוזר לחדר השינה להביא אותו. כך גם בהתקדמות האישית שלך – זה שאתה חוזר אחורה זה לא סימן רע, לפעמים אתה חייב לחזור אחורה כדי לדעת מה בעצם אתה מחפש.”

פריצת הדרך עליה מדבר אלון גל בתוכנית האימון שלו אומרת שתמיד יש מקום לצאת מאזור הנוחות, לבנות בניין הצלחה, לצפות שלפעמים יקומו קשיים, לתכנן מראש מה עושים אם וכאשר אותם קשיים קמים. ברגע שאנחנו ערים לכך שיתכנו קשיים, תכנון נכון של התמודדות אל מול הקושי מסייעת לנו להיות חזקים. תמיד ניתן להגשים חלום. חלום שנעמול להגשמתו, הגשמתו תהא לנו להצלחה גדולה יותר והוקרה לאני העליון שלנו. תמיד צריך לשאוף גבוה, לעשות למען. חשוב שתבינו שהורים שמגשימים חלום, מהווים מודל חיקוי לילדים. העשייה שלכם היא אבן דרך לעשייה של ילדכם. צאו להגשים חלומות.