הקשבה לזקני השבט

פעם, לא מזמן, אמרו: “זקני השבט יודעים מה הם עושים.” כשמבוגר היה מדבר – הצעירים היו מקשיבים. אמרו גם “שישים לבינה” – כי עם השנים באה הבנה. היום, לעומת זאת, נדמה שהקשב הזה נעלם. הורים צעירים פחות שומעים לסבים ולסבתות, מורים צעירים פחות מקשיבים לוותיקים, וילדים לא תמיד מבינים למה בכלל חשוב להקשיב למבוגר. הרי “הכול יש בגוגל”.

במפגש אחים של סבא יענק'לה, נפגשו ארבעה אחים (85,80,77,75). סבא התחיל לקרוא זכרונות ילדות שהכין. הנכד שלי היה בחדר מול המחשב, ביקשתי ממנו לעזוב לזמן קצר את המחשב לכבד את סבא בהקשבה לדבריו. מכבוד אלי ולא כי רצה, קם נכדי והקשיב לדברי סבו. ישב והקשיב קשב רב, צחק למשמע הקונדסים וההתמודדויות לפני קום המדינה ושאל שאלות ענייניות. כשסבא יענק'לה סיים נכדי בא אלי חיבק אותי ואמר לי תודה.

כשאנחנו מפסיקים להקשיב, אנחנו מאבדים משהו עמוק – את החיבור לשורשים, לניסיון, לחכמה שנצברה בדם, בדמעות ובשמחה של דורות קודמים. ההקשבה לזקני השבט אינה רק עניין של נימוס; היא גשר בין דורות, הזדמנות לראות את עצמנו כחלק מסיפור מתמשך.

כשאם צעירה יושבת עם סבתה ושומעת איך גידלה ילדים בלי טלפונים ובלי עצות מהרשת – היא לא רק מקבלת טיפ, אלא לומדת על חוסן, על ערכים, על אהבה פשוטה. מחקרים מראים כי קשר בין-דורי מיטיב עם כולם: הצעירים מפתחים יותר אמפתיה ושייכות, והמבוגרים מרגישים בעלי ערך ומשמעות.

במאמר שהתפרסם ב-Frontiers in Psychology נמצא שכבוד למבוגרים מפעיל במוח אזורים הקשורים לרגשות חיוביים וללמידה. כלומר, הקשבה למבוגר איננה רק טובה “בשבילם” – היא טובה גם לנו. היא מחזקת את הקשרים האנושיים, את ההבנה, את הלב.

העולם המודרני מקדם חדשנות, אבל לפעמים שוכח את העומק. אולי הגיע הזמן לאזן – לא לוותר על החדש, אבל גם לא לאבד את הישן. אפשר להתחיל בצעד קטן: שעה בשבוע לשיחה עם סבא או סבתא, הזמנה של מורה ותיק לספר על שיעור בלתי נשכח, או אפילו שאלה פשוטה בבית – “מה למדת מהחיים?”. מאמר “The neuroscience of respect: insights from cross-cultural perspectives” קובע כי ערך הכבוד למבוגר איננו רק חברת-יומיומי אלא מופעל גם ברמות קוגניטיביות ורגשיות במוח.

זקני השבט אינם עבר רחוק – הם ספר החכמה החי שלנו. כשהילדים רואים אותנו מקשיבים להם, הם לומדים שגם להם יש מה ללמוד ממי שהלך לפניהם. כך מעבירים את אש החכמה מדור לדור – לא דרך מסך, אלא דרך עיניים שמביטות בעיניים, ולב שמקשיב ללב.

האם יש למהר בניתוק חבל הטבור?

השאלה נשמעת מאוד מדעית: מתי מנתקים את חבל הטבור? אכן גם בתחום המדע המדויק נשאלה השאלה וגם שם על פי מחקרים, נמצא כי ההמתנה לחיתוך חבל הטבור, משפרת את זרימת החמצן לילוד, מונעת סיבוכים ואף משפרת את התפתחות המוח. אבל, לא בתחום הפיזיולוגי אני עוסקת ואני שואלת האם נכון לנתק את חבל הטבור מתישהו במשך החיים, במובן המנטלי. בספרי "גלגולו של חינוך" אני כותבת "אין ספק שמעשיי הוריי היו סימן לעשייה שלי. אין ספק שלחינוך שאנו מקבלים יש משמעות שבאה לידי ביטוי בעשייה שלנו. אם היינו קשובים יותר להורינו, גומעים באהבה את סיפוריהם וערים יותר למעשים שלהם (להצלחות ולכישלונות), היינו מצליחים יותר. ההורים שלנו, ההוויה שלהם, הם הסימנים שלנו לניתוב נכון יותר."
החמצן וזרימת הדם המזינים את העובר באמצעות חבל הטבור, ממשיכים להיות משמעותיים עוד יותר כאנרגיה אוניברסלית שאנו מקבלים מהורינו מיום שנולדנו ועד בכלל, לאחר ניתוק הפיזי מחבל הטבור. במשך הילדות אנו מרגישים הכי בטוחים ליד ההורים שלנו שמקבלים אותנו ללא תנאי. סופגים את הסיפורים שלהם על הילדות שלהם, על ההתמודדות מול קשיים ועל מה ששימח אותם ומעתיקים מבלי לרצות כמעט הכל לחיינו שלנו. לא פעם נמצא את עצמנו מבלים בטיול שורשים, מגיעים למחוזות הפיזיים והרגשיים של הורינו ומתעצמים. יונקים מההורים את החינוך, את הכבוד למי שאנחנו. מתוך ספרי: "היסטוריה בלטינית פירושה רחם. ברור לנו שכל ההוויה וההתהוות מאז ההיסטוריה הם התנהגות נלמדת. התנהגות שניתן לשלוט בה".
התנתקות מחבל הטבור היא התנתקות מההיסטוריה שלנו, הנשמה שלנו מבקשת המשכיות בזכות ההיסטוריה. כל מה שההורים עברו הוא אבן דרך בשבילנו לעשות טוב יותר. בספרי אני מציינת ש"אין ספק שחוויות הורינו נטמעות בנו במשך חיינו. עובדה היא שילדי דור שני לשואה זוכים היום לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים כפי שזכו הוריהם ניצולי השואה".
החיבור בחבל הטבור להורינו חייב להמשיך להיות למעננו ולמען ילדנו. החינוך לילדנו מן הראוי שידגיש את הכבוד להקשבה להורים, גם במקומות שאנחנו מאמינים שהם טועים, תקשיבו, התובנות אינן מגיעות תמיד ברגע ההקשבה, לעיתים צריך להמתין קצת לחיתוך חבל הטבור, אולי עוד קצת ידע, עוד קצת מידע, עוד משהו שלא חשבנו שנשמע ויהיה בעבורנו לעתיד. ורק מעצם הספק, תישארו להקשיב.
היו מודל חיקוי לילדכם, תנו כבוד והוקרה להוריכם שלכם, כך ילדכם יכבדו ויוקירו אתכם. ולא נאלץ להתחנן לילדים שלנו ולבקש שלא ישליכונו לעת זקנה. נחזיר עטרה ליושנה, נשב ונקשיב לזקני העם, נכבד את אמא ואבא… נכיר ונוקיר את המניעים ההתנהגותיים שלנו, גם בשביל לבחור לשנות התנהגות, חשוב להכיר את המניעים ההתנהגותיים.

מה הסיבה שחשוב שהילדים שלנו יצאו לטיולים?

תקופה לא מבוטלת אני מקבלת בקליניקה הורים לילדים שמסרבים ללכת לטיולים במסגרות החינוכיות, הפורמליות ובלתי פורמליות. על מנת להיות ממוקדת יותר בדבריי, ראיינתי בתוכנית הרדיו "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום" ברדיו קול הגולן,  את ליבנה שלוי מחברת "קשת יונתן" העוסקת בהדרכת טיולים ומלווה תלמידים במסגרות החינוכיות ובמסגרות חברתיות. הבאתי כאן ציטטות מחוזר מנכ"ל טיולים. ביחד חשוב שנבין את הערך המוסף בטיולים שמהווים חלק בלתי נפרד בתוכנית הלימודים.

משרד החינוך מדגיש את הקשר בין הטיולים לתוכניות הלימוד ולמעשה החינוכי והערכי המתקיים בבית הספר תוך הקפדה על שלום התלמידים, על ביטחונם ועל בטיחותם. הטיולים המתקיימים במערכת החינוך מיועדים לעורר בקרב התלמיד את האהבה לארץ (הכרה עמוקה במשתמע מ"דרך ארץ", שקדמה ל"תורה"), לנופיה ולמורשתה ההיסטורית באמצעות היכרות ישירה וחווייתית המתרחשת בעת הטיול והסיור.

ילדים ששרים את השיר "לטיול יצאנו" של נעמי שמר, לא יבינו מהי אספסת אלמלא יצאו לשטח ויבינו שעדיף שלא לשחק תופסת על חלקת אספסת, כי אפשר שמתחת לצמח הנמוך והשרוע מתחבא נחש או חיה אחרת שמצאה מקום. היציאה לשטח מלמדת את הילדים תחומי עניין שבכיתה לא ניתן ללמד. למידה משמעותית וחוויתית כאחת מתקיימת בשטח הפתוח. הטיולים בנופי הארץ מזמנים לתלמיד מפגש בלתי-אמצעי עם תופעות טבע ואדם רבות ומגוונות וישולבו בהם פעילויות שיעצימו את החוויה הלימודית וידגימו תופעות המעוררות סקרנות אצל התלמידים.

הטיול המתקיים מחוץ לכותלי בית הספר מתקיים בזיקה ישירה לתחומי הדעת הנלמדים בבית הספר ולהוויה החינוכית, לאקלים ולתרבות של בית הספר. מורי בית הספר ותלמידיו מעורבים בשלבי הכנת הטיול, הביצוע, הסיכום והעיבוד של הטיול גם עם הטיול מודרך ע"י חברת הדרכה חיצונית כמו "קשת יונתן" או רשות הטבע והגנים.

האתגרים שהסיור בשדה מזמן מחייבים התמודדות המסייעת להתפתחותו האישית של התלמיד. טיפוח "תרבות הטיול", מה מותר ומה אסור לעשות במסגרת הטיול והקניית מיומנויות והרגלים כגון התארגנות בשדה ושהייה בו, תנועה, התמצאות, התבוננות ושמירת הטבע והסביבה, הבטיחות והביטחון מסייעים לטיפוח התלמיד כ"מטייל עצמאי" בחייו שלו, לא רק בטיול בטבע. המפגש הבלתי-אמצעי עם אתרי מורשת ואקטואליה ועם החברה הישראלית הרב-גונית מזמן לתלמיד היכרות עם סוגיות ערכיות תוך התרשמות ישירה ומעורבות רגשית. מעגלי השיח בכיתה על מעורבות חברתית וערבות הדדית מקבלים מקום לעשייה. להכיר מקרוב ולהתמודד עם דילמות חברתיות. ההיחשפות למצבים בלתי-שגרתיים וההתמודדות עם אתגרים פיזיים ונפשיים הכרוכים בסיור ובטיול מזמנות כר נרחב לכל תלמיד להביא לידי ביטוי את סגולותיו הייחודיות, ומחוללות יחסי גומלין חברתיים המגבשים את הכיתה כקבוצה חברתית ומאפשרים לכל תלמיד להשתלב בחברה על פי סגנונו ונטיותיו. הילדים לומדים קבלת החלטות בשטח תוך כדי עשייה. גם אם הוחלט שאנחנו יורדים לחוף הכנרת במסגרת "כנרת נקייה" ודברנו על טבילת הרגלים, ברגע שמכריז אחראי הטיול "אנחנו לא נכנסים למים כי כרגע הם סוערים". הילדים לומדים לקבל מרות וסמכות מלמעלה. קבלת ההחלטה נוגדת את התאום ציפיות שנעשה בהכנה לטיול ובכל זאת יש לקבל את ההחלטה מהאחראי הטיול. חשוב מאוד להבין ששילוב הטיולים במסגרת החינוכית היא חובה ובעלת ערך גבוה של חינוך ולמידה. חשוב לעודד את הילדים לצאת לטיולים ורק במקרי קיצון לאפשר אי יציאה לטיולים.

מי אחראי לאמונה שלנו בעצמנו?

ראיינתי בתוכנית "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", ברדיו קול הגולן שמשדר מבית הספר "מצפה גולן", את רותה פפאשבילי. רותה היא יועצת עסקית, שהגיעה לרדיו לתת הכוונה וייעוץ לעסקים מתחילים. אייך בונים ומבנים עסק שיפעל ויצליח? רותה אמרה שחשוב מאוד להבין שעוד לפני המכירות חייב להיות שיווק. הבניית השיווק תלויה לא רק בבעל העסק ואני פערתי פה ולגמרי הייתי מופתעת, עד כמה חוליות השרשרת שאנחנו שוזרים להצלחה מתחילה בילדות.

כל ילד וילדה תמיד מגבשים לעצמם חלום. אתם בטח זוכרים את השיר "ריח דבש וריח מנטה"/ לאה דגנית: "כשנגמור את בית ספרינו/ לדרכו ילך איש איש/אביגדור נהג יהיה הוא…"  ואז ממשיך השיר "ומרים מה היא אומרת/ מה אומרת הקטנה/ נרדמה היא וחולמת/ בלי מקצוע ישנה/ נרדמה מול האש/ הן תוכלו לנחש/ כי מרים רק בת חמש" וואלה? מי מעצים את אותה ילדה בת חמש שחולמת להיות רקדנית? כאן נכסים לתמונה ההורים והמשפחה הקרובה. כמה יגידו לה, את יכולה להגשים עם נחישות והתמדה. נרשום אותך לחוג ריקוד. אנחנו ההורים שלך נעשה כל מה שתלוי בנו, כדי להגשים לך את החלום. ובגן? הגננת תתן לה מקום להכין ריקוד מול הילדים בגן. בכיתה נחבר אותה לעוד חברות שרוצות לרקוד וניתן לה במה. הילדה תלמד שהמעגלים הקרובים לה הם המעצימים ביותר. הם יתנו לה את הכוח להגשים את החלום. כי הם אוהבים אותה. כי הם מאמינים בה.

שרשרת הביטחון שהילדה תבנה, באמון שהמשפחה שלה והחברים הטובים שלה הם קרש הקפיצה להגשמת החלום, אותה שרשרת תהווה עבורה ביטחון וחוסן נפשי לפתוח עסק כשתהיה גדולה. היא תאמין באמונה שלמה שמי שאוהב אותה יהיה שם בשבילה לסייע לה. להפיץ את כל הכישורים שלה ולהגיע למעגלים רחוקים יותר למען ההצלחה שלה.

האמונה שלנו בעצמנו היא היצירה שלנו, אבל היא תלויה בדמות שיצרו הורינו, מורנו ומי שהיה איתנו כשהיינו נטע זעיר שציפה שישקו אותו וידשנו אותו, כדי שהשורשים יאחזו היטב בקרקע. פיקסו כתב: "ישנם ציירים ההופכים את השמש לנקודה זהובה וציירים אחרים שהופכים נקודה זהובה לשמש, בכח אמונתם ובינתם". הורים יקרים, לכל אחד ואחד מכם יש עסק קטן בבית. הילדים שלכם. הילדים רוצים לגדול, להצליח ולהניב פירות להצלחה והמשכיות בעתיד. שיווק העשייה של הילדים מתחילה כשהם קטנים. תנו לו לילד ללמוד לנגן ולשיר גם אם אתם חושבים שהוא מזייף. תנו לו את האהבה שלכם ללא תנאי. הנקודה הזהובה תהיה השמש שתאיר לו את הדרך. בכל הזדמנות, שישמע אתכם משווקים את העשייה שלו. תספרו לכל מי שאפשר, כשהוא שומע, שהוא יודע לקרוא. ושהוא ילד אחראי ותמיד מסדר את החדר שלו. תמלאו את ליבו ובינתו באמונה שהוא יכול ויותר מכך שאתם שם בשבילו. הוא גם יבין שחברים טובים, הם חברים שאוהבים באמת, שנותנים לך את הכוח לצמוח ולהיות מה שאתה חולם להיות. הצלחת הילדים שלנו בעתיד תלויה מאוד בהבנייתם היום.