מתירנות – כן. מתירנות יתר – לא.

בשנים האחרונות נדמה שהמטוטלת ההורית נעה מקצה אחד לקצה אחר. אם בעבר גישת הסמכות הייתה נוקשה ולעיתים אף מרתיעה, הרי שכיום רבים מאיתנו נוטים להסס, להימנע מהצבת גבולות ברורים – ולעיתים גם לפקפק בעצמנו, אפילו כשאנו יודעים שאנו פועלים נכון. הרצון להיות הורים “טובים”, רגישים ומכילים, הפך לא פעם לחשש עמוק מפני פגיעה בילד – חשש שמקורו בין היתר בתפיסות פסיכולוגיות מודרניות ובהשפעות של הוגים כמו זיגמונד פרויד, שהדגישו את חשיבות הילדות בעיצוב האישיות הבוגרת. בין רגישות לבין ויתור על סמכות יש הבדל מהותי, ולעיתים נדמה כי מתוך הרצון להימנע מנוקשות, עברנו למקום של היסוס שמחליש אותנו כהורים ופוגע בילדים.

מתירנות בריאה היא הכרה בכך שילדים הם בני אדם שלמים, עם רגשות, מחשבות ורצונות, והם זכאים להביע את עצמם ולהישמע. כל עוד ההתנהגות שלהם נשארת במסגרת כללי החיים החברתיים והמשפחתיים, יש מקום להקשבה, לגמישות ולשיח. אולם מתירנות יתר היא מצב שבו מתוך פחד לאבד את אהבת הילד, ההורה מוותר על תפקידו. כאשר מאפשרים חוצפה, דחיית סמכות או התנהגות שאינה מקובלת, לא נוצרת קרבה – אלא בלבול. הילד אינו מרגיש חופש, אלא חוסר יציבות, ולעיתים מגיב בדרישות הולכות וגוברות ובתחושת זכאות שאינה מותאמת למציאות.

הורים רבים חוששים מתסכול, בכי או כעס של הילד, אך חשוב להבין שאהבה הורית אינה תלויה בהסכמה מתמדת. ילד לא חייב לקבל באהבה כל דרישה חינוכית, ולעיתים אף יביע התנגדות עזה. זה טבעי, זה צפוי, וזה חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה. כאשר הורה נבהל מהתגובות הללו ומוותר, הילד לומד שהרגש שלו מנהל את המציאות. הפחד לאבד את אהבת הילד הוא אחד הגורמים המרכזיים להתנהלות זו. משום שלמד שזה עובד.

גבולות ברורים, עקביים ומוסברים הם שמעניקים לילד תחושת ביטחון. הם מלמדים אותו מה נכון ומה לא, מה מותר ומה אסור, ואיך להתנהל בתוך מסגרת משפחתית וחברתית. הגבלות צריכות להיות שקולות, רגועות ובעלות ערך חינוכי. יש צורך בעקביות ובהבנה של המטרה. התנגדות של ילד לגבולות אינה עדות לכישלון, אלא חלק מתהליך. הורות מיטיבה משלבת בין חום לבין הנהגה, בין הקשבה לבין גבולות, בין אמפתיה לבין הכוונה ברורה. הורות יכולה וצריכה להישען על הבנה וכלים.

חשוב לזכור שכאשר ילד מתנהג באופן שאינו תואם את המצופה, הכלים לשינוי נמצאים אצל ההורים. הגדרה ברורה של התנהגות רצויה ובלתי רצויה, תגובה עקבית וסבלנות לתהליך הם הבסיס לשינוי. התנהגות שאינה נסבלת מחייבת תגובה ברורה ואחראית, לא מתוך כעס אלא מתוך מחויבות חינוכית. ההורה הוא בן ברית של הילד לא במילוי כל רצון, אלא בסיוע לו ללמוד לשלוט בעצמו, לדחות סיפוקים ולהשתלב בעולם.

המציאות המורכבת של ימינו מציבה בפני הורים אתגרים רבים, ורבים מוצאים את עצמם נעים בין רצון להיות רגישים לבין צורך להציב גבולות. דווקא במצבים כאלה חשוב לזכור שאין צורך להתמודד לבד. הדרכת הורים מקצועית יכולה לסייע להבין את שורש הקושי, לבנות כלים מותאמים וללוות תהליך שמוביל לשינוי אמיתי בבית. פנייה להדרכה אינה סימן לכישלון אלא ביטוי לאחריות הורית, לבחירה לפעול מתוך מודעות ולא מתוך בלבול., ילדים זקוקים להורים שיודעים להוביל אותם בביטחון ובבהירות.

כיצד נעצים אמפתיה?

שיח רגשי הוא מקום לשיקוף מערכת יחסים תומכת, מכילה ועוטפת באהבה. הגיע אלי לקליניקה בחור צעיר שעבר טראומה ובעקבותיה אושפז במחלקה פסיכיאטרית. הסיבה שהגיע אלי הייתה שאינו יכול להבין מדוע האחים לא מצאו לנכון להרים טלפון ולשאול לשלומו במשך הזמן ששהה באשפוז, גם אם לא הצליחו להגיע לבקר אותו. למעשה מה שמבקש הבחור הצעיר היא אמפתיה למצב שלו.
אמפתיה היא תהליך פסיכולוגי, רגשי ⁻ שכלי, שבו אדם קולט ומבין במידה מסוימת את מצבו הנפשי של הזולת. תהליך זה דורש יכולת לצאת לזמן-מה מן האני, ולכוון את הרגש וההבנה לקליטת מצבו הנפשי של הזולת. יכולת זו נקראת יכולת אמפתית. בתהליך האמפתי מתפתחת רגישות וקרבה כלפי הזולת. בהגדרת האמפתיה כלולה לא רק קליטת מצבו הנפשי של הזולת והבנתה, אלא גם את העברתה לזולת, כך שהוא ירגיש מובן-נפשית, או ש״מרגישים יחד איתו״.
קירבה רגשית לאדם שעומד מולנו מקשה עלינו מאוד להיכנס לנעליו. שהרי מדובר במסוגלות שהיא תלויה בחוסן הנפשי של האדם המתבקש לאמפתיה. צפייה בכאבו של אדם אחר מגבירה את המוטיבציה להתנהגות פרו חברתית שמטרתה לסייע לאחר להפחית את כאבו. בגלל הבולטות של מצבי הכאב. השאלה שמובילה מחקרים בתחום זה, היא האם כאבו של האחר מפעיל בנו את אותן המערכות המוחיות שהיו פועלות אילו אנחנו עצמנו היינו חשים את הכאב. לגמרי מרתיע.
התגובה הראשונה שיפעל אדם שמפחד לגעת בכאב, באותו כאב של האדם שהוא כל כך אוהב, תהא אותו ביטוי פעולה שבה מבצע אדם פעולה בהשפעת פריצת תכנים מהלא מודע. אקטינג אאוט הוא מעשה המובחן באופן ברור מההתנהגות השגרתית, ופעמים רבות מקושר להתנהגויות אימפולסיביות ו/או תוקפניות כלפי העצמי או האחר, אם כי לא בהכרח. הפעולה היא "אני לא רואה ולא שומע" – זו פעולה. או לצאת בהתרסה אל מול האדם הכואב "אני לא רוצה שתהא שם (במקום הכואב הפיזי (האשפוז) והרגשי (הבור השחור), אני חושב שצריך לעשות א, ב, וכן הלאה". מכל מקום לדלג על האמפתיה. שהיא מסוגלות שאני לא קיבלתי את הכישורים לה.
השיח הרגשי שיתקיים עם האחים מהווה מקום להבין את ההבדל שבין הזדהות עם הכואב (לא עם הקורבן) לבין אמפתיה למצבו. האחים שותפים בדרך מסוימת לטראומה שעבר אחיהם. תוכן רגשי שעבר האח הכואב, מאיים או בלתי נסבל עבור הנפש, תוכן זה מבקש לפרוץ ולהתבטא ולכן מוצא את ביטויו באמצעות פעולה. תכנים אלו עשויים להיות זיכרונות עבר טראומטיים, מודחקים בדרך כלל, או רגשות, דחפים ומשאלות הנתפסים כבלתי לגיטימיים. לכן חשוב מאוד להגיע לשיח הרגשי ממקום של הכלה ולא ממקום של האשמה. לבחון את התכנים הקשים ומשם להכיר את התהליך לקבלת הכלים לאמפתיה. לראות את הדרך להעצמה משולבת. יוצאים ביחד מהבור השחור. לא בהזדהות וכניסה לבור השחור, אלא מתוך אמפתיה: הכרה בטראומה של הבחור הצעיר ואפשרות ללמוד על עולמם הפנימי של הנוכחים בטיפול. אקטינג אאוט אינו מתרחש בדרך כלל כאשר האדם יכול לחוות, לעבד ולבטא במילים זיכרונות או רגשות מכאיבים. ההבנה שהאחים אוהבים באמת תסייע לחבר לעשיית שיח רגשי עתידי.

מדוע יש להעניק תעודת הוקרה או תעודת מצטיין לתלמיד/ה?

בתום שנת הלימודים ילדים רבים קיבלו תעודת הצטיינות ויש ילדים שלא קיבלו. תעודת ההצטיינות או ההוקרה הן מעצבות ומסכמות כאחד.  ישנו צורך במשהו מוחשי מעבר לתקשורת הבינאישית. במשך השנה הילד/ה מקבלים שבחים בתהליך הלמידה "מקסים", "כל הכבוד" ועוד. תעודת ההצטיינות אינה במקום תקשורת בונה ונכונה שמכילה מסר של הערכה והוקרה למאמץ. התעודה הממשית משלימה תהליך שלם של הוקרה, במידה והוא נעשה בצורה נכונה.

במדעי ההתנהגות מוכר המושג חיזוק שמהווה גירוי, שמגביר את ההסתברות להופעה של תגובה מסוימת. במקרה שלנו מדובר בהתנהגות המתבקשת לתלמידות שמביאה הצלחה: הגעה בזמן לכיתת הלימוד, הבאת ציוד לכיתה, השתתפות ערה ותורמת ללמידה ויישום המשימות המתבקשות ליישום הבנה. החיזוקים מתאפשרים בשני אופנים.  חיזוק חיובי – גירוי נעים, שמגביר את הסיכויים להתנהגות מסוימת בכדי להגיע לגירוי. שהוא מתן תעודת ההוקרה, שמשמשת כמעצבת להתנהגות נאותה בהמשך וסיכום התלמידות שהתקיימה עד כה. מאידך חיזוק שלילי – גירוי לא נעים, במקרה שלנו – אי קבלת התעודה. ילד/ה שלא קיבלו תעודת הוקרה או תעודת הצטיינות מבינים שההתנהגות שנהגו בה עד כה אינה מספקת לקבלת התעודה. חשוב מאוד שיצוין על מה מתבקש התלמיד לעבוד ולכן ילד/ה שלא קבלו תעודת הצטיינות, יקבלו תעודת השתתפות ובה יצוין על מה יש לשים את הדגש בשנת הלימודים הבאה.

לתעודות ההצטיינות ערך גבוה מאוד באותנטיות כלפי העשייה של התלמיד. כל ילד הוא מלאך מושלם של המשפחה. חובה על המסגרת החינוכית להציג בפניו מראה למי הוא באותנטית בכדי לעצב את אישיותו ולהעצים את עשייתו בהמשך. הדרך הטובה ביותר ליצירת למידה היא שימוש בחיזוקים מלאים. חשוב מאוד להוקיר על מה שכן נעשה נכון בתעודת ההשתתפות. ולא להשאיר את הילד ריק מתעודה המסכמת את העשייה שלו ומאפשרת לו לבחון נכון את צעדיו לשנה הבאה, במטרה להגיע לתעודת ההצטיינות.

תעודת ההצטיינות דורשת דיוק התנהגותי ושיפור ביצועים. המצטיינים, מבינים מהתעודה מה יש בהם שהפך אותם לכאלה, ומקבלים Boost של גאווה ל-עוד. השאר, מבינים מה יש בהצטיינות, ומנסים לאורך השנה שאחרי להיות כאלה, ככה שבפועל המסגרת מקבלת לאורך השנה שאחרי מתן תעודות ההצטיינות, יותר מצטיינים. הכיף בתהליך: בחידוד עצמי. למידה עצמית. ניתוח עצמי. תחקור עצמי. שמביאים שיפור ביצועים אינסופי, ומרימים את גרף הביצועים האישי. המוח עובד כל היום! לא משעמם. יש דבורנות – עשייה Action. יש תחושת התרוממות. הכמיהה למצוינות נמדדת בחיפוש, סקרנות, רפלקציה, חשיבה תהליכית ותרחישים. קבלת תעודה במרווח קבוע ובאופן קבוע אינה בעלת ערך, כי הילד יודע שיקבל תעודה. היות התעודה כחיזוק משתנה, לא בטוח שתקבל, משאירה את הילד ברמת עשייה עם מוטיבציה המלווה ברמת סבירות שהתעודה עוד תגיע. אשתדל ואצליח.