תגית: תפיסה חינוכית

בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת התפיסה שלפיה יש להתאים את תכני הלמידה לעולמם המוכר של הילדים. אם נלמד ילדים רק את מה שהם כבר מכירים – כיצד נרחיב את עולמם?  ילד אינו נולד כשהוא מכיר את סיפור החלוצים והחלוצות, המעפילים והמעפילות, לוחמי ולוחמות הפלמ"ח, המעברות או ה"קבוצה", שעליה נבנה הרעיון הקיבוצי. הוא גם אינו מבין מאליו מהי ערבות הדדית, אחריות, שייכות, אהבת הארץ או תרומה לחברה.

יאנוש קורצ'אק כתב שילדים אינם "אנשי המחר", אלא בני האדם של היום. הם זכאים להיפגש כבר בילדותם עם התרבות, ההיסטוריה והמורשת שעליהן צומחת חברה. להרחיב את עולמו של הילד פירושו להכיר לו מילים שלא שמע, שירים שלא שר, סיפורים שלא פגש, דמויות שלא הכיר וערכים שעדיין אינם חלק מעולמו. כך נבנים זהות, שייכות וחוסן. חינוך הוא עיצוב הרוח. והרוח של ילד נבנית מהמילים, מהשירים, מהסיפורים ומהערכים שהמבוגרים בוחרים להנחיל לו.

השירה העברית היא אחת המתנות הגדולות שיש בידינו. שיר הוא סיפור,  זיכרון, שפה, זהות. באמצעות השירים יכולים ילדים להכיר את החלוצים, את המעפילים, את לוחמי הפלמ"ח, את העולים שבנו כאן בית, ואת ה"קבוצה" שממנה צמח הרעיון הקיבוצי. הם פוגשים דמויות ומעשים שמלמדים מהי אחריות, נתינה, שותפות ואהבת הארץ.

כשילד לומד להכיר את הסיפורים שקדמו לו, הוא בונה בתוכו תחושת שייכות. וילד שמרגיש שייך, גדל להיות מבוגר שמרגיש אחריות לעצמו, לזולת ולחברה. מרטין בובר ראה בחינוך מפגש חי בין המבוגר לילד. תפקידו של המחנך להוביל את הילד למקום שעדיין לא הכיר. זו מהות החינוך. זהו תפקידם של ההורים ושל אנשי החינוך – להנהיג, לכוון, לבחור ולהעניק. מתחילים מעולמו של הילד, אך לא נשארים בו.

מורה טוב  מעודד, ממריץ ומעורר סקרנות. מעניק לילד כלים לחשוב, להרגיש, לכבד, לשתף פעולה ולמצוא את מקומו בתוך החברה. חינוך אינו נמדד רק במידת ההנאה של הילד מן השיעור. ברור שילדים נהנים מתנועה, ממשחק ומיצירה, אך תפקידנו אינו רק להעסיק אותם. תפקידנו לבנות בתוכם עולם פנימי עשיר – עולם של מושגים, ערכים, שפה, זיכרון ושייכות.

הילדים לא יכירו את סיפורה של הארץ אם אנחנו לא נספר אותו. הם לא יפגשו את ערכיה אם אנחנו לא נלמד אותם. השאלה איננה אם המושגים האלה שייכים לעולמם של הילדים. השאלה היא אם אנחנו, המבוגרים, עדיין מאמינים שהם חשובים מספיק כדי להיות חלק מהחינוך שאנחנו מעניקים להם.

יש ילדים שגדלים והופכים למבוגרים מצליחים, אך בתוכם עדיין חי ילד קטן שכל ביקורת נשמעת לו כנזיפה. אולי משום כך מוטלת עלינו האחריות ללמד את ילדינו כבר היום להבחין בין תיקון לבין דחייה, בין טעות לבין ערך עצמי. זו מתנה שתלווה אותם כל חייהם.

כולנו רוצים לגדל ילדים חזקים, בטוחים בעצמם ובעלי חוסן נפשי. רוצים שילדינו ידעו להתמודד עם אכזבות, עם טעויות ועם ביקורת. אחד הצרכים העמוקים ביותר של כל ילד הוא תחושת השייכות. הילד רוצה לדעת שהוא רצוי, אהוב ובעל ערך. למעשה, זהו צורך אנושי המלווה אותנו לאורך כל חיינו. בכל אדם, בכל גיל, עדיין חי אותו ילד המבקש למצוא את מקומו בעולם. כאשר ילד חש שהוא שייך, שהוא מועיל, שהוא חלק מהמשפחה ומהחברה, הוא משתף פעולה באופן טבעי. אולם כאשר מתגנב ללבו ייאוש, כאשר הוא מתחיל לפקפק בערכו או במקומו, תחושת השייכות נפגעת.

חשוב להבין שהורים אינם אשמים בכך. גם הם גדלו בתוך תפיסות חינוכיות מסוימות והם פועלים מתוך אהבה ומתוך הכלים שקיבלו. כאשר אני מצביעה על טעויות אפשריות בגידול ילדים, אין הכוונה להאשים אלא ללמוד, להתפתח ולשפר. איננו חותרים לשלמות. אנו חותרים להתקדמות. אחד המקומות שבהם אנו נוטים לטעות הוא באופן שבו אנו מעבירים ביקורת. יש ילדים שכל הערה נשמעת להם כנזיפה. הם משקיעים, מתאמצים, רוצים להיות בסדר, וכאשר מעירים להם על פרט קטן – הם שומעים: "לא מספיק טוב." במקום לשמוע הכוונה, הם חווים דחייה. לכן עלינו להבחין בין ביקורת לבין הארה.

ביקורת מתמקדת בילד: "למה אתה תמיד שוכח?" הארה מתמקדת במעשה: "בוא נחשוב יחד איך אפשר לזכור בפעם הבאה." הילד צריך להרגיש שהטעות אינה מגדירה אותו. שהוא טוב גם כשהוא טועה. שהוא אהוב גם כשהוא נכשל. שהקושי נמצא בהתנהגות מסוימת ולא בזהותו. הדרך לעשות זאת היא להחזיק עמדה פנימית של אמון. אמון בילד כפי שהוא. אמון ביכולתו ללמוד, להשתפר, אמון בכוחות שכבר קיימים בו.

כאשר הורה מחזיק עמדה כזו, היא מדריכה אותו כמעט בכל סיטואציה יומיומית. לחפש מה כבר עובד בילד. להכיר ולהוקיר את החוזקות. ילדים זקוקים לאומץ. אומץ צומח מתוך הידיעה שגם אם טעיתי – ערכי לא נפגע. כאשר אנחנו מאירים נקודה אחת לתיקון, מבלי למחוק את כל מה שטוב, הילד לומד דבר יקר ערך: אפשר לטעות מבלי להתפרק. ילדים  זקוקים להורים שמאמינים בהם גם ברגעים שבהם הם עצמם מתקשים להאמין בעצמם.