תגית: אהבה

חופשת פסח השנה פוגשת משפחות רבות בתוך מציאות מורכבת: ביטחונית, כלכלית ורגשית. כשהילדים בבית והלב טרוד, האתגר ההורי כבר לא מסתכם ב"מה עושים איתם", אלא בשאלה עמוקה יותר: איך יוצרים בית שיש בו נוכחות, חיבור ורגעים של יחד?

הבית, שאמור להיות עוגן, מרגיש צפוף, עמוס, רווי מתחים קטנים וגדולים. איך מייצרים יחד משפחתי שיש בו קרבה, הרמוניה ואפילו רגעים של שמחה, כשלא פשוט להיות לא הורים, ולא ילדים? התשובה נמצאת במשהו בסיסי נוכחות. בליל הסדר אנחנו שואלים "מה נשתנה", והשנה – הכול השתנה. השגרה, הוודאות, גם היכולת שלנו כהורים להיות פנויים ורגועים. אנחנו עייפים ומודאגים יותר, ולעיתים נסחפים לאותו מקום של בריחה קטנה – אל המסך, אל החדשות, אל עוד גלילה.

הילדים שלנו צריכים אותנו.  נוכחות הורית היא לא רק להיות בבית. היא היכולת ולהיות באמת בתוך הרגע. במבט, בהקשבה, בתגובה. זה הבדל של שניות: בין "רגע, אני רק מסיים משהו בטלפון" לבין מבט שמרים את הראש ואומר בלי מילים- אני איתך.

כאן מסתתרת אחת הקושיות הגדולות. אנחנו מבקשים מהילדים פחות מסכים, יותר שיחה, יותר יחד, אבל לא תמיד מצליחים לדרוש מעצמנו את אותו הדבר. הטלפון הפך למעין "מוצץ של הגדולים". הוא מרגיע, מסיח, ממלא רגעים ריקים. נבנה ביחד בית לפלאפון.

זמן הארוחה, במיוחד בערב, כולנו מתכנסים אחרי יום שלם. לא רק כדי לאכול, אלא כדי להיות יחד. "כולנו מסובין" — לא רק בליל הסדר. דווקא שם, כל אחד שקוע במסך שלו. לא מתוך צורך אמיתי, לא מתוך דחיפות, אלא מתוך הרגל. והילדים מרגישים את זה. גם אם הם לא יגידו. בתקופה הזו, שבה רבים מאיתנו נמצאים יותר בבית, לפעמים בלי שבחרנו בכך – יש גם הזדמנות. לא לייצר שלמות, לא להעמיס על עצמנו ציפיות גבוהות, אלא פשוט לשנות את האיכות של הרגעים הקטנים. להפוך שהות משותפת מ"עוד יום שעובר" — למשהו שיש בו נוכחות. זו שיחה קצרה לפני השינה, רגע של בישול יחד, או אפילו ישיבה משותפת בלי הסחות. לא הפעולה היא המרכז – אלא הקשר שהיא מאפשרת.

הטבילה בליל הסדר מסמלת עצירה, ההזמנה שלנו כהורים בתקופה הזו – לעצור לרגע ולשאול את עצמנו, בכנות: איך אני בתוך הבית שלי? עד כמה אני נוכח? עד כמה אני מבקש מהילדים משהו שאני עצמי מתקשה ליישם? פסח הוא חג החירות, אבל חירות אמיתית בתוך המשפחה לא נמדדת ביכולת לעשות הכול, אלא דווקא ביכולת לבחור. לבחור להניח את הטלפון. לבחור להרים מבט. לבחור להיות.

דווקא עכשיו, כשבחוץ לא יציב – הבית יכול להפוך למקום שיש בו יציבות אחרת. לא כי הכול מושלם, אלא כי יש בו קשר. יש בו נוכחות. יש בו יחד. בתוך מציאות שאין לנו שליטה עליה, הנוכחות שלנו היא הבחירה הכי חופשית — והמתנה הכי גדולה שנוכל לתת לילדים שלנו. חוויה של בית שבו הם לא לבד.

לפני מספר ימים ישבו מולי בקליניקה הורים מודאגים, דרוכים ומתוחים. “הבן שלי אמר שהוא שונא את אחותו” אמרה האם בקול חנוק. “שונא. איך ילד יכול להרגיש דבר כזה?” מאחורי השאלה שלהם הסתתר פחד עמוק יותר. לא מהמריבה, לא מהקנאה, אלא מהרגש עצמו. כאילו עצם קיומו מעיד על כשל חינוכי.

אבל אולי הגיע הזמן לומר בקול ברור: ילד שמרגיש קנאה, כעס או אפילו שנאה רגעית – הוא לא ילד רע. הוא ילד אנושי. השקפה בוגרת על טבע האדם מביאה בחשבון אמת פשוטה ולא תמיד נוחה לעיכול: במקום שיש אהבה, יש גם צל קטן של שנאה. במקום שיש הערצה, יש גם שמץ קנאה. במקום שיש מסירות עמוקה, יש לעיתים רגעי איבה. ובמקום שיש הצלחה, יש גם פחד לאבד אותה.

כך בנוי הלב האנושי. הוא מורכב, ולעיתים סוער. לימדו אותנו שרגשות “שליליים” הם בעיה שיש למגר. כשפחדנו אמרו לנו שאין ממה לפחד. כשכאבנו ביקשו שנחייך. כשכעסנו דרשו שנהיה “ילדים טובים”. למדנו מהר מאוד אילו רגשות מקבלים חיבוק ואילו נשלחים לפינה. וכשאנחנו לא נותנים לרגש מקום – הוא לא נעלם. הוא רק משנה צורה.

גם בבית שלי. היו רגעים שבהם בתי אמרה לי בכעס “לכי מפה”, כשהרגישה אולי מאוימת, מהמקום שאני תופסת מול ילדיה. ולאחר מכן היא חיבקה ואמרה “אני הכי אוהבת אותך בעולם”. שני המשפטים נאמרו מאותו לב. שניהם אמיתיים. האהבה לא ביטלה את הכעס, והכעס לא מחק את האהבה. אין לנו שליטה על הרגשות המתעוררים בנו. הם באים מבלי לבקש רשות. אבל יש לנו שליטה מלאה על המעשים שלנו. כאן עובר הקו החינוכי החשוב ביותר. מותר לכעוס – אסור לפגוע.

כאשר ילדה מסרבת להיכנס לשיעור מתמטיקה, לא תמיד מדובר בעצלנות או בחוצפה. ייתכן שהיא חשה תסכול, אולי פחד מכישלון. אם נבטל את רגשותיה ונאמר לה “אין סיבה לכעוס” או “תפסיקי עם הדרמה”, הרגש לא יתפוגג. הוא יופיע בדלת האחורית – בהתפרצות זעם, בהתנגדות עיקשת או בבוטות כלפי המבוגר. אך אם נאפשר לה לומר “אני מתוסכלת” או “אני מפחדת לא להבין”, כבר פתחנו פתח אחר. לא ויתרנו על המסגרת, לא ביטלנו את הציפיות – אבל נתנו לרגש מקום קיום.

חינוך רגשי אמיתי מתחיל בשאלה מה אתה מרגיש עכשיו. היכולת לזהות רגש, לקרוא לו בשם, היא מתנה שילד נושא עמו לחיים שלמים. ילד שיודע שמותר לו לכעוס, לא חייב לצעוק כדי שישמעו אותו. הוא לומד להבחין בין סערה פנימית לבין פעולה חיצונית.

הבעיה איננה ברגשות העזים של ילדינו. אלא בפחד שלנו מהם. כל עוד נמשיך לראות בכעס, בקנאה או בפחד אויבים שיש להעלים, נפספס הזדמנות לחנך לדיאלוג פנימי אמיתי. ילד אינו זקוק להורים שישמשו משטרת רגשות. הוא זקוק להורים שיאמרו לו ביושר: אתה רשאי להרגיש הכול. אבל אתה אחראי למה שאתה עושה עם זה. ובתוך האיזון העדין הזה, שבין קבלה לגבולות, גדל אדם שלם יותר.

אחד מתלמידי שיצא  משיעור "זהות יהודית" בבית הספר, סיפר שבשיעור הסיכום נאמר לתלמידים כי המסר המרכזי של השנה הוא "לכבד ולאהוב כל אדם". אני מודה, משהו בניסוח הזה עצר אותי. לכבד – בהחלט. לאהוב – כאן אני מסתייגת. סוד אהבת הימים הוא סוד העין הטובה, ההבטה החיובית בכל אדם, הלשון המפרגנת והמספרת בשבח הסובבים (צ. אייל, 2010). מצוות "ואהבת לרעך כמוך" עוסקת באהבה כלפי הקרובים אליך, ולא בהכרח כלפי כל אדם בעולם. יתכן שזה דיון פילוסופי אך הדקות הזו של לדרוש לאהוב כחובה, מאוד לא התאים לרוח החינוך בה חשוב לי לחנך את הדור הבא.

אני חושבת שחינוך לכבוד הוא ערך יסוד: גם אם אינך מסכים עם מישהו, גם אם קשה לך אתו, עדיין אתה מחויב להתייחס אליו בכבוד. כבוד הוא נקודת מוצא אנושית שמאפשרת קיום משותף. לעומת זאת, אהבה אינה חובה שאפשר להטיל על ילד (או על מבוגר). אהבה היא רגש עמוק, חופשי, שמתפתח מרצון, מהכרה או מחוויה – ולא מצוֹוֶה מבחוץ.

נזכרתי בשיחות שהיו לי עם בני כשהיה בגיל ההתבגרות. מתחים, עימותים, גבולות – כל מה שיכול להפוך ילד למתבגר מתוסכל ולהורה למי שמציב חוקים. לא פעם אמר לי: "אני שונא אותך!" ותמיד עניתי לו: "אתה לא חייב לאהוב אותי. אתה כן חייב לכבד אותי." זו הייתה עבורי הבחנה ברורה: רגשות יכולים להיות סוערים ומשתנים, אבל כבוד נשאר מסגרת מחייבת.

גם במחקרים פסיכולוגיים ובספרות החינוכית קיימת הבחנה בין רגשות שאי אפשר לכפות לבין נורמות התנהגות. הפסיכולוג קרל רוג'רס, שייסד את הגישה ההומניסטית, הדגיש כי קבלת האחר היא תנאי ליחסים טובים – אך גם הוא לא התכוון שמדובר תמיד באהבה במובן הרגשי, אלא בכבוד בסיסי לזכות של האחר להיות מי שהוא.

במקורות היהודיים יש ביטוי חשוב: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (פרקי אבות, א משנה טו). גם כאן מדובר במאמץ של התנהגות נאותה, יחס של כבוד – לא בדרישת אהבה לכל אחד. לכן אני מציעה זהירות בשפה החינוכית שלנו. דרישה לאהוב כל אדם עלולה לעורר בילדים תחושת אשמה או צביעות – כי לא תמיד אפשר לאהוב. לעומת זאת, לכבד – זו מטרה אפשרית, חשובה והכרחית.

הורים ומחנכים, בואו נלמד את ילדינו שהכבוד הוא חובה. כיבוד כל אדם הוא ערך בסיסי המדגיש את החשיבות של יחס מכבד כלפי כל אדם. זהו יסוד לחברה הוגנת ושוויונית, המאפשרת לכל אדם לחיות בכבוד ובהערכה עצמית.

בעולם שבו גבולות בין מבוגרים לילדים לעיתים מטושטשים, יותר ויותר הורים מבקשים "להיות חברים של הילד שלהם". הם רוצים שילדיהם ירגישו בנוח לשתף, לסמוך, להתקרב. הכוונה, כמובן, טובה – אבל הרעיון עצמו עלול לפגוע בהתפתחות הבריאה של הילד.

למה הורה לא יכול ולא צריך להיות חבר?

יחסי כוחות שונים לגמרי. חברות שוויונית מבוססת על הדדיות – שני הצדדים נמצאים במעמד זהה. לעומת זאת, הורות היא מערכת יחסים היררכית. ההורה אחראי על הילד, עליו להציב גבולות, לקבל החלטות שאינן תמיד נעימות, להכווין ולשמור. חבר לא דורש ממך לכבות את המסך בשמונה, לשים חגורה או לגשת למבחן, הורה – כן.

הצורך של הילד ביד מכוונת. ילדים זקוקים לביטחון, והביטחון הזה מגיע דווקא מהתחושה שיש מישהו שמוביל, שמחזיק את הסיטואציה. הורה שמוותר על סמכותו כדי "לא להרגיז" או "לשמור על הקשר", עלול ליצור בלבול – מי אחראי כאן? מי מקבל את ההחלטות? הגבול הברור בין הורה לילד הוא לא מכשול, הוא עוגן.

חברות יכולה לבוא על חשבון ההורות. כשמנסים להיות חבר של הילד, קל מאוד להימנע מהצבת גבולות מתוך חשש שהקשר ייפגע. אבל דווקא הגבולות והעמידה בהם בונים אמון. ילד שמרגיש שיש לו הורה עקבי, שמחזיק את הגבול גם כשזה לא נעים, מרגיש מוגן. אם כל דבר פתוח למשא ומתן – הילד ירגיש לבד בהתמודדות.

לילדים יש חברים – הם צריכים הורים. חברים אפשר למצוא בבית הספר, בשכונה או בחוג. הורה הוא דמות חד – פעמית וקריטית. אין לו תחליף. תפקידו  הוא לא לרצות את ילד, אלא לגדל אותו. זה כולל אהבה, חום והקשבה, אבל גם עמידה איתנה, חינוך וגבולות. זה קשה – אבל זה מה שילדים באמת צריכים.

אז מה כן? אפשר וצריך לטפח  מערכת יחסים קרובה, חמה ופתוחה. אפשר להיות הורה מקשיב, נעים, רגיש ואמפתי – בלי לוותר על הסמכות. הורות טובה לא צריכה להיות נוקשה או מרוחקת, אלא כזו שמצליחה לאזן בין אהבה ברורה לבין הצבת גבולות עקבית.

המודל הקוגניטיבי עומד על ההשערה כי רגשותיהם, התנהגויותיהם ותגובותיהם הפיזיולוגיות של בני אדם מושפעים מהאופן בו הם תופסים אירועים שהם חווים. לא הארוע עצמו קובע מה האדם ירגיש, אלא האופן בו אותו אדם מפרש את הסיטואציה (Beck, 1964; Ellis, 1962). ילד חייב לחוות הורות בעלת סמכות בכדי להכיר בהבדלים שבין הורה לחבר. היו הורים של הילדים שלכם ולא חברים שלהם, למענם.

בעידן שבו הורים ואנשי חינוך מתמודדים עם אתגרים הולכים ומתרחבים, הולכת ומתחדדת ההבנה כי לא די בטכניקות טיפוליות או בשיטות חינוכיות פורמליות. לב ליבה של כל הצלחה טמונה בהכרה בערכים האנושיים הבסיסיים ביותר: כבוד הערכה ותחושת שייכות.

כאשר ערכים אלה מונחים בבסיס הקשר בין מטפל למטופל, בין הורה לילד ובין מורה לתלמיד, נוצרת קרקע פורייה לצמיחה, שינוי והתפתחות. טיפול קוגניטיבי שמבוסס על הכרה אמיתית בצרכים הרגשיים של הילד ושל ההורה כאחד, מאפשר פריצת דרך– הן ברמה האישית והן במסגרת המשפחתית והחינוכית.

תחושת שייכות מעניקה לילד ביטחון לבטא את עצמו. כבוד הדדי מאפשר תקשורת פתוחה ובריאה, . הערכה אותנטית מחזקת מוטיבציה ומגבירה תחושת מסוגלות. כל אלה יחד יוצרים אווירה רגועה, מכילה ויציבה – סביבה אידאלית לחינוך מיטבי ולחיים משפחתיים הרמוניים.

יותר ויותר אנשי מקצוע והורים מגלים כי ברגע שמשנים את נקודת המבט – וממקמים את הערכים האנושיים במרכז – מתחוללת טרנספורמציה. הקשיים מפנים מקום להבנה, ההתנהגויות נמסות בתוך הקשבה והיחסים הופכים לקרקע של צמיחה הדדית.

ההכרה בכבוד, בהערכה ובשייכות אינה מותרות – היא הבסיס שעליו נבנה העתיד. הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי הפך לשיטה המועדפת לטיפול – לא רק בגלל שהוא מקל במהרה על המטופלים ומקדם אותם לקראת מצב בו דפוסי התנהגות שאינם מטיבים נעלמים, אלא גם בגלל שהוא עוזר להם להישאר רגועים.

הגישה פועלת במגוון דרכים בשאיפה ליצור שינוי קוגניטיבי – שינוי בחשיבה ובמערכת האמונות של האדם – על מנת להביא לשינוי רגשי והתנהגותי מתמיד. ההנחה שבבסיס המודל הקוגניטיבי היא שלכל המעכבים הפסיכולוגים יש מאפיין משותף: חשיבה לקויה שמשפיעה על מצב רוחו והתנהגותו של האדם.

הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי מסייע למטופלים במספר מישורים ובהם: פתרון בעיות, הפעלה התנהגותית, זיהוי החשיבה האוטומטית ובמיוחד מחשבותיהם השליליות לגבי עצמם, לגבי עולמותיהם ולגבי עתידם: הערכת מחשבות אלה והגבה עליהן. הדרכת הורים המבוססת על הגישה הקוגניטיבית התנהגותית מסייעת להורים לשנות את קו התקשורת עם עצמם, בינם לבין עצמם ובינם לבין הילדים. כשאדם מאמין בכבוד עצמי, ילמד לתת כבוד. אדם שיודע להעריך באופן אותנטי את העשייה שלו, ללא ביקורת, אלא ממקום של למידה, כך ינהג כלפי הסובבים אותו ונסכם שאדם המאמין שהוא שייך למשפחה ולמסגרת שמאמינה בו ואוהבת אותו, הוא יתנהל ממקום של חוסן נפשי ולא ממקום של ריצוי. יתנהל ממקום של שאיפה לסיפוק הצרכים האישיים ואיתם מילוי צרכי הסביבה.

בעולם שבו אנחנו כל הזמן בעשייה – עבודה, עם המשפחה, עם חברים, ובאמצעות כל מחויבות אישית שלוקחים אל עצמנו – יש לעיתים תחושה של חוסר זמן לעצמנו. כל הזמן נותנים: אהבה, זמן, תשומת לב. זה מגיע בקלות כלפי אחרים, אבל כשזה נוגע אלינו, האם אנחנו יודעים גם להפסיק ולתת לעצמנו את אותו סוג של יחס?

הכישלון להכיר בצורך לקבל – ולהתמלא בעצמנו – הוא לא דבר שתמיד מודעים אליו. זה קורה כשלומדים לחיות חיים של נתינה ונראה כי כל מה שעושים נמדד לפי איך אנחנו מספקים את צרכיהם של אחרים. לפעמים זה קורה מתוך מקום של אהבה ואחריות, ולפעמים מתוך לחץ או תחושת חוב. אבל השאלה היא – איך נוכל להפסיק לרוץ ולתת. ולתת לעצמנו מקום לנשום לקבל ולהרגיש את אהבתם של אחרים? מבלי להגיע למקום של תלות כי חלינו או נפצענו.

השלב הראשון הוא להכיר בכך שלפעמים אהבה לא דורשת מאיתנו משהו בתמורה.  אנחנו רגילים לאהוב את הסובלים, לאהוב את הזקוקים, לאהוב את מי שאנחנו רוצים לשמח – אבל יש רגעים שבהם אנחנו יכולים רק להיות נאהבים, מבלי לשאול מה אני נותן בתמורה?

שלב שני, לשלול מעצמנו רגעים של שקט נפשי כי עסוקים באחרים – זה קשה. חשוב לשחרר את התחושה הזאת של "לא עשיתי מספיק", ולהבין כשאנחנו מאפשרים לעצמנו רגעים של קבלה, אנחנו לא משדרים את הערך שלנו לאחרים, אלא גם נותנים לעצמנו את הכוח להמשיך.

שלב שלישי, לא תמיד נצטרך להוציא מעצמנו כדי לקבל אהבה. יש לנו לעיתים קרובות אנשים בסביבתנו שמעריכים אותנו, אוהבים אותנו ומחכים שנראה ונרגיש את זה. אהבה יכולה להגיע בצורות שונות. חיבוק, מילה טובה, מתנה קטנה, אפילו חוויה יומיומית. לא תמיד נוכל לדעת מתי היא מגיעה, אבל, אם נלמד להסתכל ולשמוע נמצא אותה הרבה יותר ממה שחשבנו.

שלב רביעי, הפסקה של פעילויות של רצון לעשות ולספק – היא הכוח האמיתי. היכולת לומר "לא" כשאתה יודע שאתה זקוק למרווח אישי יכולה להיות השלב הקריטי בחיים בריאים יותר. זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים או לא דואגים, אלא שזו הדרך שלנו לטפח את עצמנו כדי שנוכל להמשיך לאהוב.

שלב אחרון הוא לדעת מי האנשים שבסביבה שלנו שאפשר לתת להם להעניק לנו את אותה תמיכה ואהבה. לא תמיד צריכים להיות כל הזמן המובילים, המנחים או הדואגים. כשיש לנו אנשים שיכולים לתמוך בנו מבלי לצפות למשהו בתמורה, עלינו לדעת לקבל מהם את האהבה הזו  ולתת להם את האפשרות להיות שם לשבילם. בהצלחה.

משפחה מגיעה לקליניקה : "הילד עולה בשנה הבאה לתיכון, הקשיים מעכבים אותו מהצלחה, הקשיים הם לא רק אקדמיים, הקשיים מקרינים לקשיים חברתיים ומשפחתיים". לאחר ניתוח התנהגות מקיף ומעמיק במסגרת הביתית והחינוכית, עולה שמדובר בילד מחונך היטב, עם ראיה מרחבית מושכלת ומציאותית, אך חוסנו הנפשי לוקה בחסר, שהרי אובחן עם קשיים אקדמיים וחברתיים בגיל מאוד צעיר.

הורים יקרים, אין אדם זולתכם שיודע  כי קיים קושי בהתנהגות של ילדכם. אתם לא צריכים אבחון ולא מורה שיאמר לכם מה הקושי. אתם צריכים הכוונה והדרכה, כיצד להתגבר על הקושי ולהביא אתכם ואת ילדכם להצלחה משמעותית.

כשילד נולד ההורה מתחייב לעטוף את הילד באהבה, שלא יחסר לו מאום. ההתחייבות היא להביא את הילד להיות בוגר אחראי, עצמאי ומשמעותי. כשאנחנו רוצים לרכב על אופניים חשוב לנו לדעת לדווש ולשמור על איזון נכון בזמן הרכיבה. כך גם בחיים, שמירה על איזון ועבודה קשה.

האם אתם כהורים מכבדים את המילה שלכם? האם אתם עושים את שאמרתם שתעשו? כל הסטנדרטים והיכולות שלנו כהורים חשופים בפני ילדינו והם אלה שממתינים להם בארגז הכלים שאתם מעניקים להם להמשך חייהם (אולמן, א. 2017). אתם אלה שמחזיקים במפתח ולכם יש את ההשפעה הגדולה ביותר על מצבכם כהורים ועל מצבם של הילדים שהבאתם לעולם.

מה טוב יותר לילדים, הורים עם מוטיבציה או הורים עייפים? הורים שחיים בתשוקה או הורים "שאין להם כוח"? ברמה הרוחנית קשיים הם מכשול ששם לנו היקום כדי שנתעלה עליו. כי לכולנו יש את היכולת. המבחן הוא הרצונות שלנו והמוכנות לשלם את המחיר. ברגע שנתעלה מעל הקושי – אנחנו מנצחים, לכולנו יש קשיים. ההבדל הוא בין אלה שמוותרים לאלה שמתעקשים, שמתאמצים לטפס למעלה. בין אלה שמאמינים שמחשבה יוצרת מציאות, שניתן לדמיין את קו הסיום ולעשות להגיע אליו, לבין אלה שבוחרים לראות ש"אין מה לעשות, אנחנו לא שולטים בעולם", אחד הכלים החשובים שנוריש לילדנו הוא "לעולם חוסן". תמיד יש לנו את היכולת לעשות למען עתיד טוב יותר. לחיים טובים יותר. בערבות הדדית, בחברות אמת, באמונה שבאנו לעולם כדי לעשות ולהיות משמעותיים. אנחנו לא רוצים ללכת במקום, ההליכה על הליכון היא לחיזוק הגוף. למען חיזוק הנפש עלינו לצאת מהמעגל המוכר והידוע ולהפליג למחוזות שלא היינו בהם. להתקדם ולכבוש יעדים שיעצימו אותנו. הורה שאומר לילדו: "אני מבין שקשה לך, אני איתך לעשות את התהליך למען ההצלחה", הוא ההורה שעוטף את ילדו באהבה ובאמונה ש"הכל קטן עלינו".

משפחה חד-הורית, הקרויה באחדים מחוקי ישראל "משפחה שבראשה הורה עצמאי", היא משפחה שבה רק הורה אחד גר במשק הבית עם הילד או הילדים (ויקפדיה). הורה שעבר גירושין אומנם מתפקד כהורה יחיד במשק הבית, אך תמיד נמצא במצב של התמודדות לחינוך המובל על ידי שניים. העובדה שהילד נמצא בשני בתים, מדובר בשתי מסגרות, שונות זו מזו. כדאי לקרוא את הספר "תיבת המכתבים המקושקשת"/ אורה מורג. סיפור חיים של ילדה, שנכתב בהומור קליל, בצל גירושין. כשאבא חוזר בתשובה ואמא חלונית. מסגרות שונות לחלוטין והילדה צריכה לזכור את כל הכללים, בכל בית.

היום, כשאני יודעת שהשליחות שלי בעולם היא להציל משפחות וילדים, אני מבינה שחלק מזה כרוך בחשיפה של סיפורים אישיים. התגרשתי פעמיים. בפעם הראשונה אחרי שחוויתי תקופה של "מעוכבת גט" במשך 8 שנים. נאלצתי לוותר על הבית של סבא שלי, כדי לקבל את הגט. הוריי היו בחיים והייתה לי עזרה מהם. בפעם השנייה הגירושין היו קשים מהמקום הנפשי, התמודדות עם הורות ללא הוריי והמון קשיים כלכליים. עם זאת, היום עם שלושה תארים, שלושה ספרים ומובילה מודל חינוך, אני בתודעה שהכל ניתן לשיפור. הגירושין הם תהליך טראומטי שחייבים לקבל בו עזרה למען הילדים. הורה שמתגרש חייב לקחת אחריות על ההורות ולנתב נכון את החינוך בבית ואת ההתנהלות מול הילדים בכל תחום בחייהם.

חשוב להכיר בגירושין כטראומה. לטראומות יש השפעה על החיים שלנו. מחשבות שליליות, מחשבות יתר, דיכאון, חרדה, תקיעות, לחצים, ריצוי כלפי אחרים, הרס עצמי ואפילו כאבים גופניים. זה נובע מעוד טראומות מהעבר שמשפיעות גם הן מתחת למודעות שלנו. מה שמסייע זה "קלירינג" – שחרור חסמים משקעים לצמיתות מהתת מודע. מסע, תהליך שכזה ניתן לעבור בקליניקה שלי, שבה מתקיימת הנחייה ליווי ההורים, אחרי הבנה עמוקה של הגורמים לקשיים המתקיימים בבית.

על ההורים המתגרשים לחשוב על הטובה הגדולה ביותר ולהציע את הפעולה והחשיבה המדויקת עבור הילד המגיע לשיח עם ההורה, בדילמות מול ההורה השני או מול חברים, המציגים לו את הגירושין כאחד מהפגמים בחייו. התסריט שיחה שמתנהל בין ההורה הגרוש לילד שחווה גירושין של הוריו, חייב להיות מובנה כך שיאפשר לילד כלים להתמודדות. בין אם הוא חשב עליהם בעצמו ובין אם לא. אל לנו לתת לפחד מסירובו לפעולה שנציע לו לשתק אותנו מלהציע לו את הפתרון שאנחנו, מניסיוננו יודעים שהוא הנכון ביותר עבורו.

ההתמודדות של ההורה הגרוש מול הגרוש/ה, היא התמודדות שצריכה להיות מודעת ומושכלת למען השקט הנפשי והחוסן של הילדים שלנו. ילד שמביא עימו לשיחה את ששמע מהצד השני, או מהסביבה הקרובה נמצא במקום מאוד מבלבל. לכן עליכם לערער את תפיסת הילד בקשר למה שהוא חשב שנכון לו. לא מתוך מקום (תודעה) שאינו מתחשב, שאינו מכבד את צרכיו, אלא מתוך מקום שמבין שאתם יכולים כמי שמכירים את עצמכם, את הילד או את הערכים שלכם בצורה הטובה ביותר, לזהות את הצרכים העמוקים שלו שיכולים לקבל מענה באמצעותכם. ילד צריך את אמא ואת אבא. רק לאחר שערערתם את התפיסה שלו ביחד למה שהוא חושב לנכון, הניעו אותו להרהר מחדש ביחס לצרכים האמיתיים שלו, ועוררו אצלו את הצרכים הרלוונטים לערכים או לחינוך שלכם. אסכם ואשתף, היום ילדיי בקשר טוב עם אבותיהם ויודעים לנתב את היחסים לצרכים שלהם ושל הנכדים.