תגית: גבולות

"תתני לדודה לתת לך נשיקה, מה אכפת לך?" אמרה אמי כשהייתי ילדה קטנה, כשהדודה הקשישה הגיעה לביקור. נבוכה לחשתי לאמי: "אבל אני רוצה".  עמדתי שם, מול הציפיות, כשאני שוקלת שוב ושוב אם להמשיך ולסרב, האם להביך את אמא שלי שאני כל כך אוהבת, או לעמוד על כך שלא בא לי לקבל את הנשיקה. כבר אז הבנתי שלחנך ילד שידע לומר "לא" – זו לא חולשה, זו מתנה.

כמה פעמים שמעתם את הילד שלכם אומר "לא" וחשבתם מיד שצריך "ליישר" אותו? להגיד בתקיפות, אפילו קצת להיעלב? אנחנו רגילים לראות ב"לא" סוג של חוצפה, התנגדות – אולי אפילו כישלון חינוכי. אבל רגע לפני שאנחנו משתיקים את ה"לא", חשוב לעצור ולחשוב: אולי דווקא כאן מתחיל חינוך טוב?

להבין את כוחו של הסירוב, היכולת לומר "לא" אינה מרד – היא גבול. זהו כישרון חשוב שילדים צריכים ללמוד ולהתאמן מהגיל הרך. בעולם שבו לחצים חברתיים, רצון לרצות אחרים, ופחד מאכזבה שזורים בכל שלב בחיים – מי שלא לומד להגיד "לא", עלול לאבד את עצמו.

כשהורה נותן לילד מקום להביע סירוב, הוא לא מוותר על הסמכות – הוא מחזק את תחושת הביטחון של הילד בעצמו. הוא מלמד אותו להקשיב לתחושות שלו, להבין מה מתאים לו – ולומר את זה בביטחון. ילד שיודע להגיד "לא" יהיה מתבגר  שיודע להציב גבולות חברתיים, ויהיה מבוגר שמכבד את עצמו ואת סביבתו.

איך עושים זאת? לאפשר בחירה אמיתית: לפעמים במקום להכתיב – הציעו אופציות: "רוצה להתקלח עכשיו או בעוד רבע שעה"? לשבח על גבול בריא: כשילד אומר "לא" בצורה מכבדת – שימו לב לזה, ואפילו עודדו אותו "אני רואה שידעת לעמוד על שלך – כל הכבוד". לדבר על רגשות: שאלו "מה גרם לך לרצות להגיד "לא"? – כך תלמדו אותו לזהות תחושות ולהתבטא.

להגיד "לא" זה לא חוסר חינוך, זו עצמאות. הורים רבים חוששים שיותר מדי "לא" יהפוך את הילד לבעייתי או מרדן, אבל האמת הפוכה – ילד שמרגיש רואים אותו, שמכבדים את תחושת ה"לא" שלו, לא צריך לצעוק או למרוד. הוא לומד שהקול שלו חשוב. שהוא שווה גם כשהוא לא מסכים – והוא גדל להיות אדם שמסוגל לבחור, להגן על עצמו, ולכבד אחרים. אז בפעם הבאה שהילד אומר "לא", נסו לא לדחות את זה מיד אולי זה רגע חינוכי יקר ערך – אולי – זה שיעור חשוב, גם לנו.

בעולם שבו גבולות בין מבוגרים לילדים לעיתים מטושטשים, יותר ויותר הורים מבקשים "להיות חברים של הילד שלהם". הם רוצים שילדיהם ירגישו בנוח לשתף, לסמוך, להתקרב. הכוונה, כמובן, טובה – אבל הרעיון עצמו עלול לפגוע בהתפתחות הבריאה של הילד.

למה הורה לא יכול ולא צריך להיות חבר?

יחסי כוחות שונים לגמרי. חברות שוויונית מבוססת על הדדיות – שני הצדדים נמצאים במעמד זהה. לעומת זאת, הורות היא מערכת יחסים היררכית. ההורה אחראי על הילד, עליו להציב גבולות, לקבל החלטות שאינן תמיד נעימות, להכווין ולשמור. חבר לא דורש ממך לכבות את המסך בשמונה, לשים חגורה או לגשת למבחן, הורה – כן.

הצורך של הילד ביד מכוונת. ילדים זקוקים לביטחון, והביטחון הזה מגיע דווקא מהתחושה שיש מישהו שמוביל, שמחזיק את הסיטואציה. הורה שמוותר על סמכותו כדי "לא להרגיז" או "לשמור על הקשר", עלול ליצור בלבול – מי אחראי כאן? מי מקבל את ההחלטות? הגבול הברור בין הורה לילד הוא לא מכשול, הוא עוגן.

חברות יכולה לבוא על חשבון ההורות. כשמנסים להיות חבר של הילד, קל מאוד להימנע מהצבת גבולות מתוך חשש שהקשר ייפגע. אבל דווקא הגבולות והעמידה בהם בונים אמון. ילד שמרגיש שיש לו הורה עקבי, שמחזיק את הגבול גם כשזה לא נעים, מרגיש מוגן. אם כל דבר פתוח למשא ומתן – הילד ירגיש לבד בהתמודדות.

לילדים יש חברים – הם צריכים הורים. חברים אפשר למצוא בבית הספר, בשכונה או בחוג. הורה הוא דמות חד – פעמית וקריטית. אין לו תחליף. תפקידו  הוא לא לרצות את ילד, אלא לגדל אותו. זה כולל אהבה, חום והקשבה, אבל גם עמידה איתנה, חינוך וגבולות. זה קשה – אבל זה מה שילדים באמת צריכים.

אז מה כן? אפשר וצריך לטפח  מערכת יחסים קרובה, חמה ופתוחה. אפשר להיות הורה מקשיב, נעים, רגיש ואמפתי – בלי לוותר על הסמכות. הורות טובה לא צריכה להיות נוקשה או מרוחקת, אלא כזו שמצליחה לאזן בין אהבה ברורה לבין הצבת גבולות עקבית.

המודל הקוגניטיבי עומד על ההשערה כי רגשותיהם, התנהגויותיהם ותגובותיהם הפיזיולוגיות של בני אדם מושפעים מהאופן בו הם תופסים אירועים שהם חווים. לא הארוע עצמו קובע מה האדם ירגיש, אלא האופן בו אותו אדם מפרש את הסיטואציה (Beck, 1964; Ellis, 1962). ילד חייב לחוות הורות בעלת סמכות בכדי להכיר בהבדלים שבין הורה לחבר. היו הורים של הילדים שלכם ולא חברים שלהם, למענם.

אמונת יסוד אינה מוכחת מחקרית שהיא האמת האחת, המציאות הקיימת. אנחנו מה שאנחנו עושים שוב ושוב. הצטיינות אינה פעולה אלא הרגל (אריסטו). ילדים רבים נמנעים מלהתמודד עם הקשיים ולמבוגרים האחראים את הסבלנות להוביל חינוך לעשייה משמעותית.

הסיפורים הפנימיים של כל אדם, בונים את ההרגלים שלנו המצטברים לכדי האופי הייחודי לנו. עצים ואבנים לא יכולים להשתנות. אנחנו – כן. כשהמחשבות שלנו משתנות – אנחנו משתנים. כדי לשנות מחשבה של ילד, המאמין באמונת היסוד שלו ש"אני לא יודע כלום במתמטיקה", חשוב שנשקף לו כמה הוא כן יודע. נחזק את ההכרה במה אני כן יודע. כשאני מצליח פעם ועוד פעם, אני מבין שכן, גם את מה שאני יודע היום, לא ידעתי אתמול. למדתי  והצלחתי. הכיוון להטמיע הרגל לא להתייאש וללמוד מטעויות.

העדר כיוון הוא שודד החיים הגדול ביותר. ילדים צעירים הם שיא האפקטיביות. הם יודעים בכל רגע נתון מה הם רוצים ומרוכזים בהשגת כל מטרותיהם. כשאני אומרת לתלמידים שלי שיש לנו מטרה "להגיע לממוצע כיתתי  80". המטרה מקדשת את התהליך הלימודי. מביאים ציוד, מגיעים בזמן, עובדים בטרוף בשיעור, בזוגות ושלשות ומגיעים לשעות פרטניות. מסיבת חטיפים כגמול שעבודה הקשה שעוטפת את הפן החינוכי, החברתי והלימודי.

חשוב שנזכור שהפחד מסמן את הגבולות שלנו כאנשים וכקבוצות. פחד הוא דבר טבעי. מי שלא מפחד כלל – לוקה בהבנת המציאות. מנגנון פריצת הגבולות ממוקם מעבר לפחד. היכולת שלנו למגר את הפחד, רק בכוח האמונה. לעשות כדי לשנות את אמונות היסוד שלנו "שלא נצליח", "שאנחנו לא יודעים ולא נדע". כשהרצון שלנו מגובש סביב מטרה, יש לנו אנרגיה גבוהה, משמעות ותוחלת. אנשים שיודעים מה הם רוצים, מסוגלים להזיז הרים. אני תמיד מדגישה בפני התלמידים והמטופלים שלי שיש הבדל בין ידע והשכלה לתודעה.

השכלה היא ידע כללי שאדם רוכש במהלך חייו על ידי למידה. ידע זה כולל זכירה של עובדות מתחומי דעת שונים. ידע הוא מידע צבור אשר מצוי ברשותה של ישות בעלת תודעה. כך שאדם ללא תודעה לא יכול לצבור השכלה וידע. התודעה מאפשרת קיום ייחודי של רצונות, תפיסות, מחשבות ורגשות. התודעה היא הסיפורים הפנימיים שבזכותם נבנה את אמונות היסוד שלנו ולכן להורים ולצוות החינוכי יש מקום יקר וחשוב בהבנייתם של אמונות היסוד אצל הילדים. זו מלאכתכם שלא תעשה בידי אחרים.

 

תורה היא ספר חוקים להתנהגות והתנהלות יום יומית. מתן התורה לישראל היה כרוך בברית שנכרתה בין העם לה'. קבלת ספר חוקים להתנהלות יומיומית כרוך בברית שנחתמת בין שני צדדים לפחות. שני הצדדים מתחייבים לאחריות הדדית האחד כלפי השני. הרמב"ם (ר' משה בן מימון)  טען שיציאת מצרים העניקה לעם העבדים חירות, אלא שחירות ללא גבולות עלולה לגרום להפקרות אם לא חלים עליה סייגים וגבולות. ולכן תרשו לי לעשות הקבלה בין כורך קבלת התורה של עם ישראל במעמד הר סיני לכורך קבלת המרות בבית ההורים ע"י הילדים.

למתן תורה ולמעמד הר סיני קדמו מספר שלבים: שיחה בין ה' למשה.  ה' הזכיר למשה את חסדיו לעם.אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם"  והדאגה והמסירות בהם הוביל את העם, כנשר הנושא את גוזליו ברחמים: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים". תמיד חשוב להתחיל שיחה עם הילדים כשאנחנו משקפים להם את החשיבות ויוקרה שבהיותנו כאן בשבילם. ההדדיות שבברית: העם נתבע לציית לה' ולקיים את חוקיו. ובתמורה להתחייבות העם מתחייב ה' לבחור בישראל להיות לו עם סגולה מכל העמים. גם בין הילדים בבית הורים יש מחוייבות הדדית. שחייבת להאמר קודם הצבת החוקים והגבולות בבית.

התורה, אותם חוקים שאנחנו מתווים בבית, הם שרטוט השלמות אליה אנו שואפים. זהו מעין שרטוש של יהלום מלוטש אותו מקבלים הילדים יחד עם היהלום הגולמי. התורה שנבנת בבית כוללת גם את הוראות הליטוש. החוקים הם ההוראות המעשיות אשר מבצעות את פעולת הליטוש. בלי הכוונה מלמעלה, במקרה שלנו על ידי ההורים. אין אפשרות לילד להגיע אל השלמות, אם יפעל אך ורק באופן טבעי מתוך עצמו.

למעשה אנו נוגעים בעיקר העיקרים של הפסיכולוגיה של האדם. לפי היהדות אינך רוכש דבר כקניינך הנפשי על ידי ידיעתו אלא על ידי תרגולו. כל ערכיה של התורה יצוקים במעשי מצוות שתפקידם להשקיע את ערכיהם בנפש ולהשרישם בהווייתו של העושה אותם.  זוהי דרכה של תורה המותאמת לפסיכולוגיה של האדם.

לא חייבים להיות דתיים כדי להבין את הפסיכופדגוגיה שמאחורי מתן התורה לעם ישראל. קולה של התורה הנשמעת כמנטרה מהווה משמר לסדר יום ועיסוק המחייב ריכוז. בית שקול החוק והסדר נשמע בו לבקרים, ישמרו בו החוקים במשך כל ימות השבוע ובכל שעות היממה. שני הצדדים, ההורים והילדים יהיו מלאי סיפוק והתרוממות רוח מן השיתוף הפורה, לשמח ליבו של הוגה הרעיון הדואג לספק במשך המפגש תשומת לב והכלה לכל באי המפגש.

הצרכים והתאוות של הילדים מושכים מאליהם לעבר סיפוקם והם נוטים אוטומטית לבצע את השגת הסיפוק. תפקיד ההורים הוא לפקח על המתרחש, לעצור ולבלום, או להטות לכיוון אחר. כאשר תפקיד הבלימה לא קיים במערך הפעולות של הילדים, האישיות שלהם אינה מתפתחת, היא צועדת ישר ללא צורך להתעורר ולהתמודד עם קשיים ומגבלות שהחיים מאתגרים אותנו.

הורים רבים מאמינים שבהסירם את כל המגבלות, הילדים נהנים ומאושרים . מאותה אשליה סובל מי שמנסה להרוות את צימאונו בשתיית מים מלוחים. כל לגימה נראית לכאורה כמרווה, אך היא מצמיאה אותו יותר. הצימאון כל כך מתגבר שאוקיינוס לא יוכל להרוות את צימאונו. קל להוכיח שבכל רגע, מספר הצרכים והרצונות שאינם באים על סיפוקם של הילדים ועוצמתן של תאוות שאינם יכולים לספק גדול מאשר אדם מאופק. העדר אושרו של רודף ההנאות ותסכולו בלתי נמנע.

התורה אינה רוצה למנוע מהאדם הנאה. החוקים הם אותם גבולות שיוצרת חברה מתוקנת שאינה אוסרת את ההנאות אלא מכוונת אותן לזמן מותר, באופן המותר, במידה המותרת ובצורה המותרת. ילד שגדל עם חוקים ברורים הינו בעל הגבולות ומפיק מכל דבר מהנה הרבה יותר. איכות ההנאה גדולה יותר לאחר המתנה ואיפוק, לאחר מחשבה והכנה נפשית.