תגית: גישה

אחד הדברים החשובים שאנו יכולים להעניק לילדינו הוא היכולת לבחור. בחירות משמעותיות: להצטרף לנבחרת, לנגן בתזמורת, ללמוד כלי נגינה או להשקיע בתחום שמעניין אותם. אך לצד הזכות לבחור, חשוב שנלמד אותם שלכל בחירה יש גם אחריות.

ילד שבחר להצטרף לתזמורת בית הספר, ובעקבות זאת נעדר משיעור, אינו פטור מהחומר שנלמד. הוא בחר בתזמורת – ולכן עליו למצוא את הדרך להשלים את החומר. זהו שיעור חשוב לחיים: מותר לי לבחור במה שאני אוהב, ובמקביל אני אחראי למחויבויות הנלוות לבחירה שלי.

כאן מגיע האתגר ההורי. לא פעם, כשאנחנו מבקשים מהילד להשלים חומר, להתאמן או לבצע מטלה, הוא מסרב. התגובה הטבעית היא להרים את הקול ולהיות תובעניים יותר. אלא שככל שהלחץ גובר, כך לעיתים גוברת גם ההתנגדות. לכן נימת הקול שלנו היא כלי חינוכי משמעותי. אפשר לשמור על הציפייה והגבול, ובכל זאת לפנות לילד בכבוד, להכיר בקושי שלו ולהציע עזרה. המטרה אינה ציות וריצוי ההורה, אלא שיתוף פעולה והפנמת האחריות.

כמנתחת התנהגות, אני מאמינה שגם לגמול יש מקום בתהליך, כאשר הוא מחובר למטרה משמעותית עבור הילד. הבטחתי לנכד שלי, בן 12, שאם ימשיך לנגן בכינור, יצטרף לתזמורת ובמקביל יצליח בלימודים בחטיבה – אקח אותו לשחות עם דולפינים באילת. יש לו יעד, יש לו חלום, ויש לו סיבה להתאמץ. גם אנחנו, המבוגרים, זקוקים להכרה ולתחושה שהמאמץ שלנו מוביל למשהו משמעותי. מחקרי המוטיבציה מדגישים כי לצד תגמול חשוב לטפח תחושת בחירה, מסוגלות ושייכות. הגמול אינו המטרה; ההצלחה, הגאווה ותחושת המסוגלות הן המטרה.

ובתוך כל זה עלינו ללמד את הילדים עוד דבר חשוב: מותר לבקש עזרה. מהורה, ממורה או מחבר. בקשת עזרה אינה סימן לכישלון, אלא גילוי של אחריות ובגרות. בסופו של דבר, אנחנו לא מגדלים ילדים שיבצעו כל הוראה. אנחנו מגדלים אנשים שיודעים לבחור, להתאמץ, להתמודד עם תוצאות הבחירה, לבקש עזרה ולשתף פעולה. ולפעמים, כדי להגיע לשם, כל מה שנדרש מאיתנו הוא לשנות את נימת הקול.

המסר המרכזי שלי אפילו רחב יותר מ״איך לגרום לילד לעשות שיעורי בית״: איך אנחנו מגדלים ילד שיודע לבחור, להתחייב לבחירה שלו, לשאת באחריות, לבקש עזרה – וגם להתאמץ למען מטרה שהוא באמת רוצה להשיג. גמול יכול להיות כלי מוטיבציוני יעיל, אך הוא אינו אמור להחליף אוטונומיה, קשר, משמעות ותחושת מסוגלות. מחקרי תיאוריית ההכוונה העצמית (Self-Determination Theory) מראים שדרך ההצעה והתקשורת חשובה מאוד: הסבר, בחירה, הכרה בנקודת המבט של הילד והימנעות מלחץ תומכים בהפנמת האחריות ובמוטיבציה.

בעידן שבו הורים ואנשי חינוך מתמודדים עם אתגרים הולכים ומתרחבים, הולכת ומתחדדת ההבנה כי לא די בטכניקות טיפוליות או בשיטות חינוכיות פורמליות. לב ליבה של כל הצלחה טמונה בהכרה בערכים האנושיים הבסיסיים ביותר: כבוד הערכה ותחושת שייכות.

כאשר ערכים אלה מונחים בבסיס הקשר בין מטפל למטופל, בין הורה לילד ובין מורה לתלמיד, נוצרת קרקע פורייה לצמיחה, שינוי והתפתחות. טיפול קוגניטיבי שמבוסס על הכרה אמיתית בצרכים הרגשיים של הילד ושל ההורה כאחד, מאפשר פריצת דרך– הן ברמה האישית והן במסגרת המשפחתית והחינוכית.

תחושת שייכות מעניקה לילד ביטחון לבטא את עצמו. כבוד הדדי מאפשר תקשורת פתוחה ובריאה, . הערכה אותנטית מחזקת מוטיבציה ומגבירה תחושת מסוגלות. כל אלה יחד יוצרים אווירה רגועה, מכילה ויציבה – סביבה אידאלית לחינוך מיטבי ולחיים משפחתיים הרמוניים.

יותר ויותר אנשי מקצוע והורים מגלים כי ברגע שמשנים את נקודת המבט – וממקמים את הערכים האנושיים במרכז – מתחוללת טרנספורמציה. הקשיים מפנים מקום להבנה, ההתנהגויות נמסות בתוך הקשבה והיחסים הופכים לקרקע של צמיחה הדדית.

ההכרה בכבוד, בהערכה ובשייכות אינה מותרות – היא הבסיס שעליו נבנה העתיד. הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי הפך לשיטה המועדפת לטיפול – לא רק בגלל שהוא מקל במהרה על המטופלים ומקדם אותם לקראת מצב בו דפוסי התנהגות שאינם מטיבים נעלמים, אלא גם בגלל שהוא עוזר להם להישאר רגועים.

הגישה פועלת במגוון דרכים בשאיפה ליצור שינוי קוגניטיבי – שינוי בחשיבה ובמערכת האמונות של האדם – על מנת להביא לשינוי רגשי והתנהגותי מתמיד. ההנחה שבבסיס המודל הקוגניטיבי היא שלכל המעכבים הפסיכולוגים יש מאפיין משותף: חשיבה לקויה שמשפיעה על מצב רוחו והתנהגותו של האדם.

הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי מסייע למטופלים במספר מישורים ובהם: פתרון בעיות, הפעלה התנהגותית, זיהוי החשיבה האוטומטית ובמיוחד מחשבותיהם השליליות לגבי עצמם, לגבי עולמותיהם ולגבי עתידם: הערכת מחשבות אלה והגבה עליהן. הדרכת הורים המבוססת על הגישה הקוגניטיבית התנהגותית מסייעת להורים לשנות את קו התקשורת עם עצמם, בינם לבין עצמם ובינם לבין הילדים. כשאדם מאמין בכבוד עצמי, ילמד לתת כבוד. אדם שיודע להעריך באופן אותנטי את העשייה שלו, ללא ביקורת, אלא ממקום של למידה, כך ינהג כלפי הסובבים אותו ונסכם שאדם המאמין שהוא שייך למשפחה ולמסגרת שמאמינה בו ואוהבת אותו, הוא יתנהל ממקום של חוסן נפשי ולא ממקום של ריצוי. יתנהל ממקום של שאיפה לסיפוק הצרכים האישיים ואיתם מילוי צרכי הסביבה.

בכל שנה אני מקבלת קבוצת תלמידים חדשה במסגרת היותי מורה למתמטיקה. רבים שואלים כיצד אדם רוחני והומני כמוני בוחר להיות מורה למתמטיקה? להיות מורה למתמטיקה, זה לא רק לדעת להורות מתמטיקה. כמו שרבים וטובים יודעים, מדובר במקצוע מאתגר. תחום דעת שמהווה דרישה לחשיבה ממוקדת, הגעה בזמן לשיעור כדי להספיק ללמוד את הנושא, להטמיע וכמובן להקפיד על תרגול. כך שלפני הגישה ו/או השיטה בה נבחר ללמד מתמטיקה חובה עלינו להגיע למצב של התנהגות נאותה ללמידה.
התלמידים שמגיעים למצב שאינם לומדים מתמטיקה, לא חוו הצלחה במשך השנים בתחום, יפגינו הימנעות וזו תחזק התנהלות למידה לא נאותה. שינוי התנהגות הוא תהליך פסיכולוגי בו משנים דפוסי התנהגות לטווח הארוך, באמצעות מגוון טכניקות מוטיבציוניות, בעיקר השלכות (חיזוקים שליליים) ותגמול (חיזוקים חיוביים). רבים מאמינים שאותה מוטיבציה ללמידה נובעת לא פעם ממקור חיצוני התובע מהם ל"השתנות". אולטימטום של השעיה מבית ספר, אי יציאה להפסקה וכו'. אני מאמינה שאכן המוטיבציה ללמידה נובעת ממקור חיצוני, אך איני מאמינה באולטימטום. לדעתי התנהלות שכזו מול אותם ילדים עם קשיים לימודיים מביאה אותם להפגנת התנגדות. החוכמה היא להביא את הילדים בגישה חיובית, שיפתח עניין אישי בלמידה, כך שיגיעו מרצונם החופשי לשיעורים ויעשו עבודתם בחדווה.
השיעורים שלי מתחילים בזמן. הילדים מגיעים עם ציוד מלא. תחושה של ההצלחה ההדדית שלי כמורה ושל התלמידים נותנת לשני הצדדים רווחה נפשית. תלמידה שבמשך שש שנים לא נכנסה לשיעורי מתמטיקה, כשנכנסה בשנים אלו לשיעורים, כמעט ולא עבדה, כי לא היה ציוד מלא לעשייה, היום עובדת במלא המרץ, לומדת ומצליחה. ולא זו בלבד. כשנאלצה להעדר משיעור מתמטיקה, ביקשה ממני להישאר בתום יום הלימודים לשעת למידה, כדי לעבוד ולהשלים את החומר. ברור שנשארתי.
יש לעזור להם לראות את הקשיים שלהם בפרספקטיבה של בעיות האישיות שלהם ובמקביל לתת להם תקווה שמדובר בבעיות הניתנות לפתרון. צורות ייחודיות של טיפול קוגנטיבי (CBT) הן בין הטיפולים המבטיחים ביותר הקיימים היום לתלמידים עם תופעת ההימנעות.
השילוב הפרדוקסלי של הנחות תלותיות (אמונת התלמיד שהוא חלש ונטול יכולות ואילו אחרים חזקים וכשירים) והנחות פרנואידיות (האמונה שאין לסמוך על הזולת וכולם חורשי רע – המורים), מלבה את ההתנהגות הבין אישית הקיצונית וחסרת היציבות של התלמידים העוברים מהיצמדות אל אנשים אחרים להרחקתם מתוך חוסר אמון. החשיבה הדיכוטומית תורמת למערבולת הרגשות ולהחלטות קיצוניות, שכן חוסר יכולת להעריך את מצב העניינים בגוונים של אפור תורם לשינויים פתאומיים וקיצוניים אצל התלמידים.
הקשר האישי של מורה תלמיד. התמדה בחיזוקים חיוביים ללא הקשר ישיר למתמטיקה. לתת לילד את התחושה של "אני כאן בשבילך", "אני מאמין בך". ובמקביל בנחישות לעבוד על שינוי הרגלים התנהגותיים בתלמידות, מביאים הצלחה ורווחה נפשית לתלמידים. וכמובן הוקרה לעשייה של המורה על מילוי תפקידו.