לאחרונה אני שומעת לא מעט הורים שמעלים ביקורת על מערכת החינוך. יש להם טענות על המשמעת, על הכללים, על ההתנהלות של המורים והגננות ועל הגבולות שנפרצו. חלק מהטענות בהחלט ראויות להישמע, אך לצד ההתבוננות במה שקורה במסגרת החינוכית, אני רוצה להזמין אתכם להפנות לרגע את המבט הביתה. כי ילדים שפוגשים גבולות ברורים ועקביים בבית, מתקשים הרבה פחות לקבל גבולות גם במסגרת החינוכית. לא פעם אני פוגשת הורים שחוששים להציב גבולות. הם מפחדים להיתפס כשתלטנים, נוקשים או לא קשובים לילדיהם. מתוך הרצון לגדל ילדים מאושרים, הם מוותרים פעם אחר פעם, מתגמשים ללא הבחנה ומקווים שהילדים כבר יבינו לבד. אלא שילדים אינם זקוקים להורים שמוותרים להם. הם זקוקים להורים שמובילים אותם.
תקיפות אינה שתלטנות. שתלטנות מבקשת לשלוט בילד, בעוד שתקיפות מעניקה לו ביטחון. היא מבהירה מה מותר ומה אסור, מה מקובל ומה אינו מקובל. הגבולות הברורים מאפשרים לילדים להרגיש שיש מבוגר אחראי שמחזיק עבורם את המסגרת. כאשר אין גבולות ברורים, הילד ממשיך לבדוק, למתוח את החבל ולנסות לראות עד היכן יוכל להגיע. בדרך כלל ההתנהגות הולכת ומקצינה, עד שלבסוף ההורים כבר אינם יכולים להכיל אותה, מתפרצים, כועסים ומענישים. כך נוצרת מציאות שבה הילדים לומדים שהכול מותר עד שהמבוגר מאבד שליטה. במקום עקביות הם פוגשים חוסר ודאות, ובמקום ביטחון הם פוגשים בלבול. תגובה לא עקבית מבלבלת את הילד. אם פעם אנחנו מעלימים עין מהפרת הכללים ופעם אחרת מגיבים בכעס גדול, הילד לומד שלא הכלל הוא שקובע, אלא מצב הרוח של המבוגר. במצב כזה הוא לא מכבד את הגבול אלא חושש מההתפרצות.
תקיפות מחייבת אותנו לכבד את הילד, להקשיב לרגשותיו ולצרכיו, אך גם לדעת להבחין בין צורך אמיתי לבין גחמה רגעית. ילד רשאי להתאכזב כשאומרים לו "לא", אבל הוא אינו רשאי לנהל את הבית באמצעות האכזבה שלו. גם רגשות קשים הם חלק מהחיים, ותפקידנו כהורים הוא לעזור לילד להתמודד איתם, ולא לבטל כל גבול כדי למנוע אותם. כאשר קובעים כלל, חשוב לעמוד מאחוריו. אם בבית יש זמני ארוחות, אין אכילה לאורך כל היום מתי שמתחשק. אם בבית הספר יש זמן אוכל, קופסת האוכל אינה נפתחת באמצע השיעור. הכללים אינם נועדו להקשות על הילדים, אלא לאפשר סדר, התחשבות ויכולת לחיות במסגרת משותפת.
גם בגיל הרך, כאשר אמא, אבא, הגננת או המורה אומרים "לא", עליהם לוודא שהאמירה אכן מתקיימת. לא מתוך כוחניות, אלא מתוך אחריות. ילדים לומדים להכיר גבולות רק כאשר המבוגרים שסביבם עקביים ומאמינים בהם. לפני שאנחנו שואלים מדוע מערכת החינוך אינה מצליחה להציב גבולות, כדאי שנשאל את עצמנו האם בבית אנחנו עושים זאת באהבה, בכבוד ובעקביות. משום שילדים אינם מחפשים הורים מושלמים, אלא הורים שמסוגלים להנהיג אותם. התקיפות המכבדת, מעניקה לילד ביטחון, יציבות וכלים שילוו אותו הרבה מעבר לשנות הילדות.
אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שכל הורה ייקח מהכתבה הזו, הוא שגבולות אינם עונש, אלא ביטוי לאהבה ולאחריות. ילד שמרגיש שיש מבוגר שמוביל אותו בביטחון, מרגיש גם מוגן יותר. תקיפות מכבדת אינה כישרון מולד – היא דרך שאפשר ללמוד. זו בדיוק הסיבה שבספריי בחרתי להעניק להורים כלים מעשיים, ברורים וישימים, שיסייעו להם לבנות בבית אווירה רגועה, בטוחה ומכבדת.
