תגית: הורה

לפני מספר ימים ישבו מולי בקליניקה הורים מודאגים, דרוכים ומתוחים. “הבן שלי אמר שהוא שונא את אחותו” אמרה האם בקול חנוק. “שונא. איך ילד יכול להרגיש דבר כזה?” מאחורי השאלה שלהם הסתתר פחד עמוק יותר. לא מהמריבה, לא מהקנאה, אלא מהרגש עצמו. כאילו עצם קיומו מעיד על כשל חינוכי.

אבל אולי הגיע הזמן לומר בקול ברור: ילד שמרגיש קנאה, כעס או אפילו שנאה רגעית – הוא לא ילד רע. הוא ילד אנושי. השקפה בוגרת על טבע האדם מביאה בחשבון אמת פשוטה ולא תמיד נוחה לעיכול: במקום שיש אהבה, יש גם צל קטן של שנאה. במקום שיש הערצה, יש גם שמץ קנאה. במקום שיש מסירות עמוקה, יש לעיתים רגעי איבה. ובמקום שיש הצלחה, יש גם פחד לאבד אותה.

כך בנוי הלב האנושי. הוא מורכב, ולעיתים סוער. לימדו אותנו שרגשות “שליליים” הם בעיה שיש למגר. כשפחדנו אמרו לנו שאין ממה לפחד. כשכאבנו ביקשו שנחייך. כשכעסנו דרשו שנהיה “ילדים טובים”. למדנו מהר מאוד אילו רגשות מקבלים חיבוק ואילו נשלחים לפינה. וכשאנחנו לא נותנים לרגש מקום – הוא לא נעלם. הוא רק משנה צורה.

גם בבית שלי. היו רגעים שבהם בתי אמרה לי בכעס “לכי מפה”, כשהרגישה אולי מאוימת, מהמקום שאני תופסת מול ילדיה. ולאחר מכן היא חיבקה ואמרה “אני הכי אוהבת אותך בעולם”. שני המשפטים נאמרו מאותו לב. שניהם אמיתיים. האהבה לא ביטלה את הכעס, והכעס לא מחק את האהבה. אין לנו שליטה על הרגשות המתעוררים בנו. הם באים מבלי לבקש רשות. אבל יש לנו שליטה מלאה על המעשים שלנו. כאן עובר הקו החינוכי החשוב ביותר. מותר לכעוס – אסור לפגוע.

כאשר ילדה מסרבת להיכנס לשיעור מתמטיקה, לא תמיד מדובר בעצלנות או בחוצפה. ייתכן שהיא חשה תסכול, אולי פחד מכישלון. אם נבטל את רגשותיה ונאמר לה “אין סיבה לכעוס” או “תפסיקי עם הדרמה”, הרגש לא יתפוגג. הוא יופיע בדלת האחורית – בהתפרצות זעם, בהתנגדות עיקשת או בבוטות כלפי המבוגר. אך אם נאפשר לה לומר “אני מתוסכלת” או “אני מפחדת לא להבין”, כבר פתחנו פתח אחר. לא ויתרנו על המסגרת, לא ביטלנו את הציפיות – אבל נתנו לרגש מקום קיום.

חינוך רגשי אמיתי מתחיל בשאלה מה אתה מרגיש עכשיו. היכולת לזהות רגש, לקרוא לו בשם, היא מתנה שילד נושא עמו לחיים שלמים. ילד שיודע שמותר לו לכעוס, לא חייב לצעוק כדי שישמעו אותו. הוא לומד להבחין בין סערה פנימית לבין פעולה חיצונית.

הבעיה איננה ברגשות העזים של ילדינו. אלא בפחד שלנו מהם. כל עוד נמשיך לראות בכעס, בקנאה או בפחד אויבים שיש להעלים, נפספס הזדמנות לחנך לדיאלוג פנימי אמיתי. ילד אינו זקוק להורים שישמשו משטרת רגשות. הוא זקוק להורים שיאמרו לו ביושר: אתה רשאי להרגיש הכול. אבל אתה אחראי למה שאתה עושה עם זה. ובתוך האיזון העדין הזה, שבין קבלה לגבולות, גדל אדם שלם יותר.

מבחינה נוירופסיכולוגית, מערכת התגמול החברתית אצל מתבגרים רגישה במיוחד. האישור המיידי, השייכות, הדרמה — מפעילים מנגנוני דופמין חזקים. לעומת זאת, למידה עמוקה מתגמלת באיחור ודורשת דחיית סיפוקים.  חינוך הוא הרחבת תחושת הזמן. המתבגר חי ב"כאן ועכשיו" טעון רגשית. לימודי ליבה פונים ל"אני העתידי". המעבר הזה — מתודעה רגעית לתודעה נרטיבית — הוא קפיצה התפתחותית.

אפשר לנסח זאת כך: בגרות היא היכולת לפרוס אנרגיה על פני זמן. כאשר ורנר הייזנברג ניסח את עקרון האי־ודאות, הוא לא חשב על כיתות לימוד או על בני נוער טרודים חברתית. ובכל זאת, הקשר שבין אנרגיה לזמן מציע תובנה עמוקה גם לשדה החינוכי. בפיזיקה הקוונטית, ככל שתהליך מתרחש בפרק זמן קצר יותר, כך אי־הוודאות באנרגיה שלו גדולה יותר. יש התפרצויות. לעומת זאת, תהליכים ארוכי טווח דורשים יציבות ואיזון.

גם אצל בני נוער אנו פוגשים את המתח הזה מדי יום. גיל ההתבגרות מאופיין בפרצי אנרגיה רגשית: התלהבות עזה, דרמות חברתיות, השקעה מטורפת ערב מבחן, החלטות דרמטיות לשינוי מיידי. האנרגיה גבוהה, אך היא נוטה להיות רגעית. הישגים בלימודי ליבה – שליטה בשפה, במתמטיקה, במדעים – אינם נבנים מהתפרצויות. הם תוצר של השקעה עקבית, לעיתים שקטה ואפילו מונוטונית.

מבחינה פסיכולוגית, המוח המתבגר רגיש במיוחד לריגוש חברתי. אישור, שייכות ותגובות מיידיות מפעילים בעוצמה את מנגנוני התגמול. לעומת זאת, למידה עמוקה מתגמלת באיחור. כאשר עולמם החברתי של בני הנוער סוער, האנרגיה הרגשית שלהם מתפזרת לפרקים קצרים ועוצמתיים, והמרחב הפנימי הנדרש להתמדה מצטמצם. הבעיה איננה חוסר יכולת, אלא חלוקת אנרגיה.

כאן מתגלה גם ממד פילוסופי. העולם החברתי של הנער או הנערה נחווה כ"כאן ועכשיו" מוחלט. לעומת זאת, לימודי הליבה פונים אל ה"אני העתידי": מי אהיה? אילו אפשרויות ייפתחו בפניי? המעבר מתודעה רגעית לתודעה מתמשכת הוא אתגר התפתחותי עמוק. חינוך אמיתי איננו רק הקניית ידע, אלא הרחבת תחושת הזמן של האדם – היכולת לראות את עצמו כסיפור שנבנה לאורך שנים.

לכן, אם אנו מבקשים לקדם בני נוער אקדמית מבלי להתעלם מעולמם החברתי, אין טעם להילחם באנרגיה שלהם. נכון יותר לתעל אותה, לשלב למידה בשיתופיות, לבנות הרגלים קטנים ועקביים, ולדבר בגלוי על עתיד, זהות ומשמעות. בין אנרגיה לזמן יש מתח טבעי; תפקידנו אינו לבטל אותו, אלא ללמד כיצד לפרוש אנרגיה אנושית בעוצמה נכונה לאורך זמן חיים שלם.

אם מערכת חינוכית מנסה להתחרות בריגוש חברתי — היא תפסיד. אם היא דורשת דחיית סיפוקים בלי להסביר משמעות — היא תיתקל בהתנגדות. אבל אם היא עוזרת למתבגר לראות את חייו כפרויקט ארוך טווח — היא בונה אדם. המתח בין אנרגיה לזמן הוא לא בעיה. הוא תנאי אנושי בסיסי. השאלה היא האם אנחנו מלמדים צעירים לשרוף אנרגיה — או להשקיע אותה.

הבחנה מהותית בעבודת החינוך וההורות, הבחנה הנוגעת בלב כוחות החיים עצמם, ביראת הכבוד ובנהיגת הכבוד, שעליהם נשען הגוף האתרי – גוף החיים. צעקה, גם על פי הפסיכולוגיה המודרנית, היא פעולה הנובעת מאובדן שליטה. זהו רגע שבו האדם חדל להנהיג את עצמו, והרגש פורץ החוצה ללא עיבוד וצורה. מבחינה אנתרופוסופית ניתן לומר כי הכוח האתרי, הכוח הבונה והמחיה, נסוג לאחור; הוא אינו פועל עוד כמארגן, אלא נחלש ואף מתנוון. לא כך דרכו של הורה או מחנך.

לעומת זאת, דיבור תקיף ואסרטיבי נובע משליטה פנימית. הוא נשען על ידיעה של האדם העומד מולי, על קריאה מדויקת של הרגע ועל אחריות עמוקה כלפי העתיד. דיבור כזה אינו אלים גם אם הוא נחווה על ידי הילד כקשה או כלא נעים. כאן טמון קושי מהותי: הילד, מתוך חווייתו הסובייקטיבית, עשוי לפרש כל תקיפות כצעקה. אולם תפקידו של המבוגר איננו להימנע מן התקיפות, אלא להחזיק אותה מתוך שקט פנימי ומתוך סמכות אמיתית.

סמכות בריאה איננה נובעת מכוח חיצוני, אלא מהיותו של המחנך אדם בעל עמידה פנימית. על המחנך להיות מוכן עם משלים משום שהמשל פונה ישירות אל כוחות החיים והדמיון של הילד, אל הגוף האתרי עצמו. (ר׳ שטיינר, הרצאות על חינוך, 1919).

דמיינו נהר שוצף. כשאין לו גדות הוא מציף, הורס שדות וסוחף עמו כל אשר בדרכו. זהו הנהר הצועק – מלא אנרגיה, אך חסר צורה וכיוון. לעומתו, נהר הזורם בתוך גדות יציבות, כוחו מתעצם. הזרימה נעשית ברורה, והוא משקה את האדמה ומאפשר חיים. הגדֵרות אינן מחלישות את הנהר, אלא מאפשרות לו למלא את ייעודו. כך גם בדיבור החינוכי: הצעקה היא אנרגיה ללא גבול, ואילו הדיבור התקיף הוא כוח החיים הפועל בתוך צורה.

כאשר הורה פונה אל ילדו ואומר בקול יציב וברור כי כעת סוגרים את המחשב ומסדרים את החדר, זוהי הנהגה. ההורה רואה בעיני רוחו את הילד המארח חברים, את הסדר המאפשר קשר אנושי, והוא מוביל את הרגע אל עתידו. אפשר לדמות זאת גם לרועה ההולך עם עדרו. הוא נושא פעמון. הצליל אינו חזק, אך הוא חד, ברור ועקבי. העדר לומד להכירו ולנוע בעקבותיו. המורה המבקש מתלמיד לשבת ולהתחיל לעבוד, כאשר הילד מתעכב בלחדד את העיפרון ולבזבז את הזמן, פועל כרועה עם פעמון. הוא אינו מגיב להתנהגות בלבד, אלא מחזיק בתודעתו את המשך היום, את שיעורי הבית שיצטברו ואת האחריות הנלמדת.

על ההורה והמחנך להיות אדון לקולו – לא מתוך נוקשות, אלא מתוך אהבה עמוקה לחיים ולכוחות הגדלים בילד. כאשר הדיבור נובע משליטה פנימית ומידיעה חינוכית, הגוף האתרי נשמר בחיוניותו, והחינוך נעשה למעשה של בנייה, ולא של הרס.

פתיחת שנת הלימודים מביאה עמה לא רק תיק חדש ומחברות חדשות, אלא גם תחושות מעורבות – התרגשות לצד חשש, סקרנות לצד דאגה. כל התחלה טומנת בחובה אפשרות להתפתחות, והמעבר למסגרת חינוכית חדשה – בין אם זו כיתה חדשה, מורה חדש או אפילו בית ספר חדש – הוא הזדמנות אמיתית ללמידה לא רק של תכנים, אלא גם של כישורי חיים.

הפסיכולוג החינוכי פרופ’ רפי פלד מציין במאמרו כי “תחילתה של שנה היא נקודת זמן בה הילד נפתח להטמעת הרגלים חדשים ולבניית ביטחון עצמי, דווקא מתוך ההתמודדות עם השינוי”. לדבריו, הורים יכולים לסייע בהפיכת החוויה מאיום להזדמנות באמצעות שיח פתוח, אמפתי ומותאם גיל.

לדבר על החששות – לתת להם שם  ילדים רבים מתקשים להביע במילים את מה שמטריד אותם. במקום לשאול “איך היה?” – שאלה שעלולה להסתכם ב“בסדר” – מומלץ לשאול שאלות ממוקדות יותר:  “איזה רגע היום הכי שמח אותך?”  “היה משהו שקצת הלחיץ או בלבל אותך?”  ד"ר מיכל לוין, מרצה לחינוך, מציינת: “כאשר ההורה מאפשר לילד לבטא פחדים ודילמות חברתיות או אקדמיות, הוא מעניק להם לגיטימציה ומלמד שהקשיים הם חלק טבעי מתהליך הצמיחה”.

שותפות עם הצוות החינוכי.  המפגש עם מורה חדש הוא לא רק מבחן עבור הילד, אלא גם הזדמנות להורה לבנות קשר אמון ושיח עם איש החינוך. חשוב לזכור – המורה הוא שותף לדרך, וככל שהשיח יהיה פתוח יותר, כך ייטב לילד. כדאי לעדכן את המורה על חששות מיוחדים, תחומי חוזקה ותחומי קושי של הילד, ולראות בו שותף מלא ולא גורם חיצוני.

כלים תקשורתיים להורים.  שיקוף רגשות – “אני רואה שאתה מתרגש וגם קצת חושש, זה טבעי מאוד.”  מתן בחירה – לאפשר לילד לבחור מה להכין ליום הראשון (קלמר, בגד, סנדוויץ’) כדי לחזק תחושת שליטה.  סיפורים אישיים – לשתף את הילד בחוויה דומה שהייתה להורה, כדי להראות שגם מבוגרים מתמודדים עם שינויים.  הדגשת נקודות חוזקה – להזכיר לילד את ההתמודדויות הקודמות שהצליח לעבור.

שנת הלימודים החדשה היא הזדמנות לא רק ללמידת חשבון או עברית, אלא בעיקר ללמידת עצמם – איך מתמודדים עם שינויים, איך יוצרים חברויות חדשות ואיך מוצאים את מקומם. כאשר ההורה ניגש למעבר מתוך סקרנות, שותפות ואמון – הילד לומד לראות בשינוי לא מכשול, אלא דלת שנפתחת.

הטיולים המשפחתיים הם רגעי קסם, תמונות מחייכות על רקע נופים יפהפיים, הליכות נינוחות ויחד שחוגגים את היותנו משפחה. אך במבט מקרוב, מאחורי התמונות השמחות, קיימת מציאות שונה, לעיתים קרובות מלאה בריבים, עייפות, פקקי תנועה, ותסכולים. השאלה היא: למה אנחנו כל כך משתוקקים לתמונות מושלמות, ואיך אפשר לקבל שהחיים והטיולים שלנו אינם תמיד מושלמים?

החופש לקחתי את הנכד הבכור שלי להכיר את תל אביב. סגרנו מלון מראש. בתיק הוספנו גם בגדי ים. אבל הפתעה, הגענו למלון והבריכה נסגרה. לאף אחד אין מושלם, במיוחד לא בטיולים משפחתיים. הפער בין החזון לבין המציאות הוא חלק טבעי ולא צריך להפוך אותו למקור ללחץ. זה חשוב להבין שמה שמנציחים באינסטגרם/פייסבוק הוא בהחלט חלק קטן וחלקי. התמונות היפות משקפות את הרגע שבו אנחנו רוצים לזכור את הטיול, אך לא את כל התהליך שמאחוריהן.

איך אפשר לשנות את נקודת המבט ולפתח יחס מקבל כלפי התקלות? ראשית, חשוב להניח שבקלות רבה יותר נוכל ליהנות מהחוויה עצמה אם נלמד לקבל תקלות כחלק מהמסע. ריב עם הילדים, עייפות, עצבים — אלו חלק בלתי נפרד מיום טיול עם משפחה. במקום לראות בכך כשל או כבעיה, אפשר לראות את זה כחלק מההזדמנות ללמידה.

ביזע רב הקמנו את הצלייה בחוף הכנרת.  התיישבנו לאכול ואופס הצלייה נפלה. פרצנו בצחוק והמשכנו לאכול כשהצלייה ממש  על ראשנו. ילדים מתבוננים ומחקים. הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם מצבים לא מושלמים מראה להם איך להתמודד גם עם קושי ואי נעימות. הפגנת סבלנות, הומור, קבלת הביקורת והיכולת לאצור את הרגשות — כל אלו הם דוגמאות שמלמדות את הילדים שהם יכולים להתמודד עם תקלות ולראות אותן כחלק מהחיים.

חשוב לשחרר את הציפיות המושלמות ולתמוך ביצירת חוויות שמחות גם כשהדברים לא זורמים כמתוכנן. לפעמים, הרגעים המוכתמים או התסכולים הם שַׁעוּרות שמחזקות את הקשר המשפחתי, כי הם מייצרים זיכרונות אמיתיים, אותנטיים, שמלמדים את הילדים שהחיים הם גם חוסר שלמות — וזה בסדר. הנטייה לשאוף לשלמות עלולה להקטין את ההנאה והחוויות שלנו, בעוד שהקבלה של הפגיעות והטעויות מאפשרת לנו להתקרב יותר לאמת, להירגע ולהנות באמת ממה שיש.

הטיול המשפחתי הוא הזדמנות ללמוד, לגדול, ולהמחיש לילדים שגם כשהחיים לא מושלמים — הם שלנו, וזה בדיוק מה שיפה בהם.

השעון מראה 2:37. הצופרים מקפיצים את כל הבית. ילדים מתעוררים מבוהלים, אתם רודפים אחרי נעליים או בובה שנשכחה במיטה, דלת הממ"ד נסגרת – ורק אז מתחיל הסטרס האמיתי.  דווקא בשעות הקטנות של הלילה, כשהגוף עייף והחושים מחודדים, החרדה גוברת – אצל ילדים וגם אצלנו. ההתמודדות בזמן אמת, ברגעי האזעקה עצמם, דורשת תגובה רגישה, רגועה ומעשית.

אבל בזמן שאנחנו מתרגלים את ההיגיון הביטחוני, הילדים מרגישים את המצב בעיקר דרך הלב. הם בודקים כל תו בקול שלנו, כל תנועה. ההתמודדות הרגשית של ילדים עם מצב חירום תלויה לא מעט בדרך שבה אנחנו, ההורים, מחזיקים את המתח – או משחררים אותו. אז מה עושים כשהילד רועד, בוכה, לא נרדם שוב – או דווקא שותק ונראה "בסדר"? איך מרגיעים בממ"ד, כשהלב שלנו עצמו דופק מהר? הדבר החשוב הוא לא לנסות "לתקן" מיד, אלא קודם כל לראות ולהכיר במה שהילד חווה.

ולזכור שלמרות ההצפה הרגשית, השליטה הקוגניטיבית היא שתציל חיים. אמונות היסוד שלנו כהורים, הן הרמה הבסיסית ביותר של אמונותינו; הן גלובליות, נוקשות ומתאפיינות בהכללת יתר. מחשבות אוטומטיות, המילים או התמונות שחולפות בפועל בראשו של משהו, קשורות ספציפית לסיטואציה מסוימת ואפשר לראות בהן את הרמה השטחית ביותר של הקוגניציה (ס. בק. ג' 2014). הן משפיעות על תפיסתו את הסיטואציה. תפיסה זו מתבטא באמצעות מחשבות אוטומטיות שהן ספציפיות לאותה סיטואציה. מחשבות אלה משפיעות בתורן על תגובתו הרגשית, ההתנהגותית  והפיזיולוגית של האדם.

תכנון מוקדם של הפעולות, יסיע להתנהגות בזמן אמת. הילד מסתכל עליכם. גם אם אתם מבוהלים – נשמו, דברו לאט וברוגע:  "אנחנו פה יחד. זה נגמר. עכשיו בטוח."  שפת גוף שקטה מרגיעה יותר מכל משפט. תנו לילד משהו להחזיק כמו צעצוע, שמיכה, אפילו החולצה שלכם. מגע פיזי עוזר להוריד את המתח. גם חיבוק ארוך, בלי מילים, עושה פלאים.  תשירו או תספרו סיפור קצר.  לא כדי "להסיח דעת", אלא ליצור שגרה בתוך חירום. חזרו על משפט מפתח: "אנחנו יחד. עכשיו בטוח."  "עשינו בדיוק מה שצריך."  חזרה יוצרת יציבות.

הילד לא נרדם? לא צריך להאיץ בו  אם הוא מתיישב על הרצפה, מסתובב או אפילו צוחק – זו תגובה נורמלית. אל תמהרו "להחזיר אותו לישון". תנו לו זמן לעבד. אל תבטיחו הבטחות שווא "לא תהיה עוד אזעקה", עדיף:  "אנחנו יודעים מה לעשות, וגם אם תהיה – נגן עליך."

לזכור: תפקידכם לא להרגיע לגמרי – אלא ללוות. ילדים צריכים מישהו שיהיה איתם – גם ברגע הכי מלחיץ. ואם תצליחו להיות נוכחים, גם כשהלב דופק מהר – הם יזכרו אתכם לא כ"מגינים", אלא כעוגן. הורות בזמן חירום היא לא שלמות – היא נוכחות. גם כשאין לנו תשובות – יש לנו מבט, חיבוק, ומילים שמכילות.

אמונת יסוד אינה מוכחת מחקרית שהיא האמת האחת, המציאות הקיימת. אנחנו מה שאנחנו עושים שוב ושוב. הצטיינות אינה פעולה אלא הרגל (אריסטו). ילדים רבים נמנעים מלהתמודד עם הקשיים ולמבוגרים האחראים את הסבלנות להוביל חינוך לעשייה משמעותית.

הסיפורים הפנימיים של כל אדם, בונים את ההרגלים שלנו המצטברים לכדי האופי הייחודי לנו. עצים ואבנים לא יכולים להשתנות. אנחנו – כן. כשהמחשבות שלנו משתנות – אנחנו משתנים. כדי לשנות מחשבה של ילד, המאמין באמונת היסוד שלו ש"אני לא יודע כלום במתמטיקה", חשוב שנשקף לו כמה הוא כן יודע. נחזק את ההכרה במה אני כן יודע. כשאני מצליח פעם ועוד פעם, אני מבין שכן, גם את מה שאני יודע היום, לא ידעתי אתמול. למדתי  והצלחתי. הכיוון להטמיע הרגל לא להתייאש וללמוד מטעויות.

העדר כיוון הוא שודד החיים הגדול ביותר. ילדים צעירים הם שיא האפקטיביות. הם יודעים בכל רגע נתון מה הם רוצים ומרוכזים בהשגת כל מטרותיהם. כשאני אומרת לתלמידים שלי שיש לנו מטרה "להגיע לממוצע כיתתי  80". המטרה מקדשת את התהליך הלימודי. מביאים ציוד, מגיעים בזמן, עובדים בטרוף בשיעור, בזוגות ושלשות ומגיעים לשעות פרטניות. מסיבת חטיפים כגמול שעבודה הקשה שעוטפת את הפן החינוכי, החברתי והלימודי.

חשוב שנזכור שהפחד מסמן את הגבולות שלנו כאנשים וכקבוצות. פחד הוא דבר טבעי. מי שלא מפחד כלל – לוקה בהבנת המציאות. מנגנון פריצת הגבולות ממוקם מעבר לפחד. היכולת שלנו למגר את הפחד, רק בכוח האמונה. לעשות כדי לשנות את אמונות היסוד שלנו "שלא נצליח", "שאנחנו לא יודעים ולא נדע". כשהרצון שלנו מגובש סביב מטרה, יש לנו אנרגיה גבוהה, משמעות ותוחלת. אנשים שיודעים מה הם רוצים, מסוגלים להזיז הרים. אני תמיד מדגישה בפני התלמידים והמטופלים שלי שיש הבדל בין ידע והשכלה לתודעה.

השכלה היא ידע כללי שאדם רוכש במהלך חייו על ידי למידה. ידע זה כולל זכירה של עובדות מתחומי דעת שונים. ידע הוא מידע צבור אשר מצוי ברשותה של ישות בעלת תודעה. כך שאדם ללא תודעה לא יכול לצבור השכלה וידע. התודעה מאפשרת קיום ייחודי של רצונות, תפיסות, מחשבות ורגשות. התודעה היא הסיפורים הפנימיים שבזכותם נבנה את אמונות היסוד שלנו ולכן להורים ולצוות החינוכי יש מקום יקר וחשוב בהבנייתם של אמונות היסוד אצל הילדים. זו מלאכתכם שלא תעשה בידי אחרים.