כהורים וכמחנכים, אנחנו רוצים שילדינו יצליחו, יתנהגו נכון ויגדלו להיות אנשים טובים. אך בתוך כל הרצון הטוב הזה, עולה שאלה חשובה: כמה מקום אנחנו נותנים לחוזקות של הילדים שלנו? ילד שגדל בבית שבו מדגישים בעיקר את מה שחסר, את מה שדורש תיקון ואת מה ש"לא בסדר" – לומד להסתכל על עצמו דרך עדשה ביקורתית. לעומת זאת, ילד שגדל בבית שבו מבחינים גם בטוב שבו, במאמץ שלו, בכישרונותיו וביכולותיו – לומד להכיר בערכו.

הורה שאינו נותן מקום לחוזקות של עצמו, יתקשה ללמד את ילדיו להוקיר את חוזקותיהם. כאשר הורה ממעיט בערך עצמו, מבטל הצלחותיו, או חי מתוך ביקורת עצמית מתמדת – ילדיו לומדים ממנו כיצד להתייחס לעצמם. רבים מאיתנו גדלנו על חינוך צנוע וענו. חונכנו "לא לעוף על עצמנו", לא להחצין הצלחות, ולעיתים אף להצניע כישרונות. הערכה עצמית אינה גאווה. הערכה עצמית היא היכולת להכיר בטוב שבנו, לכבד אותו, ולשקף אותו גם כלפי חוץ בענווה ובביטחון.

הפסיכולוגיה החיובית, מביאה מבט אחר על החיים. במקום להתמקד רק במה שלא עובד – היא מציעה להתבונן במה שכן עובד. במקום לשאול "מה לא בסדר בילד?" – לשאול: מה החוזקות שלו? מה הכישורים שלו? באילו מקומות הוא מתאמץ ומתגבר? אין פירוש הדבר להתעלם מחולשות או מקשיים. להפך – המטרה היא לתת כוח לחוזקות, ומתוכן לעזור לילד להתמודד גם עם המקומות החלשים. כך למשל, ילד ששפך בטעות כוס חלב – אינו זקוק לתיוג. אם אמא אומרת: "מתי כבר תלמד להחזיק כוס?" ואבא מוסיף: "אתה מרושל ומסורבל כמו דוב" – הילד לא לומד זהירות. הוא לומד שהוא "לא בסדר".

לעומת זאת, אפשר לומר: "זה קורה לפעמים. בוא ננקה יחד, ובפעם הבאה נחזיק בשתי ידיים." ביקורת בונה מצביעה על הדרך הנכונה, מבלי לפגוע באישיותו של הילד. היא מתקנת מעשה – לא שוברת נפש. מילים של הורים ומחנכים נחקקות בזיכרונו של הילד ומעצבות את אישיותו. עלינו, כהורים וכמחנכים, לנתב את ההכוונה לחיים טובים, רגועים ובטוחים. אז איך מעצימים חוזקות ולא פוגעים בהערכה העצמית?

הנה כמה טיפים להורים: – לתפוס את הילד "על חם" דווקא בטוב לומר: "ראיתי שהתאמצת." – לשבח מאמץ "כל הכבוד שהתמדת ולא ויתרת." – להפריד בין המעשה לבין הילד "הפעם לא השקעת מספיק."  – להימנע מהשוואות. – להאמין ביכולת של כל ילד להצליח. הצלחה נמדדת בהתמדה, בעמידה בזמנים, במשמעת עצמית וברצון לעשות את המקסימום. – להיות מודל אישי הורה שמדבר על עצמו בכבוד ומכיר בחוזקותיו. – לעצור לפני כעס לנשום, לחשוב, ולהגיב מתוך חינוך – לא מתוך סערת רגש.

בסופו של דבר, כל ילד זקוק למבוגר אחד לפחות שיאמין בו באמת. שיראה מעבר לטעות. שיזהה את הכוחות שבו. שיזכיר לו מי הוא. וכשאנחנו בוחרים לראות את החוזקות של ילדינו – אנחנו לא רק מחזקים את הביטחון העצמי שלהם, אנחנו בונים להם יסודות לחיים שלמים.

עולם הרגש – השיר המשותף של הורים וילדים

עולם הרגש של ילדינו אינו נפרד מעולם הרגש שלנו, ההורים. הוא נרקם מתוכו ומושפע ממנו. רגשות אינם מותרות – הם תשתית. הם השפה הראשונה שבה לומד האדם להבין את עצמו, את זולתו ואת מקומו בעולם.

לפני שנים יזמתי את תוכנית הלימודים “שיר עברי”, מתוך אמונה עמוקה שעולם הרגש מתפתח בדרך הנכונה כאשר הוא ניזון מסיפורים אנושיים גדולים, מדמויות מופת ומהיסטוריה שיש בה נשימה, קצב ומשמעות. המוזיקה בשיר העברי, מאפשרת חיבור בלתי אמצעי לרגש – כזה שפועל ישירות על הלב. החשיפה לאישיותם של אישים דגולים, דרך סיפור חייהם והיצירה שנכתבה עליהם, מעניקה לילדים  ולהורים הזדמנות לחוש את הדופק שבמאמץ, המשמעות שבהתמדה, והאומץ שבהגשמת חלומות. אלו מראות חיים. דרכם נוצר מקום לומר: "קשה לי". מקום לבקשת עזרה, לערבות הדדית, ולכנות אמיצה עם עצמנו והסביבה.

המוזיקה והשירה מטפחות חדוות חיים, אהבה לכל קיום, כוח ומרץ לעשייה. הן יוצרות שפה עדינה ועם זאת עוצמתית של הקשבה. כמה אציל ונאה נעשית ההתייחסות מאדם לאדם, כאשר חוש זה מטופח. זהו אינו רק חוש רגשי – זהו גם חוש מוסרי. החוש המוסרי מתעצב בשנות החיים הראשונות, דרך מראות החיים המוצגים לילד, דרך דמויות אנושיות המשמשות לו דוגמה. כאשר ילד פוגש מודלים של יושרה, חמלה, עמידה פנימית ואחריות – מתפתח בו חוש מוסרי חדור ביטחון. המושתת על הבנה עמוקה של ערך האדם.

חשוב לי להדגיש: חשיבה חיובית ורגשות חיוביים אינם הכחשה של קושי. פסיכולוגיה חיובית, בעיניי, מתחילה דווקא באהבת האדם על שלמותו – על חוזקותיו וגם על חולשותיו. היא כוללת סובלנות, אך גם עמידה איתנה מול המקומות הכואבים, תוך נכונות לשקף כמיהה לעזרה, ללא בושה וללא מסכות. לא ניתן לחיות רק ברגשות חיוביים או לצבוע את המציאות בוורוד. חינוך משמעותי אינו מסתפק בהצהרות ש“יהיה בסדר”. הוא שואל איך יהיה בסדר, מי נדרש להיות שם, ואילו כלים עומדים לרשותנו כדי ללוות ילד באמת.

רוח האדם והחינוך המתבקש בעת הזו נשענים על מדעי הרוח – על ההכרה בכך שכל הורה וכל ילד הם בני אנוש, עם רגשות, תעצומות נפש, מסוגלות, ולעיתים גם בלבול ופגיעוּת. כאשר מתקיים שיתוף אותנטי ואמיתי בין צוותי החינוך להורים, כאשר מצבם הרגשי של הילדים אינו מוסתר אלא נידון באחריות וברגישות – מתאפשרת עבודה משותפת, מדויקת ונכונה. עבודה כזו אינה רק למען הילד הבודד. היא למען רווחתו, רווחת סביבת השווים לו בכיתה, ולמען משפחתו כולה. זהו מעגל אנושי של הקשבה, עשייה ותקווה – כזה שמכבד את הרגש, נותן לו מקום, ומאפשר לו להפוך לכוח מצמיח.

בסופו של דבר, עולם הרגש הוא השיר המשותף של כולנו. וכאשר אנו בוחרים לשיר אותו בכנות, בעומק ובאחריות – אנו מחנכים לא רק ילדים טובים יותר, אלא בני אדם שלמים יותר.

השבוע ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום" ברדיו קול הגולן, את מרכזת תחום החינוך המוזיקלי מחוז צפון במשרד החינוך הגברת זוהר ולנסי זינגר. פתחנו בשיר "נגן אקורדיון" שאומר: בימים שהגרוש היה כסף, והלירה הייתה מנייר, בשמיים עוד טסו מיראג'ים, וה"עוזי" היה שם דבר, הנ"נ עוד היה אז קומנדקר, והשרמן היה השריון, אז היה לנו נשק סודי ויקר, היה אקורדיון". לאן נעלמה האמונה שלנו במוזיקה?

בשידור אמרה הגברת זוהר: "בחינוך למוזיקה אנחנו לא מתמקדים בנגינה, בחינוך למוזיקה מפתחים שפה, מפתחים מיומנויות חשיבה מסדר גבוה, חשיבה יצירתית,  מפתחים הקשבה ויכולת עבודה של ביחד בזכות התזמורת. שורשים ראשונים להאזנה פעילה, תרבות הקשבה, תרבות של חקר. המטרה ליצור אדם חושב, אדם מרגיש, משתף ויצירתי."

בספר "המוזיקה לפני הכל" שכתב עודד אסף הודגש שהמוזיקה מתחילה מן המקום שבו נגמרות המילים. ברובה המכריע פונה המוזיקה אל הסובייקטיבי, הרב-משמעי, השברירי, העמום, המופשט, או החושני. אם העצמנו את יכולת הריפוי והחוסן הנפשי בעזרת דמיון מודרך, שהוא דמיון שבונה פנטזיה ספקולטיבית שלנו, המוזיקה היא מעלה מעל, מכיוון שהיא מביאה אותנו לחוויה אבסטרקטית. יש שיגידו (כמו סטיינר) שהמוזיקה מיטיבה מאין כמוה לבטא את הדברים הגבוהים ביותר של תודעת האדם.

בספר שלי "גלגולו של חינוך" אני משתפת בבחירה להיות שותפה להקמת תזמורת בבית הספר. התהוות תזמורת אינה רק מוזיקה. בתזמורת חבריי הקבוצה מרגישים ביטחון ומוכנים ליטול סיכון בתהליך הקבוצתי. בעודם מאמינים שהקבוצה מורכבת מפרטים שיש בהם הבנה, כוח ואומץ ושהם חופשיים מפניות אישיות וממשוא פנים (whitaker).

כפי שכבר ציינה הגברת זוהר, הנגינה בגיל בית הספר היסודי תורמת להתפתחות השכלית והרגשית. נגינה בתזמורת מעניקה שיעור חשוב בצמיחה החברתית, האינטלקטואלית והרגשית. החשיפה למוזיקה משפרת את הזיכרון, לא רק לשיפור הזיכרון הקשור ליכולות מוזיקליות, אלא גם לשיפור משמעותי בזיכרון המילולי ולשיפור מסוים בזיכרון העבודה. המוזיקה משפיעה על תהליכי הלמידה. עוזרת בפיתוח מיומנויות בסיסיות כגון ריכוז, קשב, שיתוף פעולה  ומשמעת עצמית.

אדגיש שנגינה אינדיבידואלית לבדה, ללא מסגרות, פעמים רבות עוצרת את קידום התלמיד ולא נותנת לו את אותה יכולת שנותנת תזמורת, הן מבחינה חברתית והן מבחינה מוזיקאלית. מחקרים הוכיחו כי ילדים הלומדים מוזיקה בצורה אינטנסיבית ומנגנים בהרכבים מקצועיים מפתחים את האישיות שלהם, את הביטחון האישי ואת הרצון להצלחה (פטרסון).

חשוב לי להדגיש כמביימת ומפיקה, מדי שנה את פסטיבל "מצפה גולן", שלנגינה בתזמורת יתרונות נוספים: לימוד הנגינה הוא למידה משמעותית. הלימוד אינו "נשאר" בכיתת הלימוד. ילד מנגן מהדהד את שלמד לסביבה הקרובה והרחוקה בחייו לאורך השנים. הילד לומד משמעת עצמית וערך של עבודה קשה, תוך שמירה על הקלילות ועל הבעה עצמית.

"חתירה למשמעות בחיים ולמידה משמעותית, זה אותו דבר" אמר דר' שמעון אזולאי. המשמעות בחיים היא עשייה, פומביות והדהוד. כשאנחנו יוצרים סביבה לימודית עלינו לחשוב על המשתמע מדעית מהאינטראקציה בין הסביבה ובין אותו תלמיד שהוא המטרה שלנו בחשיבה על יישום למידה משמעותית. הפסטיבל הוא אמצעי להשגת מטרה זו. לכן חשוב להכיר בתהליך העשייה "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד". ההצלחה היא האחדות והגיבוש של הקבוצה הכוללת. בפסטיבל וגם בתזמורת אנחנו חווים למידה הדדית של נתינה ואכפתיות.

כמנתחת התנהגות אני חקרתי את החוזקות שבתהליך החינוך המוזיקאלי בבית הספר והשפעתו על החינוך הכולל (האקדמי וההתנהגותי), אין ספק שהחינוך המוזיקאלי הוא אמצעי יעיל, מיטבי ויישומי להצלחה בחינוך.