אשא עיניי אל ההורים

בערב הוקרה למורים שבו השתתפתי אמר הרב שי פירון משפט שנחרט בזיכרוני: "אשא עיניי אל ההורים". בדבריו הוא ביקש להפנות את המבט אל תפקידם המרכזי של ההורים בעיצוב דור העתיד – לא מתוך האשמה, אלא מתוך הכרה בכוחם, באחריותם ובהשפעתם הרבה על ילדיהם ועל החברה כולה.

בעשורים האחרונים חלו שינויים עמוקים במבנה המשפחה ובתפיסות החינוך. אם בעבר היו דפוסים ברורים של סמכות, משמעת וכיבוד הורים, כיום אנו חיים בחברה דמוקרטית יותר, המדגישה שוויון, זכויות אישיות וכבוד האדם. זהו שינוי מבורך וחשוב, אך לעיתים הוא יוצר בלבול בין שוויון לבין היעדר גבולות.

חשוב לזכור: שוויון אינו אומר שהורה וילד ממלאים את אותו תפקיד. כל אדם זכאי לכבוד, אך תפקיד ההורה הוא להוביל, לכוון ולהציב מסגרת המאפשרת לילד לצמוח בביטחון. ההורה אינו שליט, אך גם אינו חבר שווה-מעמד לילדו. ילדים זקוקים למבוגר אחראי שיראה את התמונה הרחבה ויוביל אותם בדרך הנכונה.

ילדים קולטים היטב את רוח התקופה. הם מבינים את זכויותיהם, אך לא תמיד את האחריות הנלווית אליהן. כאשר חירות מתפרשת כיכולת לעשות כל מה שרוצים, נוצרים חיכוכים, מאבקים ופגיעה במרקם המשפחתי והחברתי. חופש אמיתי מתקיים רק לצד אחריות. כפי שהחופש לנהוג ברכב מחייב ציות לחוקי התנועה, כך גם החופש במסגרת המשפחה ובית הספר מחייב התחשבות בזולת, שמירה על כללים וקבלת גבולות.

גבולות אינם עונש אלא מקור לביטחון, יציבות ושייכות. אחת הטעויות הנפוצות בדורנו היא הענקת חופש ללא גבולות. כאשר ההורים נושאים בכל האחריות והילדים פטורים ממנה, נפגעת יכולתם לפתח בגרות, אחריות ועצמאות. ילדים זקוקים למבוגרים שיאמינו בהם, יעודדו אותם וידרשו מהם לקחת אחריות על מעשיהם.  לצד האחריות בבית, קיימת גם חובה לגבות את אנשי החינוך. מורים אינם יכולים למלא את תפקידם כאשר כל גבול שהם מציבים נתון לערעור. ילד השומע מהוריו מסר ברור של כבוד למורה, לכללי הכיתה ולסמכות החינוכית, לומד שיעור חשוב על אחריות, שיתוף פעולה והתנהלות במסגרת.

בסופו של דבר, החינוך לערכים מתחיל בבית. הקשבה, כבוד למבוגרים, קבלת סמכות, התחשבות בזולת ועמידה בכללים אינם נרכשים מעצמם. הם נלמדים מהדוגמה האישית של ההורים ומהמסרים שהם מעבירים מדי יום. זהו האתגר הגדול של דור ההורים כיום – לגדל ילדים בחירות, אך גם באחריות; בכבוד, אך גם בגבולות. רק כך נצמיח דור ערכי, בוגר ותורם לחברה..

רוח העשייה בזמן ובאנרגיה

מבחינה נוירופסיכולוגית, מערכת התגמול החברתית אצל מתבגרים רגישה במיוחד. האישור המיידי, השייכות, הדרמה — מפעילים מנגנוני דופמין חזקים. לעומת זאת, למידה עמוקה מתגמלת באיחור ודורשת דחיית סיפוקים.  חינוך הוא הרחבת תחושת הזמן. המתבגר חי ב"כאן ועכשיו" טעון רגשית. לימודי ליבה פונים ל"אני העתידי". המעבר הזה — מתודעה רגעית לתודעה נרטיבית — הוא קפיצה התפתחותית.

אפשר לנסח זאת כך: בגרות היא היכולת לפרוס אנרגיה על פני זמן. כאשר ורנר הייזנברג ניסח את עקרון האי־ודאות, הוא לא חשב על כיתות לימוד או על בני נוער טרודים חברתית. ובכל זאת, הקשר שבין אנרגיה לזמן מציע תובנה עמוקה גם לשדה החינוכי. בפיזיקה הקוונטית, ככל שתהליך מתרחש בפרק זמן קצר יותר, כך אי־הוודאות באנרגיה שלו גדולה יותר. יש התפרצויות. לעומת זאת, תהליכים ארוכי טווח דורשים יציבות ואיזון.

גם אצל בני נוער אנו פוגשים את המתח הזה מדי יום. גיל ההתבגרות מאופיין בפרצי אנרגיה רגשית: התלהבות עזה, דרמות חברתיות, השקעה מטורפת ערב מבחן, החלטות דרמטיות לשינוי מיידי. האנרגיה גבוהה, אך היא נוטה להיות רגעית. הישגים בלימודי ליבה – שליטה בשפה, במתמטיקה, במדעים – אינם נבנים מהתפרצויות. הם תוצר של השקעה עקבית, לעיתים שקטה ואפילו מונוטונית.

מבחינה פסיכולוגית, המוח המתבגר רגיש במיוחד לריגוש חברתי. אישור, שייכות ותגובות מיידיות מפעילים בעוצמה את מנגנוני התגמול. לעומת זאת, למידה עמוקה מתגמלת באיחור. כאשר עולמם החברתי של בני הנוער סוער, האנרגיה הרגשית שלהם מתפזרת לפרקים קצרים ועוצמתיים, והמרחב הפנימי הנדרש להתמדה מצטמצם. הבעיה איננה חוסר יכולת, אלא חלוקת אנרגיה.

כאן מתגלה גם ממד פילוסופי. העולם החברתי של הנער או הנערה נחווה כ"כאן ועכשיו" מוחלט. לעומת זאת, לימודי הליבה פונים אל ה"אני העתידי": מי אהיה? אילו אפשרויות ייפתחו בפניי? המעבר מתודעה רגעית לתודעה מתמשכת הוא אתגר התפתחותי עמוק. חינוך אמיתי איננו רק הקניית ידע, אלא הרחבת תחושת הזמן של האדם – היכולת לראות את עצמו כסיפור שנבנה לאורך שנים.

לכן, אם אנו מבקשים לקדם בני נוער אקדמית מבלי להתעלם מעולמם החברתי, אין טעם להילחם באנרגיה שלהם. נכון יותר לתעל אותה, לשלב למידה בשיתופיות, לבנות הרגלים קטנים ועקביים, ולדבר בגלוי על עתיד, זהות ומשמעות. בין אנרגיה לזמן יש מתח טבעי; תפקידנו אינו לבטל אותו, אלא ללמד כיצד לפרוש אנרגיה אנושית בעוצמה נכונה לאורך זמן חיים שלם.

אם מערכת חינוכית מנסה להתחרות בריגוש חברתי — היא תפסיד. אם היא דורשת דחיית סיפוקים בלי להסביר משמעות — היא תיתקל בהתנגדות. אבל אם היא עוזרת למתבגר לראות את חייו כפרויקט ארוך טווח — היא בונה אדם. המתח בין אנרגיה לזמן הוא לא בעיה. הוא תנאי אנושי בסיסי. השאלה היא האם אנחנו מלמדים צעירים לשרוף אנרגיה — או להשקיע אותה.

חינוך להתבגרות

נערה בגיל ההתבגרות ביקשה מהוריה להגיע ביחד איתה לפגישה בקליניקה שלי כמדריכת הורים. הנערה תלמידה מצטיינת, הוריה מספרים שתמיד הייתה ילדה טובה וממושמעת ולאחרונה מרגישה שההורים לא מאפשרים לה להתבגר. כדבריה: "אומרים שאני בגיל ההתבגרות, אבל אף אחד לא מאפשר לי להתבגר".

תכונות האדם הבוגר צריכות לכלול על פי הגישה החינוכית כיום: שליטה עצמית – היכולת לבקר ולהתאים את ההתנהגות, המחשבות והרגשות. יציבות – אישיות יציבה, כוח. עצמאות – יכולת אדם לפקח על עצמו. רצינות – היכולת להכיל מצבים מורכבים ולהתמודד איתם באופן ענייני. אחריות – אמינות, נשיאה בתוצאות והיכולת לבוא בהתחייבות. שיטתיות – היכולת לתכנן לעתיד ולפעול בהתאם. כוח סבל – היכולת להתמודד עם קשיים. ניסיון – הבנה ופתיחות. אובייקטיביות – ריאליזם ופרספקטיבה. חברתיות ואינטליגנציה רגשית – הבנת הסביבה החברתית ויכולת השתלבות בה.(ויקפידיה)

לאחר שנים שההורים מרגישים אחריות מלאה על התנהגות הילדים, מפקחים על העשייה שלהם, מתמודדים במקומם עם סיטואציות שלילדים הקטנים קשה להתמודד,  מתכננים את שבוע הפעילות שלהם ומרגישים אחראים לסביבה החברתית שלהם, קשה מאוד לעשות את המעבר ולהבין שעכשיו הילד בוגר והוא יעשה כל זאת לבד.

חשוב מאוד להתחיל את העברת הסמכות והאחריות לילד בתחומי חייו בגיל צעיר, כדי שיהיה קל לו ולכם ההורים לעשות את המעבר ביום שהילד מרגיש מספיק בוגר לקחת אחריות על חייו. מנהיגות היא היכולת לתקשר לאנשים את הערך והפוטנציאל שלכם כל כך בבהירות, עד שהם רואים זאת בעצמם (סטיבן קובי).

ילד בוגר נוהג ומנהיג את חייו לחיים עצמאים ואחראים. זאת מטרת החינוך של ההורות. מנהיג מוביל אנשים למקומות יותר גבוהים משחשבו שהם יכולים להגיע אליהם (אלון אולמן). ילד שמגיע לגיל שמסוגל להתנהל לבד, להתלבש לבד ולאכול לבד, הנכון הוא לתת לו את היכולת לתכנן את העשייה המשמעותית בהתאם לגילו, לקחת אחריות מלאה על הלימודים, החברה ושותפות כבן משפחה. הציפייה שלנו ממשהו יוצרת את הגודל שלו (אלון אולמן). ככל שניתן לילד את התחושה שאנו מאמינים בו שהוא מסוגל לנתב את חייו להצלחה, כך יצליח יותר.

אלברט איינשטיין אמר ש"אלוהים לא משחק בקוביות". העולם עובד על פי חוקים ברורים מאוד. מנצחים מסיימים את המרוץ ולא משנה מה קורה להם בדרך (אולמן, א. 2017). משלימים כל מרוץ –בזכות: כוח רצון, נחישות ומוכנות לשלם מחיר. זאת המנטרה שאנו צריכים לשדר לילדים שלנו מגיל צעיר. ככל שנקדים לתת אחריות לילדים שלנו ונשבח אותם על ההצלחה שלהם כשהם עצמאיים ואחראים להצלחה שלהם, כך יהיה להם ולגם לכם ההורים קל יותר לקבל את גיל ההתבגרות. תקשורת מקרבת ונכונה עם הילדים תסייע למערכת יחסים פתוחה ומלאת אמון וכבוד בינכם לבין הילדים המתבגרים.