נפסח ונעשה אביב

זוג הורים הגיעו אלי לקליניקה כשמצאו עצמם בזמן ניקיון הבית מפנים חפצים ישנים ששירתו אותם בעבר ולא משרתים אותם היום. בהפסקה שעשו, התיישבו על הספה וביחד אמרו "הלואי והיינו זורקים את הכעס, את הכאב, את ה.." והמשיכו כך בפינגפונג… עד שהחליטו, נלך לשיחה ייעוצית ונבין כיצד עושים זאת.

כדי שהאביב יהיה בחיינו ויהווה התחדשות, עלינו למהר ולזרוק מספר דפוסי התנהגות, שמעכבים אותנו מצמיחה והתחדשות. סוגי ההתחדשות שונים, הצורך להתחדש, התחושות שמלוות את ההתחדשות וההצלחה האישית שבאה בעקבותיה, הם האביב בחיינו. נשאלת השאלה כיצד נצליח לזרוק את אותן משוכות שמהוות לנו קושי ואולי אף פחד מלהתחדש? וכיצד נדע לפסוח על אותם דפוסים שכן נכונים לנו, משמרים אותנו עם חוסן נפשי ומהווים קרקע פורייה לחוויות ההצלחה שלנו, ובהם לא ניגע?

בפגישה כל אחד מבני הזוג כתב על שלושה פתקים את דפוסי ההתנהגות שהיה רוצה לזרוק, כמו לצעוק כשכועסים. ועל שלושה פתקים נוספים את אותם דפוסי התנהגות שהיה רוצה לפסוח עליהם ולשמר ושאיש לא ייקח ממנו, כמו למשל לפרגן על עשייה במסגרת הביתית. התחלנו והעצמנו את דפוסי ההתנהגות שמיטבים עם המתנהג והסובבים. בני הזוג פרגנו אחד לשני על העשייה למען והאכפתיות. משם עברנו לחלק הקשה יותר, כיצד זורקים דפוס התנהגות? האם כך אפשר, האם זה חפץ? נכון, לא מדובר בחפץ וחשוב להבין מה שירת אותו דפוס התנהגות בעולמנו, שלא הטיב איתנו ועם הסביבה. כשאנחנו מבינים שאותה התנהגות שירתה אותנו, למשל צעקה. היא יצרה מצב ששמעו אותנו. בשיחה של תאום ציפיות. קביעת כללי התנהגות שיאפשרו לנו להישמע ולהראות מבלי שנצעק. נקבע כלל של סימן "פסק זמן" ואמירה בתקשורת מכבדת. זו תהא ההתחדשות שלנו. האביב יפרח ויאיר את ביתנו.

התחדשות נובעת משינוי צורת חשיבה. ההתחדשות הפנימית מגיעה מחשיבה שונה מזו שהייתה לנו קודם. להבין שקיבעון מחשבתי יוצר עיכוב בצמיחה. אנחנו יודעים להתחדש בבגדים חדשים, בכלי מטבח חדשים, עלינו ללמוד שגם דפוסי התנהגות ניתן לקנות. לא בחנות אומנם, אבל יש למידה מחודשת של דפוסי התנהגות שיביאו אותנו להצלחה אישית שאותה אנו רוצים להגשים. ההתחדשות תתקיים כשנבין שיש מקום להתחדשות. שנכיר שהגיע תקופה אחרת, זמן אחר ואנו, רק אנו יכולים להביא לשינוי משמעותי, שיביא אותנו לפריחה. המרכיב העיקרי להתחדשות תלוי בנכונות שלנו להשתנות. אנו נדרשים שוב ושוב לאומץ לעשות את מעשה אברהם – להעז לא לדעת, לשאת ספק, לשאול שאלות. גם כשראה שכולם מתפללים לפסל, הוא מצא לנכון לחשוב על שינוי דפוס. האם ידע לאן פניו? האם ידע מה ההתחדשות המתבקשת? בכל זאת, ראה שהקיים לא משרת אותו ובחר לשנות.

מוטיבציה ללמידה, כיצד עושים זאת?

בשבוע שעבר במיטב המסורת בבית הספר "מצפה גולן" התקיים פסטיבל מספר 15 והפעם הוקרה לזמר, שהביא את הזכייה הראשונה באירוויזיון, יזהר כהן. 200 ילדים השתתפו בפסטיבל מכתה א' ועד כתה ח'. כשהם מנחים, מנגנים, שרים ורוקדים. תקופה קשה של קורונה, סגר, זום, מפגשים בישובים ולא בבית הספר, דבר לא עצר את הילדים מלהיות ב100% בתוך תהליך הבניית הפסטיבל. תהליך מאוד לא קל, שבו למדו הילדים לנגן חמישה שירים בשיעורים בזום. למדו את שפת הסימנים לשיר "אבניבי" עם מדריכת שמע, בזום. ילדים שהגיעו למועדון הישוב להיפגש עם המורים לנגינה ו/או עם חברים בישוב לנגן ולהתאמן.

כמפיקת האירוע והבימאית, אשקף כיצד הילדים למרות כל הקשיים, לא ויתרו והיו מלאי מוטיבציה להבנות את הפסטיבל? הילדים אמרו "הפסטיבל שלנו והשירים, מכניסים לנו שמחת חיים". ילדים רבים עשו הקשה לשירים שלמדו על החלוצים בשיעורי שיר עברי בבית הספר. תוכנית לימודים שיזמתי ללימוד ההיסטוריה ומורשת העם והמדינה. השירים מלמדים שההצלחה של החלוצים בעצם הקמת המדינה הייתה תלויה ביצירתיות, קבלת החלטות, חשיבה ביקורתית, עבודת צוות, למידה עצמית ופתרון בעיות.

הבניית הפסטיבל מביאה את הילדים לחוות למידה משמעותית בכל שהזכרנו למעלה. בשיר "באת ומחרשת", שיר שלמדה אמי במשק הפועלות בפתח תקווה: "באת ומחרשת יצאנו לשדות, לחרוש את אדמתנו, שממה להפרות". הפסטיבל מהווה תוצר יצירתי שהינו מקורי ובעל ערך עבור הילדים השותפים בהקשר הנתון לזמר אותו הם מוקירים. הילדים הבוגרים מכרגרפים את הריקודים, בונים את ההנחייה שכוללת דרמה. אותה התחדשות, שאיננה נלקחת משום ספר כתוב, מהווה תנאי הכרחי ראשון להגדרת התוצר היצירתי. בעניין היצירתיות, הוזכר גם השיר "חיפה חיפה" בה לומדים הילדים שבזמן שהטורקים שלטו כאן ואחריהם הבריטים, לא נחו היהודים ועבדו בנמל חיפה, בבתי הזיקוק ובחברת החשמל. אז, בגלל קורונה, לא נקים פסטיבל? ועוד שיר שהוזכר בתחום היצירתיות היה: "מי יבנה?" עד לתל חי הגיעו האגרונומים לנסות את זרעי הכותנה באדמת הגליל העליון. לא מפחדים לנסות. איך אומר אלון גל: "מקסימום מצליחים". הילדים לא מפחדים לנסות ולהשקיע ולהנות מתהליך היצירה, גם מבלי לדעת אם תגמר הקורונה ויתקיים המופע המיוחל.

בתהליך הבניית הפסטיבל הילדים לומדים לתת ביקורת האחד לשני בלשון מכבדת ומפרה. חשיבה משותפת לפתרון בעיות כמו, מה עושים אם תלמידי ב' לא כל כך מצליחים לזכור את שפת הסימנים, כיצד מסייעים להם? כיצד נפגשים לחזק את הנגנים שלא כל כך הצליחו ללמוד בזום? לומדים עבודת צוות. כולם ביחד למען כולם. בדיוק כמו בשיר "אין כבר דרך חזרה", למרות כל הקשיים לא מוותרים. לא פורשים. מלאי תקוות ממשיכים להגשמת החלום. ממשיכים ונזכרים בשיר "טוב שבאתם", מודים לכל אחד ואחת שמוצאים עצמם שותפים לעשייה המשותפת למען הקמת מופע הפסטיבל. וכולנו ב"שיירה" אחת נעורר את ה"שפה אשר נרדמה" ונקבל החלטה משותפת "הנגב עוד יהיה פורח", אנחנו נצליח להקים את הפסטיבל והוא יהיה הכי מניב פירות כמו שלא חלמו מעולם.

אנחנו עוסקים בלמידה. האם נמצא נכון יותר, מלמידה עצמית ועצמאית, שבה הילדים רוכשים השכלה באופן עצמאי, חוקרים באופן עצמאי ללא תיווך ותמיכה. ילדי הפסטיבל הכירו שירים של הזמר יזהר כהן מצפייה באינטרנט. קראו את המילים ושרו באופן עצמאי. המנחים חקרו על הזמר והפיצו את התובנות וההבנות שלהם למען יושרו השירים בהבנה גבוהה יותר. בשיר "אגדה", גדיאל הנער למד לבד תורה. בשיר "אין לך מה לדאוג", החייל למרות כל ההפגזות והיותו בקו החזית, הרגיע את אימו/אהובתו שהוא מסתדר, הוא יודע ללבוש סוודר, הוא יודע לדאוג לעצמו. גם הילדים המקסימים קובעים כלליי התנהגות שיטיבו עם כולם, שכולם ירגישו בטוחים וכולם יחוו חוויית הצלחה בתהליך הפסטיבל כולו.

נסכם ונאמר אין צורך לחפש "את הבחורות ההן, עם הקוקו והסרפן", יש לנו ילדים שיודעים לקבל החלטות ואם רק נאפשר להם את הבמה לעשייה משמעותית נקבל תוצרים מופלאים וראויים לכל חשיבה ביקורתית פדגוגית. יזהר כהן הזמין את כל ילדיי חבורת הזמר, לאחר הופעת הילדים, לשיר איתו על הבמה את השיר "עולה עולה" ובסיום אמר לפני שירד מהבמה: "32 שנים לא עליתי לגולן, שמח שהגעתי, ריגשתם אותי מאוד. תודה רבה".