לקלף את הבצל, לא את הילד

יש משהו מופלא בבצל.  כשהוא חי, הוא צורב את העיניים וגורם לנו לדמעות. אבל אם מעניקים לו את החום הנכון, בזמן הנכון ובסבלנות, החריפות מתפרקת, והמתיקות שהייתה בו כל הזמן מתגלה.  המתיקות לא נוצרת מהחום – החום רק מגלה אותה.  לא פעם אני חושבת שגם ילדים דומים לבצל.

יש ילדים שפוגשים את העולם בחריפות. הם מתווכחים, מתנגדים, בודקים גבולות או מגיבים בכעס. קל מאוד להסתכל על ההתנהגות ולרצות "לתקן" אותה במהירות. אבל הורות אינה מרוץ לתיקון התנהגויות. הורות היא יצירת התנאים שבהם הילד יוכל לגלות את הכוחות שכבר קיימים בתוכו.  גם כאן יש סוד קטן: אם החום חזק מדי – הבצל נשרף והופך למר. כדי להגיע למתיקות שלו צריך חום מדויק, עקביות, גבולות, סבלנות וזמן.

כך גם בחינוך. לא עונשים הם שמצמיחים אחריות, אלא חוויות חיים שמאפשרות לילד ללמוד מתוך הבחירות שלו. לא שליטה, אלא הכוונה והשפעה.  אנחנו מגדלים ילדים בחברה דמוקרטית, שבה תפקיד ההורה הוא להנהיג, לכוון ולהעניק כלים לחיים. ככל שננסה להפעיל יותר כוח, כך נקבל לעיתים יותר התנגדות. ככל שנאפשר לילד לקחת אחריות, כך נגדל אדם שמסוגל לבחור נכון גם כשאנחנו לא לידו.

החופש הגדול הוא הזדמנות מצוינת לתרגל את זה.  נניח שקבענו לצאת לאטרקציה משפחתית בשעה מסוימת. במקום אינספור תזכורות, איומים או כעסים, אפשר להודיע מראש: "אנחנו יוצאים בשעה תשע. מי שמוכן בזמן – יוצא איתנו." אם הילד בחר להתמהמה ולא הספיק, התוצאה אינה עונש. היא תוצאה הגיונית של הבחירה שלו. המציאות היא שמלמדת, לא ההורה.

כך גם לגבי הלמידה בחופש.  ילדים זקוקים למנוחה, אבל הם אינם זקוקים לניתוק מוחלט מהלמידה. קריאה, כתיבה, תרגול במתמטיקה או עבודה בחוברות קיץ שומרים על הרצף ומכינים אותם לשנת הלימודים הבאה.  גם כאן אפשר לבחור בדרך של אחריות במקום מלחמות. למשל, להחליט שכל סיום של חלק בחוברת מזכה בפעילות מהנה, ואת האטרקציה הגדולה של סוף החופש לשמור למי שהתמיד לאורך הדרך והשלים את המשימות. לא מתוך שוחד ולא מתוך איום, אלא מתוך הבנה שלכל מטרה יש דרך, התמדה ותוצאה.

כשהילד מבין שהאמצעים להתקדמות נמצאים בידיו, הוא מפסיק לפעול רק כדי לרצות אותנו ומתחיל לפתח אחריות פנימית. הוא מגלה שיש לו השפעה על חייו.  זהו אחד ההבדלים המשמעותיים בין עונש לבין תוצאה הגיונית. עונש אומר לילד: "אני אגרום לך לשלם על מה שעשית." תוצאה הגיונית אומרת: "לכל בחירה יש השלכה, ואתה מסוגל להתמודד איתה."  המעבר הזה דורש מאיתנו שינוי מחשבתי.

כהורים, אנחנו יוצרים עבור הילד סביבה שיש בה גבולות ברורים, אהבה, אמון, חום וביטחון – סביבה שמאפשרת לו לקלף בעצמו את שכבות ההתגוננות, הפחד והתלות, ולגלות את המתיקות שכבר קיימת בו.  תפקידנו הוא להעניק לילדים את התנאים שבהם יוכלו להפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמם. כי בדיוק כמו הבצל, גם אצל ילדים – המתיקות לא נוצרת מהחום. היא הייתה שם מאז ומתמיד. החום, האהבה, הגבולות והאמונה שלנו רק מאפשרים לה להתגלות. כשאנחנו מעניקים לילד שורשים של אחריות ורוח של אמונה – הוא כבר ימצא את הדרך לצמוח.

התמדה בהרגלים לגירוי התנהגות מיטיבה

הגיעה לקליניקה אמא מודאגת שטוענת שהם כבר חמש פגישות עם מטפלת רגשית מהקופה ואין שינוי. מה עושים? חשוב להבין שאין מטה קסם ואין מצב לשינוי התנהגות אם לא מתקיים שיתוף פעולה מלא בין המסגרת החינוכית והמסגרת הביתית. תהליך השינוי ההתנהגותי מתחיל תמיד ממודעות זיהוי ההרגלים והכרה בגירויים המהווים טריגר לקיומם. מנתחת ההתנהגות מסייעת בתמלול הפעולות, מעלה את דרגת המודעות להרגלים מהרמה הלא מודעת לרמת תודעה גבוהה. ניתוח ההתנהגות מאפשר הערכה מדויקת של הגירויים לאותה התנהגות שפוגעת בהצלחה. התנהגות היא תוצר של רגשות. כשאני רעב אני אוכל. כשאני כועס אני מתיישב על הכורסא ורוקע ברגליים ולכן לאחר תצפיות בהתנהגות מצליחים להעריך מה גורם להתנהגות והראיון עם הילד/ה וההורים מאפשר להיות ממוקדי מטרה לשינוי התנהגות.
משנה לשנה כמות בעיות ההתנהגות בכיתה ובבית הולכת ומכפילה את עצמה. רוב ההורים ואנשי החינוך לא מקבלים כלים פרקטיים להתמודדות עם הקשיים שעולים מן השטח. כמורה מזה 32 שנים, מנתחת התנהגות ויועצת חינוכית שמסייעת מזה שנים להורים ולילדים עם בעיות התנהגות, אני מכוונת מטרה בהקניית מיומנויות חברתיות לילדים וכלים להורים ולמורים לזיהוי הקשיים וטיפול בהם בעזרת כלים התנהגותיים, רגשיים וקוגנטיביים.
בשנים האחרונות ירדה הדרישה ליומן תלמיד בבית הספר או שנהגנו ביומן אישי בבית. היומן הוא כלי יישומי להגדיל סיכוי שתתמידו בהרגלים. הצהרה יישומית עוזרת לנו לממש את המטרה ברגע שמועד הפעולה מגיע. אין צורך לקבל החלטה מודעת אם לבצע אותה או לא. עליכם פשוט לפעול לפי התוכנית שנקבעה מראש. ולכן אחד הפעולות החשובות ביותר הוא סדר יום. גם מורה שנכנסת לכיתה משקפת את סדר היום בהתאם לשעות הלמידה. בבוקר בבית לפני שיוצאים שואלים "מה מתוכנן להיום?" ברגע שהגדרתם באופן מדוייק זמן ופעולה קל יותר לדחות פעולה שתעכב מימוש של אותה פעולה מוצהרת ומוגדרת, גם אם הוצפנו ברגש שלילי, אפשר להפוך את הזמן והמקום למימוש הרגש על ידי עשייה.
כל התנהגות הופכת לגירוי המניע את ההתנהגות הבאה אחריה. כך שאם ילד מתמיד בהישמע הצלצול להיכנס לכיתה, הציוד לשיעור כבר על השולחן, המורה נכנסת והשיעור מתחיל. להרגל יש כוח בלתי יאמן על כל רגש שאנו מקיימים. ג'יימס קליר בספרו "הרגלים אוטומטים" טוען ל"צימוד הרגלים: אחרי הרגל מוכר וידוע נקיים הרגל חדש". לכן יש להטמיע הרגלים כבר בגיל הרך. רק אחרי שיש סדר יום על הלוח והתלמיד/ה צמודים להרגל, ניתן לקבל שינוי קל להרגל חדש. ילד/ה שלומד שאחרי הפסקה נכנסים לכיתה ומתנהלת שיחה של חמש דקות "הכל בסדר?" לא יתפרץ ויעשה מהומה, כי רגיל שיש מקום להשמיע רגש של אחרי הפסקה. ואם המצב נמשך מעבר לזמן ורוצים להתחיל בשיעור, אומרים משפט סגירה ומיעדים זמן לשיחת המשך וכותבים את הזמן על הלוח, כדי לא לשכוח ולהיות אמינים. שהילדים ידעו שמצוקתם תגיע לידי שיח. כל ילד רוצה להרגיש נראה ולהישמע. עלינו לזכור שגם המסגרת החינוכית וגם המסגרת הביתית תפקידם לתת לילדים מיומנויות חברתיות להתנהלות איתנה בעתיד.