תגית: מורה

לפני מספר ימים ישבו מולי בקליניקה הורים מודאגים, דרוכים ומתוחים. “הבן שלי אמר שהוא שונא את אחותו” אמרה האם בקול חנוק. “שונא. איך ילד יכול להרגיש דבר כזה?” מאחורי השאלה שלהם הסתתר פחד עמוק יותר. לא מהמריבה, לא מהקנאה, אלא מהרגש עצמו. כאילו עצם קיומו מעיד על כשל חינוכי.

אבל אולי הגיע הזמן לומר בקול ברור: ילד שמרגיש קנאה, כעס או אפילו שנאה רגעית – הוא לא ילד רע. הוא ילד אנושי. השקפה בוגרת על טבע האדם מביאה בחשבון אמת פשוטה ולא תמיד נוחה לעיכול: במקום שיש אהבה, יש גם צל קטן של שנאה. במקום שיש הערצה, יש גם שמץ קנאה. במקום שיש מסירות עמוקה, יש לעיתים רגעי איבה. ובמקום שיש הצלחה, יש גם פחד לאבד אותה.

כך בנוי הלב האנושי. הוא מורכב, ולעיתים סוער. לימדו אותנו שרגשות “שליליים” הם בעיה שיש למגר. כשפחדנו אמרו לנו שאין ממה לפחד. כשכאבנו ביקשו שנחייך. כשכעסנו דרשו שנהיה “ילדים טובים”. למדנו מהר מאוד אילו רגשות מקבלים חיבוק ואילו נשלחים לפינה. וכשאנחנו לא נותנים לרגש מקום – הוא לא נעלם. הוא רק משנה צורה.

גם בבית שלי. היו רגעים שבהם בתי אמרה לי בכעס “לכי מפה”, כשהרגישה אולי מאוימת, מהמקום שאני תופסת מול ילדיה. ולאחר מכן היא חיבקה ואמרה “אני הכי אוהבת אותך בעולם”. שני המשפטים נאמרו מאותו לב. שניהם אמיתיים. האהבה לא ביטלה את הכעס, והכעס לא מחק את האהבה. אין לנו שליטה על הרגשות המתעוררים בנו. הם באים מבלי לבקש רשות. אבל יש לנו שליטה מלאה על המעשים שלנו. כאן עובר הקו החינוכי החשוב ביותר. מותר לכעוס – אסור לפגוע.

כאשר ילדה מסרבת להיכנס לשיעור מתמטיקה, לא תמיד מדובר בעצלנות או בחוצפה. ייתכן שהיא חשה תסכול, אולי פחד מכישלון. אם נבטל את רגשותיה ונאמר לה “אין סיבה לכעוס” או “תפסיקי עם הדרמה”, הרגש לא יתפוגג. הוא יופיע בדלת האחורית – בהתפרצות זעם, בהתנגדות עיקשת או בבוטות כלפי המבוגר. אך אם נאפשר לה לומר “אני מתוסכלת” או “אני מפחדת לא להבין”, כבר פתחנו פתח אחר. לא ויתרנו על המסגרת, לא ביטלנו את הציפיות – אבל נתנו לרגש מקום קיום.

חינוך רגשי אמיתי מתחיל בשאלה מה אתה מרגיש עכשיו. היכולת לזהות רגש, לקרוא לו בשם, היא מתנה שילד נושא עמו לחיים שלמים. ילד שיודע שמותר לו לכעוס, לא חייב לצעוק כדי שישמעו אותו. הוא לומד להבחין בין סערה פנימית לבין פעולה חיצונית.

הבעיה איננה ברגשות העזים של ילדינו. אלא בפחד שלנו מהם. כל עוד נמשיך לראות בכעס, בקנאה או בפחד אויבים שיש להעלים, נפספס הזדמנות לחנך לדיאלוג פנימי אמיתי. ילד אינו זקוק להורים שישמשו משטרת רגשות. הוא זקוק להורים שיאמרו לו ביושר: אתה רשאי להרגיש הכול. אבל אתה אחראי למה שאתה עושה עם זה. ובתוך האיזון העדין הזה, שבין קבלה לגבולות, גדל אדם שלם יותר.

מבחינה נוירופסיכולוגית, מערכת התגמול החברתית אצל מתבגרים רגישה במיוחד. האישור המיידי, השייכות, הדרמה — מפעילים מנגנוני דופמין חזקים. לעומת זאת, למידה עמוקה מתגמלת באיחור ודורשת דחיית סיפוקים.  חינוך הוא הרחבת תחושת הזמן. המתבגר חי ב"כאן ועכשיו" טעון רגשית. לימודי ליבה פונים ל"אני העתידי". המעבר הזה — מתודעה רגעית לתודעה נרטיבית — הוא קפיצה התפתחותית.

אפשר לנסח זאת כך: בגרות היא היכולת לפרוס אנרגיה על פני זמן. כאשר ורנר הייזנברג ניסח את עקרון האי־ודאות, הוא לא חשב על כיתות לימוד או על בני נוער טרודים חברתית. ובכל זאת, הקשר שבין אנרגיה לזמן מציע תובנה עמוקה גם לשדה החינוכי. בפיזיקה הקוונטית, ככל שתהליך מתרחש בפרק זמן קצר יותר, כך אי־הוודאות באנרגיה שלו גדולה יותר. יש התפרצויות. לעומת זאת, תהליכים ארוכי טווח דורשים יציבות ואיזון.

גם אצל בני נוער אנו פוגשים את המתח הזה מדי יום. גיל ההתבגרות מאופיין בפרצי אנרגיה רגשית: התלהבות עזה, דרמות חברתיות, השקעה מטורפת ערב מבחן, החלטות דרמטיות לשינוי מיידי. האנרגיה גבוהה, אך היא נוטה להיות רגעית. הישגים בלימודי ליבה – שליטה בשפה, במתמטיקה, במדעים – אינם נבנים מהתפרצויות. הם תוצר של השקעה עקבית, לעיתים שקטה ואפילו מונוטונית.

מבחינה פסיכולוגית, המוח המתבגר רגיש במיוחד לריגוש חברתי. אישור, שייכות ותגובות מיידיות מפעילים בעוצמה את מנגנוני התגמול. לעומת זאת, למידה עמוקה מתגמלת באיחור. כאשר עולמם החברתי של בני הנוער סוער, האנרגיה הרגשית שלהם מתפזרת לפרקים קצרים ועוצמתיים, והמרחב הפנימי הנדרש להתמדה מצטמצם. הבעיה איננה חוסר יכולת, אלא חלוקת אנרגיה.

כאן מתגלה גם ממד פילוסופי. העולם החברתי של הנער או הנערה נחווה כ"כאן ועכשיו" מוחלט. לעומת זאת, לימודי הליבה פונים אל ה"אני העתידי": מי אהיה? אילו אפשרויות ייפתחו בפניי? המעבר מתודעה רגעית לתודעה מתמשכת הוא אתגר התפתחותי עמוק. חינוך אמיתי איננו רק הקניית ידע, אלא הרחבת תחושת הזמן של האדם – היכולת לראות את עצמו כסיפור שנבנה לאורך שנים.

לכן, אם אנו מבקשים לקדם בני נוער אקדמית מבלי להתעלם מעולמם החברתי, אין טעם להילחם באנרגיה שלהם. נכון יותר לתעל אותה, לשלב למידה בשיתופיות, לבנות הרגלים קטנים ועקביים, ולדבר בגלוי על עתיד, זהות ומשמעות. בין אנרגיה לזמן יש מתח טבעי; תפקידנו אינו לבטל אותו, אלא ללמד כיצד לפרוש אנרגיה אנושית בעוצמה נכונה לאורך זמן חיים שלם.

אם מערכת חינוכית מנסה להתחרות בריגוש חברתי — היא תפסיד. אם היא דורשת דחיית סיפוקים בלי להסביר משמעות — היא תיתקל בהתנגדות. אבל אם היא עוזרת למתבגר לראות את חייו כפרויקט ארוך טווח — היא בונה אדם. המתח בין אנרגיה לזמן הוא לא בעיה. הוא תנאי אנושי בסיסי. השאלה היא האם אנחנו מלמדים צעירים לשרוף אנרגיה — או להשקיע אותה.

כמדריכת הורים המשלבת ניתוח התנהגות עם ליווי רגשי-משפחתי והתבוננות עמוקה בהתפתחות הילד. אני פוגשת הורים ומורים המתמודדים עם אותה משימה אנושית ונעלה: לעזור לילד לצמוח להיות מי שהוא נועד להיות. כשכתבתי את ספרי “הרוח בחינוך”, עשיתי זאת מתוך הבנה שחינוך איננו רק אוסף שיטות וכללים. חינוך חי מתוך הקשר אנושי, מתוך נשימה, מתוך הנשמה. הוא נולד במפגש — בין מורה לילד, בין הורה לבנו, בין אדם לעולם. ההתפתחות של הילד איננה רק מה שנראה בחזות החיצונית — הציונים, המשמעת, הישיבה בכיתה — אלא הכוחות הסמויים, העמוקים, הנובטים לאיטם. כמו צמח, שאנו רואים רק את עליו הצעירים, בעוד שהפרחים והפירות כבר כלולים בו בראשית צמיחתו.

אני מאמינה שילד שרוצה לזוז, לגעת, להתנסות — מבטא את חיותו. גם אם זה מאתגר אותנו. אני פוגשת בכיתתי ילדים מלאי אנרגיה, כאלה שקשה להם לשבת שמונה שעות. אבל אני כבר יודעת: מה שנראה לעיתים כ"חוסר שקט" הוא לא פעם ניצוץ של סקרנות. ודווקא שם — מתחילה החוכמה.

רק היום לימדתי שיעור על “יראת כבוד”. נשמע מופשט, נכון? פתחתי בשאלה פשוטה: “מה אתם מכבדים באמת?” והתשובות זרמו. ואז ילד אחד, כזה שמכירים אותו כ"קולני", אמר: “אני מכבד רק אם מכבדים אותי.” המשפט הזה פילח את האוויר. ילדים הרימו עיניים, הקשיבו. באותו רגע כולנו למדנו: אי-אפשר לדבר על כבוד לעתיד, אם איננו מכבדים את הנוכח כאן ועכשיו. הרגע הזה לא היה תוצר של תכנון — הוא היה תוצר של הקשבה.

רודולף שטיינר כתב: “מחקר הרוח אינו ממציא תוכניות; הוא מגלה אותן בתוך היש, שהוא נושא ההתפתחות.” זו האמת החינוכית שאני פועלת לפיה: רק אם נכיר את טבע הילד, את נפשו המתרחבת, נוכל להבין מה הדרך הנכונה עבורו.

לא מספיק להכיר את הילד. עלינו להכיר גם את הוריו. הילד ניזון מהאופן שבו מבוגרים רואים אותו. כאשר מורה מצביע על יכולת או התקדמות, והורה מבטל או משתיק — הילד מקבל מסר: “אין טעם שתפרח. לא מבחינים.” זה כואב, וזה מיותר. כי ילד נבנה מאמון. הוא גדל מתוך הכרה — לא מתוך השוואה.

כשאנו מתבוננים בילד בעיניים שמזהות פוטנציאל — אנחנו עוזרים לפרח שבו להיפתח. הורים ומורים: ראו את מה שאולי עוד לא הגיע לשיאו. הקשיבו למה שבינתיים מתרגש, נבוך, מחפש. היו השדה שמאפשר לצמיחה לקרות. כי חינוך איננו פעולה טכנית. הוא מעשה של כבוד. של אמון. של אהבה אל מה שהאדם עוד עתיד להיות.

תקשורת מכבדת היא לא רק סגנון דיבור אלא בסיס להתנהלות בבית ובכיתה. מקרה שבו תלמיד נכנס לכיתה ברבע שעה איחור, מתעלם מהקריאה של המורה, הולך לאיטו לשתות מים, מתיישב במדי ספורט בלי להוציא ציוד – מתנהג בזלזול ואף אומר לה "כשתתייחסי אלי בכבוד – אז נדבר", הוא לא רק פוגע במורה אלא בראש ובראשונה בעצמו ובמערכת החינוכית כולה.   הוא משדר חוסר נכונות להיות תלמיד. ילד שבוחר לא להתארגן לשיעור ולא להתייחס להנחיות, פוגע בעצמו וביכולתו להשתלב במערכת שמיועדת עבורו.

הכבוד שמעניקים המורים לתלמידים והתלמידים למוריהם אינו מתחיל בבית־הספר. הוא נבנה קודם כל בבית. ילד שגדל באווירה של הקשבה, יחס רציני למחויבויות והתארגנות בזמן, מבין שכבוד הוא לא סיסמה אלא חלק מהחיים. כשהוא נכנס לכיתה מאוחר, מתריס כלפי המורה ומסרב להתחיל ללמוד, אין זו רק בעיה משמעתית – זהו חסר ערכי.

מחקרם של שגיא-שוורץ, אביעזר, ג’יני ומרק (2014) מראה כי “הקשר החיובי עם המורה משמש עבור הילד ‘בסיס בטוח’ להתמודדות עם אתגרי בית הספר”. אבל בסיס כזה אינו יכול להתקיים כשהתלמיד מערער שוב ושוב על עצם היותו תלמיד. התעקשותה של המורה להזכיר לו להתארגן היא לא ויכוח אישי אלא ניסיון להחזיר אותו למקום שמאפשר למידה.

גם מסורתנו היהודית מדגישה את ההדדיות. הרב צבי א’ סלושץ כתב כי “יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך” (1999). אם המורה מצווה לראות את התלמיד כבן ערך, על אחת כמה וכמה שהתלמיד מחויב להכיר במורה כסמכות ולכבד את המסגרת. ההכרה הזו מתחילה במעשים הקטנים: להגיע בזמן, לפתוח מחברת, להקשיב.

להורים יש כאן אחריות מרכזית. כאשר ילד מתייחס ללימודים כאל בחירה אקראית ולא כאל מחויבות, זו קריאה לבדק בית. ההתעקשות על שעת שינה, על התארגנות בוקר ועל יחס מכבד לדמויות סמכות היא לא גחמה הורית – היא חינוך לחיים.

תקשורת מכבדת אינה רק לדבר יפה. היא כוללת עמידה בזמנים, אחריות בסיסית והתייחסות רצינית לתפקידך כתלמיד. כבוד אמיתי אינו מתחיל כשהמורה מוותרת, אלא כשהתלמיד בוחר להיות תלמיד. החוויה של להיות תלמיד איננה רק עניין של ציונים או משמעת – היא תחושת שייכות, ערך עצמי ויכולת לראות בזולת שותף לדרך.

אמונת יסוד אינה מוכחת מחקרית שהיא האמת האחת, המציאות הקיימת. אנחנו מה שאנחנו עושים שוב ושוב. הצטיינות אינה פעולה אלא הרגל (אריסטו). ילדים רבים נמנעים מלהתמודד עם הקשיים ולמבוגרים האחראים את הסבלנות להוביל חינוך לעשייה משמעותית.

הסיפורים הפנימיים של כל אדם, בונים את ההרגלים שלנו המצטברים לכדי האופי הייחודי לנו. עצים ואבנים לא יכולים להשתנות. אנחנו – כן. כשהמחשבות שלנו משתנות – אנחנו משתנים. כדי לשנות מחשבה של ילד, המאמין באמונת היסוד שלו ש"אני לא יודע כלום במתמטיקה", חשוב שנשקף לו כמה הוא כן יודע. נחזק את ההכרה במה אני כן יודע. כשאני מצליח פעם ועוד פעם, אני מבין שכן, גם את מה שאני יודע היום, לא ידעתי אתמול. למדתי  והצלחתי. הכיוון להטמיע הרגל לא להתייאש וללמוד מטעויות.

העדר כיוון הוא שודד החיים הגדול ביותר. ילדים צעירים הם שיא האפקטיביות. הם יודעים בכל רגע נתון מה הם רוצים ומרוכזים בהשגת כל מטרותיהם. כשאני אומרת לתלמידים שלי שיש לנו מטרה "להגיע לממוצע כיתתי  80". המטרה מקדשת את התהליך הלימודי. מביאים ציוד, מגיעים בזמן, עובדים בטרוף בשיעור, בזוגות ושלשות ומגיעים לשעות פרטניות. מסיבת חטיפים כגמול שעבודה הקשה שעוטפת את הפן החינוכי, החברתי והלימודי.

חשוב שנזכור שהפחד מסמן את הגבולות שלנו כאנשים וכקבוצות. פחד הוא דבר טבעי. מי שלא מפחד כלל – לוקה בהבנת המציאות. מנגנון פריצת הגבולות ממוקם מעבר לפחד. היכולת שלנו למגר את הפחד, רק בכוח האמונה. לעשות כדי לשנות את אמונות היסוד שלנו "שלא נצליח", "שאנחנו לא יודעים ולא נדע". כשהרצון שלנו מגובש סביב מטרה, יש לנו אנרגיה גבוהה, משמעות ותוחלת. אנשים שיודעים מה הם רוצים, מסוגלים להזיז הרים. אני תמיד מדגישה בפני התלמידים והמטופלים שלי שיש הבדל בין ידע והשכלה לתודעה.

השכלה היא ידע כללי שאדם רוכש במהלך חייו על ידי למידה. ידע זה כולל זכירה של עובדות מתחומי דעת שונים. ידע הוא מידע צבור אשר מצוי ברשותה של ישות בעלת תודעה. כך שאדם ללא תודעה לא יכול לצבור השכלה וידע. התודעה מאפשרת קיום ייחודי של רצונות, תפיסות, מחשבות ורגשות. התודעה היא הסיפורים הפנימיים שבזכותם נבנה את אמונות היסוד שלנו ולכן להורים ולצוות החינוכי יש מקום יקר וחשוב בהבנייתם של אמונות היסוד אצל הילדים. זו מלאכתכם שלא תעשה בידי אחרים.

הורים רבים מגיעים לשיח עם המורה ואומרים "אני לא מאמין בתחרות ולא רוצה שהילד שלי יכנס לדרמה של תחרותיות". הדרישה מאיתנו להשיג יותר, מתפרשת כתחרותיות ועל זה שוב אומר "הכל בראש". המושג תחרותיות מתייחס ליצר הניצחון וההישגיות המלווה את האדם בהימצאו בתחרות. "המורה צֻיְּנָה לְשֶׁבַח הֶשֵּׂגִיּוּת בֵּית הַסֵּפֶר בְּחִנּוּךְ וּבַלִּמּוּדִים". הֶישֶגִיּוּת, היא גורם הנעה הקשור בסיפוק הנובע מהשגת דבר שהיווה אתגר ושהושג על ידי שימוש בכישורים שהביאו להצלחה.

רוב האנשים קמים בבוקר ושואלים את עצמם "מה אני הולך לעשות היום?", מנצחים שואלים "מה אני הולך להשיג היום? (אלון אולמן). כמורה אני מאמינה שתחרותיות מרעילה מערכות יחסים (משום שכדי שמישהו ינצח – צריך בהכרח שיהיה גם מפסיד), בעוד שהישגיות לא נמדדת מול אחרים או נגדם, אלה עוסקת בגדילה ובצמיחה אישית מתוך המצב הקיים ולא על חשבון אחרים.

בתחרותיות, כשמישהו מנצח – משהו בהכרח מפסיד, בהישגיות – אפשר שכולם גדלים (אלון אולמן). הקבוצה שאני מלמדת מתמטיקה יודעת שהישג של ממוצע 80 במבחן כקבוצה, מאפשר פרס קבוצתי. בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת בהבניית הפסטיבל בבית הספר כהישגיות של כלל התלמידים. כולנו ביחד למען כולם. מנצחים מחזיקים תמונה מנצחת, יודעים מה הם רוצים. השאר יודעים מה הם לא רוצים (אלון אולמן). תשאלו את עצמכם, מה שווה הטיל המשוכלל ביותר בעולם, אם הוא משוגר מבלי שהותקנו עליו נתוני המטרה? עלינו מוטלת האחריות לשבת עם הילדים ולקבוע איתם את המטרות והיעדים שלהם. ואז להניח את המצופים ולהתוות את המסלול ביחד. גבולות – כמו המצופים המסמנים את מסלולי השחייה בבריכה. כדי להתקדם ממצוף למצוף, עלינו לא לשכוח להרים את הראש מהשוטף.

בספר "הרוח בחינוך" שכתבתי, חשוב להכיר מקרוב את החינוך להישגיות. אדם ששואף גבוה מגיע גבוה. עושה לקבל עוד ועוד כלים כדי להגיע אל היעד. זו לא תחרות עם אף אחד, זו שאיפה להגיע גבוה יותר מהמקום בו אני נמצא היום. הורים יקרים, עודדו את הילדים להגיע להישגים גבוהים בעבור עצמם, הדימוי העצמי שלהם, הביטחון העצמי. כשאתם מספרים לילד שאליהו הנביא יבוא לשתות את כוס היין בליל הסדר, הילדים מאמינים לכם. תגידו להם שאתם מאמינים שהם יצליחו, שהם ישיגו את היעד, הם ינצחו, יגיעו להגשמת החלום. ביחד לומדים "איך" ו"מה". ברגע שאתם יושבים מול מורה שמאמין שהילד שלכם מסוגל להצליח ואתם מאפשרים הימנעות, קורבנות, אי לקיחת אחריות, הילד מבולבל… כי הוא מאמין יותר לכם. תנו יד למורה, היו איתו. תשאלו איפה אתם יכולים לעשות ולעזור לילד שלכם להשיג יותר.

משפחה מגיעה לקליניקה : "הילד עולה בשנה הבאה לתיכון, הקשיים מעכבים אותו מהצלחה, הקשיים הם לא רק אקדמיים, הקשיים מקרינים לקשיים חברתיים ומשפחתיים". לאחר ניתוח התנהגות מקיף ומעמיק במסגרת הביתית והחינוכית, עולה שמדובר בילד מחונך היטב, עם ראיה מרחבית מושכלת ומציאותית, אך חוסנו הנפשי לוקה בחסר, שהרי אובחן עם קשיים אקדמיים וחברתיים בגיל מאוד צעיר.

הורים יקרים, אין אדם זולתכם שיודע  כי קיים קושי בהתנהגות של ילדכם. אתם לא צריכים אבחון ולא מורה שיאמר לכם מה הקושי. אתם צריכים הכוונה והדרכה, כיצד להתגבר על הקושי ולהביא אתכם ואת ילדכם להצלחה משמעותית.

כשילד נולד ההורה מתחייב לעטוף את הילד באהבה, שלא יחסר לו מאום. ההתחייבות היא להביא את הילד להיות בוגר אחראי, עצמאי ומשמעותי. כשאנחנו רוצים לרכב על אופניים חשוב לנו לדעת לדווש ולשמור על איזון נכון בזמן הרכיבה. כך גם בחיים, שמירה על איזון ועבודה קשה.

האם אתם כהורים מכבדים את המילה שלכם? האם אתם עושים את שאמרתם שתעשו? כל הסטנדרטים והיכולות שלנו כהורים חשופים בפני ילדינו והם אלה שממתינים להם בארגז הכלים שאתם מעניקים להם להמשך חייהם (אולמן, א. 2017). אתם אלה שמחזיקים במפתח ולכם יש את ההשפעה הגדולה ביותר על מצבכם כהורים ועל מצבם של הילדים שהבאתם לעולם.

מה טוב יותר לילדים, הורים עם מוטיבציה או הורים עייפים? הורים שחיים בתשוקה או הורים "שאין להם כוח"? ברמה הרוחנית קשיים הם מכשול ששם לנו היקום כדי שנתעלה עליו. כי לכולנו יש את היכולת. המבחן הוא הרצונות שלנו והמוכנות לשלם את המחיר. ברגע שנתעלה מעל הקושי – אנחנו מנצחים, לכולנו יש קשיים. ההבדל הוא בין אלה שמוותרים לאלה שמתעקשים, שמתאמצים לטפס למעלה. בין אלה שמאמינים שמחשבה יוצרת מציאות, שניתן לדמיין את קו הסיום ולעשות להגיע אליו, לבין אלה שבוחרים לראות ש"אין מה לעשות, אנחנו לא שולטים בעולם", אחד הכלים החשובים שנוריש לילדנו הוא "לעולם חוסן". תמיד יש לנו את היכולת לעשות למען עתיד טוב יותר. לחיים טובים יותר. בערבות הדדית, בחברות אמת, באמונה שבאנו לעולם כדי לעשות ולהיות משמעותיים. אנחנו לא רוצים ללכת במקום, ההליכה על הליכון היא לחיזוק הגוף. למען חיזוק הנפש עלינו לצאת מהמעגל המוכר והידוע ולהפליג למחוזות שלא היינו בהם. להתקדם ולכבוש יעדים שיעצימו אותנו. הורה שאומר לילדו: "אני מבין שקשה לך, אני איתך לעשות את התהליך למען ההצלחה", הוא ההורה שעוטף את ילדו באהבה ובאמונה ש"הכל קטן עלינו".

רבים המורים שמרגישים שהם שחקנים על במה כשהם נכנסים להורות בכיתה. לא פעם שמעתי הורים שאומרים The show must go on"". האם? האם באמת העולם הוא במה וכולנו שחקנים? האם האמרה הזו נכונה לכל מסגרת? חשוב לי שנכיר את המושג "הקיר הרביעי" שהוא מונח בתיאטרון.

"הקיר הרביעי" הוא מושג בתיאטרון, המתייחס אל הקיר הדמיוני המפריד בין הקהל לבמה, בתיאטרון בעל קשת פרוסניום (מסגרת קשתית גדולה סביב הבמה). על הבמה בנויים שלושה קירות אמיתיים של חדר, והקהל, כביכול, מציץ לתוך עולם ההתרחשות על הבמה דרך קיר רביעי שקוף.(ויקפדיה).

אותו קיר שקוף מאפשר לראות את המתרחש על הבמה. האם כל מי שנמצא בקהל ממקד את עצמו למסרים שהשחקנים, הבמאי, מתכוונים באמת? כל אחד מהקהל לוקח את ההצגה לאן שנכון לו בהיסטוריה האישית שלו, לתרבות שממנה הגיע ועוד.

אז, אנחנו לא שחקנים והמסגרת הביתית או המסגרת החינוכית אינם במה ולא ניתן להעתיק את תפקיד השחקנים בתיאטרון לתפקיד ההורה או המורה. עלינו להקפיד על תקשורת ברורה ולכן חובה עלינו להוריד לאלתר את הקיר הרביעי. הילדים לא יהיו חשופים באופן שקוף לחיי המבוגרים וכמובן עלינו להיות בשימת לב דרוכה לפרשנויות שהילדים לוקחים מההתבוננות בנו.

חשוב שנגיע לפתיחות ואמון כדי שהילד יזהה רגשות מכאיבים שמתעוררים משיחה גם מהצד שלנו המבוגרים, יפגין הבנה ואמפתיה. חשוב שנבחן שהמסר שרצינו להעביר הועבר כדברו ולא פרשנות שאינה תואמת את הנאמר. השיחה אמורה להנחות את הילד לפתח מיומנויות התמודדות חדשות, ללא כל זאת קיימת סכנה שהרגשות יגרמו להימנעות מעשייה משמעותית ולכן חשוב לפתח הבנה למחשבות ולרגשות של הילד ולעזור לו להבין את תגובותיו.

שיתוף הילדים בקשיים שעברנו בילדות או ויכוח עם השכנה, תמיד יהיה כדי לחבר את הילד למצב שהתמודדנו עם מצבים. לשקף לילד את ההזדמנויות שניתנות לנו בחיים ללטש מיומנויות לפני שאנו מתייצבים מול מצבים מאתגרים יותר. תיקוף לכך שסביבתו היא לא טיפוסית ומאתגרת במיוחד, תורם משמעותית לחוסן ולתחושת המסוגלות העצמית של הילד. – שינוי שיעזור לפתח חשיבה מבוססת עובדות. רמת השיח עם הילד חייבת להיות ממקום של חיבור למקרה שלו, למקרה שהוא העלה כמאיים עבורו. מטרת השיחה תהא העצמה ובניית החוסן הנפשי של הילד.

קשר בין מורה לתלמיד נבנה בחשיבה יתרה כזוגיות המושתתת על הדדיות, כבוד, הערכה ואמפתיה. כשאנו באים לזוגיות שכזו חשוב שנדע לנהל באופן מודע ומחושב את צעדינו מבלי לתת לחסמים במוח לעכב או ליצור קשר לא בריא ולא מטיב לשני הצדדים. כדי לטפל ביעילות בהשפעה של מנגנוני הפרעה לפעולתו התקינה של האורגניזם האישיותי, עלינו קודם כל לאבחן במדויק את הקושי של הילד ורק לאחר מכן לגבש השערה כיצד סביר להניח שהמאפיינים הייחודיים של האישיות ישפיעו על היבטים חשובים של תהליך קוגניטיבי התנהגותי (CBT). רק כך נוכל לתכנן אסטרטגיות העשויות לצמצם את הבעיות הצפויות של התנגדות או חוסר הענות.
חשוב להבין שחוסר הענות והתנגדות אינם נובעים מדחף מולד. גם כאן מדובר בחינוך. פחד והימנעות מובילים תכופות להתפתחות של הפרעות חרדה (Mathew et al, 2013). נראה כי החרדה שכיחה במיוחד בקרב ילדים אם אישיות נמנעת ואישיות תלותית (Millon, Meagher, Grossman & Rumnath, 2004).
הימנעות קוגניטיבית ורגשית נובעות לא פעם מאמונות שלפיהן "אם אני לא חושב על הבעיות, אני לא צריך לעשות שום דבר לגביהן", "אני לא מסוגל להתמודד עם רגשות" וגם "הם יסלימו ויצאו משליטה". ההימנעות היא כמו להסתתר בפינה כדרך להתמודד עם התלקחות אש קטנה. מוטב להתמודד איתה מיד! נשיפה יכולה לכבות גפרור ולמנוע נזק גדול יותר.
אם המנטרה "הימנעות היא האויב", לפעמים הכי טוב פשוט לכעוס על ההימנעות. כעס היא תגובה לא תואמת לפחד ולדיכאון והוא יכול להניע לפעול (Butler,1975). הורה שבונה מערכת יחסים עם ילדיו בדרך של חינוך להימנעות, לא מאפשר לילד לקבל כלים פרקטים להתמודדות עם רגשות ופחדים שנצברו בתת המודע שלו ולהכין אותו עם חוסן נפשי לחיים.
החינוך לזוגיות, שהיא מערכת יחסים בין שניים ויהיו אלו ההורים, בינם לבין עצמם, ההורה וילדו, המורה ותלמידו ועוד, מתהווה בעצם ההתמודדות. חשוב להאמין בילד שהוא מסוגל להתמודד ולומד להכיר את עצמו את בן זוגו בתהליך הצמיחה האישית שלו. ניתן לילד כלים להכיר את עצמו. להתמודד במערכת יחסים אישית שלו עם עצמו ומשם, להכיר את המסוגלות שלו לזוגיות מפרה ומעצימה עם כל אדם שיקרה בדרכו להבניית זוגיות. הטכניקות שילמד באופן אישי ועצמאי יאפשרו לו להיות חסין וחסר תלות באחר.