תגית: מורה

"מצב הרוח שלנו ירוד, אין חשק לעשות כלום. אנחנו ריקים", אמרו לי זוג הורים שנמצאים בישוב שלי (מפונים) שהגיעו לקליניקה. ברור שגם מכונית שלא מלאנו בה דלק, תהא ריקה ולא תוכל לנסוע גם אם מאוד נרצה. הרוח שלנו היא הדלק לגוף ולנשמה שלנו. כשמצב הרוח ירוד, אין אנרגיה לעשייה. כיצד נמלא את נפשותינו באנרגיה? שיחה עם משהו, שירה, ריקוד. כשאנחנו נאמין ביכולת שלנו לתקשר ולהוציא את שעל ליבנו, להאמין בעצמנו, שמצב רוחנו הוא נורמלי, נוכל לעלות את המדרגה ולעשות למען מילוי אותה אנרגיה חסרה.
אמונה, במובנה הרחב, היא מצב פסיכולוגי בו אדם חש כי טענה או הנחה מסוימת היא נכונה (אמת). אנחנו לא פעם חשים שאנחנו מאבדים תקווה. תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד טוב יותר מההווה. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה. אותה תקווה גם היא קשורה קשר ישיר לאמונה שלנו בעצמנו. להאמין שיש באפשרותנו, ביכולתנו להתגבר על הקשיים. שאותו קושי שאנחנו חווים, ייתכן שבעוד מספר ימים, נבין שהצלחנו בקלות להתגבר עליו. התקווה מאפשרת לנו לראות את יום המחר, את קרן השמש שזורחת, את החיוך והאהבה שסביבנו.
כדי להגיע למצב שכזה עלינו להרגיש שאנחנו ממלאים את עצמנו ברוח טובה, באנרגיה חיובית כדי שנוכל למלא את ילדנו. תחושת האחריות היא שתעצים אותנו ותוביל אותנו לעשייה. לתכנן כיצד אנו מביאים לשיתוף פעולה עם הילדים. לספק תמיכה ושבחים לילדים, לחוזקות שלהם, לאומץ ליבם וכן להתייחס באהבה והכלה לפגיעות שלהם. לשים לב לדברים הקטנים הנחמדים והמתחשבים כאשר ההתנהגויות הללו צצות כל הזמן. הלגיטימציה שניתן לילדים שלנו, כשאין להם מצב רוח. הכוח שלנו למלא אותם באנרגיה, יאפשר גם להם להתמלא באנרגיה וגם לנו להרים ראש. נשאל אחד את השנייה שאלות מעוררות מחשבה תוך הקשבה מלאה. לספק חום באמצעות התבוננות תומכת וליזום משוב בין – אישי מתעמת אך אמפתי על התנהגויות לא – מסתגלות.
מותר לנו לחוש אי חשק. אסור לנו לשקוע באי חשק. הגישה של תרפיית סמכות ממסגרת במפורש את עמדתו של ההורה/מורה כסוכן של הורות מתקנת חלקית. "הורה טוב" המשבח בכנות ומעריך "ביצועיים רגילים", על מנת לתת מענה לצורך מוקדם שלא נענה לקבלה ואהבה ללא תנאים ולבנות תחושה פנימית של ערך עצמי (בק, דיוויס ופרמן 2019).
"ביחד ננצח", זו אינה קלישאה. הכוח של "ביחד" מאפשר לנו לחוש כוח של אמונה ומחזק את התקווה שניתן להתגבר ולהגיע לימים טובים יותר.

אנו נמצאים בתקופה קשה מאוד. השאלה שעולה תמיד "מה המבחן הזה שאנו עוברים?" אנו נתקלים לא פעם במושג "מבחן האנושות". בתורה נאמר: "אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה חֹקֵ֥ר לֵ֖ב בֹּחֵ֣ן כְּלָי֑וֹת וְלָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔ו כִּפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו (מ"ג ירמיהו יז י). בוחן כליות הוא כינוי לאלוהים, שיודע מה אדם חושב ומרגיש בתוכו. אנחנו מרגישים שאנחנו במבחן, כל יום וכמעט כל היום. תחושה שמציפה דווקא כשעלינו להתנסות בהתמודדות עם אתגר?
מבחן, בחינה או מבדק הוא כלי מדידה או תהליך שיטתי שנועד לבחון את טיב הידע או הביצוע וכישורים בתחום ולעיתים גם בוחנים אופי של אדם בתחום מסוים. אנו מכירים את השאלון שניתן לתלמידים כדי לבדוק את רמת השליטה שלהם בחומר הלימודים; טיב הביצוע נמדד ביחס לחומר הלימודי. בתחום החינוך, המבחן הוא הכלי העיקרי בו נעשות הערכה ומדידה בחינוך פורמלי.
אפרק את הפסוק שנכתב בספר ירמיהו. אלוקים חוקר לב ובוחן כליות, מכיר ויודע את שבליבנו ובנפשנו אב רחום וחנון ולכן אנו מאמינים באמונה שלמה שבורא עולם הוא אדון הסליחות וממנו ניתן לבקש רחמים, אם והיה וטעינו. יתרה מכך אומר הפסוק "לתת לאיש כדרכו כפרי מעלליו", הפרוש המילולי למַעֲלָל:מַעֲשֵׂה גְבוּרָה, הֶשֵׂג. אבל, אנחנו תמיד נשאל את הילד "מה כבר עוללת?" לאחר ששמענו שנעשה מעשה שלילי. גישה שלילית ולא נכונה מ"חסמים של התת מודע". אמשיך, "לתת לאיש כדרכו" הכוונה לגמול לאיש על הדרך שבה צעד, בה בחר, אותה עשה.
אם רק היינו מנקים את כל המטען הרגשי מאחורי המילה מבחן (לחץ, חרדות, שיפוטיות, מבוכה), היינו מגלים יתרונות לימודיים רבים. הילדים שלנו עושים דרך בלמידה. הקשבה בכיתה, הכנת משימות, הן בכיתה והן בבית. הלמידה היא בניין לחוסן עתידי. לא סתם יאמר ש"ככל שלומדים יודעים כמה לא יודעים". הבחינה מהווה משוב לעשייה הלימודית. גמול על עבודה קשה. יתרה מכך, המורה יודע להכיר ולהוקיר את דרך ההוראה שלו גם באמצעות המבחנים. אם הילדים לא ידעו את החומר, אזי ברור שהדרך, הגישה, השיטה לא נעשתה נכון לקהל היעד, העבודה לא נעשתה בדרכו של התלמיד. המבחן הוא בעבור המורה ובעבור התלמיד. לא ניתן לבנות את הקומה השנייה של הבניין כל עוד מפקח הבנייה לא הגיע לאתר לבחון ולבדוק שהעבודה נעשתה כראוי ויש ביטחון מלא לבנות את הקומה השנייה.
במאמרים קודמים הזכרתי את החסמים בתת המודע. אכן, אלו חסמים שלנו, שלא עברו ניקיון נכון להבנות בריאות נפשית. המבחן הוא דרך נכונה להוקיר על מעלליי, על העשייה שלי. כמה חשוב לנו שאחרי שבישלנו ועבדנו יום שלם במטבח, יאכלו את האוכל שלנו ויאמרו "אמא את אלופה". כמה חשוב לנו שכשיש סתימה בכיור ואנחנו עושים לפתוח את הסתימה, לקום לראות שהמים זורמים ולקבל חיוך מהאישה שאומרת "טוב שאתה קיים". כל חיינו אנו במבחנים. המבחן שלנו הוא לשקף את ההצלחה באמצעות עשייה שעוטפת לתוכה את ההבנה שלנו והשליטה שלנו במילוי המשימה.

תקופת המלחמה הביאה את הילדים, ההורים ואת הצוות החינוכי למפגש בין גישות שונות של חינוך. בקיבוץ בו אני עובדת כרגע, נפגשתי עם צוות חינוכי, ילדים והורים מבית הספר הדמוקרטי. מכיוון שמטרת בית הספר שנבנה בקיבוץ הייתה להכניס את הילדים לשגרה, שהיא מסגרת חינוכית שמתקיימת בכל יום מ8:30 עד 12:30 וחשוב היה לי להבין את השיגרה שחווים הילדים במסגרות החינוכיות השונות, יצאתי לחקור ולהבין את החינוך הדמוקרטי.
חינוך דמוקרטי הוא אסכולה בחינוך, המבוססת על ראייתו של הילד כאדם שלם, ועל כן כזכאי למלוא זכויות האדם בתהליך החינוך, ובראשן הזכות לחירות, ולשוויון. האם ילד בגיל 8 מסוגל להבין ולדעת מהו תהליך החינוך שנכון לו ולעתידו? שוויון עם מי? שאלות רבות עלו והתחדדו יותר כששיחקנו "חבילה עוברת" ו"ארץ עיר", כשרצינו להוסיף עוד עמודה ובה "מילה חיובית" וילדים לא הצליחו לקרוא ולשחק איתנו.
החינוך הדמוקרטי מושתת על זכויות האדם, בהן הזכות לכבוד, חופש הבחירה, חופש הביטוי, חופש התנועה וכדומה. אני מאמינה שכל מסגרת חינוכית מושתתת על זכויות אדם והזכות לכבוד. בכל מסגרת חינוכית מתקיימות שיחות אישיות ודיונים בכיתה המאפשרים את חופש הביטוי, אך האם בחיים בכלל יש לנו חופש תנועה מלא? אנחנו יכולים ללכת מתי שאנחנו רוצים לאן שאנחנו רוצים? בכל תחום עבודה שנהייה, אנחנו מתחייבים לשעות עבודה. מי שרוצה חופש צריך לבקש מהבוס. שלעיתים מסכים ולעיתים לא. האם אין כללים למסגרת שבתוכם אנו חווים את חופש התנועה? החינוך באחריות המבוגרים.
בבסיס הגישה לחינוך דמוקרטי עומדת תפיסתם של ז'אן-ז'אק רוסו, אלכסנדר ס. ניל וג'ון דיואי. לפי השקפתו של רוסו המחנך חייב לצמצם את השפעתו על החניך למינימום האפשרי כדי שהחניך יפתח את נטיותיו וכישרונותיו הטבעיים כאינדיבידואל עצמאי, ובלשונו של רוסו עצמו: "שהילד לא יעשה דבר רק מפני שרואים או שומעים אותו, ובקצרה שום דבר בזיקה לאחרים, אלא אך ורק את מה שדורש ממנו הטבע; או אז כל שיעשה יהיה אך טוב". גם קורצ'ק אמר "חנוך לנער על פי דרכו". בכל מסגרת חינוכית נדרשים לראות את הילד שלפנינו, בוחנים את כישוריו ומאפשרים לו את סביבת הלמידה שתתן מענה לכל צרכיו וכישוריו למען ייפתח ויתפתח בדרכו שלו. מטרת המסגרת החינוכית היא להיות העוגן והקביים להתפתחות נכונה למען רווחתו העכשווית והעתידית של הילד. הילד הקטן איננו מודע למתבקש בחיים הבוגרים, אנחנו המבוגרים כן. אנחנו יודעים שילד כדי שיהיה עצמאי חייב לדעת קרוא וכתוב. לדעת תקשורת מקרבת וכישורי חיים שבין אדם לחברו. ועל כן באמצעות הכוונה להתנהלות במסגרת בה יש כללי התנהגות, מקבל הילד הכוונה להצלחה בחיים. להגיע בזמן אינה בחירה. ילד שלא ילמד להגיע בזמן, יפספס את האוטובוס/הרכבת/המטוס. ילד שלא ילמד להביא ציוד, יתקשה להתארגן ולקחת את כל מה שצריך שיעשה לו אך טוב. אין כאן שום דבר בזיקה לאחרים. חובתנו לתת לילד כלים למען הצלחתו.

מבית ספר קהילתי אחד הפכנו למספר בתי ספר: פיצלו את הצוות החינוכי לכל אחד מהיישובים בו נפתח מרכז למידה. הצוות החינוכי של בית הספר עובד בשיתוף עם הדמוקרטי והחינוך הבלתי פורמלי ועושים למען הילדים בפן החברתי, הרגשי והאקדמי. הצוות החינוכי מקבל באהבה ובהכלה שמיוחדת לאנשי חינוך את קהל הילדים המפונים. אלה שמבחירה ואלה שהורו להם לעזוב את בתיהם. הצוות החינוכי נע בין הצורך להכרות, מתן אמון, גיבוש בין הילדים, לבין הרצון שתתקיים למידה. לתת מענה לכל ילד/ה על פי גילם. הצרכים הרגשיים מגוונים והצוות החינוכי עושה עבודתו בנאמנות ובמסירות ראויה לשבח.
נאמר על הטיפה שלא בכוח עוצמתה היא חוצבת בסלע אלא מכוח התמדתה. הצוות החינוכי מוכיח שהאחריות לחינוך הדור הצעיר אינה תלויה בדבר. עיקשים במטרה, נאמנים לעשייה יוצאים לשטח ונקראים למשימה. לומדים תוך כדי את הסביבה הלימודית, מבצעים התאמות בזמן אמת ונערכים להמשך עשייה משמעותית ומבורכת.
הצוות החינוכי עובד תוך הוקרה ואמון מלא לפוטנציאל הקיים בחינוך. ומהו חינוך? הכרות והכלה של המצב המנטלי והאקדמי של כל ילד ועשייה למען רווחתו תוך אמונה והבנה שכל ילד/ה הם ישות רוחנית נצחית מלאה בפוטנציאל. גדולתו של איש החינוך וגם ההורה המלווה את הילד/ה להבין שחלק מהשכל ומההתנהגות בה אנו צופים איננה בשליטתו. סקינר כינה זאת התנהגות שנובעת ממאוויים פנימיים. בספרי "גלגולו של חינוך" אני מאפשרת ראיה רחבה על ה"למה?" . למה התת מודע שלנו אחראי, אף יותר מהמודע ומשפיע על המחשבות שלנו ושל הילדים שלנו והם למעשה מובילים אותם להתנהגות, שהיא תגובה לגירוי שנמצא בתת מודע.
התת מודע שלנו, הוא אלבום תמונות של אותה נשמה נצחית. כשאנו שוב חווים טראומה, התמונה שבתת מודע שוב קופצת קדימה מהעבר לכאן ועכשיו. מצב זה של תחושה, של "אני הייתי בזה, חוויתי את המצב ולא רוצה לחוות אותו שוב", הוא המצב שמביא אותנו למחשבות אוטומטיות (cbt), חרדות ועוד.
אנחנו כעם חווינו חוויות קשות מנשוא והתמונות לא נמחקות מאליהן. עלינו לעשות למען מחיקתן. מתי אנחנו מוחקים תמונות מן העבר בפלאפון? כשיש תמונות חדשות. תמונות יפות יותר. תמונות עם חוויות טובות יותר. זה תפקידנו כאנשי חינוך וכהורים להציף את הילדים שלנו בתמונות שמחזקות אותם, מעצימות. להכיר להם עוד ועוד חברים. נכון הוא, שאנו מלמדים אותם אירוח החברים המפונים. קבלת החבר, סובלנות. הכלה. קבלה. בכל מצב עלינו לבחון איך אנו מלמדים את הילדים להרים ראש ולעשות לנו ולסובבים טוב. למלא ליבנו באהבה, חמלה, אחווה ואחדות. להיאחז בכל מה שעושה לנו טוב. שמביא אותנו לחשיבה נקייה וטהורה מכאב פיזי או רגשי. להאמין שיש תמיד מקום לצמיחה ולעשייה חיובית.

הוראה והורות הם שני מגרשים שבהם מקיימים מערכות יחסים ובשני המגרשים מתבקשים לקיים אמון וכבוד למען הצלחה ביישום המטרות. המטרות העיקריות שלנו בשני המגרשים הם: יצירת אמון, כבוד לאוטונומיה של הפרט ולגבולות הרגשיים שלו ושמירה על עמדה לא מגוננת. חקירת ההשפעה של אמונות מזיקות בהקשרים החברתיים והבין אישיים ועבודה משותפת של פיתוח אמונות חלופיות תפקודיות יותר וכמובן יישום בליווי מלא של הילדים.
כמורה מזה 35 שנים אני חווה את המצוקה מאי אמון שנרקם בהיסטוריה של הילדים. אי האמון גורם לחוסר כבוד למבוגר ומביא לשקרים משני צידי המיתרס. אותם ילדים שחווים מצוקה שכזו מפתחים פרנויה (חרדה) שמביאה אותם להטיות קוגניטיביות, שמובילות לפרשנות שגויה של רמזים חברתיים. הטיפול שמתקיים בקליניקה שלי ושל העוסקים בcbt (טיפול קוגניטיבי), הוכח כמתאים לאותה פרנויה.
בק, דיויס ופרימן (2019) מפנים את תשומת לבנו שתחושת התקיפה שחווים אותם ילדים, מכוונת לדימוי העצמי שלהם ולא לבטיחותם. וכמו כן, נוטים לפרש בטעות את תשומת ליבו של הזולת כחנופה והערכה. הטיפול הקוגניטיבי מיועד למצוקות רגשיות ולאמונות המזיקות הנלוות לפרשנות שגויה ולא מבוקרת שכלית (Bareman&Tyrer,2004). העיקרון החינוכי של הטיפול הקוגניטיבי עם הילדים חייב להיות הכינון של ברית במערכת היחסים בין המורה/הורה לילד. תהליך שחייב להתבסס על פיתוח של הבנה הדדית לגבי קשיו של הילד, מה שיוביל ליצירת תחושה של אמון ושיתוף פעולה.
תלמיד שנמנע מלהיכנס לשיעור כלשהו משדר חרדה. החרדה איננה חד משמעית מהתנהגות המורה, ייתכן מאוד שהחרדה נובעת מסיטואציה שהתקיימה בעברו של הילד. גם חוקרים של שפת גוף טוענים שישנם תנועות גוף שפרושם בטוח מאז האדם הקדמון. דהינו לא מגלגול זה ואולי לא מגלגול קודם. כך גם תחושת המצוקה. ההכרה בכך שישנם אמצעים שבהם הטיות המידע מאפשרות את ההתעלמות, העיוות וההחרגה של מידע הסותר את אמונותיו. לעומת זאת, מידע העולה בקנה אחד עם אמונות מתקבל ללא קושי.
המחשבות האוטומטיות השליליות מביאות אותנו לחרדה ופחד ובמקביל התנהגות של הימנעות, הסתגרות ובידוד חברתי. להפגת החרדה והפחד יש לערוך שינויים בעיבוד המידה. הפרשנויות שאינן בשליטה קוגניטיבית מוליכות אותנו להתנהגות שאינה מטיבה איתנו – ולכן יש להבנות תוכנית לשינוי התנהגות.
ילד/ה שמשדרים חרדה מכניסה לשיעור מסוים, או הימנעות מעשייה מסוימת בבית, פועלים בהימנעות. יש להתייחס ברצינות לאירוע ההימנעות. לפרק את אירוע ההימנעות: מתי, אייך וכמה נמנע? כיצד מתקיימת הלכה למעשה ההימנעות? לשאול: מדוע נהגת בהימנעות? מה הרגשת כשנמנעת? איך אפשר היה אחרת לנהוג? (מודל אפר"ת). ולעודד התגברות על הקושי.

שנת הלימודים בפתח וחווית התקפי הזעם של הילדים בחופש הגדול מאוד מאיימת על ההורים והצוות החינוכי. לאחר פגישה עם המורה, הגיעו אלי זוג הורים שנשלחו להדרכת הורים. האמא אומרת: "זה קורה מאז שהילד בגן, כל הזמן יש התקפי זעם, דופק על הדלתות, צועק ומקלל". הילד לא נולד עם אופי של ילד תוקפן ואלים. ניתוח ההתנהגות בשטח, במסגרת הביתית ובמסגרת החברתית מאפשרים למנתח ההתנהגות לאבחן באופן ממוקד מה הסביבה עושה שמחזקת ומאפשרת התנהגות אלימה שכזו.
ילדים תוקפניים, אשר לא למדו לסגל התנהגויות פרו-חברתיות, משלמים על כך מחיר יקר על חייהם. לתוקפנות שלהם יש השלכות מרחיקות לכת בבגרותם, בקשר שלהם עם משפותיהם, ילדיהם, מקום עבודתם וחבריהם (טרמבלאי, 1999).
קמפבל ועמיתיה (2006), הראו שככל שלילדים רמות גבוהות יותר של תוקפנות כך התוקפנות יציבה יותר לאורך שנים וקשורה לרמות גבוהות יותר של בעיות התנהגות וחוסר הסתגלות. התוקפנות היא תוצר של תהליכים פנימיים באדם אשר נמצאים באינטראקציה עם גורמים חיצוניים – סביבתיים ומעורבים בה תהליכים קוגנטיביים, רגשיים והתנהגותיים. בתהליכים אלו יש מקום מרכזי למנגנוני הוויסות של האדם, שמאפשרים לו לשלוט על ההתנהגות התוקפנית.
אופי הינו סַךְ הַתְּכוּנוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת וְהָרוּחָנִיּוֹת בְּאָדָם אוֹ בְּצִבּוּר הַמִּתְגַּלּוֹת בְּכָל מַעֲשָׂיו וּבְהִתְנַהֲגוּתוֹ. לכן, אם ילד או מבוגר מסוגל להתנהל ברוך ואהבה, באמפתיה ובסובלנות בסיטואציות מסויימות, הרי שהתוקפנות איננה אופיו של האדם. סקינר טען שהאדם מונע ממאוויים פנימיים, המיסטיקה תאמר שהנשמה מגיעה לעולם עם היסטוריה של חוויות מגלגולים קודמים, כל אלו מהווים נסיבות להתנהגות בכאן ועכשיו.
ברוב המקרים התוקפנות מתבטא כשהאדם חווה עוינות שהיא רכיב קוגנטיבי. המאוורר לא עובד, חם לי, החום הזה בהיסטוריית הלמידה שלי עשה לי מאוד לא טוב: התייבשתי ואולי אף בגלגול קודם גרם לי ליותר מזה, החום הזה בתאי הזיכרון שלי גורם לי כאן ועכשיו לכעס גדול מאוד שנמצא בשק הרגשות שלנו והוא הרכיב הרגשי. הנסיבות הללו גורמות לתוקפנות פיזית שהיא רכיב התנהגותי. כשאנו מבינים תהליך זה שמביא להתנהגות, אנו מבינים שחשוב לטפל בנסיבות הקוגנטיביות והרגשיות על מנת לשנות את ההתנהגות.
בהדרכת ההורים מתקיים ניתוח ההתנהגות והכרות עם התוצאות להתנהגות במשך כל שנות חייו של הילד. כך ניתן להבין כיצד אנחנו משנים את המחזקים להתנהגות ופועלים למגר את ההתנהגות הלא נכונה לילד ולסביבה ולעצב התנהגות מיטבית. דברי אמי מהדהדים באוזניי: "אין ילד רע, יש ילד שרע לו". תפקידנו לעשות לילד טוב, כך שיקבל את הכלים הנכונים להתמודדות עם העויינות הקוגנטיבית שמשתלטת עליו.

ערך עצמי, המכונה גם הערכה עצמית, הנו מושג אשר מתאר את הערך שמקנה האדם למאפיינים השונים שלו. למשל ההתנהגויות האופייניות לנו והרגשות שלנו. להורים תפקיד מכריע בבניית הערך העצמי של ילדיהם, על ההורים לקבל הדרכה באשר לחשיבות הערך העצמי של הילד ובאשר לפקידם המכריע במשימה זו (בראון, 2011).
שיחה לאחר קבלת תעודות הערכה שילדים מקבלים בבתי הספר, זו חוויה שיש לתת עליה את הדעת ולא לתת לרגשות שלנו לנהל את השיחה עם הילדים. יש ש"הולך לנו טוב", כאשר אנו קוצרים הצלחות בלימודים, או חוויה משמעותית עם אדם אהוב. חוויות כאלה משפיעות על התחושה שלנו לגבי עצמנו וגורמות לנו להרגיש טוב יותר. כמובן, יכולות להיות גם חוויות המשפיעות לרעה על תחושותינו לגבי עצמנו. ערך עצמי הנו מאפיין בסיסי ויציב יותר בתפיסה העצמי שלנו, אשר מלווה אותנו, מעבר לאותם חוויות. במובן הזה, השפעות אירועי היום-יום על הערך העצמי אכן קיימות, וכל פרט שב ומתאזן סביב רמת ערך עצמי "ממוצעת" יציבה ואישית שלו.
ולכן, חשוב שנקפיד על מסרים קבועים במשך כל השנה, ולהתנהג בהם באופן רציף: חיוך, מגע, חיזוק ומחמאה. תשומת הלב שלנו לילדים צריכה להיות על בסיס יומי. החיזוקים הסביבתיים הם שמביאים את הילד לחיזוק עצמי ומשם מתקיימת עליה בערך העצמי שלו.
החיזוק משמש גירוי היוצר קשר בין מעשה מסוים לתוצאה שבאה בעקבותיו (מאיירס, 2012). במשך הזמן הילד לומד לחזק את עצמו בעקבות אותה התנהגות רצויה. חשוב למצוא בכל תעודה נקודות חוזק ולשבח. לבחון כיצד הצלחת להגיע להערכה כזו? ומשם לנסות להבין עם הילד מה לא עבד במקצועות שהערכה הייתה פחות טובה. לראות בתעודה מקפצה להצלחה טובה יותר בשנה הבאה. לתת לילד תחושה של "מאמינים בך", "סומכים עליך".
כדאי לנהל יומן הצלחות. לחבר את הפעילות לזמן ההתארגנות לשינה. ילד שסופר הצלחות לפני השינה, ישן שנת ישרים, רגועה ומעצימה. במחברת כותבים מחמאות או חיזוקים בלי גבול וללא התאמה (בנק). ואז בכל יום בוחרים מתוך הבנק את המחמאות הרלוונטיות לעשייה ולהתנהגות. המטרה שלנו שההורים יהפכו להיות ,מעריכים קריטיים" עבור הילדים, מסרים תואמים ויעילים.
המסרים שאנחנו מעבירים לילדנו לגבי הצלחה וכישלון, יקבעו את תפיסתם ואת יכולתם להתמודד עם מצבים לא רצויים. ככל שהערך העצמי שלנו גבוה יותר, כך אנחנו סובלניים יותר לנקודות השחורות בתוך התמונה הכוללת. גם אם אתם רואים כישלון בתעודה, עליכם להדגיש ולחזק לילד שכל כישלון הוא הזדמנות ולא החמצה, הכישלון הוא מנוף לצמיחה ולהשגת מטרות אישיות. היו הורים מחבקים ומעצימים למען עתידו של ילדכם.

במסגרת שיעורי שיר עברי שאני מלמדת, לומדים בכיתה ז' שיר לחוסן נפשי. השיר שלמדנו "עלה קטן שלי", שהוא סינגל מסוגת מוזיקה יהודית מקורית, מהווה משל לעלה שנמצא על העץ וכשהוא גדל הוא נושר מהכובד והעץ הבוגר נותן לעלה הנחיות איך להתמודד עם החיים עצמם, כאשר הוא תלוי בעץ (אבא שלו) אלה שהוא תלוי בעצמו מעכשיו.
מכאן יצאנו להכיר באופן פרקטי ומשמעותי אלו הנחיות מקבלים הילדים שלנו מההורים והמורים שלהם להתמודדות עם החיים עצמם? אנחנו נוטים לא פעם לפתור לילדים את הבעיות, מציעים להם הצעות לפתרון ולא מאפשרים להם לפתח את האמונה הפנימית, שביכולתם לפתור בעיות בעצמם. ילד שיודע ליצור ולייצר פתרונות בכוחות עצמו, מעצים את יכולותיו האישיות והחברתיות ומטפח את הבריאות הנפשית שלו (מאיירס, 2012).
אחד המושאים החשובים ביותר בחינוך שלנו הוא ללמד את הילדים תקשורת אסרטיבית. על מנת לפתח תקשורת אסרטיבית אצל הילדים ההורים והמורים נדרשים להיות עבורם מודל. המודל נלמד אצל הילד כשהוא צופה באופן בו הוריו מנהלים קונפליקט מולו או בינם לבין עצמם.
מושא נוסף חשוב מאוד הוא השליטה בכעסים. כעס הוא רגש נורמלי ולגיטימי. שליטה על הכעס מתאפשרת כאשר האדם מסוגל לזהות את העוררות הרגשית ולתרגם אותה ככעס להבין, לפרש ולהעריך את הרגש שהוא חווה ולבטא את הכעס בדרך שיעילה לו. להורים יש תפקיד מרכזי ומכריע בהתפתחות הוויסות העצמי של הילד (כהן, 2006).
תפקידנו כבוגרים בחייהם של הילדים, להביא אותם להכיר בערך העצמי שלהם, להכיר כמה הם שווים בעיני עצמם. ויד ביד עם ערך חשוב זה להביא אותם למסוגלות עצמית, שיאמינו ברמה שתאפשר להם תפקוד נכון ומיטיב, כשהם מאמינים ביכולת שלהם להוביל את עצמם להגשמת חלומותיהם.
ניתן לראות בערך העצמי גורם מחסן, המסייע לילדים להתמודד עם אתגרי החיים בצורה יעילה ומיטיבה יותר. חוויות החיים החיוביות או השליליות שהאדם חווה יוצרות סכמות קוגנטיביות כלפי ה"עצמי" (דר' אפל, 2015).
בשנות הילדות המוקדמות, כשהעלה עדיין קשור לעץ, ההורים מהווים את מקור ההשפעה החשוב ביותר בחייו של הילד לגבי הערכתו העצמית, מכיוון שהם המקור החזק ביותר לחוויות חיוביות או שליליות שהילד יחווה. ערך עצמי נבנה כתוצאה ממסרים חיוביים עקביים, המגיעים מסביבתו של הילד. מסרים אלו מופנים ומוטמעים ומאפשרים לחזק את עצמו. החיזוק העצמי תורם משמעותית לעלייה בערך העצמי שלו. ערך עצמי גבוה מהווה סוג של חסינות רגשית המאפשרת לילד להתמודד טוב יותר עם מצבי לחץ, דחייה וכישלון (בראון ודתון, 1995).

תוכניות הלימודים בבית הספר לא מותאמות באופן אישי לכל תלמיד/ה. יש שמתחברים לשפה, יש להיסטוריה ויש שהאומנות והשירה מתאימים להם יותר. תוכנית הלימודים "שיר עברי" שיזמתי מהווה מכנה משותף לכלל הלומדים. תוכנית מודולרית גמישה המהווה ביטויים ייחודים של קבוצות אוכלוסייה שונות בחברה הישראלית.
הילדים מספרים שבשיר עברי השירים יפים וניתן ללמוד על ארץ ישראל מה שלא ניתן ללמוד בשום דרך אחרת. למדו מושגים ומילים שלא הכירו כמו גולה, נכר, העפלה, משחתת, קיפקא, טיירה, חלב בתוך בקבוק, הפוגה, לפרוס מרבדי גנים, להלביש את המולדת בשלמת בטון ומלט ועוד. למדו את מפת ארץ ישראל וידעו למקם את הישובים במפת ארץ ישראל, להבדיל בין הגליל העליון והגולן, להבין שלא ניתן ללכת ברגל מאיילת השחר למטולה, "כי זה קצת רחוק". להכיר את הנגב ואת החזון של דוד בן גוריון ש"הנגב עוד יהיה פורח" ולדעת שדוד בן גוריון פרק את הפלמ"ח והקים את צה"ל. להבין מהי הרכבה מתוך השיר הורה האחזות. לדעת שאת תיבת נוח לא בנו ביום ולא בשנה באמצעות השיר "נוח" של יורם טהרלב. דפי העבודה שניתנים לסיכום נושאים הינם קלילים וידידותיים ומהווים עבודה משותפת וחוויתית. ילדה בכיתה ד' כתבה: "אני אוהבת את היוצרת נעמי שמר כי היא לימדה בשירים שלה, כמו בשיר "הטיול הקטן", למדתי על הכלנית ועל החולד ועל שהנמלה ממשפחת הדבורניים".
הילדים אומרים שכיף בשיעורים, בלמידה ובשירת הרבים. אוהבים לשיר עם חברים, לשים ידים על כתפי החבר, למחוא כפיים ולעיתים גם לצאת בריקודים. תוך כדי שמיעת השירים מתקיים חידון שממנו לומדים באמצעות משחק. הילדים שמחים ללמוד מה ההורים והסבים חוו בתור ילדים ועל אילו שירים הם גדלו. כל הילדים ציינו שהאווירה בזמן השיעור נעימה ומשאירה הרגשה טובה בלב וזה לא מתקיים כשאר השיעורים, השיעור פתוח ומגוון, בין שירה, שיח וכתיבה. הילדים מספרים שיושבים בבית עם ההורים ועם הסבים ושרים.
במסגרת שיר עברי למדו הילדים במשך ארבע שנים כ150 שירים. למדו על ההיסטוריה של ארץ ישראל, הכירו את מפת ארץ ישראל והעמקו במורשת העם והמדינה. השירים לימדו אותם שההצלחה של החלוצים להקים מדינה הייתה תלויה רבות ביצירתיות, קבלת החלטות, חשיבה ביקורתית, עבודת צוות, למידה עצמית ופתרון בעיות. השנה התקיים פיילוט להקניית כלים לחוסן נפשי באמצעות השיר העיברי בכיתה ז'. מקווים להסקת מסקנות והבניית תוכנית לימודים מוצלחת.

הגיעו לקליניקה זוג הורים מתוסכלים מאוד. "היינו בפגישה עם מחנכת הכיתה, סגנית מנהלת, הפסיכולוג והיועצת והם לא מבינים שהם לא בכיוון הנכון עם הבן שלנו, מה עושים?". במצבי קונפליקט ההתנהגות שלנו תקבל ביטוי בשני כיוונים עיקריים: קיפאון/ כניעה – ואז התשלום הוא פנימי ונגרר לריצוי הצד השני. או תקיפה/שליטה – ואז התשלום הוא חיצוני, כלפי הסביבה – מה שיביא לריחוק מהקבוצה (אפל, 2015).
כשאנחנו מדברים על "הכיוון הנכון", חשוב שנבין שהכיוון הנכון יבחן במבחן התוצאה. אם בית הספר עושה מאמצים ונותן לתלמיד את השילוב הנכון לטעמם של המורים המקצועיים, את הליווי המנטלי לפי הבנתו של הצוות הטיפולי ובכל זאת אין תוצאה שמאפשרת לנו להגיד "הצלחנו", משהוא בדרך אינו נכון, הכיוון של הטיפול אינו נכון. אי אפשר כל הזמן להגיד "עשינו כל כך הרבה למען.." ומאידך, הורים יקרים גם אתם צריכים לקחת אחריות. היכן אתם בתמונה הזו של העשייה, של הדרך, של הכיוון להצלחה? האם מראש כשנבנתה התוכנית ההתערבות בה הוחלטו הצעדים, הסכמתם עם התוכנית? דאגתם שבבית תהא תמיכה מלאה לעשייה הבית ספרית?
הקונפליקט הינו עימות. רבים מאיתנו חוששים שאין לנו את הכלים להתמודדות במצבים שכאלה ולכן אנחנו נמנעים מהקונפליקט, אנחנו מסכימים עם הנאמר ללא הסכמה מודעת ושלמה, מה שלא מביא אותנו לשיתוף פעולה מלא במה שהוחלט ואז התוכנית לא יכולה להצליח. תוכנית פעולה משותפת של בית ובית ספר, היא התנאי להצלחה.
חשוב מאוד ללמוד לנהל קונפליקט עד לפתרון הבעיה באופן שיכבד את שני הצדדים ולהגיע להסכמה בדרך לניצחון. כל עוד שני הצדדים בסיום הקונפליקט לא מרגישים מנצחים, לא תצליח התוכנית לשיפור מצבו המנטלי והאקדמי של הילד.
כשאין הסכמה בין ההורים לצוות החינוכי, לא תהא הצלחה לאף אחד מהצדדים והנפגע העיקרי הוא הילד. יש לצאת משיחה עם תוכנית עבודה. מה תפקיד ההורים ומה תפקיד הצוות החינוכי. להכיר מראש את המסוגלות של התלמיד ולנתב להצלחה. כשאין שינוי בהתנהגות ואפילו לא במעט, חשוב להכיר בכך שהכיוון לא נכון, לכנס שוב ישיבה ולבחון את העשייה. הדרך תלויה בגורמים רבים שחשוב להכיר ולהוקיר כל גורם וגורם. לראות את החיבורים בין הגורמים. אם זה הבית: תקשורת פתוחה ועקבית עם הצוות החינוכי, להיות קשובים לילד ולהקפיד על תמיכה במורים (לדאוג לציוד מלא לשיעורים ולא לתת תמיכה בהימנעות מכניסה לשיעורים) ומצד שני המורים, לשמור על תקשורת עם ההורים. מעקב על ההצלחות יכול לתת כיוון לחיזוק ההצלחות ומיגור ההתנהגויות הלא נאותות. להבין שאם ההצלחה לא מגיעה, התוכנית לא עובדת ויש לתקנה. התקפה של אחד את השני, האשמות, לא מביאות להצלחה. עבודה בשיתוף פעולה מלא של בית ובית ספר יביאו לרווחה של הילד.