תגית: מושכל

הורים מודאגים הגיעו לקליניקה. הבן שלהם הושעה עקב אלימות עם חבר מהשכבה. הילד אתו נגרר בנם לאלימות, מהווה מטרד לבנם מאז נפגשו בבית הספר הקהילתי. ההורים הגיעו יחד עם בנם והתקיימה שיחה להכיר מקרוב מתי, כמה ואייך מגיעה ההתנהגות האלימה עם אותו חבר. הובן שמדובר באלימות שמתפרצת בזמן שה"חבר" מתוסכל מאי הצלחה בלימודים, בספורט ובאינטראקציות עם חברים משותפים. אותה התפרצות מגיעה לעיתים קרובות, כמעט מדי יום. הבן של ההורים המודאגים טוענים וכך מאשר הבן, שהתסכול אף פעם לא תלוי בו, להיפך הוא מבטא את מוסר החברות באכפתיות ובגישה להיות שם בעת צרה, אך איך שהוא, הקלפים נטרפים ומתפתח ויכוח, שמוביל לאלימות מילולית וממנה מהר מאוד ה"חבר" פוגע פיזית. הבן לא מסכים ל"חטוף", מקבל "ג'אננה" ומחזיר באלימות.
ברגע שהוזכרה המילה "ג'אננה", נזכרתי בשיר "לתת ולקחת" של שלמה ארצי. השמעתי את השיר וביחד ניסינו להבין מתי, כמה ואייך קורה שהחבר מביא את הבן למצב של ג'אננה, של טרוף חושים ואי שליטה בכעסים. משם פרצנו לדלת פתוחה, להבין שאותה ג'אננה מביאה את הבן "ליפול על התחת". לאבד מזקיפות קומתו. ממקום שאני החזק ובא למצוא מוצא להרגיע ולהיות המוביל לרוגע ושלווה, מוצא את עצמיו מתרסק מול מילים קשות ולא מוקירות את המוסר והחברות.
הרצף חבר – מחשבות – החלטות, מאפשר להתגבר על החלטות שגויות: איזה חבר ממלא אותי בהתנהגות עתירת סיכונים? משם, יש לבחון את ההחלטות המסוכנות הקשורות לאותו אדם – ננסה ביחד לחקור את המחשבות שקדמו להחלטות, לאותן החלטות מסוכנות. משם ננסה ביחד לבחור החלטה אחרת. להגיע להימנעות מהשפעתו של אותו אדם וננסה להתחבר, להתחזק ולמטמיע את אותה מחשבה שקדמה, להחלטה הטובה יותר.
מי החבר שלנו? כיצד אנחנו בוחרים חבר? שאלות שחשוב שנשאל את עצמנו כדי להבין מי מאפשר לנו צמיחה ולהרגיש משמעותי בהדדיות המפרה בין חברים ומי למעשה גורר אותי למטה. בשיר של שלמה ארצי ברור שמה שמתבקש הוא "לא לפחד מהפחד". במקרה של הבן שהגיע לקליניקה, מדובר בפחד להישאר ללא חבר. שכנה שלי פעם אמרה לי " עדיף לבד מאשר לא נחמד". חשוב שלא נפחד מסיטואציה שעדין לא חווינו. שהרי כשנחווה, תמיד ניתן למצוא פתרון. כשחווים אירוע, סיטואציה לא נעימה תמיד נמצא את האדם, המלאך שיגיע משום מקום להיות לנו לעזר. בתור ילדים דקלמנו את שיר הפרפר ואמרנו: "שב אצלי על כף היד, אל תירא, ותעוף בחזרה". תמיד נכון להתיישב, גם במקום שמביא חוסר נוחות, לא לפחד מהפחד של אותה סיטואציה ומשם לאחר מחשבה וחישוב מסלול מחדש, להגיע להחלטות ולעוף בחזרה לעשייה משמעותית נטולת סיכונים.

תלמיד כתה ז' הגיע אלי בטענה שכל הזמן מציקים לו. "אני לא רוצה להיות בבית הספר הזה, כי אני בסוף ארים אבן ואזרוק למשהו בראש". אין ספק שהילד הגיע במצוקה מאוד גדולה. תחתית המוח שנקראת אמיגדלה (הרגש) השתלט באופן כמעט מלא על המוח העילי, הוא הקורטקס (השכל). במקרה זה, התבקש הליך קוגנטיבי, כדי להביא את הילד למצב של שליטה עצמית בהתנהלות הרגשית למען שליטה בהתנהגות.
בקשתי שיתאר סיטואציות בהן חש שמציקים לו. מה קרה לפני שהציקו, כיצד הגיב להצקה וכמובן כיצד היום, כשהוא רגוע, יכול לתאר תגובה אחרת לאותה סיטואציה. הקשבה מלאה ללא שפיטה. לתת לגיטימציה לתחושה, שמה שקרה גרם לו להרגיש מאוים. משם מתחילה שיחה שאינה משתמעת לשני פנים. אנחנו לא פותרים שום בעיה באלימות. השיח האסרטיבי הוא דיאלקטי: מצד אחד הוא מתייחס ליכולת שלנו לבטא את הצרכים שלנו באופן ענייני, חד וברור ומצד שני הוא מתייחס ליכולת שלנו להבין ולהתייחס לצורך של האחר, תוך הקשבה לעמדתו והתחשבות בצרכיו (אפל, 2015).
אסרטיביות לא נמצאת על ציר האוטומטי של בריחה ותקיפה, היא דורשת מאמץ כי היא מחייבת שימוש במיומנויות שליטה עצמית. אני מתייחסת לתגובה של המבוגר האחראי, ההורה או איש הצוות. הילד שמגיע עם מצוקה, קודם כל חשוב להקשיב לו. להכיל את המקום שאליו נקלע. ורק אחרי שפרק את הכעסים וגם אם יהיו קולניים, נכיל אותו. גם אנחנו לעיתים מרימים קול כשאנחנו כועסים. נאמר "ננשום עמוק, ננסה מעט להירגע, נשאל מה יכול לעזור לך להירגע? אולי כוס מים". יש כאלה שכשכועסים, השאלות האלו רק מעצבות יותר. ולכן חשוב לתת לפרוק כעס. ולנהל את השיחה כשהילד נרגע.
בשיח רגוע הובלתי את הילד להכיר בכך שהמחשבות האוטומטיות מאופיינות בזרם של מחשבות ספונטניות הצצות ללא שליטה, ללא הרהור מעמיק או חשיבה שקולה. המחשבות האוטומטיות חולפות במוחנו כהרף עין ואנו נוטים להתייחס אליהן כנכונות מבלי לבחון אותן (בק, 2011). הבנה מושכלת מביאה לתודעה שניתן לשלוט באותן מחשבות אוטומטיות, שמביאות אותנו לתגובות ספונטניות לא רצוניות. מלל בוטה או התנהגות אלימה שלא מכבדת, לא אותנו ולא את הסביבה..
נסכם כי תקשורת אסרטיבית מכוונת לפתרון בעיות ודורשת מיומנויות בין אישיות כמו יכולת הקשבה, יכולת שליטה עצמית ותכנון תגובה המאזנת בין הצרכים שלי לצורכי האחר. בזמן שמקשיבים לילד, בונים את השיח המכיל, הבונה והמחנך, כך שהילד ירגיש שהבנו אותו, שאנחנו לא שופטים אותו אלא מסייעים לו להגיע לשליטה עצמית למענו ולמען הסביבה.