טיול משפחתי – לא תמיד כמו שתכננו

הטיולים המשפחתיים הם רגעי קסם, תמונות מחייכות על רקע נופים יפהפיים, הליכות נינוחות ויחד שחוגגים את היותנו משפחה. אך במבט מקרוב, מאחורי התמונות השמחות, קיימת מציאות שונה, לעיתים קרובות מלאה בריבים, עייפות, פקקי תנועה, ותסכולים. השאלה היא: למה אנחנו כל כך משתוקקים לתמונות מושלמות, ואיך אפשר לקבל שהחיים והטיולים שלנו אינם תמיד מושלמים?

החופש לקחתי את הנכד הבכור שלי להכיר את תל אביב. סגרנו מלון מראש. בתיק הוספנו גם בגדי ים. אבל הפתעה, הגענו למלון והבריכה נסגרה. לאף אחד אין מושלם, במיוחד לא בטיולים משפחתיים. הפער בין החזון לבין המציאות הוא חלק טבעי ולא צריך להפוך אותו למקור ללחץ. זה חשוב להבין שמה שמנציחים באינסטגרם/פייסבוק הוא בהחלט חלק קטן וחלקי. התמונות היפות משקפות את הרגע שבו אנחנו רוצים לזכור את הטיול, אך לא את כל התהליך שמאחוריהן.

איך אפשר לשנות את נקודת המבט ולפתח יחס מקבל כלפי התקלות? ראשית, חשוב להניח שבקלות רבה יותר נוכל ליהנות מהחוויה עצמה אם נלמד לקבל תקלות כחלק מהמסע. ריב עם הילדים, עייפות, עצבים — אלו חלק בלתי נפרד מיום טיול עם משפחה. במקום לראות בכך כשל או כבעיה, אפשר לראות את זה כחלק מההזדמנות ללמידה.

ביזע רב הקמנו את הצלייה בחוף הכנרת.  התיישבנו לאכול ואופס הצלייה נפלה. פרצנו בצחוק והמשכנו לאכול כשהצלייה ממש  על ראשנו. ילדים מתבוננים ומחקים. הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם מצבים לא מושלמים מראה להם איך להתמודד גם עם קושי ואי נעימות. הפגנת סבלנות, הומור, קבלת הביקורת והיכולת לאצור את הרגשות — כל אלו הם דוגמאות שמלמדות את הילדים שהם יכולים להתמודד עם תקלות ולראות אותן כחלק מהחיים.

חשוב לשחרר את הציפיות המושלמות ולתמוך ביצירת חוויות שמחות גם כשהדברים לא זורמים כמתוכנן. לפעמים, הרגעים המוכתמים או התסכולים הם שַׁעוּרות שמחזקות את הקשר המשפחתי, כי הם מייצרים זיכרונות אמיתיים, אותנטיים, שמלמדים את הילדים שהחיים הם גם חוסר שלמות — וזה בסדר. הנטייה לשאוף לשלמות עלולה להקטין את ההנאה והחוויות שלנו, בעוד שהקבלה של הפגיעות והטעויות מאפשרת לנו להתקרב יותר לאמת, להירגע ולהנות באמת ממה שיש.

הטיול המשפחתי הוא הזדמנות ללמוד, לגדול, ולהמחיש לילדים שגם כשהחיים לא מושלמים — הם שלנו, וזה בדיוק מה שיפה בהם.

אין אדם מושלם בכל המעלות

"בן אדם כדרך העולם, כצל עובר כחרס הנשבר", זו החוויה שהביאה איתה סטודנטית, שהגיעה מפורקת לקליניקה. אייך זה שאנחנו מנסים לעשות טוב, רואים בעשייה שלנו טוב ויהיו תמיד אחד או שניים שימצאו מה לא נעשה טוב. שיפרשו את הנעשה בסינון שכלי (מחשבות אוטומטיות המתפרשות בcbt). ביום הולדת של חברה, הסטודנטית רכשה כרטיסים להופעה. לא מצאה מקומות לכל החבורה ולכן התקיים פיצול. אחת החברות כעסה שלא תוכל לשבת עם חברתה ובאמונה שלמה קבעה "את עשית זאת בכוונה". הסיטואציה הזכירה לי שלפני מספר שנים הפקתי וביימתי פסטיבל בבית הספר. המטרה הייתה לפרגן לילדים, להעלות אותם על במה, להעצים אותם בפן החברתי והאישי. הילדים יצאו משיעורים כדי להגיע לחזרות וכמובן היה כעס מאוד גדול עלי, שאני לא רואה את חשיבות הנוכחות שלהם בשיעורים.
אנחנו עושים במטרה להביא למושלמות ובתהליך ההבניה של המעשה הטוב, משהו למשהו משתבש, ובהנף יד, כצל עובר, אנו כחרס נשברים אל מול אותו אדם יקר שנפגע, כשבאמת ובתמים לא התכוונו לפגוע. לא חשבנו עד הסוף. על כמה פרויקטים בחיינו אפשר שנאמר שהגיעו לידי שלמות? שאין בהם שום פגם? והאם ייתכן שנמצא לפחות אדם אחד, שאולי לא שיתף אותנו והוא לא חושב שאותו פרוייקט אכן מושלם בכל המובנים? האם ייתכן שלא יכבידו ידם עלינו ויתנו תקווה מבלי לדון אותנו תמיד לכף חובה?
לקחתי את השיר "בן אדם", שכתב אהוד מנור ובמסגרת שיר לחוסן נפשי ניסינו להבין כיצד אנו מצליחים להוקיר את העשייה שלנו, לקבל את חוסר המושלמות שלנו, לאהוב את העשייה שלנו ואת עצמנו ולא להתרסק כחרס שנשבר. חשוב שניקח את הדברים שנאמרים לנו. נכתוב אותם. נעביר אותם ממצב של שמע למצב של קריאה. כשנקרא את הדברים נוכל גם לציין מה בדיוק קרה. מה היה האירוע? אלו דברים טובים קרו בארוע והאם ממה שנאמר לנו יש מקום להרים ראש ולעשות למען הטבת המצב? אם לא ניתן, חייבים להתקדם. ללמוד לפעם הבאה. לקבל את התובנות, להתנצל בפני מי שנפגע ולהמשיך לפרוייקט הבא. לא לחדול מעשייה ולא לפחד שמשהו ישתבש, שלא יהיה מושלם.
דמיון מודרך נמצא יעיל במיוחד למען ערעור על סכמות ברמה רגשית. החייאת החוויות במפגשי העיבוד הרגשי, גורם להבין את הקשר בין העבר להווה. האקטיבציה של אמונות ליבה מעניקה הזדמנות להנחות דרך הדמיון וליצור נקודות מבט חדשות כדי להמשיג מחדש את חוויות העבר ולגבש הסברים חדשים ומסתגלים יותר שלא היו נגישים בעבר.
בשיר בן אדם, מזכיר לנו אהוד מנור שימנו קצרים. חשוב שלא נפסיק ליצור ולעשות למען. נחשב מסלול מחדש, אם אפשר. אם לא, ניקח תובנות מהעבר להווה ולעשייה עתידית. אל תפסיקו לעשות למען. חפשו את האנשים שנותנים לכם נשימה, תקווה, נחמה ואהבה. מלאו יומכם באור ואהבה וכן, נשלים עם העובדה שאנחנו לא מושלמים.

מדוע יש להעניק תעודת הוקרה או תעודת מצטיין לתלמיד/ה?

בתום שנת הלימודים ילדים רבים קיבלו תעודת הצטיינות ויש ילדים שלא קיבלו. תעודת ההצטיינות או ההוקרה הן מעצבות ומסכמות כאחד.  ישנו צורך במשהו מוחשי מעבר לתקשורת הבינאישית. במשך השנה הילד/ה מקבלים שבחים בתהליך הלמידה "מקסים", "כל הכבוד" ועוד. תעודת ההצטיינות אינה במקום תקשורת בונה ונכונה שמכילה מסר של הערכה והוקרה למאמץ. התעודה הממשית משלימה תהליך שלם של הוקרה, במידה והוא נעשה בצורה נכונה.

במדעי ההתנהגות מוכר המושג חיזוק שמהווה גירוי, שמגביר את ההסתברות להופעה של תגובה מסוימת. במקרה שלנו מדובר בהתנהגות המתבקשת לתלמידות שמביאה הצלחה: הגעה בזמן לכיתת הלימוד, הבאת ציוד לכיתה, השתתפות ערה ותורמת ללמידה ויישום המשימות המתבקשות ליישום הבנה. החיזוקים מתאפשרים בשני אופנים.  חיזוק חיובי – גירוי נעים, שמגביר את הסיכויים להתנהגות מסוימת בכדי להגיע לגירוי. שהוא מתן תעודת ההוקרה, שמשמשת כמעצבת להתנהגות נאותה בהמשך וסיכום התלמידות שהתקיימה עד כה. מאידך חיזוק שלילי – גירוי לא נעים, במקרה שלנו – אי קבלת התעודה. ילד/ה שלא קיבלו תעודת הוקרה או תעודת הצטיינות מבינים שההתנהגות שנהגו בה עד כה אינה מספקת לקבלת התעודה. חשוב מאוד שיצוין על מה מתבקש התלמיד לעבוד ולכן ילד/ה שלא קבלו תעודת הצטיינות, יקבלו תעודת השתתפות ובה יצוין על מה יש לשים את הדגש בשנת הלימודים הבאה.

לתעודות ההצטיינות ערך גבוה מאוד באותנטיות כלפי העשייה של התלמיד. כל ילד הוא מלאך מושלם של המשפחה. חובה על המסגרת החינוכית להציג בפניו מראה למי הוא באותנטית בכדי לעצב את אישיותו ולהעצים את עשייתו בהמשך. הדרך הטובה ביותר ליצירת למידה היא שימוש בחיזוקים מלאים. חשוב מאוד להוקיר על מה שכן נעשה נכון בתעודת ההשתתפות. ולא להשאיר את הילד ריק מתעודה המסכמת את העשייה שלו ומאפשרת לו לבחון נכון את צעדיו לשנה הבאה, במטרה להגיע לתעודת ההצטיינות.

תעודת ההצטיינות דורשת דיוק התנהגותי ושיפור ביצועים. המצטיינים, מבינים מהתעודה מה יש בהם שהפך אותם לכאלה, ומקבלים Boost של גאווה ל-עוד. השאר, מבינים מה יש בהצטיינות, ומנסים לאורך השנה שאחרי להיות כאלה, ככה שבפועל המסגרת מקבלת לאורך השנה שאחרי מתן תעודות ההצטיינות, יותר מצטיינים. הכיף בתהליך: בחידוד עצמי. למידה עצמית. ניתוח עצמי. תחקור עצמי. שמביאים שיפור ביצועים אינסופי, ומרימים את גרף הביצועים האישי. המוח עובד כל היום! לא משעמם. יש דבורנות – עשייה Action. יש תחושת התרוממות. הכמיהה למצוינות נמדדת בחיפוש, סקרנות, רפלקציה, חשיבה תהליכית ותרחישים. קבלת תעודה במרווח קבוע ובאופן קבוע אינה בעלת ערך, כי הילד יודע שיקבל תעודה. היות התעודה כחיזוק משתנה, לא בטוח שתקבל, משאירה את הילד ברמת עשייה עם מוטיבציה המלווה ברמת סבירות שהתעודה עוד תגיע. אשתדל ואצליח.