תגית: מסגרת ביתית

לאחרונה אני שומעת לא מעט הורים שמעלים ביקורת על מערכת החינוך. יש להם טענות על המשמעת, על הכללים, על ההתנהלות של המורים והגננות ועל הגבולות שנפרצו. חלק מהטענות בהחלט ראויות להישמע, אך לצד ההתבוננות במה שקורה במסגרת החינוכית, אני רוצה להזמין אתכם להפנות לרגע את המבט הביתה. כי ילדים שפוגשים גבולות ברורים ועקביים בבית, מתקשים הרבה פחות לקבל גבולות גם במסגרת החינוכית.  לא פעם אני פוגשת הורים שחוששים להציב גבולות. הם מפחדים להיתפס כשתלטנים, נוקשים או לא קשובים לילדיהם. מתוך הרצון לגדל ילדים מאושרים, הם מוותרים פעם אחר פעם, מתגמשים ללא הבחנה ומקווים שהילדים כבר יבינו לבד. אלא שילדים אינם זקוקים להורים שמוותרים להם. הם זקוקים להורים שמובילים אותם.

תקיפות אינה שתלטנות. שתלטנות מבקשת לשלוט בילד, בעוד שתקיפות מעניקה לו ביטחון. היא מבהירה מה מותר ומה אסור, מה מקובל ומה אינו מקובל. הגבולות הברורים מאפשרים לילדים להרגיש שיש מבוגר אחראי שמחזיק עבורם את המסגרת. כאשר אין גבולות ברורים, הילד ממשיך לבדוק, למתוח את החבל ולנסות לראות עד היכן יוכל להגיע. בדרך כלל ההתנהגות הולכת ומקצינה, עד שלבסוף ההורים כבר אינם יכולים להכיל אותה, מתפרצים, כועסים ומענישים. כך נוצרת מציאות שבה הילדים לומדים שהכול מותר עד שהמבוגר מאבד שליטה. במקום עקביות הם פוגשים חוסר ודאות, ובמקום ביטחון הם פוגשים בלבול. תגובה לא עקבית מבלבלת את הילד. אם פעם אנחנו מעלימים עין מהפרת הכללים ופעם אחרת מגיבים בכעס גדול, הילד לומד שלא הכלל הוא שקובע, אלא מצב הרוח של המבוגר. במצב כזה הוא לא מכבד את הגבול אלא חושש מההתפרצות.

תקיפות מחייבת אותנו לכבד את הילד, להקשיב לרגשותיו ולצרכיו, אך גם לדעת להבחין בין צורך אמיתי לבין גחמה רגעית. ילד רשאי להתאכזב כשאומרים לו "לא", אבל הוא אינו רשאי לנהל את הבית באמצעות האכזבה שלו. גם רגשות קשים הם חלק מהחיים, ותפקידנו כהורים הוא לעזור לילד להתמודד איתם, ולא לבטל כל גבול כדי למנוע אותם. כאשר קובעים כלל, חשוב לעמוד מאחוריו. אם בבית יש זמני ארוחות, אין אכילה לאורך כל היום מתי שמתחשק. אם בבית הספר יש זמן אוכל, קופסת האוכל אינה נפתחת באמצע השיעור. הכללים אינם נועדו להקשות על הילדים, אלא לאפשר סדר, התחשבות ויכולת לחיות במסגרת משותפת.

גם בגיל הרך, כאשר אמא, אבא, הגננת או המורה אומרים "לא", עליהם לוודא שהאמירה אכן מתקיימת. לא מתוך כוחניות, אלא מתוך אחריות. ילדים לומדים להכיר גבולות רק כאשר המבוגרים שסביבם עקביים ומאמינים בהם. לפני שאנחנו שואלים מדוע מערכת החינוך אינה מצליחה להציב גבולות, כדאי שנשאל את עצמנו האם בבית אנחנו עושים זאת באהבה, בכבוד ובעקביות. משום שילדים אינם מחפשים הורים מושלמים, אלא הורים שמסוגלים להנהיג אותם. התקיפות המכבדת, מעניקה לילד ביטחון, יציבות וכלים שילוו אותו הרבה מעבר לשנות הילדות.

אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שכל הורה ייקח מהכתבה הזו, הוא שגבולות אינם עונש, אלא ביטוי לאהבה ולאחריות. ילד שמרגיש שיש מבוגר שמוביל אותו בביטחון, מרגיש גם מוגן יותר. תקיפות מכבדת אינה כישרון מולד – היא דרך שאפשר ללמוד. זו בדיוק הסיבה שבספריי בחרתי להעניק להורים כלים מעשיים, ברורים וישימים, שיסייעו להם לבנות בבית אווירה רגועה, בטוחה ומכבדת.

אחד האתגרים המשמעותיים ביותר של מערכת החינוך כיום הוא בניית מערכת יחסים נכונה ובריאה עם ההורים. ההורים מבקשים להיות שותפים לדרך החינוכית. הרצון הזה טבעי ומבורך. אלא שמתוך אהבה ודאגה, נחצה הגבול שבין מעורבות להתערבות. הורה שמתעניין, מקשיב, מתעדכן, מקיים שיח מכבד עם המחנך, מסייע לילדו לעמוד במשימותיו ומעביר לו מסר של אמון במסגרת החינוכית – מחזק את הילד ואת בית הספר גם יחד. כאשר הורה מחליט שילדו לא ייכנס לשיעור מסוים משום שאינו אוהב את המקצוע או את המורה, כאשר הוא מגיע לאסוף אותו באמצע יום הלימודים כדי למנוע ממנו התמודדות, או כאשר הוא ממהר להאשים איש חינוך מבלי לברר את העובדות – זו כבר אינה מעורבות.

כאשר כל קושי נפתר על ידי המבוגרים, הילד אינו לומד להתמודד. הוא לומד שמספיק שלא נעים לו כדי שהמציאות תשתנה עבורו. ואם אינו מתחבר למורה – אפשר פשוט לא להגיע. אם קשה בשיעור – אפשר לוותר. החיים אינם בנויים כך. אל תהיו עורכי הדין של ילדיכם – היו המאמנים שלהם. עורך הדין מחפש כיצד לפטור את הלקוח מכל אחריות ולהוכיח שהוא צודק. המאמן, לעומתו, מאמין ביכולת, מעודד, דורש, מחזק ומלמד כיצד להתמודד גם כאשר הדרך אינה פשוטה. ילדים זקוקים למי שילמד אותם כיצד להתמודד עם אתגרי החיים בכוחות עצמם.

כאשר מערכת החינוך מאפשרת התערבות בלתי מבוקרת בהחלטות חינוכיות, אנו משדרים מסר שגם לנו אין אמון באנשי החינוך שלנו. אנו מרפים את ידי המורים, מחלישים את סמכותם ומעמידים אותם בעמדה שבה כל החלטה הופכת למשא ומתן. אם כל ילד יוכל לבחור לאילו שיעורים להיכנס, עם איזה מורה לשתף פעולה ואילו גבולות לקבל – לא נישאר מערכת חינוך, אלא מערכת המספקת שירות על פי דרישה. במקום שההורים יבטחו באנשי החינוך, הם יאמינו שגם אנחנו סבורים שהסמכות נתונה לבחירת הילד. בכל פעם שאנו מסבירים, מציבים גבול, מבקשים אמון ומסרבים לעקוף תהליך חינוכי – אנו מלמדים מהי שותפות נכונה.

הדבר דומה לכללי התנועה. גם כאשר אנו ממהרים מאוד, והרמזור האדום נראה לנו מיותר באותו רגע, איננו עוקפים אותו מימין ואיננו מתעלמים ממנו. מבינים שהכללים נועדו לשמור על חיינו. מצייתים לרמזור משום שאנו מבינים את ערכו. כך גם בחינוך. לא כל שיעור יהיה מהנה. לא כל מורה יהיה אהוב. לא כל משימה תעורר התלהבות. דווקא ההתנסות במצבים שאינם מושלמים מלמדת את הילדים לדחות סיפוקים, להתמודד עם אכזבות, לכבד סמכות ולהתמיד גם כאשר הדרך אינה קלה. רגש הסיפוק העמוק נולד מתוך תחושת ההשתתפות, ההשקעה, ההתגברות והתרומה. כאשר אנו מונעים מילדינו כל קושי, אנו עלולים למנוע מהם גם את אחת מתחושות ההצלחה המשמעותיות ביותר.

ראשית, עלינו לזכור שמעורבות הורית היא הכרחית, כאשר עולה חשש אמיתי לפגיעה בילד, להתנהגות בלתי ראויה או לעוול – מחובתו של כל הורה לשאול, לברר, להתעקש ואף להגן על ילדו. שותפות אמיתית מתחילה באמון ושיתוף פעולה עם המסגרת החינוכית, שהם תנאי להצלחה..

שנית, תפקידנו כהורים וכאנשי חינוך להעניק לילדים את הכלים להתמודד עם המכשול. ככל שנאפשר להם לחוות גם תסכול, להתמיד גם כשלא קל ולכבד גבולות– כך נגדל ילדים חזקים יותר, אחראים יותר ובעלי חוסן אמיתי. חינוך נמדד בכמה יכולת הענקנו להם להתמודד עם החיים.

תקשורת מכבדת היא לא רק סגנון דיבור אלא בסיס להתנהלות בבית ובכיתה. מקרה שבו תלמיד נכנס לכיתה ברבע שעה איחור, מתעלם מהקריאה של המורה, הולך לאיטו לשתות מים, מתיישב במדי ספורט בלי להוציא ציוד – מתנהג בזלזול ואף אומר לה "כשתתייחסי אלי בכבוד – אז נדבר", הוא לא רק פוגע במורה אלא בראש ובראשונה בעצמו ובמערכת החינוכית כולה.   הוא משדר חוסר נכונות להיות תלמיד. ילד שבוחר לא להתארגן לשיעור ולא להתייחס להנחיות, פוגע בעצמו וביכולתו להשתלב במערכת שמיועדת עבורו.

הכבוד שמעניקים המורים לתלמידים והתלמידים למוריהם אינו מתחיל בבית־הספר. הוא נבנה קודם כל בבית. ילד שגדל באווירה של הקשבה, יחס רציני למחויבויות והתארגנות בזמן, מבין שכבוד הוא לא סיסמה אלא חלק מהחיים. כשהוא נכנס לכיתה מאוחר, מתריס כלפי המורה ומסרב להתחיל ללמוד, אין זו רק בעיה משמעתית – זהו חסר ערכי.

מחקרם של שגיא-שוורץ, אביעזר, ג’יני ומרק (2014) מראה כי “הקשר החיובי עם המורה משמש עבור הילד ‘בסיס בטוח’ להתמודדות עם אתגרי בית הספר”. אבל בסיס כזה אינו יכול להתקיים כשהתלמיד מערער שוב ושוב על עצם היותו תלמיד. התעקשותה של המורה להזכיר לו להתארגן היא לא ויכוח אישי אלא ניסיון להחזיר אותו למקום שמאפשר למידה.

גם מסורתנו היהודית מדגישה את ההדדיות. הרב צבי א’ סלושץ כתב כי “יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך” (1999). אם המורה מצווה לראות את התלמיד כבן ערך, על אחת כמה וכמה שהתלמיד מחויב להכיר במורה כסמכות ולכבד את המסגרת. ההכרה הזו מתחילה במעשים הקטנים: להגיע בזמן, לפתוח מחברת, להקשיב.

להורים יש כאן אחריות מרכזית. כאשר ילד מתייחס ללימודים כאל בחירה אקראית ולא כאל מחויבות, זו קריאה לבדק בית. ההתעקשות על שעת שינה, על התארגנות בוקר ועל יחס מכבד לדמויות סמכות היא לא גחמה הורית – היא חינוך לחיים.

תקשורת מכבדת אינה רק לדבר יפה. היא כוללת עמידה בזמנים, אחריות בסיסית והתייחסות רצינית לתפקידך כתלמיד. כבוד אמיתי אינו מתחיל כשהמורה מוותרת, אלא כשהתלמיד בוחר להיות תלמיד. החוויה של להיות תלמיד איננה רק עניין של ציונים או משמעת – היא תחושת שייכות, ערך עצמי ויכולת לראות בזולת שותף לדרך.

משפחה מגיעה לקליניקה : "הילד עולה בשנה הבאה לתיכון, הקשיים מעכבים אותו מהצלחה, הקשיים הם לא רק אקדמיים, הקשיים מקרינים לקשיים חברתיים ומשפחתיים". לאחר ניתוח התנהגות מקיף ומעמיק במסגרת הביתית והחינוכית, עולה שמדובר בילד מחונך היטב, עם ראיה מרחבית מושכלת ומציאותית, אך חוסנו הנפשי לוקה בחסר, שהרי אובחן עם קשיים אקדמיים וחברתיים בגיל מאוד צעיר.

הורים יקרים, אין אדם זולתכם שיודע  כי קיים קושי בהתנהגות של ילדכם. אתם לא צריכים אבחון ולא מורה שיאמר לכם מה הקושי. אתם צריכים הכוונה והדרכה, כיצד להתגבר על הקושי ולהביא אתכם ואת ילדכם להצלחה משמעותית.

כשילד נולד ההורה מתחייב לעטוף את הילד באהבה, שלא יחסר לו מאום. ההתחייבות היא להביא את הילד להיות בוגר אחראי, עצמאי ומשמעותי. כשאנחנו רוצים לרכב על אופניים חשוב לנו לדעת לדווש ולשמור על איזון נכון בזמן הרכיבה. כך גם בחיים, שמירה על איזון ועבודה קשה.

האם אתם כהורים מכבדים את המילה שלכם? האם אתם עושים את שאמרתם שתעשו? כל הסטנדרטים והיכולות שלנו כהורים חשופים בפני ילדינו והם אלה שממתינים להם בארגז הכלים שאתם מעניקים להם להמשך חייהם (אולמן, א. 2017). אתם אלה שמחזיקים במפתח ולכם יש את ההשפעה הגדולה ביותר על מצבכם כהורים ועל מצבם של הילדים שהבאתם לעולם.

מה טוב יותר לילדים, הורים עם מוטיבציה או הורים עייפים? הורים שחיים בתשוקה או הורים "שאין להם כוח"? ברמה הרוחנית קשיים הם מכשול ששם לנו היקום כדי שנתעלה עליו. כי לכולנו יש את היכולת. המבחן הוא הרצונות שלנו והמוכנות לשלם את המחיר. ברגע שנתעלה מעל הקושי – אנחנו מנצחים, לכולנו יש קשיים. ההבדל הוא בין אלה שמוותרים לאלה שמתעקשים, שמתאמצים לטפס למעלה. בין אלה שמאמינים שמחשבה יוצרת מציאות, שניתן לדמיין את קו הסיום ולעשות להגיע אליו, לבין אלה שבוחרים לראות ש"אין מה לעשות, אנחנו לא שולטים בעולם", אחד הכלים החשובים שנוריש לילדנו הוא "לעולם חוסן". תמיד יש לנו את היכולת לעשות למען עתיד טוב יותר. לחיים טובים יותר. בערבות הדדית, בחברות אמת, באמונה שבאנו לעולם כדי לעשות ולהיות משמעותיים. אנחנו לא רוצים ללכת במקום, ההליכה על הליכון היא לחיזוק הגוף. למען חיזוק הנפש עלינו לצאת מהמעגל המוכר והידוע ולהפליג למחוזות שלא היינו בהם. להתקדם ולכבוש יעדים שיעצימו אותנו. הורה שאומר לילדו: "אני מבין שקשה לך, אני איתך לעשות את התהליך למען ההצלחה", הוא ההורה שעוטף את ילדו באהבה ובאמונה ש"הכל קטן עלינו".

הגענו לחישובים ושיקולים להערכת התלמידים במחצית. מדוע חשוב לנו להיערך להגשת הערכות במחצית? אנו שואלים את אותה שאלה, כשאנו יורדים לחדר ההלבשה במחצית של משחק כדורסל, או משחק כדורגל. הרי בכל תחום של עשייה אנו עוצרים בשלב מסויים, לבחון את שנעשה ולחשב מסלול לעשייה בהמשך למען השגת המטרה.
לכל אדם יש היסטוריה ארוכה של הצגת דפוסי התנהגות אנרגטיים וחיוניים. כך שלפני כל פרויקט חדש אנו יוצאים עם ידע קודם ועם תובנות למען השגת המטרה. עם זאת, גם המאמן הדגול ביותר לא יכול לצפות בדיוק מה יקרה על המגרש כשיתנהל המשחק עצמו. בזמן שריקת המחצית ממהרים השחקנים לשמוע את דברי המאמן, שצפה מן הצד במשך המחצית והגיע לתובנות שלא צפה אותן מבעוד מועד.
בדיוק כך, המורה שמבקש לפגוש את ההורים והתלמיד/ה במחצית. התכנים החדשים (תחומי העניין החדשים בתחומי הדעת המוכרים), המבנה החדש (מיקום הכיתה והמושב), הדמויות החדשות שפגש (מורים חדשים), כל אלו מהווים גורמים המשפיעים על ההתהוות החדשה במחצית. התוצרים ההתנהגותיים והאקדמיים של התלמיד/ה מהווים נקודות חשובות להבניית המסלול בהמשך, למען השגת מטרת ההצלחה הכוללת והרווחה הנפשית שלהם. אל לנו לחשוש שמא נצטייר שמשעממים אם נתעלם לרגע מההתנהגות המניפולטיבית וחיפוש תשומת הלב של הילדים. הרי ברור לנו שכל תלמיד/ה זקוקים ליחס אישי על מנת לתת את המיטב שלהם להצלחה. חשוב להבהיר שהמטרה איננה לנטוש את ההתנהגויות הללו, אלא להשתמש בהן בצורה יעילה יותר ולפתח בעבורם דרכים חדשות ומועילות יותר על מנת לזכות בהערכה, בהכרה ובאישור לעשייה המשמעותית שלהם מצד כל הסובבים אותם, הן במסגרת הביתית והן במסגרת החינוכית. חשוב להכיר ולהוקיר את חיפוש אותם אישורים בגישה חיובית, שמעידה שלאדם אכפת מה האנשים האחרים חושבים ומרגישים על העשייה שלו.
גיבוש "ערך עצמי" התלוי באישור ובהערכה של אחרים יכול למנוע בידול אישי ולהוביל למיזוג בין הזהות העצמית של הפרט לבין הדעות של האחרים. יתרה מהערכה התנהגותית ו/או אקדמית מצד המורה, חשוב לתת את הדעת על הערכת החברים, שדעתם עלינו, משמעותית בעבורנו. מיהו החבר שהערכתו תעצים אותנו? האם יש לתת גם את הדעת לחבר, שלא ימצא בעשייה שלנו את המיטב ויגרום לנו לחוש כשלון, אי הצלחה, אכזבה? האם המורה שלא מוצא את המילים הנכונות לשקף את הנקודות שבהם יש לשפר, במטרה ליצור שינוי, יהווה מכשול להצלחה של התלמיד/ה?
הגדרה מחדש של מושג השינוי, כדבר שנמצא על רצף ושיחה על השפעתם של שינויים קטנים על איכות החיים, איכות הלמידה, איכות העשייה יכולים לעורר בילד מוטיבציה והבנה שגם שינוי קטן יכול להיות נפלא וראוי לציון. שיחה וחישובי המסלול מחדש להמשך הדרך, נכונים בכל תחום ועניין, עשו זאת באהבה.