תגית: משימות

תלמיד כתה ז' אמר לי השבוע "את לא מבינה אין לי זמן להכין שעורים". אמרתי לו "אתה לא מתאר לעצמך עד כמה אני מבינה שאתה לא מתכנן נכון את הזמן שלך". נכנסנו לכיתה, סגרנו את חוברת המתמטיקה וסיפרתי לילדים על ההרצאה בנושא "תכנון זמן יעיל".
המרצה הוציא מתחת לשולחן מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: "האם מלא המיכל?" כולם השיבו "אכן". המרצה המתין מספר שניות והוסיף: "האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים את מבטו המרצה הזקן אל הקהל ושאל "האם מלא המיכל?" עתה התחילו להבין מאזיניו המבריקים את כוונתו. אחד מהם השיב: "כנראה שלא!". "נכון" ענה המרצה הזקן. חזר והתכופף והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם מלא המיכל?" הפעם ללא היסוס ובמקהלה, השיבו התלמידים המחוננים: "לא!" "נכון" השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי היוקרה והעוצמה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.
אנו למדים שככל שנראה לנו היום גדוש בהתחייבויות, אם באמת נתאמץ תמיד ניתן להוסיף זמן למטלות נוספות. ועוד שאם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כולם אחר כך". השאלות שעומדות כרגע לדיון היא מהן האבנים הגדולות בחייכם? המשפחה? חברים? לימודים? הגשמת חלומותיכם?
בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת במסרים שאמא שלי העבירה אלי במשך שנים, תמיד אמרה לי "קודם תעשי את החובות שלך ואז תראי כיצד את פתאום יש זמן למלא זכויות. והרווחה הנפשית של "הספקתי גם וגם" ממלא את הלב בתחושות של גאווה, ערך עצמי ואושר עילאי".
כל ילד/ה חילקו את הדף לשניים וכתבו בצד אחד את החובות באדום ובצד השני את הזכויות, הבחירות בצבע ירוק. אין ספק שנחשפו לכך שהחובות הן שליש מהבחירות שלנו להנאה ולמען הנפש שלנו. כובד המשקל שאנו נותנים לאותם חובות הוא כאבנים הגדולות, אך ברגע שנכניס את החובות לפרופורציה ונכיר ביכולת שלנו לבצע אותן על הצד הטוב ביותר ומיד לעבור לבחירות שלנו, נבין שהכל קטן עלינו.
הילדים חזרו הביתה שיתפו את ההורים. ההורים התקשרו אלי ואמרו שגם הם לקחו דף ועט, כתבו את הדברים והרגישו שחייבים לשתף אותי שאכן פתאום יש אויר לנשימה.. אפשר למלא את החובות ולחוות גם משפחה וחברים.

פגשתי השבוע משפחה: אבא אמא ושלושה ילדים בני 8, 12 ו-15. ההורים מספרים שיש להם ילדים טובים ושקטים. במסגרת החינוכית והבלתי פורמלית תמיד יש "טענות" שהם לא שותפים בעשייה חברתית ולא במשימות אישיות.
מראיון עם ההורים עלה שהאבא עובד במפעל והאמא מנקה בתים. האבא למד בבית ספר תיכון, סיים כתה י' והאם נשרה מהלימודים בסיום כתה ח' בבית ספר יסודי. להורים אין חברים. אבא מגיע מהעבודה בסביבות חמש אחר הצהרים. אמא לא עובדת כל יום כי בבית מנקה, מבשלת ומכבסת. מהילדים נדרש אבא: "שילכו לבית ספר. באים הביתה אוכלים ולחדר שלהם". אמא: "לא צריך כלום רק שיהיו בריאים".
תחושת מסוגלות גבוהה מחייבת ניסיון בהתגברות על מכשולים באמצעות מאמץ עיקש ומתמשך. כשאנחנו נשארים באזור הנוחות ללא אתגרים ודרישה להטיב, להגשים חלומות, לא מתאפשרת תחושת מסוגלות וכשאין אותה אנחנו נמנעים מלהיכנס לעשייה משמעותית שתאפשר הצלחה ותביא עימה אושר ושמחת חיים. אותה שמחת חיים מדרבנת אותנו לעשייה נוספת ומאתגרת עוד יותר.
על מנת שילדנו יגיעו לאותה תחושת מסוגלות וירצו להיות "נוכחים" במובן המעשי של המילה, שותפים ומעורבים חברתית, עלינו לעשות מספר צעדים חשובים בחיינו. נתחיל בבית. בסביבה הבטוחה של הילדים. כל ילד מקבל בין 2 משימות עד ארבע משימות שבועיות בעשייה הביתית. למשל: ביום שני שטיפת כלים וביום רביעי לטאטא את הבית. ההתנסות המוצלחת בביצוע המשימות מביאה לרווחה נפשית והכרה במחויבות לתא המשפחתי.
מודלינג. מן הראוי שהילדים יצפו בהתנסות מוצלחת של ההורים. של אחרים סביבם, דומים או משמעותיים להם. כשילדים רואים שהורים מתרועעים, מתקשרים, שותפים בעשייה, הם לומדים להיות חלק. האבא שמגיע הביתה. נח חצי שעה ושותף בעשייה בבית. עורך שולחן לארוחת ערב. משתף בעשייה בעבודה. האמא מספרת על פגישה עם חברות, שיחה עם שכנות.
השיחה עם הילדים שמתנהלת בכל ערב לפני או אחרי ארוחת הערב, מציפה הצלחות והוקרות על עשייה משמעותית נכונה להגברת תחושת המסוגלות. כמובן הערכה ראלית של יכולת/כשרון והכוונה ליום המחרת "רועי, איזה יופי ששחקת עם דני בהפסקה, גם מחר תצא מהכיתה, יהיה יום יפה, תחשוב עם מי ואיפה אפשר לשחק". "שירה, וואו כמה כיף לשמוע שהשתתפת בשיעור היסטוריה, תקראי את הפרק עכשיו לפני השינה ותפתיעי את המורה שלך מחר, מה את אומרת?"
העצמה מתקיימת על עוררות רגשית/פסיכולוגית. כשאנחנו ההורים/הצוות החינוכי רגועים ובטוחים בעשייה שלנו אנו חווים חוויה של שליטה ברמה הפסיכולוגית ותפיסת המסוגלות העצמית שלנו עולה. בעלי מסוגלות עצמית גבוהה תופסים מצב של עוררות כאנרגיה חיובית וכמקדמת ביצועים.

הגיע אלי לקליניקה נער כבן 12 מלווה באמו. האמא אמרה לי הילד לא מסוגל לחשוב בכלל לגשת למבחן. הנער יושב כפות הידיים בין הרגליים ואומר: "תגידי לה שאני לא עושה את עצמי. היא לא מבינה שכשאני יודע שיש מבחן כל הגוף שלי רועד". כן. גוף ונפש אחד הם. כשאנו מרגישים, הגוף מגיב. אין ספק שכשאנחנו בחרדה הגוף מגיב. אנחנו מזיעים, לעיתים מרגישים כאב חד בבטן, רעד בחזה. כל אחד יכול לחוש את הרגש בגופו אחרת מחברו.
עלינו להבין שהחרדה שאנו חשים מגיעה מהמחשבה על… איך אמר הילד? "מלחשוב על". אנחנו מפחדים מהחרדה. אנחנו לא מפחדים מהדף מבחן. מהישיבה ליד השולחן עליו מונח הדף. גם לא מהכניסה לכיתה בה אני לומד.. כי את כל זה אני חווה גם בשיעור שפה, כשמגישים דף לעבודה עצמית ובמקרים הללו אין חרדה. אנחנו מפחדים מלחוות את החרדה.
הפסיכולוגיה ההתנהגותית מבקשת מאיתנו להכיר בעצם קיומה של החרדה ולנסות למצוא דרכים למגר את דפוס ההתנהגות הבא לביטוי בזמן שהמבחן מוגש לשולחן. בדרך כלל מדובר בהימנעות, בריחה, דפוסים שניתנים לשינויי בשיטות שונות. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית תעסוק בחרדה ברמה של להבין מאיפה היא נובעת. היכן קיימים בהיסטוריה של אותו חרד תמונות מהעבר שמביאות אותו לעסוק בחרדה ולראות אותה מקרוב, לחיות לצידה. אני מדברת על לעלות מדרגה. ובואו נפרק את הסיטואציה ונכיר בתסריט כולו, מרגע השמע הגונג בו מודיעים שיש מבחן ועד לקבלת הציון.
חייבים להבין שהחרדה קולעת אותנו למצב של קיפאון, דריכה במקום ולא מאפשרת לנו להצליח. הרי ההתקדמות שלנו תלויה במבחן המציאות יום יום, שעה שעה. החרדה לוקחת מאיתנו את היכולת להצליח. להיות חופשיים במסלול חיינו.
חשוב שנכיר בתחושת החרדה, מכיוון שזו במקרים רבים מגנה עלינו מפני אסון. מאידך, חשוב שנבין שהחרדה מונעת מאיתנו להצליח. כשאנחנו חולמים שאיבדנו פלאפון. תשאל אותנו פותרת החלומות, מהו פלאפון בשבילך? מה תרגיש שתאבד תקשורת עם הסביבה? מה יקרה כשלא תוכל לשתף או לדווח על משהו שקרה לך? בדיוק אותו דבר נעשה עם החרדה.
במקרה שלנו נתייחס למבחן. מהו המבחן הזה בשבילך? מה אתה לומד במקצוע הזה? מה חשוב לך במקצוע הזה? למה חשוב לך להיות תלמיד? מהי ההצלחה בשבילך? מה אתה יכול לעשות למען ההצלחה שלך? מה אתה עושה בשיעורים? כשנפרק את ההוויה של החרדה. כשנכיר עמוק יותר את עצמנו מול אותה הוויה, נצליח לאהוב את החרדה. להבין שלבנו שם. שהמקום הזה שבו מופיע החרדה, חשוב לנו להצלחה במיקום הדימוי העצמי שלנו. אותו תחום מהווה אתגר לחוסן הנפשי שלנו.
אפשר לעשות כמה מבחנים בבית. במחשב. אחר כך בעלפה. אחר כך להדפיס ולמלא את המשימות בדף. לעצמנו בבית. לתת לעצמנו ציון. אחרי אימון לקחת את הדף ולתת לאמא לבדוק. ושהיא תתן ציון. אולי לשבת עם חבר. כל אחד ממלא דף אחר ואחד בודק לשני ונותנים ציונים. החשיפה אל מול החרדה, תוריד את מפלס החרדה ותביא אותנו לעשייה. לראות בתחושת הפחד, מקום לחשיבה יתרה, לעשייה יתרה.