תגית: משמעות

מבחינה נוירופסיכולוגית, מערכת התגמול החברתית אצל מתבגרים רגישה במיוחד. האישור המיידי, השייכות, הדרמה — מפעילים מנגנוני דופמין חזקים. לעומת זאת, למידה עמוקה מתגמלת באיחור ודורשת דחיית סיפוקים.  חינוך הוא הרחבת תחושת הזמן. המתבגר חי ב"כאן ועכשיו" טעון רגשית. לימודי ליבה פונים ל"אני העתידי". המעבר הזה — מתודעה רגעית לתודעה נרטיבית — הוא קפיצה התפתחותית.

אפשר לנסח זאת כך: בגרות היא היכולת לפרוס אנרגיה על פני זמן. כאשר ורנר הייזנברג ניסח את עקרון האי־ודאות, הוא לא חשב על כיתות לימוד או על בני נוער טרודים חברתית. ובכל זאת, הקשר שבין אנרגיה לזמן מציע תובנה עמוקה גם לשדה החינוכי. בפיזיקה הקוונטית, ככל שתהליך מתרחש בפרק זמן קצר יותר, כך אי־הוודאות באנרגיה שלו גדולה יותר. יש התפרצויות. לעומת זאת, תהליכים ארוכי טווח דורשים יציבות ואיזון.

גם אצל בני נוער אנו פוגשים את המתח הזה מדי יום. גיל ההתבגרות מאופיין בפרצי אנרגיה רגשית: התלהבות עזה, דרמות חברתיות, השקעה מטורפת ערב מבחן, החלטות דרמטיות לשינוי מיידי. האנרגיה גבוהה, אך היא נוטה להיות רגעית. הישגים בלימודי ליבה – שליטה בשפה, במתמטיקה, במדעים – אינם נבנים מהתפרצויות. הם תוצר של השקעה עקבית, לעיתים שקטה ואפילו מונוטונית.

מבחינה פסיכולוגית, המוח המתבגר רגיש במיוחד לריגוש חברתי. אישור, שייכות ותגובות מיידיות מפעילים בעוצמה את מנגנוני התגמול. לעומת זאת, למידה עמוקה מתגמלת באיחור. כאשר עולמם החברתי של בני הנוער סוער, האנרגיה הרגשית שלהם מתפזרת לפרקים קצרים ועוצמתיים, והמרחב הפנימי הנדרש להתמדה מצטמצם. הבעיה איננה חוסר יכולת, אלא חלוקת אנרגיה.

כאן מתגלה גם ממד פילוסופי. העולם החברתי של הנער או הנערה נחווה כ"כאן ועכשיו" מוחלט. לעומת זאת, לימודי הליבה פונים אל ה"אני העתידי": מי אהיה? אילו אפשרויות ייפתחו בפניי? המעבר מתודעה רגעית לתודעה מתמשכת הוא אתגר התפתחותי עמוק. חינוך אמיתי איננו רק הקניית ידע, אלא הרחבת תחושת הזמן של האדם – היכולת לראות את עצמו כסיפור שנבנה לאורך שנים.

לכן, אם אנו מבקשים לקדם בני נוער אקדמית מבלי להתעלם מעולמם החברתי, אין טעם להילחם באנרגיה שלהם. נכון יותר לתעל אותה, לשלב למידה בשיתופיות, לבנות הרגלים קטנים ועקביים, ולדבר בגלוי על עתיד, זהות ומשמעות. בין אנרגיה לזמן יש מתח טבעי; תפקידנו אינו לבטל אותו, אלא ללמד כיצד לפרוש אנרגיה אנושית בעוצמה נכונה לאורך זמן חיים שלם.

אם מערכת חינוכית מנסה להתחרות בריגוש חברתי — היא תפסיד. אם היא דורשת דחיית סיפוקים בלי להסביר משמעות — היא תיתקל בהתנגדות. אבל אם היא עוזרת למתבגר לראות את חייו כפרויקט ארוך טווח — היא בונה אדם. המתח בין אנרגיה לזמן הוא לא בעיה. הוא תנאי אנושי בסיסי. השאלה היא האם אנחנו מלמדים צעירים לשרוף אנרגיה — או להשקיע אותה.

חג החנוכה מזמין אותנו מדי שנה להתבונן באור. לא רק באור הנרות שבחלון, אלא באור הפנימי – זה שמחזיק את החיים עצמם. כאשר אנו מתבוננים באור דרך האנתרופוסופיה, נפתחת בפנינו הבנה עמוקה על האדם ועל הילד הגדל בתוכנו.

לפי רודולף שטיינר, האדם מורכב מארבעה גופים: הגוף הפיזי, הגוף האתרי – גוף החיים, הגוף האסטרלי – עולם הנפש והרגש, והגוף הרוחני – האגו. מה שמבדיל בין גוף חי לגוף מת איננו החומר, אלא הכוחות הפועלים בו: האנרגיה, החיות, האור – הלהבה של החיים. זהו הגוף האתרי.

שטיינר מדגיש כי הגוף האתרי פעיל במיוחד בילדות: הוא נוכח בתהליכי הצמיחה, הלמידה והיווצרות ההרגלים. הגוף האתרי מושפע עמוקות ממראות, מדוגמא אישית, ומסביבה שמכירה בכבוד הילד ובכוחות החיים שבו. וכל מה שפועל דרך דימויים חיים ולא דרך הסברים שכלתניים בלבד.

בגיל ההתבגרות מתרחש שינוי חשוב: אנו מבקשים להביא אל עולמו של המתבגר תכנים שיש להם משמעות פנימית וערך מוסרי, כאלה שיוכל לכוון אליהם את עצמו מבפנים. אנרגיות החיים של המתבגר מתפתחות דרך מה שהוא רואה בעולם הממשי, ודרך מה שהוא תופס ברוחו.

וכאן נכנס אור החנוכה. ההתבוננות בלהבת הנר – החיה, הרועדת, המתמידה – היא הזדמנות חינוכית עמוקה. זה הזמן להעצים אצל הילד והמתבגר את התיאור המוחשי והציורי של הלהבה בחייו שלו: מה מדליק אותי? מה מזין את האור שבי? מה עלול לכבות אותו? ראייה זו – בעיניים וברוח – היא אמצעי חינוכי מדויק לגיל ההתבגרות. משום כך, ההורה נקרא לראות עצמו גם כמורה אישי: כזה שמעורר בצעירים לא רק כוחות אינטלקטואליים, אלא גם כוחות מוסריים, פנימיים, אנושיים.

כפי שכבר כתבתי בטורים קודמים: בשנות החיים הראשונות מילות הקסם של החינוך הן דוגמה וחיקוי. בגיל ההתבגרות מילות הקסם הן סמכות ודרישה. מה שהילד רואה באופן ישיר במבוגרים המחנכים אותו – חייב להפוך עבורו לסמכות טבעית, כזו שאינה נכפית אלא מתקבלת מתוך אמון.

החנוכייה עצמה מלמדת אותנו זאת: השמש הוא המורה. הוא זה שמדליק את האש. אך הלהבה תלויה גם בחומר הנר – באיכותו, במוכנותו לקבל את האור. כך נוצר שיתוף פעולה עמוק בין ההורים, שהורישו חיים ו־DNA, לבין המחנכים, שמתווים דרך של למידה ושל חיים מלאי משמעות. ובימים אלה, לאור הנרות, אולי נוכל לשאול את עצמנו:  איזה אור אני מדליק בילדיי?  ואיזה אור אני מוכן להמשיך ולהזין גם בתוכי.  חג חנוכה של אור וחיים.

אמונת יסוד אינה מוכחת מחקרית שהיא האמת האחת, המציאות הקיימת. אנחנו מה שאנחנו עושים שוב ושוב. הצטיינות אינה פעולה אלא הרגל (אריסטו). ילדים רבים נמנעים מלהתמודד עם הקשיים ולמבוגרים האחראים את הסבלנות להוביל חינוך לעשייה משמעותית.

הסיפורים הפנימיים של כל אדם, בונים את ההרגלים שלנו המצטברים לכדי האופי הייחודי לנו. עצים ואבנים לא יכולים להשתנות. אנחנו – כן. כשהמחשבות שלנו משתנות – אנחנו משתנים. כדי לשנות מחשבה של ילד, המאמין באמונת היסוד שלו ש"אני לא יודע כלום במתמטיקה", חשוב שנשקף לו כמה הוא כן יודע. נחזק את ההכרה במה אני כן יודע. כשאני מצליח פעם ועוד פעם, אני מבין שכן, גם את מה שאני יודע היום, לא ידעתי אתמול. למדתי  והצלחתי. הכיוון להטמיע הרגל לא להתייאש וללמוד מטעויות.

העדר כיוון הוא שודד החיים הגדול ביותר. ילדים צעירים הם שיא האפקטיביות. הם יודעים בכל רגע נתון מה הם רוצים ומרוכזים בהשגת כל מטרותיהם. כשאני אומרת לתלמידים שלי שיש לנו מטרה "להגיע לממוצע כיתתי  80". המטרה מקדשת את התהליך הלימודי. מביאים ציוד, מגיעים בזמן, עובדים בטרוף בשיעור, בזוגות ושלשות ומגיעים לשעות פרטניות. מסיבת חטיפים כגמול שעבודה הקשה שעוטפת את הפן החינוכי, החברתי והלימודי.

חשוב שנזכור שהפחד מסמן את הגבולות שלנו כאנשים וכקבוצות. פחד הוא דבר טבעי. מי שלא מפחד כלל – לוקה בהבנת המציאות. מנגנון פריצת הגבולות ממוקם מעבר לפחד. היכולת שלנו למגר את הפחד, רק בכוח האמונה. לעשות כדי לשנות את אמונות היסוד שלנו "שלא נצליח", "שאנחנו לא יודעים ולא נדע". כשהרצון שלנו מגובש סביב מטרה, יש לנו אנרגיה גבוהה, משמעות ותוחלת. אנשים שיודעים מה הם רוצים, מסוגלים להזיז הרים. אני תמיד מדגישה בפני התלמידים והמטופלים שלי שיש הבדל בין ידע והשכלה לתודעה.

השכלה היא ידע כללי שאדם רוכש במהלך חייו על ידי למידה. ידע זה כולל זכירה של עובדות מתחומי דעת שונים. ידע הוא מידע צבור אשר מצוי ברשותה של ישות בעלת תודעה. כך שאדם ללא תודעה לא יכול לצבור השכלה וידע. התודעה מאפשרת קיום ייחודי של רצונות, תפיסות, מחשבות ורגשות. התודעה היא הסיפורים הפנימיים שבזכותם נבנה את אמונות היסוד שלנו ולכן להורים ולצוות החינוכי יש מקום יקר וחשוב בהבנייתם של אמונות היסוד אצל הילדים. זו מלאכתכם שלא תעשה בידי אחרים.

משפחה מגיעה לקליניקה : "הילד עולה בשנה הבאה לתיכון, הקשיים מעכבים אותו מהצלחה, הקשיים הם לא רק אקדמיים, הקשיים מקרינים לקשיים חברתיים ומשפחתיים". לאחר ניתוח התנהגות מקיף ומעמיק במסגרת הביתית והחינוכית, עולה שמדובר בילד מחונך היטב, עם ראיה מרחבית מושכלת ומציאותית, אך חוסנו הנפשי לוקה בחסר, שהרי אובחן עם קשיים אקדמיים וחברתיים בגיל מאוד צעיר.

הורים יקרים, אין אדם זולתכם שיודע  כי קיים קושי בהתנהגות של ילדכם. אתם לא צריכים אבחון ולא מורה שיאמר לכם מה הקושי. אתם צריכים הכוונה והדרכה, כיצד להתגבר על הקושי ולהביא אתכם ואת ילדכם להצלחה משמעותית.

כשילד נולד ההורה מתחייב לעטוף את הילד באהבה, שלא יחסר לו מאום. ההתחייבות היא להביא את הילד להיות בוגר אחראי, עצמאי ומשמעותי. כשאנחנו רוצים לרכב על אופניים חשוב לנו לדעת לדווש ולשמור על איזון נכון בזמן הרכיבה. כך גם בחיים, שמירה על איזון ועבודה קשה.

האם אתם כהורים מכבדים את המילה שלכם? האם אתם עושים את שאמרתם שתעשו? כל הסטנדרטים והיכולות שלנו כהורים חשופים בפני ילדינו והם אלה שממתינים להם בארגז הכלים שאתם מעניקים להם להמשך חייהם (אולמן, א. 2017). אתם אלה שמחזיקים במפתח ולכם יש את ההשפעה הגדולה ביותר על מצבכם כהורים ועל מצבם של הילדים שהבאתם לעולם.

מה טוב יותר לילדים, הורים עם מוטיבציה או הורים עייפים? הורים שחיים בתשוקה או הורים "שאין להם כוח"? ברמה הרוחנית קשיים הם מכשול ששם לנו היקום כדי שנתעלה עליו. כי לכולנו יש את היכולת. המבחן הוא הרצונות שלנו והמוכנות לשלם את המחיר. ברגע שנתעלה מעל הקושי – אנחנו מנצחים, לכולנו יש קשיים. ההבדל הוא בין אלה שמוותרים לאלה שמתעקשים, שמתאמצים לטפס למעלה. בין אלה שמאמינים שמחשבה יוצרת מציאות, שניתן לדמיין את קו הסיום ולעשות להגיע אליו, לבין אלה שבוחרים לראות ש"אין מה לעשות, אנחנו לא שולטים בעולם", אחד הכלים החשובים שנוריש לילדנו הוא "לעולם חוסן". תמיד יש לנו את היכולת לעשות למען עתיד טוב יותר. לחיים טובים יותר. בערבות הדדית, בחברות אמת, באמונה שבאנו לעולם כדי לעשות ולהיות משמעותיים. אנחנו לא רוצים ללכת במקום, ההליכה על הליכון היא לחיזוק הגוף. למען חיזוק הנפש עלינו לצאת מהמעגל המוכר והידוע ולהפליג למחוזות שלא היינו בהם. להתקדם ולכבוש יעדים שיעצימו אותנו. הורה שאומר לילדו: "אני מבין שקשה לך, אני איתך לעשות את התהליך למען ההצלחה", הוא ההורה שעוטף את ילדו באהבה ובאמונה ש"הכל קטן עלינו".

סיום שנה. תעודות. בויקפדיה נמצא שתעודה היא מסמך המופק במסגרת החינוך הפורמלי, אשר בו מפורטים ציוני התלמיד במקצועות הלימוד השונים ואופן התנהגותו במהלך הלימודים. האם התעודה של התלמיד באמת משקפת את רמת ההבנה והשליטה שלו בחומר הנלמד? האם התעודה מאפשרת להורה להבין בדיוק מה מצב הילד במסגרת החינוכית? שאלה פולשנית יותר תהא, האם ההורה מבין שחשוב שיכיר וידע את המצב האולטימטיבי והאמיתי ביותר של הילד?

ילד שלא קיבל ציון גבוה או תעודת הצטיינות ונמצא בתסכול כי לא קיבל, האם יהיה נכון להתקשר למורה ולאמר זאת וללחוץ על המורה שינפיק לאלתר תעודת הצטיינות, כי הילד מתוסכל? מה הגישה החינוכית אומרת לנו? כיצד נתרום לחוסנו הנפשי של הילד ונפסיק להכיל ולרצות את הדחפים שמקבעים את הילד באזור הנוחות ולא מאפשרים לו צמיחה? הבן שלי תמיד אמר ש"אם אתה מדווש באופניים בקלות והרכיבה קלה לך, זה אומר שאתה לא בעלייה".

חשוב לסייע לילד להתמודד בצורה מסתגלת עם רגשות מעוררי מצוקה. ילדים שגדלו בסביבות מעוותות רגשית או בלתי מתקפות, אין להם ניסיון שיכול להיות משענת לעמידה ברגשות קשים ולהתמודדות עמם ובוודאי שאין להם שום ידע איך להחלים מהם ביעילות. היעדר מיומנויות התמודדות מנציח א הפחדים מן ההשלכות של חווית הרגשות ואיתה פחדים מן המשמעות של עצם קיומם מלכתחילה. חשוב להיות קשובים אמפתיים ורק לאחר מכן להציג אופציות תפקודיות יותר ולעודד להשתמש בהם.

במשך החופש הגדול, כשלא עוסקים במיומנויות בתחום האקדמיה, זה הזמן לצבור הצלחה במיומנויות התנהגותיות שמסייעות לנו להצליח בכל תחום ועניין. כמו עמידה בזמנים, הבאת ציוד מלא לשם מילוי משימות באופן שיאפשר לנו לחוש הצלחה. זה הזמן לכתוב תוכנית לחודשיים הבאים, שכוללת נופש ומלא חוויות וביניהם משימות לשיתוף פעולה בארגון הבית, סיוע לסבא וסבתא, עבודות הגינה וכל שרק אפשר. בכל יום, שבוע ואולי חודש להעניק תעודה – דף ובו מילות הוקרה על עשייה. מה כדאי לשמר ומה כדאי לשפר. ואולי אפילו להעניק תעודת הצטיינות למי שבאמת מילא את כל המשימות באופן שראוי לשבח. אפשר גם להציע לילדים שההורים גם שותפים. גם הילדים יכולים לתת תעודת הצטיינות להורים.

כך התעודה בעלת תוקף ומשמעות לעשייה שמתבצעת לאחר תכנון מוקדם. אפשר לשדרג ושבמקביל גם כל אחד ייתן לעצמו תעודה. הוקרה עצמית על אכפתיות, רצינות, השקעה והתמדה. שיהיה לכולנו חופש נפלא.

ההורות אינה רק תוצר ביולוגי. היום להיות הורה זה מקצוע הדורש הכשרה. החינוך מתאפשר אם קיימת סמכות הורית. בשיטה ובגישה שבה ההורים בוחרים לקחת אחריות ולהיות הורים. שני הקודקודים נוספים של משולש יחסי הגומלין, הם הילד והמורה. על פי משולש זה הילד נשען על המורה וההורה. ההורה והמורה אמונים על חינוכו של הילד. להם מטרה משותפת. המורה באמצעות הידע המקצועי, ההורים בהכרתם הטובה והבסיסית את הילד וכמובן את עצמם. בספרי "גלגולו של חינוך" אני מאפשרת להכיר מלפני ומלפנים את כובד המשקל וההשפעה של חינוך ההורים מביתם, על חינוך ילדיהם. ההכרות של המורים עם ההורים היא חובה.
הכרות שכזו מתקיימת בפגישת ההכרות טרם פתיחת שנת הלימודים. שיחות ההורים שמתקיימות במסגרת בית הספר, אותם ימים שנקבעים על ידי ההנהלה, אינם מהווים זמן להכרות עם ההורים. בשיחות ההורים אנו ממוקדים בבניית תוכנית עבודה להצלחתו והרווחתו של הילד. יושבים עם דף, שמהווה הסכם עבודה בין התלמיד, ההורה והמורה. אכן כך, המורה הוא התומך האחראי לביצוע ההסכם. בהסכם חשוב שייכתב באופן ברור מהם הגדרות העשייה המתבקשות מכל אחד מהקודקודים למען הצלחת התלמיד.
המטרה של שכתוב הדברים איננה לעוות או להחליף את המציאות המתקיימת מדי שיעור. חשוב מאוד להיות אותנטים ולשקף באופן הכי טהור את מצבו של התלמיד במטרה לתקן את האמונות הלא תפקודיות, לספק חוויות מתקנות ולעורר רגשות שהתלמיד נמנע מהם או הדחיק אותם. שכתוב הדברים הם העימות של התלמיד וההורה עם המציאות וכך מבינים את מה שהיה חסר ומה צריך שיהיה.
שאלה ראשונה שנשאל התלמיד "כיצד תתבטא עבורך ההצלחה שלך?". כמה חשוב להכיר את ההצלחה של הילד. תופתעו כמה ילדים בכלל לא חושבים שהציון הוא זה שישקף את ההצלחה שלהם. רובם הגדול כתב "להבין את החומר ולעבוד לבד".
יש לתקן את דרכם של ההורים או לדאוג שהילד ינהל שיחה בונה עם ההורים, כדי שיבינו שההתעניינות בתחושת ההצלחה ובתהליך שמבקש הילד לעבוד, חשובה מאוד לחוסן הנפשי של הילד. חשוב לבחון שלא ההורים הם אלה שמחזקים אותו בדפוסים הלא תפקודיים. הגישה מתבססת על אינטגרציה של טכניקות קוגנטיביות, התנהגותיות, חוויתיות וטכניקות במסגרת המודל הקוגנטיבי.
עלינו לזכור שמטרת החינוך היא התפתחות אישיותו של הילד. עלינו לבחון מכל זווית את השפעת החינוך שלנו על רווחתו הנפשית. מצב הרוח בו הוא יהיה מסוגל לממש את ההוויה המשמעותית של חייו. נכון שאושרו הוא הגלאי להוכחה שהמסלול שבנינו נכון לו, מאידך מהות החינוך איננה הנאה צרופה שהרי החינוך במהותו מתהווה תוך עימות עם הדחפים הייצריים. הורים יקרים רק ביחסי גומלין נצליח בחינוך.

הגענו לחישובים ושיקולים להערכת התלמידים במחצית. מדוע חשוב לנו להיערך להגשת הערכות במחצית? אנו שואלים את אותה שאלה, כשאנו יורדים לחדר ההלבשה במחצית של משחק כדורסל, או משחק כדורגל. הרי בכל תחום של עשייה אנו עוצרים בשלב מסויים, לבחון את שנעשה ולחשב מסלול לעשייה בהמשך למען השגת המטרה.
לכל אדם יש היסטוריה ארוכה של הצגת דפוסי התנהגות אנרגטיים וחיוניים. כך שלפני כל פרויקט חדש אנו יוצאים עם ידע קודם ועם תובנות למען השגת המטרה. עם זאת, גם המאמן הדגול ביותר לא יכול לצפות בדיוק מה יקרה על המגרש כשיתנהל המשחק עצמו. בזמן שריקת המחצית ממהרים השחקנים לשמוע את דברי המאמן, שצפה מן הצד במשך המחצית והגיע לתובנות שלא צפה אותן מבעוד מועד.
בדיוק כך, המורה שמבקש לפגוש את ההורים והתלמיד/ה במחצית. התכנים החדשים (תחומי העניין החדשים בתחומי הדעת המוכרים), המבנה החדש (מיקום הכיתה והמושב), הדמויות החדשות שפגש (מורים חדשים), כל אלו מהווים גורמים המשפיעים על ההתהוות החדשה במחצית. התוצרים ההתנהגותיים והאקדמיים של התלמיד/ה מהווים נקודות חשובות להבניית המסלול בהמשך, למען השגת מטרת ההצלחה הכוללת והרווחה הנפשית שלהם. אל לנו לחשוש שמא נצטייר שמשעממים אם נתעלם לרגע מההתנהגות המניפולטיבית וחיפוש תשומת הלב של הילדים. הרי ברור לנו שכל תלמיד/ה זקוקים ליחס אישי על מנת לתת את המיטב שלהם להצלחה. חשוב להבהיר שהמטרה איננה לנטוש את ההתנהגויות הללו, אלא להשתמש בהן בצורה יעילה יותר ולפתח בעבורם דרכים חדשות ומועילות יותר על מנת לזכות בהערכה, בהכרה ובאישור לעשייה המשמעותית שלהם מצד כל הסובבים אותם, הן במסגרת הביתית והן במסגרת החינוכית. חשוב להכיר ולהוקיר את חיפוש אותם אישורים בגישה חיובית, שמעידה שלאדם אכפת מה האנשים האחרים חושבים ומרגישים על העשייה שלו.
גיבוש "ערך עצמי" התלוי באישור ובהערכה של אחרים יכול למנוע בידול אישי ולהוביל למיזוג בין הזהות העצמית של הפרט לבין הדעות של האחרים. יתרה מהערכה התנהגותית ו/או אקדמית מצד המורה, חשוב לתת את הדעת על הערכת החברים, שדעתם עלינו, משמעותית בעבורנו. מיהו החבר שהערכתו תעצים אותנו? האם יש לתת גם את הדעת לחבר, שלא ימצא בעשייה שלנו את המיטב ויגרום לנו לחוש כשלון, אי הצלחה, אכזבה? האם המורה שלא מוצא את המילים הנכונות לשקף את הנקודות שבהם יש לשפר, במטרה ליצור שינוי, יהווה מכשול להצלחה של התלמיד/ה?
הגדרה מחדש של מושג השינוי, כדבר שנמצא על רצף ושיחה על השפעתם של שינויים קטנים על איכות החיים, איכות הלמידה, איכות העשייה יכולים לעורר בילד מוטיבציה והבנה שגם שינוי קטן יכול להיות נפלא וראוי לציון. שיחה וחישובי המסלול מחדש להמשך הדרך, נכונים בכל תחום ועניין, עשו זאת באהבה.

תלמיד כתה ז' אמר לי השבוע "את לא מבינה אין לי זמן להכין שעורים". אמרתי לו "אתה לא מתאר לעצמך עד כמה אני מבינה שאתה לא מתכנן נכון את הזמן שלך". נכנסנו לכיתה, סגרנו את חוברת המתמטיקה וסיפרתי לילדים על ההרצאה בנושא "תכנון זמן יעיל".
המרצה הוציא מתחת לשולחן מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: "האם מלא המיכל?" כולם השיבו "אכן". המרצה המתין מספר שניות והוסיף: "האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים את מבטו המרצה הזקן אל הקהל ושאל "האם מלא המיכל?" עתה התחילו להבין מאזיניו המבריקים את כוונתו. אחד מהם השיב: "כנראה שלא!". "נכון" ענה המרצה הזקן. חזר והתכופף והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם מלא המיכל?" הפעם ללא היסוס ובמקהלה, השיבו התלמידים המחוננים: "לא!" "נכון" השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי היוקרה והעוצמה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.
אנו למדים שככל שנראה לנו היום גדוש בהתחייבויות, אם באמת נתאמץ תמיד ניתן להוסיף זמן למטלות נוספות. ועוד שאם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כולם אחר כך". השאלות שעומדות כרגע לדיון היא מהן האבנים הגדולות בחייכם? המשפחה? חברים? לימודים? הגשמת חלומותיכם?
בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת במסרים שאמא שלי העבירה אלי במשך שנים, תמיד אמרה לי "קודם תעשי את החובות שלך ואז תראי כיצד את פתאום יש זמן למלא זכויות. והרווחה הנפשית של "הספקתי גם וגם" ממלא את הלב בתחושות של גאווה, ערך עצמי ואושר עילאי".
כל ילד/ה חילקו את הדף לשניים וכתבו בצד אחד את החובות באדום ובצד השני את הזכויות, הבחירות בצבע ירוק. אין ספק שנחשפו לכך שהחובות הן שליש מהבחירות שלנו להנאה ולמען הנפש שלנו. כובד המשקל שאנו נותנים לאותם חובות הוא כאבנים הגדולות, אך ברגע שנכניס את החובות לפרופורציה ונכיר ביכולת שלנו לבצע אותן על הצד הטוב ביותר ומיד לעבור לבחירות שלנו, נבין שהכל קטן עלינו.
הילדים חזרו הביתה שיתפו את ההורים. ההורים התקשרו אלי ואמרו שגם הם לקחו דף ועט, כתבו את הדברים והרגישו שחייבים לשתף אותי שאכן פתאום יש אויר לנשימה.. אפשר למלא את החובות ולחוות גם משפחה וחברים.

תוכניות הלימודים בבית הספר לא מותאמות באופן אישי לכל תלמיד/ה. יש שמתחברים לשפה, יש להיסטוריה ויש שהאומנות והשירה מתאימים להם יותר. תוכנית הלימודים "שיר עברי" שיזמתי מהווה מכנה משותף לכלל הלומדים. תוכנית מודולרית גמישה המהווה ביטויים ייחודים של קבוצות אוכלוסייה שונות בחברה הישראלית.
הילדים מספרים שבשיר עברי השירים יפים וניתן ללמוד על ארץ ישראל מה שלא ניתן ללמוד בשום דרך אחרת. למדו מושגים ומילים שלא הכירו כמו גולה, נכר, העפלה, משחתת, קיפקא, טיירה, חלב בתוך בקבוק, הפוגה, לפרוס מרבדי גנים, להלביש את המולדת בשלמת בטון ומלט ועוד. למדו את מפת ארץ ישראל וידעו למקם את הישובים במפת ארץ ישראל, להבדיל בין הגליל העליון והגולן, להבין שלא ניתן ללכת ברגל מאיילת השחר למטולה, "כי זה קצת רחוק". להכיר את הנגב ואת החזון של דוד בן גוריון ש"הנגב עוד יהיה פורח" ולדעת שדוד בן גוריון פרק את הפלמ"ח והקים את צה"ל. להבין מהי הרכבה מתוך השיר הורה האחזות. לדעת שאת תיבת נוח לא בנו ביום ולא בשנה באמצעות השיר "נוח" של יורם טהרלב. דפי העבודה שניתנים לסיכום נושאים הינם קלילים וידידותיים ומהווים עבודה משותפת וחוויתית. ילדה בכיתה ד' כתבה: "אני אוהבת את היוצרת נעמי שמר כי היא לימדה בשירים שלה, כמו בשיר "הטיול הקטן", למדתי על הכלנית ועל החולד ועל שהנמלה ממשפחת הדבורניים".
הילדים אומרים שכיף בשיעורים, בלמידה ובשירת הרבים. אוהבים לשיר עם חברים, לשים ידים על כתפי החבר, למחוא כפיים ולעיתים גם לצאת בריקודים. תוך כדי שמיעת השירים מתקיים חידון שממנו לומדים באמצעות משחק. הילדים שמחים ללמוד מה ההורים והסבים חוו בתור ילדים ועל אילו שירים הם גדלו. כל הילדים ציינו שהאווירה בזמן השיעור נעימה ומשאירה הרגשה טובה בלב וזה לא מתקיים כשאר השיעורים, השיעור פתוח ומגוון, בין שירה, שיח וכתיבה. הילדים מספרים שיושבים בבית עם ההורים ועם הסבים ושרים.
במסגרת שיר עברי למדו הילדים במשך ארבע שנים כ150 שירים. למדו על ההיסטוריה של ארץ ישראל, הכירו את מפת ארץ ישראל והעמקו במורשת העם והמדינה. השירים לימדו אותם שההצלחה של החלוצים להקים מדינה הייתה תלויה רבות ביצירתיות, קבלת החלטות, חשיבה ביקורתית, עבודת צוות, למידה עצמית ופתרון בעיות. השנה התקיים פיילוט להקניית כלים לחוסן נפשי באמצעות השיר העיברי בכיתה ז'. מקווים להסקת מסקנות והבניית תוכנית לימודים מוצלחת.