הרווח שבמפגש הדורות

המשפחה היא הרבה יותר ממסגרת – היא עוגן, היא זהות והיא תחושת שייכות. הקשר הבין־דורי הינו משאב יקר ערך. עבור הילדים והנכדים, וגם עבור הסבים והסבתות. הקשר בין הדורות מעניק משמעות, מחזק תחושת שייכות ומאפשר לכל אחד מבני המשפחה להרגיש שיש לו מקום ושיש מי שרואה אותו. מחקרים בתחום הקשרים האנושיים מחזקים שקשרים טובים הם חלק מהבריאות שלנו. מחקר האורך של אוניברסיטת הרווארד, שנמשך למעלה מ־80 שנה, מצא כי מערכות יחסים משמעותיות הן אחד הגורמים המרכזיים לאושר, לבריאות ולאיכות חיים לאורך השנים. חברים וקהילה תומכת הם מקור חשוב לתחושת שייכות, משמעות וחוסן נפשי. קשרים הם צורך אנושי בסיסי.

כמדריכת הורים וכמרצה לגיל השלישי, אני פוגשת את השאלה: מהו תפקידם של הסבים והסבתות במשפחה המודרנית? התשובה: להיות מעורבים – לא מתערבים. סבא וסבתא אינם אמורים להחליף את ההורים, וגם לא לנהל את חיי המשפחה. תפקידם הייחודי הוא להוסיף רובד נוסף של אהבה, סבלנות, ניסיון חיים וחום. הם יכולים להיות המקום הבטוח, האוזן הקשבת, מספרי הסיפורים, שומרי המסורת והערכים, ובעיקר – המבוגרים שמעניקים לילדים תחושה שיש להם שורשים חזקים לצמוח מהם.

כדי שהקשר הזה יצליח, נדרשת תקשורת מכבדת בין כל המבוגרים במשפחה. הורים וסבים צריכים להסכים שיש להם מטרה משותפת: טובת הילדים. כאשר ההורים מאפשרים לסבים להיות חלק משמעותי בחיי הנכדים, וכאשר הסבים מכבדים את ההורות ואת הגבולות שנקבעו – נוצרת משפחה חזקה ובריאה. ילדים זקוקים לקשר עם כל מי שמעניק להם אהבה וביטחון. כאשר מתרחש ניתוק בין סבים לנכדים, נפגעים לא רק המבוגרים אלא גם הילדים, שמאבדים לעיתים מקור משמעותי של חום, שייכות וזיכרונות משפחתיים. ראוי שנאמץ כחברה עיקרון ברור של שמירה על הקשר הבין־דורי, מתוך הבנה שסכסוכים בין מבוגרים אינם צריכים להפוך את הילדים לשדה המאבק.

לקהילה יש תפקיד משמעותי ביצירת חיים מלאים עבור בני הגיל השלישי. בשנים האחרונות מתרחשת בגולן עשייה מרגשת ומעוררת השראה. הוקמו שלושה מוקדים ייעודיים לוותיקים, המהווים הרבה מעבר למקום מפגש. אלו מרחבים חיים של חברות, למידה, פעילות, יצירה והתנדבות. מאחורי כל מוקד עומדות מרכזות הפרויקט המסורות, אשר מעניקות לכל משתתף ומשתתפת תחושת מוגנות, הקשבה ושייכות. הן מכירות את האנשים הרשומים בקבוצות, רואות את האדם שמאחורי השם ודואגות שכל אחת ואחד ירגישו שיש להם מקום. זו אינה רק פעילות חברתית – זו שליחות. המועדונים מאפשרים לוותיקים להיפגש, ליצור חברויות חדשות, להמשיך ללמוד, להשפיע ולהרגיש נחוצים. כי מעבר לכל פעילות, האדם זקוק לאנשים סביבו.

כשמחברים בין קהילה פעילה לבין משפחה מחוברת, נוצרת מעטפת שלמה. הוותיקים זוכים למשמעות, לחברים ולתחושת שייכות. הילדים זוכים לדמויות משמעותיות נוספות בחייהם. ההורים זוכים בשותפים תומכים, והמשפחה כולה מתחזקת. האתגר הגדול של התקופה: לא רק להאריך ימים, אלא למלא אותם באנשים. במשפחה. בחברים. בקהילה.

בית חזק הוא בית שמכבד את כל הדורות. ילדים זקוקים להורים שמובילים אותם, והם זקוקים גם לסבים וסבתות שמעניקים אהבה, חוכמה ונוכחות. כאשר כל דור יודע את מקומו ומכבד את מקומו של האחר, נוצרת שרשרת אנושית שמחזקת את כולנו. המורשת החשובה ביותר שנשאיר לילדינו אינה רק מה שנאמר להם – אלא הקשרים שנלמד אותם לשמור עליהם. משפחה היא בית ללב. חברים הם תרופה לבדידות. קהילה מעניקה משמעות. וכששלושתם נפגשים – נוצרת איכות חיים אמיתית, בכל גיל.

הקשבה לזקני השבט

פעם, לא מזמן, אמרו: “זקני השבט יודעים מה הם עושים.” כשמבוגר היה מדבר – הצעירים היו מקשיבים. אמרו גם “שישים לבינה” – כי עם השנים באה הבנה. היום, לעומת זאת, נדמה שהקשב הזה נעלם. הורים צעירים פחות שומעים לסבים ולסבתות, מורים צעירים פחות מקשיבים לוותיקים, וילדים לא תמיד מבינים למה בכלל חשוב להקשיב למבוגר. הרי “הכול יש בגוגל”.

במפגש אחים של סבא יענק'לה, נפגשו ארבעה אחים (85,80,77,75). סבא התחיל לקרוא זכרונות ילדות שהכין. הנכד שלי היה בחדר מול המחשב, ביקשתי ממנו לעזוב לזמן קצר את המחשב לכבד את סבא בהקשבה לדבריו. מכבוד אלי ולא כי רצה, קם נכדי והקשיב לדברי סבו. ישב והקשיב קשב רב, צחק למשמע הקונדסים וההתמודדויות לפני קום המדינה ושאל שאלות ענייניות. כשסבא יענק'לה סיים נכדי בא אלי חיבק אותי ואמר לי תודה.

כשאנחנו מפסיקים להקשיב, אנחנו מאבדים משהו עמוק – את החיבור לשורשים, לניסיון, לחכמה שנצברה בדם, בדמעות ובשמחה של דורות קודמים. ההקשבה לזקני השבט אינה רק עניין של נימוס; היא גשר בין דורות, הזדמנות לראות את עצמנו כחלק מסיפור מתמשך.

כשאם צעירה יושבת עם סבתה ושומעת איך גידלה ילדים בלי טלפונים ובלי עצות מהרשת – היא לא רק מקבלת טיפ, אלא לומדת על חוסן, על ערכים, על אהבה פשוטה. מחקרים מראים כי קשר בין-דורי מיטיב עם כולם: הצעירים מפתחים יותר אמפתיה ושייכות, והמבוגרים מרגישים בעלי ערך ומשמעות.

במאמר שהתפרסם ב-Frontiers in Psychology נמצא שכבוד למבוגרים מפעיל במוח אזורים הקשורים לרגשות חיוביים וללמידה. כלומר, הקשבה למבוגר איננה רק טובה “בשבילם” – היא טובה גם לנו. היא מחזקת את הקשרים האנושיים, את ההבנה, את הלב.

העולם המודרני מקדם חדשנות, אבל לפעמים שוכח את העומק. אולי הגיע הזמן לאזן – לא לוותר על החדש, אבל גם לא לאבד את הישן. אפשר להתחיל בצעד קטן: שעה בשבוע לשיחה עם סבא או סבתא, הזמנה של מורה ותיק לספר על שיעור בלתי נשכח, או אפילו שאלה פשוטה בבית – “מה למדת מהחיים?”. מאמר “The neuroscience of respect: insights from cross-cultural perspectives” קובע כי ערך הכבוד למבוגר איננו רק חברת-יומיומי אלא מופעל גם ברמות קוגניטיביות ורגשיות במוח.

זקני השבט אינם עבר רחוק – הם ספר החכמה החי שלנו. כשהילדים רואים אותנו מקשיבים להם, הם לומדים שגם להם יש מה ללמוד ממי שהלך לפניהם. כך מעבירים את אש החכמה מדור לדור – לא דרך מסך, אלא דרך עיניים שמביטות בעיניים, ולב שמקשיב ללב.

הורות, לא משחק ילדים/ רבקה מרום

זוג הורים הגיעו לקליניקה. הורים להורים. סבא וסבתא. מודאגים מההורות של ילדיהם. אומר להם הבן: "אתם לא הייתם הורים יותר טובים". נו אז? האם נמשיך באותן טעויות, או נגדיל ראש? נשכיל ונלמד לעשות אחרת? בספרי "גלגולו של חינוך" אני משתפת בקו החינוך של הדור הקודם ופותחת צוהר לשינוי. גם אנחנו כהורים לומדים מטעויות העבר ומתקנים. רצוי לקבל הכוונה וייעוץ ועוד יותר נכון, לקבל ליווי להטמעת דפוסי הורות נכונים למען החוסן הנפשי של ההורים, שמתבטא בהתנהלות היומיומית ובהתנהגות כלפי הילדים.

בספרי "הרוח בחינוך", בפרק שמדבר על "הורות מודל חיקוי לילדים", אני מפרקת את התקשורת הבין אישית לשני הערוצים שנחסמו באשר למהותם ומהות זולתכם. כיצד מקיימים משא ומתן ברמה פנימית וחיצונית על מנת להביא לשלמות הקשר בין ההורים והילדים. הורות לא מסתיימת כשהילד עוזב את הבית ובונה בית חדש ומשפחה חדשה. ההורות ממשיכה עד סוף הימים. בספרי זה, אני מעצימה את גלגולו של החינוך במורשת ישראל, שהרי מעשיו של אדם מושפעים מהשראת התדמית העצמית שלו, איך הוא נתפס בעיני עצמו. אם ישנה הערכה להורים ולהוריהם, מתקיים צורך וחובה לא לחרוג מן הקו המשפחתי ולא לבייש אותם. נקודות חשובות אלו בחינוך הן הבסיס לחינוך הדור הצעיר.

הכרה בהורות כמקום לשיח השאלות והתשובות, מביאה להבנה טובה יותר של צורכי הילד שלנו ובאפשרותנו להציג את הפתרון לצורך, בהתאם לקו החינוך שבחרנו. אחרי שנוצר חיבור חברי ורגשי בין ההורה והילד, לילד לא יהיה נעים לאמר "לא", מה שמוריד את הסיכוי להתלבטויות מצידו.

סבא וסבתא לא יכולים להתערב בחינוך בנוכחות הנכדים, אך מחובתם להביע את מורת רוחם לילדם, כי ההורות שלהם עדיין בתוקף. האמפתיה היא היכולת להבין בצורה מלאה את הכאבים ואת האינטרסים העמוקים של ההורים החדשים בלי לצאת מ"הנעליים שלנו" ולשכוח את האינטרסים שלנו. האמפתיה להורים הטריים (גם עם ילדם בן 6), באה בגישה מאוזנת וגמישה. היא מאפשרת להורה להתחבר אל הילד, להבין אותו, את מניעיו ואת צרכיו. אך עדיין, אלו לא הופכים להיות כל עולמו והוא עדיין צריך לראות ולהיות  משמעותי בחינוך.

להיות הורים, זה לא קל. הורות, אינה משחק ילדים. הורות מתחילה כשהעובר כבר בבטן. חשיבה על החיים החדשים. הזנה, ביגוד, חינוך ואיכות חיים עוטפת. אכן, יש למלא את הילקוט בתחומי עניין רבים, ללמוד, להשכיל ויותר קשה מהלמידה הוא היישום. אם בחרתם לקבל ייעוץ ועדיין אין שינוי התנהגות של הילדים ועדיין אתם מרגישים חוסר נוחות, חוסר בהרמוניה ואין אוירה רגועה בבית, אל תדחו פגישה עם מלווה משפחתית, שתנתח ותבחן מבית, מה הסיבות להתנהגות. תמיד תמיד תקשיבו לאמא ואבא, גם אם אתם עכשיו הורים, תקשיבו ממקום נקי. הרווח יהיה שלכם ושל ילדכם.