מעורבים, לא מתערבים

אחד האתגרים המשמעותיים ביותר של מערכת החינוך כיום הוא בניית מערכת יחסים נכונה ובריאה עם ההורים. ההורים מבקשים להיות שותפים לדרך החינוכית. הרצון הזה טבעי ומבורך. אלא שמתוך אהבה ודאגה, נחצה הגבול שבין מעורבות להתערבות. הורה שמתעניין, מקשיב, מתעדכן, מקיים שיח מכבד עם המחנך, מסייע לילדו לעמוד במשימותיו ומעביר לו מסר של אמון במסגרת החינוכית – מחזק את הילד ואת בית הספר גם יחד. כאשר הורה מחליט שילדו לא ייכנס לשיעור מסוים משום שאינו אוהב את המקצוע או את המורה, כאשר הוא מגיע לאסוף אותו באמצע יום הלימודים כדי למנוע ממנו התמודדות, או כאשר הוא ממהר להאשים איש חינוך מבלי לברר את העובדות – זו כבר אינה מעורבות.

כאשר כל קושי נפתר על ידי המבוגרים, הילד אינו לומד להתמודד. הוא לומד שמספיק שלא נעים לו כדי שהמציאות תשתנה עבורו. ואם אינו מתחבר למורה – אפשר פשוט לא להגיע. אם קשה בשיעור – אפשר לוותר. החיים אינם בנויים כך. אל תהיו עורכי הדין של ילדיכם – היו המאמנים שלהם. עורך הדין מחפש כיצד לפטור את הלקוח מכל אחריות ולהוכיח שהוא צודק. המאמן, לעומתו, מאמין ביכולת, מעודד, דורש, מחזק ומלמד כיצד להתמודד גם כאשר הדרך אינה פשוטה. ילדים זקוקים למי שילמד אותם כיצד להתמודד עם אתגרי החיים בכוחות עצמם.

כאשר מערכת החינוך מאפשרת התערבות בלתי מבוקרת בהחלטות חינוכיות, אנו משדרים מסר שגם לנו אין אמון באנשי החינוך שלנו. אנו מרפים את ידי המורים, מחלישים את סמכותם ומעמידים אותם בעמדה שבה כל החלטה הופכת למשא ומתן. אם כל ילד יוכל לבחור לאילו שיעורים להיכנס, עם איזה מורה לשתף פעולה ואילו גבולות לקבל – לא נישאר מערכת חינוך, אלא מערכת המספקת שירות על פי דרישה. במקום שההורים יבטחו באנשי החינוך, הם יאמינו שגם אנחנו סבורים שהסמכות נתונה לבחירת הילד. בכל פעם שאנו מסבירים, מציבים גבול, מבקשים אמון ומסרבים לעקוף תהליך חינוכי – אנו מלמדים מהי שותפות נכונה.

הדבר דומה לכללי התנועה. גם כאשר אנו ממהרים מאוד, והרמזור האדום נראה לנו מיותר באותו רגע, איננו עוקפים אותו מימין ואיננו מתעלמים ממנו. מבינים שהכללים נועדו לשמור על חיינו. מצייתים לרמזור משום שאנו מבינים את ערכו. כך גם בחינוך. לא כל שיעור יהיה מהנה. לא כל מורה יהיה אהוב. לא כל משימה תעורר התלהבות. דווקא ההתנסות במצבים שאינם מושלמים מלמדת את הילדים לדחות סיפוקים, להתמודד עם אכזבות, לכבד סמכות ולהתמיד גם כאשר הדרך אינה קלה. רגש הסיפוק העמוק נולד מתוך תחושת ההשתתפות, ההשקעה, ההתגברות והתרומה. כאשר אנו מונעים מילדינו כל קושי, אנו עלולים למנוע מהם גם את אחת מתחושות ההצלחה המשמעותיות ביותר.

ראשית, עלינו לזכור שמעורבות הורית היא הכרחית, כאשר עולה חשש אמיתי לפגיעה בילד, להתנהגות בלתי ראויה או לעוול – מחובתו של כל הורה לשאול, לברר, להתעקש ואף להגן על ילדו. שותפות אמיתית מתחילה באמון ושיתוף פעולה עם המסגרת החינוכית, שהם תנאי להצלחה..

שנית, תפקידנו כהורים וכאנשי חינוך להעניק לילדים את הכלים להתמודד עם המכשול. ככל שנאפשר להם לחוות גם תסכול, להתמיד גם כשלא קל ולכבד גבולות– כך נגדל ילדים חזקים יותר, אחראים יותר ובעלי חוסן אמיתי. חינוך נמדד בכמה יכולת הענקנו להם להתמודד עם החיים.

הגורמים החיצוניים בעולמו של הילד

כאשר אנו חושבים על עיצוב אישיותו של הילד, אנו נוטים להתמקד בתכונותיו המולדות, בכישרונותיו ובאופיו הייחודי. אולם לצד עולמו הפנימי של הילד פועלים גורמים חיצוניים רבי השפעה, המלווים אותו מימיו הראשונים ומעצבים את תפיסותיו, התנהגותו ויחסיו עם סביבתו. שלושה מהם בולטים במיוחד: האווירה המשפחתית, מבנה המשפחה ושיטת החינוך.

האווירה המשפחתית היא בית הספר הראשון לחיים. ביחסיו עם הוריו מקבל הילד את הכלים הראשונים להתנהלות בחברה. לומד כיצד לדבר, כיצד להקשיב, כיצד לפתור מחלוקות, כיצד לכבד את הזולת וכיצד להתמודד עם תסכולים. ההורים הם אלו היוצרים את האווירה המשפחתית, והילד קולט באופן טבעי את ערכי הבית, את השקפותיו ואת אורחות חייו.  אם היחסים בבית מושתתים על כבוד הדדי, שיתוף פעולה והקשבה, הרי שאלו יהיו הכלים שילוו את הילד גם מחוץ לכותלי הבית. היסודות הנבנים בשנים הראשונות מלווים את האדם לאורך חייו.  במיוחד יש לתת את הדעת ליחסים שבין ההורים לבין עצמם. כאשר ההורים לבביים, ידידותיים ומשתפים פעולה, גדלים הסיכויים שגם הילדים יאמצו דפוסי התנהגות דומים.

גורם נוסף המשפיע על הילד הוא מבנה המשפחה. בכל משפחה קיים סדר פנימי משלה, מערכת יחסים ייחודית ותפקידים שכל אחד מבני הבית ממלא. מקומו של הילד בתוך המבנה המשפחתי משפיע במידה מסוימת על תפיסתו את עצמו ועל יחסיו עם סביבתו. עם לידתו של ילד חדש משתנה המבנה הארגוני של המשפחה, וכל בני הבית נדרשים להסתגל למציאות חדשה. הילדים עוברים תהליכים של הסתגלות, חלוקת תפקידים חדשה, שיתוף, ויתור ולעיתים גם מאבק על מקום ותשומת לב.  עם התפתחות המשפחה מוצא כל ילד את מקומו בדרכו שלו. חוויות מוקדמות, תפקידים שילדים נוטלים על עצמם ומסרים שהם מקבלים מהסביבה הקרובה, משאירים לעיתים רישומם לכל החיים.

מכאן אנו מגיעים לגורם השלישי – שיטת החינוך. בעיניי זהו הגורם המשמעותי ביותר בעיצוב אישיותו של הילד. תפקידנו כהורים אינו ליצור ילד חדש, אלא לזהות את הכוחות שכבר קיימים בו, לחזק אותם ולכוון אותם לטוב ביותר. זהו פירושו העמוק של הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו". לכל ילד יש דרך משלו, קצב משלו ותכונות המייחדות אותו. החכמה היא לזהות את אותן נקודות חוזק ולהוביל אותו בהתמדה ובנחישות בדרך המתאימה לו. העידוד הוא הכלי החשוב ביותר העומד לרשותנו. ילד זקוק לעידוד כשם ששתיל זקוק למים. העידוד מעניק לו תחושת מסוגלות, אמונה עצמית ורצון להמשיך לנסות גם כאשר הדרך אינה קלה. הצורך בעידוד אינו מסתיים בילדות. אותו ילד פנימי המבקש הכרה, תמיכה ומילה טובה ממשיך להתקיים גם אצל המבוגר בן הארבעים וגם אצל הסבתא בת השבעים. כולנו ניצבים מול אתגרים, קשיים וניסיונות שאינם תמיד מעודדים. אלמלא אותו אומץ ראשוני המצוי בילד הקטן, אותו ילד בן שלוש הלומד את מקומו במבנה החברתי ומסתגל לדמויות חדשות הנכנסות לעולמו, היה האדם מתקשה להתקדם ולהתפתח.

האתגר הגדול ביותר בחינוך הוא ההתמדה. ההתמדה להאמין בילד גם כאשר הוא מתקשה, ההתמדה לעודד גם כאשר התוצאות אינן מיידיות, והנחישות לסייע לו לפתח חוסן נפשי ויכולת עמידה מול קשיים. מטרתנו אינה רק לגדל ילדים ממושמעים או מצליחים, אלא בני אדם שיוכלו להגשים את חלומותיהם, למצוא משמעות בחייהם ולהאמין בכוחותיהם. כאשר אנו מסייעים לו לראות את הטוב שבו, להכיר ביכולותיו ולהוקיר את מאמציו, אנו מעניקים לו מתנה שתלווה אותו שנים רבות – היכולת להאמין בעצמו גם כאשר הדרך מאתגרת. זוהי אולי המתנה החשובה ביותר שהורה יכול להעניק לילדו.