מותר לכעוס – אסור לפגוע

לפני מספר ימים ישבו מולי בקליניקה הורים מודאגים, דרוכים ומתוחים. “הבן שלי אמר שהוא שונא את אחותו” אמרה האם בקול חנוק. “שונא. איך ילד יכול להרגיש דבר כזה?” מאחורי השאלה שלהם הסתתר פחד עמוק יותר. לא מהמריבה, לא מהקנאה, אלא מהרגש עצמו. כאילו עצם קיומו מעיד על כשל חינוכי.

אבל אולי הגיע הזמן לומר בקול ברור: ילד שמרגיש קנאה, כעס או אפילו שנאה רגעית – הוא לא ילד רע. הוא ילד אנושי. השקפה בוגרת על טבע האדם מביאה בחשבון אמת פשוטה ולא תמיד נוחה לעיכול: במקום שיש אהבה, יש גם צל קטן של שנאה. במקום שיש הערצה, יש גם שמץ קנאה. במקום שיש מסירות עמוקה, יש לעיתים רגעי איבה. ובמקום שיש הצלחה, יש גם פחד לאבד אותה.

כך בנוי הלב האנושי. הוא מורכב, ולעיתים סוער. לימדו אותנו שרגשות “שליליים” הם בעיה שיש למגר. כשפחדנו אמרו לנו שאין ממה לפחד. כשכאבנו ביקשו שנחייך. כשכעסנו דרשו שנהיה “ילדים טובים”. למדנו מהר מאוד אילו רגשות מקבלים חיבוק ואילו נשלחים לפינה. וכשאנחנו לא נותנים לרגש מקום – הוא לא נעלם. הוא רק משנה צורה.

גם בבית שלי. היו רגעים שבהם בתי אמרה לי בכעס “לכי מפה”, כשהרגישה אולי מאוימת, מהמקום שאני תופסת מול ילדיה. ולאחר מכן היא חיבקה ואמרה “אני הכי אוהבת אותך בעולם”. שני המשפטים נאמרו מאותו לב. שניהם אמיתיים. האהבה לא ביטלה את הכעס, והכעס לא מחק את האהבה. אין לנו שליטה על הרגשות המתעוררים בנו. הם באים מבלי לבקש רשות. אבל יש לנו שליטה מלאה על המעשים שלנו. כאן עובר הקו החינוכי החשוב ביותר. מותר לכעוס – אסור לפגוע.

כאשר ילדה מסרבת להיכנס לשיעור מתמטיקה, לא תמיד מדובר בעצלנות או בחוצפה. ייתכן שהיא חשה תסכול, אולי פחד מכישלון. אם נבטל את רגשותיה ונאמר לה “אין סיבה לכעוס” או “תפסיקי עם הדרמה”, הרגש לא יתפוגג. הוא יופיע בדלת האחורית – בהתפרצות זעם, בהתנגדות עיקשת או בבוטות כלפי המבוגר. אך אם נאפשר לה לומר “אני מתוסכלת” או “אני מפחדת לא להבין”, כבר פתחנו פתח אחר. לא ויתרנו על המסגרת, לא ביטלנו את הציפיות – אבל נתנו לרגש מקום קיום.

חינוך רגשי אמיתי מתחיל בשאלה מה אתה מרגיש עכשיו. היכולת לזהות רגש, לקרוא לו בשם, היא מתנה שילד נושא עמו לחיים שלמים. ילד שיודע שמותר לו לכעוס, לא חייב לצעוק כדי שישמעו אותו. הוא לומד להבחין בין סערה פנימית לבין פעולה חיצונית.

הבעיה איננה ברגשות העזים של ילדינו. אלא בפחד שלנו מהם. כל עוד נמשיך לראות בכעס, בקנאה או בפחד אויבים שיש להעלים, נפספס הזדמנות לחנך לדיאלוג פנימי אמיתי. ילד אינו זקוק להורים שישמשו משטרת רגשות. הוא זקוק להורים שיאמרו לו ביושר: אתה רשאי להרגיש הכול. אבל אתה אחראי למה שאתה עושה עם זה. ובתוך האיזון העדין הזה, שבין קבלה לגבולות, גדל אדם שלם יותר.

אומץ, רצון ונפש חופשית

יישב מולי ילד בן שמונה, חכם ורגיש, שלא העז להרים את ידו בכיתה. כששאלתי אותו מדוע, הוא ענה בשקט: “אם אני אטעה – כולם יראו.”  כשהעמקנו, התברר שלא חווה לעג ממשי. הפחד היה פנימי. תחושת נרדפות שקדמה למציאות.

בשלושים ושבע שנותיי כמורה וכמדריכת הורים אני פוגשת שוב ושוב את הדפוס הזה – לא רק אצל ילדים, אלא גם אצל מבוגרים. האמונה שתמיד מחפשים אותי, שמתישהו משהו יקרה ושמי יושחר. דפוס נפשי שעובר מדור לדור, לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך חוסר מודעות.

רודולף שטיינר כתב:  “צריך אדם לא רק לזכור מה שהוא כבר מבין, אלא גם להבין מה שהוא כבר יודע – כלומר, מה שרכש באמצעות הזיכרון בדרך שהילד רכש לשון.” זוהי קריאה להיכרות עמוקה עם הנפש, לא רק עם השכל. אדם שמבין את נפשו, שמוקיר את עשייתו, אינו מפחד מפני מבט חיצוני שאינו מכיר את דרכו.

אנו חיים בתקופה המעמידה את הילד במבחן מתמיד: הישגים, אבחונים, מדדים. אך בעיסוק האקדמי המוקדם, אנו שוכחים לא פעם את נפשו. המציאות, על פי תפיסה רוחנית, אינה חומר בלבד. היא מורכבת גם מרוח. ההסתכלות על הילד לא תהיה פחות נאמנה אם נפעיל את כוחות הנפש ולא רק את החושים הפיזיים.

בשבע השנים הראשונות מונח יסוד הרצון. זהו הזמן לאפשר לילד לפעול, להתנסות, לעמוד מאחורי מעשיו. לא ניתן לעצב אופי חזק אם הילד אינו חווה משמעות – מי הוא, מה הוא נותן, ואיך הוא פוגש קושי.

דונלד ויניקוט – פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג ילדים,  טבע את המושג “הורה טוב-דיו” (Good Enough Mother) והדגיש שחוסן נפשי נבנה דווקא דרך תסכולים מדודים והתמודדות, לא דרך הגנה מוחלטת. ועוד כתב: “אין דבר כזה תינוק – יש תינוק והסביבה שלו.”  ובמקום אחר הדגיש כי ילד הזוכה להגנה מושלמת אינו מפתח חוסן, אלא תלות וחרדה. לדבריו, כישלונות קטנים של הסביבה, כאשר הם מתרחשים בזמן ובמידה הנכונים, הם תנאי להתפתחות נפשית בריאה.

רק ההתמודדות עם פחדים, עם “קשיים” ועם מכשולים בונה אישיות יציבה. לכן, אל נמהר להסיר כל קושי מדרכו של הילד. תנו לו כלים, תנו אמון, תנו לו לחוות את כוחו.  צמח שגדל בחממה אולי נראה מוגן, אך בשדה הפתוח – לא ישרוד.  ילד שגדל עם רצון חזק ונפש מטופחת – יוכל לעמוד בעולם זקוף וחופשי.

המרת אמונת היסוד

אמונת יסוד אינה מוכחת מחקרית שהיא האמת האחת, המציאות הקיימת. אנחנו מה שאנחנו עושים שוב ושוב. הצטיינות אינה פעולה אלא הרגל (אריסטו). ילדים רבים נמנעים מלהתמודד עם הקשיים ולמבוגרים האחראים את הסבלנות להוביל חינוך לעשייה משמעותית.

הסיפורים הפנימיים של כל אדם, בונים את ההרגלים שלנו המצטברים לכדי האופי הייחודי לנו. עצים ואבנים לא יכולים להשתנות. אנחנו – כן. כשהמחשבות שלנו משתנות – אנחנו משתנים. כדי לשנות מחשבה של ילד, המאמין באמונת היסוד שלו ש"אני לא יודע כלום במתמטיקה", חשוב שנשקף לו כמה הוא כן יודע. נחזק את ההכרה במה אני כן יודע. כשאני מצליח פעם ועוד פעם, אני מבין שכן, גם את מה שאני יודע היום, לא ידעתי אתמול. למדתי  והצלחתי. הכיוון להטמיע הרגל לא להתייאש וללמוד מטעויות.

העדר כיוון הוא שודד החיים הגדול ביותר. ילדים צעירים הם שיא האפקטיביות. הם יודעים בכל רגע נתון מה הם רוצים ומרוכזים בהשגת כל מטרותיהם. כשאני אומרת לתלמידים שלי שיש לנו מטרה "להגיע לממוצע כיתתי  80". המטרה מקדשת את התהליך הלימודי. מביאים ציוד, מגיעים בזמן, עובדים בטרוף בשיעור, בזוגות ושלשות ומגיעים לשעות פרטניות. מסיבת חטיפים כגמול שעבודה הקשה שעוטפת את הפן החינוכי, החברתי והלימודי.

חשוב שנזכור שהפחד מסמן את הגבולות שלנו כאנשים וכקבוצות. פחד הוא דבר טבעי. מי שלא מפחד כלל – לוקה בהבנת המציאות. מנגנון פריצת הגבולות ממוקם מעבר לפחד. היכולת שלנו למגר את הפחד, רק בכוח האמונה. לעשות כדי לשנות את אמונות היסוד שלנו "שלא נצליח", "שאנחנו לא יודעים ולא נדע". כשהרצון שלנו מגובש סביב מטרה, יש לנו אנרגיה גבוהה, משמעות ותוחלת. אנשים שיודעים מה הם רוצים, מסוגלים להזיז הרים. אני תמיד מדגישה בפני התלמידים והמטופלים שלי שיש הבדל בין ידע והשכלה לתודעה.

השכלה היא ידע כללי שאדם רוכש במהלך חייו על ידי למידה. ידע זה כולל זכירה של עובדות מתחומי דעת שונים. ידע הוא מידע צבור אשר מצוי ברשותה של ישות בעלת תודעה. כך שאדם ללא תודעה לא יכול לצבור השכלה וידע. התודעה מאפשרת קיום ייחודי של רצונות, תפיסות, מחשבות ורגשות. התודעה היא הסיפורים הפנימיים שבזכותם נבנה את אמונות היסוד שלנו ולכן להורים ולצוות החינוכי יש מקום יקר וחשוב בהבנייתם של אמונות היסוד אצל הילדים. זו מלאכתכם שלא תעשה בידי אחרים.

האם חינוך לעצמאות הוא איום לסמכות ההורית?

הורים רבים שואלים את השאלה: כיצד נגדל ילד עצמאי, מבלי לפחד לאבד את הסמכות ההורית? חשוב בנקודה זו להגדיר מהי סמכות הורית ומהו ילד עצמאי. נעזרתי בויקפדיה. סמכות הורית מוגדרת על ידי שני מרכיבים יסודיים: מנהיגות, המאפשרת להורה לכוון את הילד להתנהגות מועדפת על ההורה, וידע וניסיון, המאפשרים להורה לחנך את הילד לפי אמונותיו וערכיו . בכל מקרה, הכוונה היא ליכולת של ההורה להשפיע על בחירותיו של הילד ובכך לדאוג לרווחתו ולהתפתחותו התקינה. ילד עצמאי הוא ילד עם תחושת מסוגלות גבוהה, שמתנסה במשימות מגיל צעיר ולא ניבהל מכישלונות קטנים בדרך.
כדי שילד יהיה עצמאי עלינו לאפשר לו להשתמש בכישורים החדשים שלו ולתת לדחף להתבטא. לפעמים ההורים חוששים מפגיעה, ולכן על כל הורה להפעיל את שיקול הדעת שלו כדי לשמור על ילדו מפני סכנה. וכאן נכנסת הסמכות ההורית. כאשר ילדכם מנסה לעשות משהו מעבר למה שאתם כבר רגילים שהוא עושה, במיוחד בגילים גדולים יותר, עודדו אותו להמשיך. לפעמים יש רק ניצנים של מעשה, וילדכם זקוק לעוד פוש אחד קטן בעזרת העידוד שלכם.
חשוב לפתח קשר אישי ואכפתי עם הילדים. ההורה ישתמש בחשיפה עצמית כאמצעי עוצמתי ללמד את הילד ולשוות לקשר נימה אישית יותר. שיחות ובמיוחד הקשבה, בדרך מקבלת כאשר הוא נמצא במשבר, היא דרך יעילה ביותר ללמד את הילדים לקבל רגשות שליליים או אי הצלחה במילוי משימה.
בגישה של הורות מתקנת חיוני לגרום לילדים תסכול על ידי הצבת גבולות אישיים, בדיוק כפי שזה חיוני בהורות אמיתית. כשההורים קובעים את הגבולות, עליהם לספק מניעים אישיים ולא לבסס את הגבולות רק על הכללים המוסדיים או המקצועיים שכתובים בספר.
חשוב מאוד שמערכת היחסים, התקשורת עם הילדים תהא ממקום של אמונה בסיסית במסוגלות של הילדים להיות עצמאיים. באמצעות תקשורת מקרבת ואמפתית לעמת את הילדים עם המציאות, כי התרחקות והימנעות משמעה המשך החמצת ההזדמנות לתקן אמונות בסיסיות והכשרה לעצמאות.
דרך הדגמה והדרכה ישירה ניתן לעזור לילדים לתקן את האמונות השליליות האופייניות להם לגבי החוויות הרגשיות, את המחשבה של רגשות, שלהם אין יסוד. הפחד של לאבד שליטה בגלל הדחף ולפעול על סמך הרגשות ושבעקבות העשייה ידחו, ילעגו או יתרשמו מהם שלא בעין חיובית.
ניתן להשתמש בעימות אמפתי, כדי להראות לילדים שהתנהגות תפקודית, במקום הלא תפקודית, תוכל לעזור להם להתמודד עם מצב בין אישי מעורר דחק. כתיבת הפעולה שנעשתה, מאפשרת דיון מעמיק ונרחב כאחד, להבנת הנסיבות והתוצאה. משקלה של הסמכות ההורית, מהווה כוח לעשייה וקרש הצלה למקרה של אי הצלחה. החינוך לעצמאות הוא התוצר של תהליך חינוך נכון שבסיסו בקבלת סמכות הורית.

לא לפחד מהפחד, להיות החלטי ומושכל

הורים מודאגים הגיעו לקליניקה. הבן שלהם הושעה עקב אלימות עם חבר מהשכבה. הילד אתו נגרר בנם לאלימות, מהווה מטרד לבנם מאז נפגשו בבית הספר הקהילתי. ההורים הגיעו יחד עם בנם והתקיימה שיחה להכיר מקרוב מתי, כמה ואייך מגיעה ההתנהגות האלימה עם אותו חבר. הובן שמדובר באלימות שמתפרצת בזמן שה"חבר" מתוסכל מאי הצלחה בלימודים, בספורט ובאינטראקציות עם חברים משותפים. אותה התפרצות מגיעה לעיתים קרובות, כמעט מדי יום. הבן של ההורים המודאגים טוענים וכך מאשר הבן, שהתסכול אף פעם לא תלוי בו, להיפך הוא מבטא את מוסר החברות באכפתיות ובגישה להיות שם בעת צרה, אך איך שהוא, הקלפים נטרפים ומתפתח ויכוח, שמוביל לאלימות מילולית וממנה מהר מאוד ה"חבר" פוגע פיזית. הבן לא מסכים ל"חטוף", מקבל "ג'אננה" ומחזיר באלימות.
ברגע שהוזכרה המילה "ג'אננה", נזכרתי בשיר "לתת ולקחת" של שלמה ארצי. השמעתי את השיר וביחד ניסינו להבין מתי, כמה ואייך קורה שהחבר מביא את הבן למצב של ג'אננה, של טרוף חושים ואי שליטה בכעסים. משם פרצנו לדלת פתוחה, להבין שאותה ג'אננה מביאה את הבן "ליפול על התחת". לאבד מזקיפות קומתו. ממקום שאני החזק ובא למצוא מוצא להרגיע ולהיות המוביל לרוגע ושלווה, מוצא את עצמיו מתרסק מול מילים קשות ולא מוקירות את המוסר והחברות.
הרצף חבר – מחשבות – החלטות, מאפשר להתגבר על החלטות שגויות: איזה חבר ממלא אותי בהתנהגות עתירת סיכונים? משם, יש לבחון את ההחלטות המסוכנות הקשורות לאותו אדם – ננסה ביחד לחקור את המחשבות שקדמו להחלטות, לאותן החלטות מסוכנות. משם ננסה ביחד לבחור החלטה אחרת. להגיע להימנעות מהשפעתו של אותו אדם וננסה להתחבר, להתחזק ולמטמיע את אותה מחשבה שקדמה, להחלטה הטובה יותר.
מי החבר שלנו? כיצד אנחנו בוחרים חבר? שאלות שחשוב שנשאל את עצמנו כדי להבין מי מאפשר לנו צמיחה ולהרגיש משמעותי בהדדיות המפרה בין חברים ומי למעשה גורר אותי למטה. בשיר של שלמה ארצי ברור שמה שמתבקש הוא "לא לפחד מהפחד". במקרה של הבן שהגיע לקליניקה, מדובר בפחד להישאר ללא חבר. שכנה שלי פעם אמרה לי " עדיף לבד מאשר לא נחמד". חשוב שלא נפחד מסיטואציה שעדין לא חווינו. שהרי כשנחווה, תמיד ניתן למצוא פתרון. כשחווים אירוע, סיטואציה לא נעימה תמיד נמצא את האדם, המלאך שיגיע משום מקום להיות לנו לעזר. בתור ילדים דקלמנו את שיר הפרפר ואמרנו: "שב אצלי על כף היד, אל תירא, ותעוף בחזרה". תמיד נכון להתיישב, גם במקום שמביא חוסר נוחות, לא לפחד מהפחד של אותה סיטואציה ומשם לאחר מחשבה וחישוב מסלול מחדש, להגיע להחלטות ולעוף בחזרה לעשייה משמעותית נטולת סיכונים.

כיצד נמנע מלפחד מהחרדה?

הגיע אלי לקליניקה נער כבן 12 מלווה באמו. האמא אמרה לי הילד לא מסוגל לחשוב בכלל לגשת למבחן. הנער יושב כפות הידיים בין הרגליים ואומר: "תגידי לה שאני לא עושה את עצמי. היא לא מבינה שכשאני יודע שיש מבחן כל הגוף שלי רועד". כן. גוף ונפש אחד הם. כשאנו מרגישים, הגוף מגיב. אין ספק שכשאנחנו בחרדה הגוף מגיב. אנחנו מזיעים, לעיתים מרגישים כאב חד בבטן, רעד בחזה. כל אחד יכול לחוש את הרגש בגופו אחרת מחברו.
עלינו להבין שהחרדה שאנו חשים מגיעה מהמחשבה על… איך אמר הילד? "מלחשוב על". אנחנו מפחדים מהחרדה. אנחנו לא מפחדים מהדף מבחן. מהישיבה ליד השולחן עליו מונח הדף. גם לא מהכניסה לכיתה בה אני לומד.. כי את כל זה אני חווה גם בשיעור שפה, כשמגישים דף לעבודה עצמית ובמקרים הללו אין חרדה. אנחנו מפחדים מלחוות את החרדה.
הפסיכולוגיה ההתנהגותית מבקשת מאיתנו להכיר בעצם קיומה של החרדה ולנסות למצוא דרכים למגר את דפוס ההתנהגות הבא לביטוי בזמן שהמבחן מוגש לשולחן. בדרך כלל מדובר בהימנעות, בריחה, דפוסים שניתנים לשינויי בשיטות שונות. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית תעסוק בחרדה ברמה של להבין מאיפה היא נובעת. היכן קיימים בהיסטוריה של אותו חרד תמונות מהעבר שמביאות אותו לעסוק בחרדה ולראות אותה מקרוב, לחיות לצידה. אני מדברת על לעלות מדרגה. ובואו נפרק את הסיטואציה ונכיר בתסריט כולו, מרגע השמע הגונג בו מודיעים שיש מבחן ועד לקבלת הציון.
חייבים להבין שהחרדה קולעת אותנו למצב של קיפאון, דריכה במקום ולא מאפשרת לנו להצליח. הרי ההתקדמות שלנו תלויה במבחן המציאות יום יום, שעה שעה. החרדה לוקחת מאיתנו את היכולת להצליח. להיות חופשיים במסלול חיינו.
חשוב שנכיר בתחושת החרדה, מכיוון שזו במקרים רבים מגנה עלינו מפני אסון. מאידך, חשוב שנבין שהחרדה מונעת מאיתנו להצליח. כשאנחנו חולמים שאיבדנו פלאפון. תשאל אותנו פותרת החלומות, מהו פלאפון בשבילך? מה תרגיש שתאבד תקשורת עם הסביבה? מה יקרה כשלא תוכל לשתף או לדווח על משהו שקרה לך? בדיוק אותו דבר נעשה עם החרדה.
במקרה שלנו נתייחס למבחן. מהו המבחן הזה בשבילך? מה אתה לומד במקצוע הזה? מה חשוב לך במקצוע הזה? למה חשוב לך להיות תלמיד? מהי ההצלחה בשבילך? מה אתה יכול לעשות למען ההצלחה שלך? מה אתה עושה בשיעורים? כשנפרק את ההוויה של החרדה. כשנכיר עמוק יותר את עצמנו מול אותה הוויה, נצליח לאהוב את החרדה. להבין שלבנו שם. שהמקום הזה שבו מופיע החרדה, חשוב לנו להצלחה במיקום הדימוי העצמי שלנו. אותו תחום מהווה אתגר לחוסן הנפשי שלנו.
אפשר לעשות כמה מבחנים בבית. במחשב. אחר כך בעלפה. אחר כך להדפיס ולמלא את המשימות בדף. לעצמנו בבית. לתת לעצמנו ציון. אחרי אימון לקחת את הדף ולתת לאמא לבדוק. ושהיא תתן ציון. אולי לשבת עם חבר. כל אחד ממלא דף אחר ואחד בודק לשני ונותנים ציונים. החשיפה אל מול החרדה, תוריד את מפלס החרדה ותביא אותנו לעשייה. לראות בתחושת הפחד, מקום לחשיבה יתרה, לעשייה יתרה.

מתן אישור להימנעות, אינו מניב חוסן.

כמנתחת התנהגות אני מלווה בתי ספר בסיוע להטמעת התנהגות שתטיב עם התלמידים ותביא אותם להצלחה. באחד מבתי הספר נתקלתי בתופעה שבה ילדים לא מעוניינים להיכנס לשיעור זה או אחר וההורים מבקשים שהילד לא יכנס לשיעור. בית הספר מאשר ולא מתעמת עם ההורים.
הטענה החוזרת בכל המקרים שהילדים מרגישים לחץ בשיעורים, שהם מתקשים בחומר הלימוד, שהמורה "מפחידה" ועוד. ברור לנו שפחד, באופן הידוע והמוכר, יוצר שלוש תגובות אפשריות. האחת היא לקפוא במקום. הילד משתתק, לא משתף פעולה. השנייה, הילד תוקף ומגיב באופן אימפולסיבי ולעיתים אגרסיבי. התגובה השלישית היא בריחה, יציאה מהמקום המהווה טריגר לפחד. ברור לנו שתגובות אלו הן תגובות רגשיות, שאינן מושכלות ושקולות להתמודדות נכונה ומיטבית לטווח הארוך עבור הילד. חשוב שנבין שעוצמת החרדה המתרחשת בכיתה היא עדות לעוצמת האכפתיות. זה לא שהילד/ה לא מצליחים, הם פשוט מאוד מאוד רוצים להצליח. מתן האישור להימנעות מכניסה לשיעור, מלמד את הילד שאין להתמודד עם הסיטואציה אלא להישאר במקום הנוחות.
הילדים מבקשים מאיתנו כלים שיאפשרו להם חוסן נפשי, כלים להתמודדות מול מצבים אלו ואחרים. החיים שלנו רצופים באינטראקציות עם אנשים שאנחנו לומדים להכיר ולומדים להתנהל מולם. חשוב שנסייע לילדים לקבל כלים תקשורתיים לשיח פתוח, מכבד ומעצים. לשבת עם המורה ולבנות תוכנית התערבות שתאפשר לילד להישאר בכיתה ולבוא לידי הצלחה. שיחה עם המורה להבניית אופציות לחוויות הצלחה של הילד בכיתה. מסלולים ללמידה משמעותית עבור הילד בכיתה בפרט ובבית הספר בכלל.
המורים מקצועיים. לומדים את עבודתם ונעזרים באנשי מקצוע נוספים, כמו יועצת בית הספר, הפסיכולוג החינוכי של בית הספר, מנתחי התנהגות, מטפלת רגשית ועוד. בפגישה עם המורה, ההורה והתלמיד משקפים את התחושות והנכון הוא להביא את הילד להיכנס לכיתה וללמוד באופן נאות ובתפקוד מלא בכל שעות הלימודים ביחד עם בני כיתתו.
הימנעות מכניסה לשיעורים מעצימה את תחושת הפחד מאי הצלחה. מעצימה את תחושת הקורבנות: "המורה נטפלת רק אלי", עובדה היא ששאר הילדים לומדים בכיתה. ההימנעות מעצימה את הירידה בערך העצמי : "אני לא מסוגל להיות ולהתמודד בכיתה, עם מה ששאר תלמידי הכיתה מתמודדים". ולכן, לא נכון לאשר הימנעות מכניסה לשיעורים, אלא להעצים את הילד/ה שישקפו את התחושות מול המורה וביחד להגיע למצב שהילד מצליח בשיעור ומרגיש שהשיעור הספציפי הזה הופך לשיעור המשמעותי ביותר עבורו בבית הספר, כי אנחנו מבינים שעוצמת החרדה המתרחשת בכיתה היא עדות לעוצמת האכפתיות. הילד/ה מאוד מאוד רוצים להצליח. בואו נעזור להם להצליח.

מהו כוח המשיכה האנרגטית שאנו מורישים לילדנו?

הגיעו לקליניקה זוג הורים מאוד חוששים. מפוחדים. מה יהיה? מה יקרה? איך הילדים יחזרו למסגרת החינוכית? האם יצליחו להשלים את הפער? בספר איוב נאמר "אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי – יָבֹא לִי (איוב ג כה), מה שחששתי ממנו – יקרה לי. הפועל יגורתי דומה בצורתו לפועל יכולתי. שגם אותו אנו מוצאים בתנ"ך, "וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו, וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו" (מלכים א, יג ד), או בלשון החיוב "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי–גַּם-יָכֹלְתִּי" (בראשית ל ח).

הנטייה לדבר בלשון השלילה הושרשה בשגרת הלשון, כי אם בחרנו להביע חיובי, תמיד בא הלגלוג "אשרי המאמין", "אשליות". אני רוצה להיעזר בספר "הסוד", שמבקש לשנות גישה. אל תדחו את החלום. הפכו את החלום למציאות. הילדים שלנו חזקים. הילדים שלנו מסוגלים להשלים את הפערים. יש לתת להם את הכלים הפרקטים ובמקביל ללא לאות להוריש באהבה ובאמונה את הכוח שיאמינו שהם מסוגלים. חשוב לראות את המדרגה הראשונה, לפסוע ולעלות עליה, להרים את כל משקל גופנו ולתפס למדרגה השנייה. ללא תנופה ודחף הרצון לעלות את המדרגה, לא נצליח להרים את כל משקל גופנו.

בכל שלב ושלב של התקדמות, להוקיר תודה. להיות אסירי תודה על הכוח שסייע לנו לבצע משימה ראשונה. להאמין שהילדים שלנו מסוגלים ושאנחנו המבוגרים האחראים לשקף את הכוח לדחוף ולהניף אותם קדימה. ביום שאנחנו המבוגרים נהיה מודל חיקוי לעשייה משמעותית, לאמונה שחלומות מתגשמים, שדמיון יוצר מציאות (איינשטיין), אנחנו נוריש את האנרגיה הממגנטת להצלחה וצמיחה.

כל ילד יכול לכתוב את סיפור חייו שלו. היכולות שלנו הן בלתי מוגבלות. החיים שלכם ושל ילדכם יהיו מה שאתם יוצרים ומה שאתם מלמדים אותם ליצור. "עקבו אחר האושר והיקום יפתח את דלתותיו בפניכם במקומות שקודם היו בהם רק קירות" (ג'וזף קמפבל).

הפחד והחשש משתק אותנו. האמונה וההרגשה השלמה שהכל בכף ידנו, הם שמניעים אותנו לצעוד בבטחה להגשמת כל שרק נחפוץ. התחילו בכתיבת המטרה והיעד. ציינו תאריכים. בנו תוכנית עבודה ב"מדרגות" להגיע לאותה הצלחה שאתם שואפים אליה. דמיינו את עצמכם אוחזים באותה הצלחה. אנחנו ממגנטים את האנרגיות החיוביות, את הכוח להצליח, כשאנחנו מאמינים באמונה שלמה שאנחנו מסוגלים, ההצלחה בכף ידנו.

הפחד והחשש ממגנטים כשלון, אכזבה, חוסר אנרגיה לעשייה. אל תכניסו את הרגשות הללו הביתה. בבית שדרו בטחון שהכל יהיה טוב. התקופה הלא קלה, היא תקופה. היא תחלוף ויבואו ימים טובים של הרמוניה, אהבה, הצלחה והמון שמחת חיים. הוקירו את הדברים הטובים שקורים גם בתקופות קשות, כי משם אנחנו נבנים לטוב יותר. באותן תקופות קשות, אנחנו לומדים מה חשוב שנעשה כדי שיהיה לנו טוב יותר. שיהיה לכולנו בהצלחה.

האם כל אדם שמשדר פחד היא חרדתי?

רבים מאתנו לא מבחינים בין פחד לחרדה. הפחד הוא רגש טבעי, הנחוץ לשמירה על קיומנו. תגובת הפחד היא זו שמסייעת לנו להימלט ולחפש מחסה או להילחם במצב של סכנה מידית. כשהאדם הקדמון  נתקל בחיה מסוכנת, הוא היה צריך לברוח או להילחם בה, ולכן רגש הפחד והמנגנונים בגוף שהוא הפעיל הצילו את חייו. עם זאת, בתקופתנו, ישנם מצבים רבים בהם מנגנון הפחד מתחיל לפעול במצבים בהם הוא מיותר, כמו למשל באמצע שיעור במכללה, בסלון ביתנו. מצבים אלה מעוררים בגופנו תגובות לא נעימות שיכולות לגרום לנו סבל רב.

לחרדה תסמינים גופניים: קוצר נשימה, דופק מואץ, תחושת מחנק, כאבי ראש, כאבי בטן, בחילות והפרעות בשינה. וגם תסמינים רגשיים: תחושת מצוקה, פחד, ייאוש, חוסר אונים או דאגה. חרדה הינה תחושה פיזיולוגית שנובעת מהשלכה פסיכולוגית. מה שמכנים גוף ונפש. התסמינים ההתנהגותיים במצב של חרדה  הם דרישה להישאר במקום הבטוח והמוכר. אם מדובר בילדים ברור שהם נתלים בהוריהם. תגובת הוריהם לתחושות הפחד היא שאחראית להתחזקות התחושה או הפחתתה עד לידי הכחדה. כשמדובר בזוג בוגר ומבוגר ברור שהתמיכה וההכלה  הכרחיים להפגת הפחד והקניית תחושת הביטחון.

לפעולת התמיכה של בן הזוג יש שני מרכיבים הכרחיים:

– קבלת הסבל ותמיכה: בן הזוג צריך לקבל ולהכיל את סבלו של האחר. לא ניתן לתמוך ללא הנכונות לתת לסבל מקום לגיטימי, להימנע מעמדה מאשימה ולהושיט נחמה ועידוד. האמירה: "תפסיקי להיות חרדתית" "תפסיקי להיות דרמתית", לא עוזרת.

– דרישה לתפקוד ברמה מסוימת: בן הזוג צריך להוביל למצב בו יכולות התפקוד של האחר יבואו לידי ביטוי. לא ניתן לתמוך תוך ויתור על דרישות התפקוד. "בואי נקלח את הילדים ביחד, נשכיב אותם לישון ונשב לדבר".

ברור לנו שלתפקוד היומיומי יש חשיבות בחיינו מעבר להישרדות, כלכלה  וכו'. התפקוד שלנו בחיינו הוא הרוח החייה המאפשרת לנו לחיות ולהיות קיימים ברוחנו, נפשנו, גופנו ונשמתנו. חוסר תפקוד הוא "אין חיים". אדם לא יכול לבקש להיות בריא, אם אינו חי. ולכן, חובה עלינו להמשיך תפקוד. התפקוד שלנו אינו רק בתוך הבית, או המשפחה. תוך שימת לב לפרטים החשובים בהגנה והימנעות מהדבקות, ממלחמה, מתאונה. ממשיכים החיים.

לכן, כשאתם מבחינים שבן הזוג משדר פחד. שבו. חבקו, הקשיבו. שקפו את הפחד. ממה מפחדים? מתי מפחדים? כמה הפחד עצום, דרגו אותו? מה אני עושה כשאני מפחד? מה אני יכול לעשות כדי שמה שאני מפחד ממנו, לא יקרה? התעמתו עם הפחד וכתבו כיצד אתם גוברים עליו. הוא תחושה ותחושה אמיתית. תנו לעצמכם את ארגז הכלים כיצד להתמודד מולו. ותמיד ביחד.  מצאו את האדם הנכון ושתפו אותו. שרק נהיה בריאים.

האם פחד של ילד/ה יכול להתפרש כתסמין לחרדה קלינית?

הגיעו לקליניקה השבוע הורים לילד בן 9. ההורים טענו שהילד בחרדה מנגיף הקורונה ולא רוצה ללכת לבית הספר. שאלתי את הילד מה אתה מרגיש, כשאתה בחרדה? השתמשתי במושג שהשתמשו ההורים ולו כדי להבהיר שלחרדה תסמינים מסוימים. תסמינים גופניים: קוצר נשימה, בחילות והפרעות בשינה.תסמינים רגשיים: תחושת מצוקה של חוסר אונים. הילד אמר: "אני לא רוצה ללכת לבית ספר, נקודה".

חרדה היא ביטוי פסיכולוגי או פיזיולוגי לתחושות  פיזיולוגיות הנגרמת בשל השפעות פסיכולוגיות.  יש הבדל בין פחד לחרדה. "אני פוחד להידבק", הפחד הוא רגש טבעי, הנחוץ לשמירה על קיומנו. תגובת הפחד היא זו שמביאה אותנו להימלט ולחפש מחסה או להילחם במצב של סכנה מידית. לעומת הפחד, החרדה  מתקיימת במצבים רבים שבהם מנגנון הפחד מיותר, כמו למשל באמצע שיעור בכיתה. מצבים אלה מעוררים בגופנו תגובות לא נעימות שיכולות לגרום לנו סבל רב. החוויה האמתית של החרדה היא בצורה של גל שעולה ולאחר מכן – תוך 20 עד 40 דקות – יורד. ילדים רבים שחווים חרדות נמצאים במצב של חשש מתמיד מפני התחושה ולכן הם נמנעים ממצבים שעלולים לעורר אצלם תגובות חרדה.

בשיחה בקליניקה, הובן  שהתקיים תרגיל ביטחון בבית הספר. פרשנות ההורים "אתה מפחד מהקורונה", אינה תורמת לביטחון הילד.  שיחה המשקפת מצב של ביטחון בזמן טילים או רעידת אדמה יכולה לסייע בהפגת הפחד. חשוב לשוחח בבית עם הילדים בטרם הם מגיעים לבית הספר, ביום בו מתקיים תרגיל. ההורים מקבלים התרעה על התרגיל המתקיים. כמו כן, חשוב מאוד שהמורה בכיתה תשוחח עם הילדים ביום התרגיל ותקבל תמונת מצב בטרם התרגיל מתקיים ולאחריו.

המעבר בין "אני מפחד מ" ל"הפרעת חרדה" גדול מאוד. נורמטיבי בהחלט שמפחדים. השאלה שתשאל: "ממה את פוחדת?" "מתי את פוחדת?" ואם התשובות עדיין ברמה של הבעת רגש פחד מוגזם לסיטואציה, השאלה תהיה: "איך את מרגישה כשאת פוחדת?" השיחה שמתנהלת עם הילד אחד על אחד במקום של הקשבה ולא פרשנות, מאפשרת לילד לשקף את הסיטואציה שמביאה אותו לתחושת הפחד ולעיתים די בכך כדי להפיג את הפחד.  חשוב לשדר לילד ביטחון של מוגנות. להבנות עם הילד רשימה של הגדרות עשייה : "מה עושים כשמרגישים את הפחד?"

אם באמת ילד פוחד מאוד מלהידבק מנגיף הקורונה,  ההדבקות אינה רק בבית הספר, היא גם בחנות הפיראט האדום ובקניון. נבחן ביחד כיצד נשמרים מהדבקות? לשמור על היגיינה: לשטוף ידיים ולנקות את סביבת החיים, לא לחטט באף ואחר כך לגעת במזון, להקפיד על שיעול והתעטשות בשקע המרפק הפנימי.  ושרק נהיה בריאים.