השבוע הגעתי למפגש עם מספר הורים במועדון באחד הישובים בגולן. השאלה שעמדה על הפרק: "חוק או בחירה?". נכון שכרגע עומדת על הפרק סוגיית הקורונה. מחסנים את הילדים או לא? זה חוק או בחירה? עם זאת, אני רוצה שנבין שכל ארוע שקורה לנו בחיים, כל דילמה היא ניצוץ של דילמה גדולה ועוצמתית יותר, שמלווה אותנו לאו דווקא בסוגייה העכשווית.

עד כמה אנחנו ערים להבדל שבין חוק או בחירה? ילדים קטנים, מהיום שהם נולדים הם שואלים את עצמם "מה שאמא אמרה עכשיו זו חובה לעשות, או בחירה? ילדים בני שנתיים, כשמגיעה הדרישה "נכנסים למקלחת" הם מיד אומרים "לא בא לי". ואז מתחילה הדילמה שדיי חשופה לילדים. ההורים ביניהם: "דני, היום הילדה לא הייתה בגן, לא בארגז החול, אז אולי לא צריך?" והאבא "מה זה קשור? הילדה עדיין עם טיטול עושה צרכים, מטלית  לחה לא מספיקה". והילדה יושבת, מקשיבה להורים ושואלת את עצמה: "אז רגע, הדרישה להיכנס למקלחת, היא חובה או בחירה?"

ונמשיך עם הבוגרים יותר. ילד מגיע לגיל שלמעשה מותר לו לעשן. מותר? מי קבע שמותר לעשן בגיל שלושים או חמישים? האם העישון באופן חד משמעי מהווה סכנת חיים? עישון עלול לגרום לכל אחד מהמחלות כמו מחלות לב וכלי דם, מחלת לב איסכמית, אירוע מוחי, מחלה של כלי הדם הפריפריים ברגליים, ומפרצת באבי העורקים.  סרטן, בעיקר סרטן הריאות, אך גם סוגי סרטן נוספים כמו סרטן הלוע, החיך והוושט, סרטן שלפוחית השתן, סרטן הלבלב, הכליה והקיבה ועוד. לא אמשיך. למה אין חוק נגד עישון? למה העישון ממשיך להיות בחירה? וכי אין מעשן פסיבי. אני יודעת שאני נפגעתי מאוד מכך שאבי עישן שלוש קופסאות סיגריות ביום והכל היה בבית סגור כי המזגן עבד וחבל על המזגן. למרות החוק שאסור לעשן במקומות ציבוריים, לא פעם נפגוש מעשנים.

אז מה מטרת החוק? היכן הגבול לבחירה? אלו שאלות שמלוות אותנו, לא רק עכשיו בימי קורונה. כן, המטרה שננסה לעצור רגע ולהבין מה מטרת החוק? חוק הוא הוראה רשמית מחייבת, מנוסח בכתב, באופן משפטי אחיד וברור, מחייב את כלל התושבים וניתן לאכיפה. חוקים נחקקים על ידי הגוף המחוקק במערכת השלטון במדינה, על מנת לשמור ולהגן על שלום הציבור ורווחתו, להסדיר את החיים בחברה ואת יחסי החברה-שלטון, וכדי שמוסדות השלטון יוכלו לנהל את המדינה בצורה מיטבית. בחוק מפורטים איסורים והיתרים בנוגע להתנהגות הפרט וכן חובות וזכויות האזרח. החוק הוא נורמה משפטית מחייבת לדפוסי התנהגות, כללים ויחסים בין-אישיים. כל אדם חייב לציית לחוק (האזרחים הקטנים והאישים במוסדות השלטון).

אנו חיים במדינה דמוקרטית, לחוק יש תמיד מקום של אכיפה. הקנס מהווה ענישה למען שינוי התנהגות. עם זאת, יש כאלה שיסעו מעבר למהירות המותרת ויגידו "מקסימום אשלם קנס". השאלה היא האם אנחנו כחברה מבינים שיש אישים שבחרנו שישבו שם למעלה וכן יחליטו בשבילנו. ההחלטה של היודעים בדבר החיסון לקבוע את החוק הנכון בזמן הנכון. כשלמעלה מחליטים אנחנו מחוייבים כחוק ואין לנו את זכות הבחירה. כל עוד אנחנו בביתנו, איש בביתו ינהג כרצונו. כשאנחנו במוסד ציבורי אנחנו מחוייבים לחוק הניתן מלמעלה. יש לכל הורה את הזכות לא לשלוח את ילדיו לבתי הספר ולהעבירו לחינוך ביתי, אך ילד שלומד בבית ספר ציבורי מחוייב על פי חוק. וכך גם הצוותים החינוכיים.

לסיכום. בחירה היא לא להיות חלק מהמדינה. במוסדות ובמסעדות שהן בחסות המדינה, אנחנו מחוייבים לעשות לפי חוק. בבית שלנו. בחרתם שלמרות שנתבקשתם לבידוד, אתם מסתובבים בבית ומחבקים את הילדים שלכם, זו גם החלטה שלכם. נתבקשתם לבידוד מהחברה. אינכם יכולים לצאת מהבית ולהגיע לסופר או לבית הספר.

סביבת הלמידה של הילד אינה מסתכמת בבית. חשוב שנקשיב ונשמע הדים על התנהגות ילדינו במסגרות נוספות בחייו: בבית הספר ובמסגרת הבלתי פורמלית. הייתי תורנית מבנה וילד בן שמונה, יושב על פוף בצורת  כורסה, יושב וזורק קפות. הילדים במבנה מתרחקים ממנו, אף אחד לא מעוניין להיפגע. ניגשת אליו אחת הסייעת ומבקשת ממנו להפסיק: "חמוד, אתה רואה מה אתה עושה, אתה מרחיק ממך את החברים, בוא חמוד, תפסיק לזרוק את הקפות". הילד זרק עליה קפה, פגע ברגלה ואמר: "את לא אמא שלי".

התנהגותו של הילד אינה הולמת. הילד מתנהג בצורה אלימה וחובה להפסיק את ההתנהגות הזו לאלתר. הילד בהתנהגותו הנוכחית, אינו חמוד ואין מקום למילת חיבה שכזו. ישנן דרכים להפסיק את ההתנהגות הלא נאותה. הילד במקרה הספציפי הזה שההתנהגות שלו הוגדרה לכל הדעות כהתנהגות אלימה, מושהה מבית הספר לאלתר, על פי חוזר מנכ"ל. ההורים מוזמנים לקחת את הילד הביתה, ולמחרת לקיים שיחת משמעת שבה הילד יבין את החוקים והכללים להתנהגות נאותה. האם בכך ניצור שינוי התנהגות של הילד? חד משמעית, לא! הילד התנהג כפי שהתנהג, לא כי הוא ילד רע. מתוך מסקנה שילד אינו רע, מדובר בילד שרע לו וצריך לעשות ולהבין מה קרה. לחקור ולהבין מדוע הילד אמר לסייעת: "את לא אמא שלי". ישבתי וחיכיתי שהאמא תגיע לקחת את הילד. לראות מקרוב את האינטראקציה בין האמא והילד. האמא מגיעה. נסערת. קוראת בשם הילד. קוראת שוב בשמו. איפה הוא? מגיעה המחנכת ואומרת: שלום לך. ומבקשת מהאם להתלוות אליה לקחת את הילד, שנכנס לכיתה וגם שם הספיק להפוך כיסא ולדחוף את השולחן לקיר. האם אומרת לילד: "בוא נשמה, בוא הביתה". הילד:" טוב שלא לקח לך שעתיים לבוא לקחת אותי מהבית ספר המגעיל הזה". האם אוספת לילד את החפצים, מלטפת את שערות ראשו ומובילה את הילד אל מחוץ לכיתה ומחוץ לבית הספר.

הסייעת סיפרה שכל הבוקר עשתה כל שביכולתה להכניס את הילד לשיעורים, לסייע לו בארגון הציוד הלימודי. "הוא לא שומע כלום ממה שאני מבקשת ממנו". ואולי זה הקושי, הילד לא מכיר ויודע לקבל סמכות. סמכות היא היכולת להכפיף דפוסי התנהגות מסוימים על אדם כלשהו.אימוץ דפוסי פעולה כתוצאה מסמכות מכונה ציות. הכוונה היא לסמכות מעשית – סמכות פרקטית שיוצרת עשייה מעצם אמירת הציווי.למשל, כאשר אם אומרת לבנה לבצע פעולה מסוימת – אין שום תוכן המנמק את הפעולה, והסיבה לביצוע הפעולה הוא עצם הציווי. כך צריך. סמכות נחשבת לאחד מיסודות החברה האנושית ולכן מחובתנו ללמד את הילד לקבל עליו סמכות. הבעיה מתחילה כאשר אנו הופכים מתירניים כלפי הילד מתוך ברירת מחדל. מאבקי הכוח עם הילדים מתישים אותנו ואנו מבליגים ומוותרים. כך הילד גדל בתחושה כי הוא המחליט בכל, שהוא אדון לעצמו והוא מתנהג ככל העולה על רוחו. וזה לא מה שיסייע לו בחיים. תפסיקו להסביר יותר מדי. סמכות הורית כוללת ארבעה היבטים עיקריים: דרישתיּות הורית, פוטנציאל השפעה הורי עלהתנהגות הילד, זכות ההורה לדרוש, מחויבות הילד לציית. כל עוד הילד לא יקבל סמכות הורית בבית, הוא ידרוש מכל הבוגרים סביבו להתנהג כמו אמא שלו, מבלי להבין עד כמה דרישה זו רק תפגע בו בעתיד. חשוב מאוד להבין סמכות הורית מהי וכיצד נכון ליישם אותה. הילד אינו בוגר ואחראי להבין את ההשלכות של אותה מתירנות על חייו. הסמכות ההורית היא לטובת הילד. רווחתו ועתידו כבוגר בעולם המבוגרים.