לא טוב היות האדם לבדו

החגים היהודים ובכל הדתות, משקפים לנו את המיטביות בהוויית המשפחה. הכינוס של כל בני המשפחה סביב אותה מטרת חג מסמלת את החשיבות שלנו בלהיות שייכים לקבוצה. לא רק להשתייך לקבוצה, אלא שחשובה לנו איכות הקבוצה, שהרי כולנו מכירים את האמרה "תאמר לי מי החברים שלך ואומר לך מי אתה."

בראשית המאה העשרים העלה הפסיכולוג אלפרד אדלר את ההשערה שלצורך הבסיסי בשייכות יש יתרונות אבולוציוניים הישרדותיים. הערכה שלו הייתה שהמוטיבציה המרכזית לכל עשייה שלנו היא ביסודה חברתית. הצורך להשתייך הוא צורך אנושי עמוק. אם נפרק את המילה "קשר", נמצא שהיא מורכבת מקיים, שייך ורצוי. כך שהצורך שלנו להיות בקשר עם אדם נוסף או קבוצה, הוא במהותו לחוש קיימים ורצויים.

שני חוקרים מפנסילבניה, צ'ייני ורוברט, מצאו ששיעור ההישרדות של בעלי קשרים חברתיים מפותחים גבוה יותר ותוחלת החיים שלהם ארוכה יותר. לכן אל לנו לשאוב את תחושת הרווחה הפסיכולוגית שלנו והערכתנו העצמית מתכונות האישיות הייחודית שלנו ומהישגנו האישיים בלבד. חשוב שנוקיר את המשפחה ואת בני הזוג שלנו ושמקור הזהות שלנו, הערכתנו העצמית ורווחתנו הפסיכולוגית תשאב מהשתייכותנו למשפחה שלנו. ההוקרה למקור אנרגיה עצום זה שנקרא משפחה, הוא שגם יוביל אותנו בדרך סלולה להשקיע במשפחתיות. באותם כינוסים משפחתיים סביב חגים, אירועים שמחים ומגבשים.

חוקרי מדעי ההתנהגות מביעים דעתם המלומדת על הקשר החשוב שבין היחיד לחברה, באחיזה ברורה שמי שאנחנו מותנה בחיזוקים שאנו מקבלים מהסביבה שלנו. מרק לירי כותב: "הצורך להשתייך: התשוקה לקשר בינאישי כמוטיבציה אנושית מרכזית". כלומר אנשים שקשריהם עם הסביבה אינם מפותחים ותחושת השתייכותם החברתית אינה מספקת מועדים לסבול מבחינה התנהגותית ובריאותית.  חלק גדול מחרדותינו נובע מהפחד מדחייה ומבידוד חברתי.

ההשתייכות לקבוצה הינו צורך ולכן חשוב להקנותו מהגיל הרך ולהוות מודל חיקוי לילדים שלנו. כישורי החיים בבית הספר היסודי ובכלל בתיכון ובאוניברסיטה מטרתם לתת כלים לכל אדם ואדם להתנהל בתוך חברה. האנשים אליהם אני משתייך מחזקים אותי ובונים איתי את החוסן הנפשי שלי להתמודדות עם כל קושי שאפגוש בחיי.

לא טוב היות האדם לבדו. אימרה חזקה שמלווה אותנו בזמן משבר. אך לא כך הדבר, אנו חייבים להבין שהבניית המשפחה תלויה בכל אחד ואחת מאיתנו. החוזקות שאנו נכניס ליסוד המשפחה האיתנה הם שילוו אותנו עד יומנו האחרון. אל תמעיטו בערך המשפחתיות והיו שותפים להבניית הקשר המשפחתי. מדובר במפגשים (המציאו סיבות למסיבות), בהקמת קבוצות וואטצאפ, תקשורת שוטפת ומלווה. היו קשובים וערניים לכל מי שעוטף אתכם. אתם היום לקבוצה, מחר הקבוצה בשבילכם.

"עֵינַ֥יִם לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יִרְאֽוּ" (תהילים פרק קטו)

התורה מספרת לנו בבראשית כא, שהגר, שפחת אברהם ובנה תעו במדבר ללא מים. את תפילתם שמע ה' "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים", לא מסופר כאן שנבראה באר מים להשקותם, אלא שעיניה של הגר נפקחו לראות את הבאר שהייתה שם גם קודם לכן. על זאת אמרו חז"ל: הכל בחזקת סוֹמין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם.
מתברר, שקיימת מציאות אחרת, שאנו רואים אִתה ובתוכה, ואולי רק בגלל איזו מִגבלה בחוש הראיה שלנו איננו מסוגלים לראותה. כאשר אנו איננו מודעים אנו איננו מבחינים בנמצא מולנו. שהרי ברגע שמישהו או משהו מסב את תשומת לבנו, מחדד את האבחנה מדעת, אנו רואים את שהיה עוד קודם לפנינו, אך נמנע מאיתנו לראותו.
מורגלים אנו במחשבה ש"רב הנסתר על הנגלה", והנסתר פתוח לעוסקים במלאכת הרוחניות. רק אנשי מעלה יודעים אותו ומבינים אותו. באר המים שראתה הגר היא באר מוחשית הנראית לעיניים המציאותיות ואשר מימיה ניתנים לשתייה ומרווים בצמא, מהם מילאה הגר חמת להמשך הדרך.
את המציאות האחרת ניתן לחשוף על ידי הרחבת כושר החושים עצמם, באמצעות תהליך פנימי כמו תפילה אצל הגר ועוד נתיב שעליו אסביר כעת.
הגיעה אלי אתמול לטיפול בחורה נחמדה, נשואה ואם לשלושה ילדים. מצבה הכלכלי בכי רע. העסק בפשיטת רגל. חיי הנישואין קורסים. תקשרתי עם הנשמה וראיתי רקפת צומחת מתחת לסלע. הסלע ענק. רוח רע מנסה בכל זווית אפשרית לדחוף את הסלע ולרמוס את הרקפת היפיפייה. ואז הרקפת מרימה ראש (האבקנים פונים כלפי מעלה) וענן כבד ואפור ממטיר גשם עז על הסלע וממיס אותו עד לגודל המאפשר לרקפת לצמוח מתחת לסלע כמתבקש בטבע.
בפגישה עם המטופלת, בראיון ראשוני, ברור היה שהיא רואה את חייה נרמסים. היא רואה היטב את פשיטת הרגל, היא רואה את חיי הנישואין הקורסים. בשיחה המבקשת לראות את הדברים הטובים בחייה, החלה למנות את שלושת ילדיה המקסימים, הבריאים, המוצלחים. הקשר המשפחתי החם, המחבק והתומך (מנטלית), את מקום מגוריה הפסטורלי, את השכנים האוהבים, את מקום העבודה שלה שכל כך מאפשר לה לתת ולקבל העצמה… וזה המשיך..
החיים שלנו רצופי למידה, שהרי באנו ללמוד. באנו לתקן. אל לנו להיכנס למרה שחורה כשמשהו לא מסתדר. כשנתקלים בקושי. הרמזור מבקש לעצור. להתבונן. לחשוב. ולבצע.
להתבונן על הטוב. לחשוב איפה לא הערכנו מספיק? איפה לא הוקרנו? יש להוקיר כל יום לפחות על שלושה דברים. לראות כיצד מעצימים את האור כך שלא יהיה מקום לחושך.
את פשיטת הרגל, אין אפשרות לעצור. היא חייבת להתממש. השאלה: מה היא באה ללמד? מה היא מבקשת שנראה, שלא ראינו. אולי את המשפחה,שקצת שמנו בצד, כי כל כך צמאנו להצלחה חומרית? אולי את עצמנו שמנו בצד ולא טיפחנו את מה שחשוב היה לנו באמת?
הקושי, הוא מקפצה לדבר טוב יותר. עצרו. חשבו. מה מבקש היקום שתראו ולא ראיתם קודם. נסו קודם לעשות זאת לבד. אחר כך בעזרת חבר או בן משפחה ואם לא הצלחתם גשו לאיש מקצוע שיסייע לכם. לעולם לעולם אל תשברו. כל קושי הוא פתיר. האמינו לי עברתי כמעט הכל.

התמודדות עם אובדן

אובדן מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנחנו מתנסים בחוויות של אובדן לאורך כל החיים, חלקן מודעות לנו וחלקן אינן מודעות. יש חוויות של אובדן אשר שזורות בתהליך ההתפתחותי הנורמאלי שכל אחד עובר במהלך חייו, והן ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות הפסיכולוגית. יש חוויות של אובדן אשר מתפתחות בעקבות אירועים בלתי צפויים שאנחנו נחשפים אליהם במהלך החיים. האירוע המוכר ביותר שמוליד חוויה של אובדן הוא מוות של אדם קרוב, ואכן חוויה כזאת נחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות הקשות ביותר.
התכנית החברתית "בניית זהות", במסגרת כישורי החיים בבית הספר, באה להפנים ולהעמיק את הבסיס לבניית הזהות האישית, את האזרחות במדינה, ואת היכולת להתמודד עם עתידם במדינה. אחד הנושאים המרכזיים המטרידים מתבגרים, הינו התהייה והברור של זהותם האישית אל מול זיקותיהם לחברים, לחברה, למשפחה, לדת, לתרבות, לאמנות, למדינה ולעולם.
מכאן נובע, שזהות אישית, היא השייכות שלנו. השייכות היא שמאפשרת לנו יציבות וביטחון באשר למי שאנחנו. כך, שאם הזהות שלי מתבטאת ב"אני הבן של.." "אני בן שלישי במשפחה", "אני אמא לשלושה ילדים"… זו הזהות שלנו. מעבר להישגיות שלנו בחיים. להבדיל מהישגיות שבאה לידי ביטוי ב"אני מורה בבית הספר.." והופ. קרה שעברת בית ספר. חווים אובדן. במיימדים קטנים. אבל, משהו בזהות שלך התערער. אתה חווה חוסר יציבות לתקופה קצרה עד ליציבות בזהות החדשה שלך.מעבר לבית ספר אחר.
גירושין גם הם סוג של אובדן. היית אשת איש ועכשיו? גרושה,
בכל ה"אובדנים" שאנו עוברים בחיים אנחנו מבינים שאנחנו בתקופה של בניית זהות חדשה, קבלת איזון חדש, יציבות חדשה (ואולי טובה יותר?) ובניית הביטחון בסטאטוס החדש.
וכשאנו מדברים על אובדן של קרוב משפחה. אנו מתערערים קשה יותר. כובד המשקל של אותו קרוב משפחה בזהות האישית שלנו גדולה בהרבה יותר ממקום עבודה, מדירה או כל מושא אחר שנבחר כרגע. קרוב משפחה זה אנחנו. חבר, זה אנחנו.
הדוקטורינה שמלווה אותנו אנשי האור והאהבה, היא שהנשמה היא נצחית, הנוכחות הפיזית של החבר שהלך לעולמו, קרוב המשפחה, אינה במוחשי לידנו, אך האנרגיה של הנשמה נמצאת איתנו ומתלווה אלינו. אנחנו יכולים לחוש בה אם נשב בשקט ונאפשר לה להגעת בנו. ממש נרגיש את חום האנרגיה לידנו. אנשים סיפרו שחשו ליטוף ואפילו נשיקה. אם רק תאמינו באמת, אפשר לשאול שאלות את הנשמה והיא תענה. הקשיבו. קבלו סימנים. במקרה של אובדן קרוב, המעבר הוא מתחושה פיזית, ראייה ארצית לתחושה וראייה מנטלית.
הכוח המנטלי והפיזי שמסוגלת הנשמה לתת לקרובים לה מהעולם האחר הוא חזק ואמיתי. בקשו בריאות, אהבה, משמעותיות. התחזקו באמונה שאנחנו לעולם לא לבד.