האם אפשר לשנות דפוסי התנהגות?

יום אחד ביקש עקרב מצפרדע שתעביר אותו על גבה אל הגדה השנייה של הנהר. הצפרדע חששה: ״איך אדע שלא תעקוץ אותי?״ העקרב השיב: ״אם אעקוץ אותך, שנינו נטבע. אין לי שום סיבה לעשות זאת״. הצפרדע השתכנעה והחלה לשחות. אך באמצע הנהר עקץ אותה העקרב. כשהבינה שהשניים עומדים לטבוע, שאלה אותו: ״למה עשית את זה?״ והוא השיב: ״זה הטבע שלי״.

המשל העתיק הזה מעורר מחשבה עמוקה על יחסים, אמון ודפוסי התנהגות, ובמיוחד על הקשר שבין הורים לילדים. כהורים, אנחנו פוגשים לא פעם את הפער שבין מה שאנחנו מבקשים מילדינו לבין מה שהם עושים בפועל. ילד שמתפרץ שוב ושוב, מתבגר שמפר את הגבולות שנקבעו, או הורה שמגיב בכעס למרות שהבטיח לעצמו לנהוג אחרת — כולם עשויים למצוא את עצמם לכודים בדפוס שחוזר על עצמו.

מבחינה פסיכולוגית, התנהגות חוזרת אינה בהכרח מעידה על טבע שאי אפשר לשנות. לעיתים היא נובעת מקושי בוויסות רגשי, מהרגלים שהשתרשו, מצורך בתשומת לב או מדפוסים שנלמדו בבית. ילד שצועק אינו בהכרח ילד רע, בדיוק כפי שהורה שמאבד סבלנות אינו בהכרח הורה רע. עם זאת, הבנת הסיבה להתנהגות אינה פוטרת אותנו מאחריות לתוצאותיה. כאן טמון אחד התפקידים החשובים שלנו כהורים: להבחין בין הילד לבין התנהגותו. להציב גבולות ברורים לצד אמפתיה, ללמד דרכי התמודדות אחרות, ובעיקר להדגים בעצמנו את השינוי שאנחנו מבקשים לראות. ילדים לומדים לא רק ממה שאנחנו אומרים, אלא גם מהאופן שבו אנחנו מגיבים, מתנצלים ומתקנים.

המשל מזמין אותנו גם לבחון את האמון שלנו: האם אנחנו מצפים שהבטחה לבדה תשנה דפוס, או בודקים אם חל שינוי עקבי במעשים? שינוי אמיתי דורש מודעות, תרגול, אחריות והתמדה — מצד ילדים ומבוגרים כאחד. כהורים, איננו יכולים לשלוט בכל תגובה של ילדינו, אך אנחנו יכולים ליצור סביבה שמאפשרת להם ללמוד ולהשתנות. ואנחנו יכולים לזכור שגם לנו מותר לטעות, בתנאי שאנחנו מוכנים לקחת אחריות ולתקן. כי בניגוד לעקרב שבמשל, בני אדם אינם חייבים להישאר שבויים בדפוסים שלהם. לפעמים, השינוי מתחיל כשמישהו מאמין שאפשר אחרת — ומוכן לפעול בהתאם.

בספרי "גלגולו של חינוך", שמדגיש שהתפתחותה של למידה מותנית בהיסטוריית הלמידה של הנשמה, אני ממקדת את התובנות שלנו כהורים בנקודה ששום דבר אינו מקרי ושכל מה שקורה בחיינו, מטרתו ללמד אותנו דבר מה, לכן עלינו להיות ערניים לסביבה שלנו ונחושים להגשים את חלומותינו. גם אם החלום כרגע נשגב מבינתנו, כמו שתחת כעוס מטורף בבית אנחנו חדורי אמונה שניתן להביא את הבית והמשפחה לחיים שקטים והרמוניה סוחפת. זה אפשרי. ההצלחה, העוצמה, המימוש וההגשמה בכף ידנו.

נלמד לעצור ולהקשיב

אנחנו מרבים לדבר עם הילדים על כבוד, הקשבה, שיח מכבד והחשיבות שבקבלת האחר. מבקשים מהם לא לקטוע, לא לזלזל, לא לשפוט אדם לפני שהכירו אותו, ולזכור שגם מי שחושב אחרת מהם ראוי שיקשיבו לו. אבל לצד כל מה שאנחנו מלמדים את הילדים במילים, יש שיעור חשוב שהם לומדים מההתנהגות שלנו: איך אנחנו מתייחסים לאנשים שסביבנו, ובמיוחד לאנשים שיש להם ניסיון, ידע ודרך ארוכה מאחוריהם.

בעולם שבו כולם ממהרים להוכיח שהם צודקים, נדמה שנשכח הערך הפשוט של עצירה והקשבה. מאחורי אמירה שמקוממת אותנו או מעוררת בנו התנגדות, מסתתרים ניסיון רב שנים, מחשבה מעמיקה, היכרות עם המציאות ותובנות שנרכשו לאורך זמן.  יש הבדל בין מחלוקת מקצועית, שהיא לעיתים חיונית ומקדמת, לבין שיח שמבטל את הידע, את הדרך ואת תרומתו של אדם רק מפני שעמדתו אינה תואמת את הציפיות שלנו.

דווקא במערכות חינוך, שבהן אנו מבקשים לטפח סקרנות, חשיבה עצמאית ויכולת ללמוד, ראוי שנזכור כי למידה אמיתית מתחילה בהקשבה. כאשר אדם מביא עמו שנים של עשייה, התנסות והיכרות עם ילדים ועם צרכיהם, נכון לעצור ולברר מה עומד מאחורי דבריו. אולי יש לו נקודת מבט שטרם הכרנו. ואולי נוכל להרחיב את ההבנה שלנו בזכות השיחה. כבוד לניסיון אינו אומר לוותר על שיקול דעת, הוא אומר להכיר בכך שידע נבנה לאורך זמן. הוא מחייב אותנו להקשיב לפני שאנחנו מסיקים מסקנות, ולברר לפני שאנחנו תוקפים.

הילדים שלנו רואים כיצד אנחנו מגיבים למי שחולק על דעתנו, כיצד אנחנו מדברים על אנשים שאינם נוכחים בחדר, והאם אנחנו מסוגלים להכיר בערכו של אדם גם כשאיננו מסכימים איתו. כך הם לומדים אם ניסיון ראוי להתייחסות או מכשול שיש לעקוף, ואם אפשר לחלוק על אדם מבלי לפגוע בכבודו. אולי הגיע הזמן שנשאל את עצמנו אם אנחנו מקשיבים בעצמנו. האם אנחנו נותנים לאדם לסיים את דבריו? האם אנחנו מנסים להבין את ההיגיון שמאחורי עמדתו? האם אנחנו מאפשרים לניסיון לדבר לפני שאנחנו ממהרים להכריע? והאם אנחנו זוכרים שמאחורי כל תפקיד, כל עמדה וכל אמירה עומד אדם שראוי ליחס מכבד? חברה בריאה היא חברה שבה אפשר לחלוק, להתווכח, לבדוק ואף לשנות עמדה, בלי למחוק את האדם שמולנו. היא חברה שמבינה כי הקשבה אינה חולשה, כבוד אינו כניעה, וניסיון אינו דבר שאפשר להתעלם ממנו רק מפני שהוא אינו נוח לנו באותו הרגע. לפני שאנחנו מבטלים אדם, כדאי שנזכור כמה אפשר ללמוד ממי שכבר צעד בדרך שאנחנו רק מתחילים להכיר. כי כבוד אמיתי נמדד לא בדרך שבה אנחנו מתייחסים למי שמסכים איתנו, אלא בדרך שבה אנחנו מקשיבים למי שמביא איתו קול, ידע וניסיון שונים משלנו.

התקווה אינה מחכה לנס

בשיחה שקיימתי לאחרונה עם ראש המועצה על דרכי החינוכית, מהימים שבהם התחלתי את דרכי כגננת ועד היום, ככותבת ספרים, כותבת טור שבועי, משתתפת בשידורי רדיו בתחום החינוך וממשיכה בעשייה החינוכית בבית הספר, דפדף ראש המועצה בספרי ״גלגולו של חנוך״. משפט אחד עצר אותו: ״התקווה היא התנקשות בהשגחה העליונה״, טענה המיוחסת לגוסטב פלובר.

המילה ״התנקשות״ עוררה בי מחשבה. לא מדובר בהתנגשות מקרית, אלא בפעולה מכוונת, שיש בה מטרה ותכנון. האם התקווה אכן מתנגשת בהשגחה העליונה, או שמא היא הכוח המניע אותנו לפעול בתוך המציאות שניתנה לנו?

אני מאמינה שהתקווה אינה עומדת בניגוד לאמונה. להפך, היא יכולה להיות הביטוי המעשי שלה. המשוררת אמילי דיקינסון כתבה: ״תקווה היא הצפורת המקננת בנשמה״. בעיניי, אותה ציפור פנימית אינה מסתפקת בשירה חרישית. היא מעניקה לנו כוחות לקום, לנסות, להתמיד ולהאמין שגם כשהדרך אינה ברורה, יש משמעות לצעד הבא.

במהלך 25 השנים שבהן אני מובילה את תוכנית הלימודים ״שיר עברי״, אני מבקשת להעניק לילדים יותר מידע וידע. אני מבקשת לטפח בהם תודעה של תקווה, חלום והגשמה. נחישות, מודעות עצמית, אמונה ביכולת האישית, אופטימיות, תשוקה והשראה הן אבני דרך המסייעות לילד להכיר בכוחותיו ולהפוך משאלה למציאות.

התקווה הזאת היא גם מורשת משפחתית. בספרי אני מספרת על סבי וסבתי, שעבורם הייתה התקווה מקור כוח גם בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא עברה בירושה לאמי, שהצטרפה לתנועת ״גורדוניה״, ובגיל 13 עזבה את משפחתה ברומניה ועלתה לארץ ישראל. תקווה, במקרה שלה, לא הייתה רק חלום — היא הייתה החלטה אמיצה שהפכה למעשה.

אין בדבריי התרסה כלפי ההשגחה העליונה. כולנו יכולים להוקיר את האמונה ואת הכוח הרוחני שהיא מעניקה לנו. אך לצד האמונה נדרשת גם השתדלות. ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא״ (דברים ל׳, י״ב), המדגיש את אחריותו של האדם לעשייה שללו וליישום התקווה. ונתחזק בדברי חז״ל: ״לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה״ (פרקי אבות ב׳, ט״ז) — אמירה שמבטאת היטב את החיבור בין אמונה, אחריות והשתדלות.

כהורים וכמחנכים, תפקידנו אינו רק לטעת בילדים תקווה, אלא לחנך אותם לפעול למימושה. כשילד מתקשה להכין שיעורי בית, עליו ללמוד להתמודד ולא לוותר; כשמבחן מעורר בו חשש, עלינו לעודד אותו להתכונן, להתאמץ ולהאמין ביכולתו. כך נבנית תחושת המסוגלות, וכך לומד הילד שהצלחה אינה תוצאה של משאלה בלבד, אלא של התמדה, אחריות ועשייה. התקווה מעניקה לנו את החלום, האמונה מעניקה לנו כוח, אך העשייה היא שהופכת אותם למציאות. חינוך אמיתי אינו מבטיח לילד שלא ייתקל בקשיים, אלא מעניק לו את האמונה ואת הכלים לדעת שיוכל להתמודד עמם.