מחבר: דר' מרום רבקה

החינוך האמיתי אינו מסתכם במה שהילד מקבל מאיתנו, אלא באדם שהוא לומד להיות – אדם שאפשר לסמוך עליו, אדם שאינו מוותר בקלות, ואדם שיודע שגם לאחריות ולנתינה יש כוח לבנות חיים של משמעות.  אנחנו מדברים הרבה על ביטחון עצמי, עצמאות, מימוש אישי, זכויות והגשמה, אבל נדמה שלפעמים שכחנו לדבר על שני ערכים בסיסיים שבלעדיהם קשה לבנות אישיות יציבה, משפחה מלוכדת וחברה חזקה: מסירות ונאמנות.

מסירות ונאמנות מתבטאות ביכולת להיות שם עבור ההורים, לגלות אחריות כלפי האחים, לשמור על חברות גם כשלא הכול מסתדר, ובעיקר – להיות נאמנים למילה שלנו, למחויבויות שלנו ולדרך שבה בחרנו ללכת. אני כותבת על הערכים האלה מתוך סיפור חיי. אמי עלתה לארץ בתקופה שבה האמונה ברעיון הקמת המדינה, המחויבות והמסירות היו חלק בלתי נפרד מתפיסת החיים. היא גדלה והתחנכה על כך שבונים עתיד באמצעות עשייה, אחריות, ויתור אישי ונאמנות למטרה גדולה יותר.

כשגדלתי והפכתי לאמא לארבעה ילדים שגידלתי לבד, הערכים האלה היו עבורי עוגן. הם לימדו אותי להמשיך גם כשעייפים, להתמיד גם כשקשה, לקחת אחריות גם כשאין מי שיחליף אותי, ולזכור שמישהו סומך עליי. לא תמיד היה מקום לנוחות ולחופשות. היו מחויבויות, ויתורים, וימים שבהם פשוט צריך היה לקום ולעשות את מה שנכון וחשוב. מסירות ונאמנות מתחילות בבית.

ילד שלומד להתחשב בהוריו, לעזור בבית, לכבד את אחיו ולגלות אחריות כלפי בני משפחתו, לומד: יש לי מקום משמעותי בעולם. המעשים שלי משפיעים על האנשים שסביבי. כשאני נאמן למשפחה שלי, אני לומד מהי שייכות. כשאני מתמסר לקשר עם אח או אחות, גם ברגעים של מחלוקת, אני לומד שלא כל אי-הסכמה מחייבת ניתוק. כשאני שומר על חבר גם בתקופה פחות נעימה, אני לומד מהי חברות אמיתית.

חשוב שילדים ילמדו להבחין בין חוסר הסכמה לבין חוסר נאמנות, בין הצבת גבולות לבין ויתור על קשר, ובין עצמאות לבין התעלמות מאחריות. להיות נאמן לעצמי פירושו לא לוותר לעצמי בכל פעם שמשהו נעשה קשה. תלמיד שמתחייב ללמוד, להתכונן למבחן, להשקיע ולהתמיד, בונה בתוכו תכונות שילוו אותו לאורך כל חייו: משמעת עצמית, אחריות, נחישות, התמדה ואמונה ביכולתו להתמודד. ילד שמבין שהצלחה אינה מגיעה מיד, צריך להתאמץ, לטעות, לתקן ולנסות שוב, מפתח חוסן נפשי.

נאמנות לעצמי אינה פירושה להתעקש או להתעלם מצרכים ומרגשות. היא גם היכולת להכיר בקושי, לבקש עזרה, לשנות דרך כשצריך ולהישאר נאמן לערכים ולמטרות החשובים לי. חברה שבה כל אדם רואה רק את צרכיו המיידיים, ללא מחויבות לאחר וללא תחושת שייכות, מתקשה לייצר ערבות הדדית, אמון ושותפות.

מסירות אינה ביטול עצמי, ונאמנות אינה ציות עיוור. איננו רוצים לגדל ילדים שמוותרים על עצמם כדי לרצות אחרים. אנחנו רוצים לגדל ילדים שיודעים להיות מחויבים, ובו בזמן לשמור על כבודם, על גבולותיהם ועל זהותם. ההשקעה בערכים האלה מתחילה בדוגמה האישית שלנו.

אישיות אינה נבנית רק ממה שאנחנו אומרים לילדים, אלא בעיקר ממה שהם רואים אותנו עושים. כשאנחנו עומדים בהבטחה, אני מאמינה שמסירות ונאמנות הן אבני יסוד בבניית האישיות והחוסן הנפשי. הן מעניקות לילד תחושת ערך, שייכות, מסוגלות וביטחון.  ההתמדה כשהדרך ארוכה והנאמנות למה שחשוב באמת הם אלה שבונים את האדם שנהיה.

יום אחד ביקש עקרב מצפרדע שתעביר אותו על גבה אל הגדה השנייה של הנהר. הצפרדע חששה: ״איך אדע שלא תעקוץ אותי?״ העקרב השיב: ״אם אעקוץ אותך, שנינו נטבע. אין לי שום סיבה לעשות זאת״. הצפרדע השתכנעה והחלה לשחות. אך באמצע הנהר עקץ אותה העקרב. כשהבינה שהשניים עומדים לטבוע, שאלה אותו: ״למה עשית את זה?״ והוא השיב: ״זה הטבע שלי״.

המשל העתיק הזה מעורר מחשבה עמוקה על יחסים, אמון ודפוסי התנהגות, ובמיוחד על הקשר שבין הורים לילדים. כהורים, אנחנו פוגשים לא פעם את הפער שבין מה שאנחנו מבקשים מילדינו לבין מה שהם עושים בפועל. ילד שמתפרץ שוב ושוב, מתבגר שמפר את הגבולות שנקבעו, או הורה שמגיב בכעס למרות שהבטיח לעצמו לנהוג אחרת — כולם עשויים למצוא את עצמם לכודים בדפוס שחוזר על עצמו.

מבחינה פסיכולוגית, התנהגות חוזרת אינה בהכרח מעידה על טבע שאי אפשר לשנות. לעיתים היא נובעת מקושי בוויסות רגשי, מהרגלים שהשתרשו, מצורך בתשומת לב או מדפוסים שנלמדו בבית. ילד שצועק אינו בהכרח ילד רע, בדיוק כפי שהורה שמאבד סבלנות אינו בהכרח הורה רע. עם זאת, הבנת הסיבה להתנהגות אינה פוטרת אותנו מאחריות לתוצאותיה. כאן טמון אחד התפקידים החשובים שלנו כהורים: להבחין בין הילד לבין התנהגותו. להציב גבולות ברורים לצד אמפתיה, ללמד דרכי התמודדות אחרות, ובעיקר להדגים בעצמנו את השינוי שאנחנו מבקשים לראות. ילדים לומדים לא רק ממה שאנחנו אומרים, אלא גם מהאופן שבו אנחנו מגיבים, מתנצלים ומתקנים.

המשל מזמין אותנו גם לבחון את האמון שלנו: האם אנחנו מצפים שהבטחה לבדה תשנה דפוס, או בודקים אם חל שינוי עקבי במעשים? שינוי אמיתי דורש מודעות, תרגול, אחריות והתמדה — מצד ילדים ומבוגרים כאחד. כהורים, איננו יכולים לשלוט בכל תגובה של ילדינו, אך אנחנו יכולים ליצור סביבה שמאפשרת להם ללמוד ולהשתנות. ואנחנו יכולים לזכור שגם לנו מותר לטעות, בתנאי שאנחנו מוכנים לקחת אחריות ולתקן. כי בניגוד לעקרב שבמשל, בני אדם אינם חייבים להישאר שבויים בדפוסים שלהם. לפעמים, השינוי מתחיל כשמישהו מאמין שאפשר אחרת — ומוכן לפעול בהתאם.

בספרי "גלגולו של חינוך", שמדגיש שהתפתחותה של למידה מותנית בהיסטוריית הלמידה של הנשמה, אני ממקדת את התובנות שלנו כהורים בנקודה ששום דבר אינו מקרי ושכל מה שקורה בחיינו, מטרתו ללמד אותנו דבר מה, לכן עלינו להיות ערניים לסביבה שלנו ונחושים להגשים את חלומותינו. גם אם החלום כרגע נשגב מבינתנו, כמו שתחת כעוס מטורף בבית אנחנו חדורי אמונה שניתן להביא את הבית והמשפחה לחיים שקטים והרמוניה סוחפת. זה אפשרי. ההצלחה, העוצמה, המימוש וההגשמה בכף ידנו.

בשיחה שקיימתי לאחרונה עם ראש המועצה על דרכי החינוכית, מהימים שבהם התחלתי את דרכי כגננת ועד היום, ככותבת ספרים, כותבת טור שבועי, משתתפת בשידורי רדיו בתחום החינוך וממשיכה בעשייה החינוכית בבית הספר, דפדף ראש המועצה בספרי ״גלגולו של חנוך״. משפט אחד עצר אותו: ״התקווה היא התנקשות בהשגחה העליונה״, טענה המיוחסת לגוסטב פלובר.

המילה ״התנקשות״ עוררה בי מחשבה. לא מדובר בהתנגשות מקרית, אלא בפעולה מכוונת, שיש בה מטרה ותכנון. האם התקווה אכן מתנגשת בהשגחה העליונה, או שמא היא הכוח המניע אותנו לפעול בתוך המציאות שניתנה לנו?

אני מאמינה שהתקווה אינה עומדת בניגוד לאמונה. להפך, היא יכולה להיות הביטוי המעשי שלה. המשוררת אמילי דיקינסון כתבה: ״תקווה היא הצפורת המקננת בנשמה״. בעיניי, אותה ציפור פנימית אינה מסתפקת בשירה חרישית. היא מעניקה לנו כוחות לקום, לנסות, להתמיד ולהאמין שגם כשהדרך אינה ברורה, יש משמעות לצעד הבא.

במהלך 25 השנים שבהן אני מובילה את תוכנית הלימודים ״שיר עברי״, אני מבקשת להעניק לילדים יותר מידע וידע. אני מבקשת לטפח בהם תודעה של תקווה, חלום והגשמה. נחישות, מודעות עצמית, אמונה ביכולת האישית, אופטימיות, תשוקה והשראה הן אבני דרך המסייעות לילד להכיר בכוחותיו ולהפוך משאלה למציאות.

התקווה הזאת היא גם מורשת משפחתית. בספרי אני מספרת על סבי וסבתי, שעבורם הייתה התקווה מקור כוח גם בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא עברה בירושה לאמי, שהצטרפה לתנועת ״גורדוניה״, ובגיל 13 עזבה את משפחתה ברומניה ועלתה לארץ ישראל. תקווה, במקרה שלה, לא הייתה רק חלום — היא הייתה החלטה אמיצה שהפכה למעשה.

אין בדבריי התרסה כלפי ההשגחה העליונה. כולנו יכולים להוקיר את האמונה ואת הכוח הרוחני שהיא מעניקה לנו. אך לצד האמונה נדרשת גם השתדלות. ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא״ (דברים ל׳, י״ב), המדגיש את אחריותו של האדם לעשייה שללו וליישום התקווה. ונתחזק בדברי חז״ל: ״לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה״ (פרקי אבות ב׳, ט״ז) — אמירה שמבטאת היטב את החיבור בין אמונה, אחריות והשתדלות.

כהורים וכמחנכים, תפקידנו אינו רק לטעת בילדים תקווה, אלא לחנך אותם לפעול למימושה. כשילד מתקשה להכין שיעורי בית, עליו ללמוד להתמודד ולא לוותר; כשמבחן מעורר בו חשש, עלינו לעודד אותו להתכונן, להתאמץ ולהאמין ביכולתו. כך נבנית תחושת המסוגלות, וכך לומד הילד שהצלחה אינה תוצאה של משאלה בלבד, אלא של התמדה, אחריות ועשייה. התקווה מעניקה לנו את החלום, האמונה מעניקה לנו כוח, אך העשייה היא שהופכת אותם למציאות. חינוך אמיתי אינו מבטיח לילד שלא ייתקל בקשיים, אלא מעניק לו את האמונה ואת הכלים לדעת שיוכל להתמודד עמם.

יש שירים שמלווים אותנו מילדות, ובכל פעם שאנחנו פוגשים בהם מחדש אנחנו מגלים בהם משמעות אחרת. כזה הוא בעיניי השיר „שלומית בונה סוכה” של נעמי שמר. בחג הסוכות הזה אני רוצה לקחת את הסוכה ואת ארבעת המינים אל המקום הכי קרוב אלינו – הבית והמשפחה.

ארבעת המינים שונים זה מזה, אתרוג מייצג את אותם נפשות בעלי ידע לצד התנהגות וערכים. הלולב, מסמל בני אדם שיש בהם תורה או ידע, אך מעשיהם הטובים אינם באים לידי ביטוי באותה מידה. ההדס, מסמל את כל מי שיש בהם מעשים טובים, גם אם אינם בעלי ידע או לימוד רב והערבה, מסמלת אדם שאין בו, לא ידע ולא מעשים טובים. ובכל זאת אנחנו מאגדים אותם יחד. בעיניי, זהו שיעור נפלא לחיי המשפחה: אנחנו שונים זה מזה באופי, בצרכים, ברצונות ובקצב שלנו, ובכל זאת אנחנו שייכים לאותה אגודה – אותה משפחה.

וכמו בכל מקום שבו אנשים שונים חיים יחד, גם בבית יש קונפליקטים. הילד רוצה עוד זמן מסך, ההורה אומר שהגיע הזמן להפסיק; אחד רוצה לצאת, האחר רוצה להישאר; אחים רבים על משחק או על מקום. לכל מצב כזה יש לפחות שני צדדים, ולעיתים אף יותר. האתגר ההורי הוא לא לנצח את הקונפליקט, אלא ללמד את הילד כיצד להתמודד איתו. כשמגיעים הבכיינות, היללות או הצעקות, אנחנו לא חייבים להיכנע כדי להשיב את השקט. אבל גם אין צורך להיכנס למאבק כוח. אפשר לעצור ולבנות יחד „סוכת שלום” – מקום שבו מותר לא להסכים, אבל חובה ללמוד לדבר, להקשיב ולחפש פתרון.

הסוכה היא מבנה ארעי, אך היא יכולה להפוך עבורנו לסמל למרחב משפחתי בטוח: לא מקום שמתחבאים בו מהבעיה, אלא מקום שבוחרים להתמודד בה. ואפשר אפילו להזמין אליה אושפיזין – אדם נוסף בעל ניסיון ויכולת להאיר לנו דרך אחרת. סבא או סבתא, איש חינוך, מדריכת הורים או אדם שאנחנו סומכים עליו. לפעמים נקודת מבט מבחוץ מאפשרת לנו לראות את מה שקשה לראות מתוך סערת הרגע.

החגים מזמנים לנו הזדמנות נפלאה להפוך סמלים לכישורי חיים. ארבעת המינים יכולים ללמד אותנו לקבל שונות ושייכות; הסוכה – לפתור מחלוקות בלי לפרק את הקשר; והאושפיזין – להזכיר לנו שלא תמיד צריך להתמודד לבד. כי הילדים שלנו ילמדו כיצד לנהל את הקונפליקטים של חייהם גם מתוך האופן שבו אנחנו מנהלים את הקונפליקטים בבית. אולי זו הסוכה האמיתית שאנחנו נקראים לבנות: מקום שבו לא חייבים להיות דומים כדי להיות יחד.

שנת הלימודים עומדת בפתח. שוב יישמעו בבתי ישראל השאלות המוכרות: "קמת?", "התלבשת?", "צחצחת שיניים?", "איפה התיק?", "נו, תזדרז, אנחנו מאחרים!" ושוב יעמדו הורים מול ילד שאינו ממהר כפי שהיינו רוצים, אינו מתארגן בקצב שלנו ולעיתים אף בוחר להתנגד דווקא ברגע שבו הזמן דוחק בנו. האם אנחנו רוצים ללמד אותם לציית לנו, המבוגרים, או שאנחנו רוצים ללמד אותם להבין את המציאות שבה הם חיים, לקחת אחריות על עצמם ועל מעשיהם, להתחשב באחרים ולדעת לשתף פעולה?

ההבדל הזה הוא אחד ההבדלים החשובים ביותר בחינוך. חינוך הוא הכוונה. אנחנו מכוונים את הילד להכיר ערכים, להבין את משמעותם ולתרגם אותם להתנהגות. אנחנו רוצים שהערך יהפוך בהדרגה לדרך שבה הילד מתנהל בעולם. ילד שמגיע בזמן לבית הספר מבין מהי אחריות. ילד שממתין לתורו הוא ילד שלומד להתחשב באחר. ילד שמסדר את חפציו,. הוא ילד שמתחיל להבין שהאחריות על חייו אינה נמצאת תמיד בידיו של המבוגר.

אחת המילים החשובות ביותר בחינוך: שיתוף פעולה. כשאומרים לילדים "תשתף פעולה", מתכוונים: "תעשה בדיוק את מה שאני אומר לך לעשות"?  אבל שיתוף פעולה אינו ציות. שיתוף פעולה הוא מצב שבו אנשים שהם חלק מקבוצה פועלים יחד בהתאם לדרישות של מצב מסוים, כאשר לכל אחד מהם יש חלק בהשגת המטרה המשותפת.

חיים בחברה שמאפשרת לנו חופש שאינו מבטל את קיומו של האחר. הבחירות שלי משפיעות על הסביבה שלי. אמא ואבא צריכים להגיע לעבודה. הילד צריך להגיע לבית הספר. הזמן יוצר לנו מסגרת שבתוכה אנחנו צריכים להתארגן כדי לעמוד בדרישות שהצבנו לעצמנו. לעיתים קרובות אנחנו ממעיטים ביכולת של הילדים להבין מצבים ולמצוא פתרונות, משום שהתרגלנו לכך שהמבוגר הוא זה שמחליט והילד הוא זה שמבצע. ילד יכול להבין מצוין את מטרת ההגעה בזמן, אם נותנים לו להבין אותה. הוא יכול להבין שאם מתעכבים בבוקר, לא רק הוא מאחר. גם אמא מאחרת לעבודה, אבא מאחר לפגישה, האח הצעיר מגיע מאוחר לגן. ההתנהגות של כל אחד מאיתנו משפיעה על האחרים. באמצעות השתתפות מלמדים לקחת אחריות.

אנחנו לא משתפים פעולה מפני שמישהו חזק מאיתנו ביקש זאת. אנחנו משתפים פעולה מפני שאנחנו חלק מקבוצה, וכאשר כל אחד עושה את חלקו – לכולנו קל יותר להצליח. כדי שמכונית תתקדם, ארבעת הגלגלים צריכים להתגלגל. הם אינם צריכים להיות זהים. לכל אחד מהם יש את המקום שלו, אבל כולם צריכים לנוע באותו כיוון. כדי להגיע יחד ליעד, אנחנו זקוקים לכך שכל אחד ינוע בכיוון המשותף. יש דברים בחיים שאינם נתונים למשא ומתן. צריך להגיע לבית הספר. צריך לשמור על כללי בטיחות. צריך לעמוד בזמנים. צריך לכבד את האחר. הכבוד שאנו נותנים לו הוא ההכרה בכך שהוא מסוגל לקחת חלק, לחשוב, להבין ולפעול. תפקידנו הוא לעזור להם להפוך לאנשים שיודעים להפעיל שיקול דעת, להתחשב, לקחת אחריות, לעמוד במשימות שלהם ולפעול עם אחרים. שנת לימודים פורייה ומשמעותית.