מחבר: דר' מרום רבקה

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ"(שמות כ יא). באף אחד מתשעת הציוויים האחרים לא מצאנו אזכור ביחס לשכר הצפוי למקיים המצווה. ביטוי: "על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך", יכול להתפרש כביטוי כולל למציאותנו בעולם הזה. בעולם הפיזי. להבדילו מעולם הנשמות.
הכניסה הפילוסופית לדיבר הנ"ל, התרחשה בשיעור שיר עברי שניהלתי בכתה ב'. הילדים ששמעו את הדיבר ולא קראו אותו פירשו זאת כ"יעריכו". ואני שמאמינה באימרה "מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידיי יותר מכולם", נמצאת בהקשבה טוטלית לנאמר מפי האדמורים הצעירים שמלווים אותי מזה 26 שנים. הילדים נותנים לנו סימנים ומחוונים (זו לא שגיאת כתיב)אותנו לחיים טובים יותר.
ההורים שאנחנו בוחרים כנשמה להגיע אליהם, הם המגנים שלנו להצלחה בתיקון שבחרנו לעשות בגלגול הנתון. מצוות כיבוד ההורים, היא מצווה שכוללת בעיקר עשיית מעשים חיוביים לצורך כבוד האב, בניגוד למצוות מורא אב ואם שנלמדת מהפסוק: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא, י"ט, ג'), אשר לפיה יש להיזהר מלעשות מעשים שלילים, הנוגדים לעקרון הכיבוד. זאת ינחה אותנו שכשמבקשים שנכבד את ההורים אין הכוונה לאותה יראת כבוד שהיא חובה בדאורייתא. הכוונה של הפסוק היא לתת את מלא כובד המשקל בהתייחסות לימיהם ולדבריהם של ההורים. להוויה שלהם. למי שהם. ההורים שלנו הם הwize שלנו בחיים. הם המחוונים לעשייה נכונה או לא נכונה למען השגת המטרה שלנו בחיים: התיקון. מחוון הוא כלי להערכת מטלה/פעילות. המחוון כולל רשימה של קריטריונים (תבחינים) המאפיינים את המיומנויות המוערכות באמצעותו. את הקריטריונים קובעים ההורים שלנו. שהם המחנכים, המדריכים שהנשמה שלנו בחרה לחיים אלו. ואם הנשמה שלנו בחרה אותם, הייתה לה סיבה טובה. בואו נאמין בה.
הכרה והוקרה בחייהם של הורינו. הקשבה ואכפתיות להנחייה שלהם, היא שתביא אותנו לעשייה משמעותית בחיינו. עשייה שנוקיר ונעריך כל עוד אנו על האדמה. הזמן שלמעשה אלוהים נתן לנשמה שלנו לזמן תיקון. המדריכים הרוחניים שלנו שומרים עלינו מלמעלה. ההורים שלנו הם המלאכים והמדריכים שלנו כאן בעולם הזה. הֵיו קשובים. הֵיוּ נכונים להיות שם, כשהם מדריכים אתכם. למדו היטב ותצליחו.
באור ואהבה
דר רבקה מרום.

המגע , הטיפול והעבודה עם הקשישים מסתמך על מחקר  אודות ההתפתחות בגיל המבוגר, שנערך באוניברסיטת הרווארד. המחקר נחשב למחקר ארוך הטווח ביותר שנערך אי-פעם בעולם בנושא ההזדקנות והוא נמשך יותר מחמישים שנה. בתהליך העבודה שלי, אני שמה למטרה להכיר בהזדקנות מוצלחת ולהביא את הקשישים לשביעות רצון בשלהי חייהם.  דר'  ג'ורג' ווילאנט, שעמד בראש המחקר, הגיע למסקנה  מדהימה אשר לפיה ההחלטות שלנו והבחירות שאנו עושים באשר לאורח-חיינו  במשך השנים, משפיעות על מצבנו ועל אושרנו בשלהי החיים יותר מתורשה, מצב כלכלי איתן, גזע ו/או גורמים חשובים אחרים.

הנחיית קבוצת הקשישים, מאפשרת מגע עם הנפש של הקשיש והעצמתה לרמה מיטבית ולחוסן שמאפשר התמודדות עם הזיקנה הפיזית של הקשיש.

אקשר את המטרה גם לנושא הבחירות עליו מדבר המחקר

מטרות רבות בהנחיית קשישים, כמו:

*העצמת הזהות האישית של הקשיש.

*הכרות הקשיש עם הקשיש שבתוכו (ה"קשיש" המוטבע בזיכרון התאי) והטמרת התודעה במושג.

*מיקום הקשיש בקבוצה אליה הוא משתייך כיום (ריגשית ומנטלית).

*בניית חברויות חדשות במסגרת בה הקשיש נמצא היום.

*בניית קלילות, מעוף וגמישות מחשבתית והעצמת חשיבותם ככלים משמעותיים בחיים.

ועוד מטרות נוספות הן תוצר של צרכי הקבוצה.

ההנחיה שמשלבת הבנה  והכרות עם הנשמות הפועלות בקבוצה, מאפשרת העצמה מיוחדת לקשישים. הפגישות שכוללות שיחות על עבר הווה ועתיד, זורעות אור בעייני הקשישים ופניהם מוארות בחיות ובציפייה למפגש הבא וליעד שכל קשיש בונה לו  בכל מפגש.

ההרצאה מול מנהלות וצוותים של בתי האבות

ההרצאה תפתח בשיקוף רציונל תוכנית העבודה שבניתי. התוכנית היא מתווה ואינה זהה בכל בתי האבות. הרעיון המוביל והמסגרת שווים אך התהליך שונה, בהתאם להרכב הקבוצה ולצרכי האנשים בה..

המפגשים הראשונים עם הקבוצה הם משחקי הכרות עם החברים, ובניית הקבוצה כקבוצה טרפויטית לכל דבר. וכיצד בונים אמון? תוך כדי משחקי ההכרות מתגלים סיפורים אישיים, מתוך הקבוצה ושיתוף של חוויות אישיות ומקצועיות שלי.

לאחר כשלוש פעילויות שמטרתן הכרות ובניית אמון ,  שהם חלק מהתכנית . תחילה מתקיימת חשיפה : מבט על הפסיכולוגיה של הגיל השלישי ומחקריו של אריקסון ואחריו יונג. הגיל השלישי בעל אספקטים חזקים מאוד בהתפתחות הנפש. מבט גם על הזיקנה ממקום של "אריכות ימים"…. הברכה הגדולה ביותר בתורה. זרימה עם מה שעולה בזמן שאני מדברת…

מדברים על צמיחה. על פריחה.        נבט     …    צמח         …   פרח .

בדיוק כמו:

                                    ילדות   …        בגרות          ….                הגיל השלישי.

פתיחת קלפי  מרלין ומציאת הקשרים לסיפור הדיירים, אפשרות שניתנת כדי לאפשר תהליך של  הבעה ופתיחות, שהם סודם של הקלפים הטיפוליים.

 

משל הצפרדע

  היה היה פעם מרוץ של צפרדעים…
המטרה הייתה להגיע לקצה העליון של מגדל גבוה.

הרבה אנשים התכנסו כדי לראות את הצפרדעים ולתמוך בהן.

המרוץ התחיל…

למען האמת, האנשים לא האמינו ממש שהצפרדעים מסוגלות להגיע עד למעלה.

כל המשפטים שנשמעו היו מסוג :

"אין טעם !!!
הן לא יצליחו אף פעם !"

הצפרדעים התחילו לאט לאט להתייאש, חוץ מאחת שהמשיכה לטפס.

האנשים המשיכו :

"… באמת חבל על הזמן !!!  הן לא יצליחו לעולם ! … "

הצפרדעים הרימו ידיים, חוץ מאחת שהמשיכה למרות הכל …..

לבסוף, כולן נטשו את המרוץ חוץ מהצפרדע הזאת שלבד, במחיר של מאמץ עצום,
הגיעה למעלה, לראש המגדל הגבוה.

האחרות, נדהמות, רצו לדעת איך היא עשתה זאת.

אחת מהן התקרבה אליה כדי לשאול אותה מה היא עשתה כדי
לסיים את המרוץ ולהגיע אל המטרה.

וגילתה שהצפרדע הייתה …

                                חירשת ! …

****כמובן, שמשל זה נותן מקום לשיח עם קהל היעד בהרצאה!!

שאלה: למה הבאתי את המשל הזה?

 לזרום עם הקהל… לחיות את האמת שלנו בלי להיכנס לאמת של האחרים.

סיכום:

מסקנה, אל תקשיבו לאנשים שיש להם את ההרגל המגונה להיות
ספקניים ונטולי אמונה .

הם מונעים את מירב התקוות מלבכם !

זכרו את הכוח שיש למילים שאתם שומעים או שאתם קוראים.

והיו תמיד –

אופטימיים ! בטחו בעצמכם וביכולותיכם. האמינו בעצמכם והכי חשוב:

היו תמיד "חרשים" כשמישהו אומר לכם שאתם לא יכולים
להגשים את החלומות שלכם .

***לדבר על חלומות בגיל הזיקנה, כי אנשים מאמינים שבגיל הזיקנה אין כבר בשביל מה לחלום.

לאחר בסיום או במהלך  השיח… אנחנו מובילים ומוּבילים  הכרה ברגשות והעצמה למיטביות.

שלב א: סיפור: היה זה יום אחד לפני הצהריים,

אור בני, חזר הביתה אדום לחיים,

הוא היה נסער והתקשה להירגע,

כך הוא מתנהג כשהוא חש נפגע.

"אור" שאלתי, "קרה בבית הספר משהו לא נעים?"

והוא ענה: "כן, אבל לא רוצה לספר בשום פנים."

שאלתי (קצת בלחץ): "מה קרה? מה קרה?"

ואור בשלו: "ממילא תגידי שזה לא נורא!"

"אני אקשיב ואשתדל לעזור.

אם תספר, יהיה לך קל יותר, אור."

והוא מתעקש: "לא רוצה ו… אני כבר מאחר…

ובכלל אם אספר, לא תביני אותי אלא את האחר!"

הבטתי בפניו, ראיתי עצב בעיניו.

רציתי לעזור לו, רציתי לגונן עליו.

"אור" אמרתי,

"עם דברים כאלה צריך להתמודד!

ספר לי, ואני אשתדל לתמוך ולעודד".

אור שתק שניות ארוכות

ואז הביט אלי בעיניים רכות:

"טוב אימא, אני אספר לך הכול,

למרות שלא קל לי לומר זאת בקול."

ואז, קצת בהיסוס, אך בהרגשת הקלה,

הוא החל לספר לי הכול מההתחלה:

"תומר, עומר ושאר החבורה הרגילה

יצאו לשחק כדורסל בהפסקה הגדולה.

'אפשר להצטרף?' שאלתי תוך כדי ריצה,

ותומר ענה לי: 'כבר ארגנו את הקבוצה'.

אני שומע את תומר ולא מאמין:

מה, אני כבר לא שחקן אמין?

הרי לא פישלתי בשום משחק, מעולם!

ואז איך פתאום אני לא טוב בשבילם?

ואפילו שאני לא איזה 'אלוף עולם' –

מה, לא מגיע לי לשחק כמו כולם?

בבת אחת הרגשתי רע,

דחוי ולא שייך, ממש נורא.

הלכתי לי לבדי, רק אני,

והדמעות חנקו את גרוני.

ההפסקה נראתה לי ארוכה,

הרגשתי בודד, עצוב ומדוכא.

בסיום ההפסקה נכנסנו לכיתות.

הרגשתי שהלחיים שלי לוהטות.

תומר וכולם היו שמחים ועליזים,

חשבתי לעצמי: 'איך הם מעזים?!'

עם השיעור האחרון העלבון הלך וגבר,

לא הייתי מסוגל לקלוט שום דבר.

לא הקשבתי, לא ידעתי מה עושים,

בתוכי התרוצצו המון כעסים.

בסוף השיעור אספתי ת'דברים

והלכתי הביתה בצעדים מהירים.

הם ניסו להשיג אותי וללכת איתי,

אך התחמקתי מהם, הם הרגיזו אותי!

הרגשתי מתוסכל ומנותק

ורק הסתכלתי עליהם ממרחק.

מזל שעד הבית נותרו צעדים ספורים,

בקושי סחבתי את התיק והספרים.

ותומר, שהוא כמעט כמו אחי,

ממנו נפגעתי הכי הכי.

ועכשיו, איך אסתכל לו בעיניים?

אין סיכוי שאתן לו שוב את האופניים!

אני ממש לא צריך כאלה חברים!

ולחשוב שאני ויתרתי להם בהמון מקרים…

הם… הם רק בעצמם מתעניינים!

לא משתפים, ממש מעצבנים!

זהו, אני מנתק איתם את הקשרים,

ואל תעני להם אם הם מתקשרים!

זה מה שקרה. סיפרתי לך הכול.

ואת החלטתי איני מוכן שנית לשקול!"

אתחיל  את השיחה על השיר דווקא עם שאלות על מה שקרה בשיר עצמו. כך זה לא נוגע לקשישים ישירות והם יכולים לדבר מפרספקטיבה של גיל ומרחק. אח"כ לקשר את הנושא אל הקשישים.

שאלות לדיון בעקבות הסיפור (השאלות ישאלו בהתאם לזרימת השיחה)

• האם קורה לכם שאתם מתרגזים, נעלבים או נפגעים?
• אם כן, האם זה קורה לכם לעתים רחוקות או לעתים קרובות?
• כיצד אתם מתנהגים כשרגשות של עלבון, אכזבה או תסכול מציפים אתכם? האם אתם נאחזים ברגשות אלה ולא מרפים?
• האם חשבתם מה אתם "מרוויחים" ומה אתם מפסידים במצבים כאלה?
• האם במצבים כאלה, אתם נוטים לחשוב שאתם הצודקים ושהצד השני טועה?
• האם קרה לכם שנפגעתם ממישהו וחשתם כלפיו כעס גדול וכעבור זמן התברר לכם שהוא כלל לא התכוון לפגוע בכם?
• האם קרה לכם שאחרים כעסו עליכם או נעלבו מכם, מבלי שהתכוונתם כלל לפגוע בהם?
• האם קרה לכם אי פעם, שבדיעבד הצטערתם על הדרך שבה הגבתם כאשר כעסתם או נפגעתם?

לאחר שתי דוגמאות אלה והתובנות אנו חוזרים אל הרציונל ואני נותנת מבט על התוכנית "אוהב ימים" אופטימיות וראיית האור . נשיר את השיר לגעת באור של אבי טולדנו , ניתן עליו מבט מסכם על ההחלטה של לחיות במיטביות ועל העצמה נפשית.

 אכניס  לתכנית את הנושא של חשיבה חיובית ושינוי דפוסי חשיבה (פרדיגמות) שממכבידים על חיינו ולא עושים לנו טוב, ומה חשיבותה ועוצמתה של חשיבה חיובית.

הקבוצה הוותיקה ביותר שלי היא קבוצת הקשישים בעין גב, בבית האבות "בית הזית". שמתקיימת בכל יום שני בשעה 17:15. אתם מוזמנים לצפות בפגישה. לקבל חוות דעת ממנהלת המקום דורה,  ו/או מהעו"ס במקום יאיר בן דוד שמספר הפלאפון שלו: 0503109232.

להתראות

באור ואהבה,  ד"ר רבקה מרום PH.D.

רפואה הוליסטית (מהמילה היוונית ολoς, שפירושה "שלם" או "כולל").הוא שם כולל לגישות  ברפואה האלטרנטיבית.   המדגישות את הצורך בבחינת גופו, רגשותיו, אופן חשיבתו וסביבתו של החולה ככלל, ולא רק את האיבר הבודד או את התפקוד המובחן. המונח "רפואה הוליסטית" נולד ב-1981.

בדיאלוג 'כרמידס' מסביר סוקרטס לכרמידס הצעיר ש"זאלמוכסים מלכנו, שהוא אלוהים, אומר, שכפי שאין ניגשים לריפוי עיניים בנפרד מהראש, ולא לריפוי ראש בנפרד מהגוף, כך אין מרפאים גוף בנפרד מהנשמה.

טיפול פסיכולוגי הוליסטי מכיל טכניקות טיפול שונות שנוצרו בעקבות הבנה ומידע חדשים שהצטברו בשנים האחרונות, על המתאם הקיים בין הגוף לנפש.   או בשפה אחרת: הלחץ מתורגם לאנרגיה שנמצאת בגוף-נפש.

מחקר על הפסיכולוגיה הטרנספרסונאלית

המחקר שיזמתי ויישמתי, בתואר השלישי היה השילוב של הפסיכולוגיה הטרנספרסונאלית שהיא אכן, מתבססת על  הפארפסיכולוגיה, עם הפסיכולוגיות הקונבנציונאליות המוכרות ולא כל כך מסייעות לחולה, למטופל – למבקש סיוע.

הסיפורים משולחן העבודה שלי, הם ההוכחה עד כמה חשוב לשלב את האסכולות כדי לעזור למטופל.

תקשור, ייעוץ ואימון אישי

דוגמא ראשונה: לא מתקדם בחיים. אין פרנסה.

הגיע אלי גבר בן 55 . בחור אנרגטי ומקסים. כמובן שלפני שהגיע תקשרתי עם הנשמה שלו, והמסר שקיבלתי בתקשור: סרטון קצר על עלם חמודות שעומד לפני מפל מים ענק. הזרימה כל כך יפה ונקייה.. ואז לאט לאט השתקף מאחורי המפל עולם קסום. פרחים פורחים, בית יפיפה, ילדים מתרוצצים. הכל כל כך מושלם. ביקשתי מהנשמה להיכנס לעולם הקסום והיא אמרה: " אני ארטב מהמים, עוד מעט המים יסורו הצידה ואז אכנס". שאלתי:"ואם המים לא יזוזו, כמה זמן תישארי כאן לעמוד?" והיא אמרה: "הבטיחו לי שהמים יזוזו". התמונה נעלמה.

הגבר הגיע אלי בשעות אחר הצהרים. בשיחה ייעוצית. ראיון פתוח. סיפר האיש על חייו. מזה שנים, מאז שהתגרש מאשתו, אינו עובד. מתגורר עם אביו. במשך כל השנים מאז שהתגרש מאשתו היה אצל מתקשרות רבות. כולן הבטיחו לו שיזכה בלוטו. שיהיה לו הרבה כסף. לאחר שהבנתי את ההקשר בין המציאות בה נמצא המטופל לתקשור.. והבנתי שאין מדובר במעכב צמיחה מגלגולים קודמים… אלא תקיעות של כאן ועכשיו, עברנו במיידי לשיחת אימון מעצימה. הגענו מהר מאוד לתובנה שאם לא ילך לעבוד וכן… קצת "יתרטב", לא יהיה שום כסף בכיסו. היום שבועיים לאחר הפגישה, הבחור עובד ומאושר.

בהרצאה שלי, אני נותנת עוד ועוד דוגמאות מהשטח. הפסיכולוגיה ההוליסטית מוכיחה עצמה חדשות לבקרים!!!

מאז נולד האדם צמא הוא לדעת ולהכיר . כשרק הצליח לעמוד על רגליו ומרים את הראש מעל השולחן והעוגייה נמצאת בקצה השני, ימשוך אליו את המפה. הילד הקטן יגיע אל העוגייה ויהי מה. בדרך, נפלו מספר כוסות על הרצפה ואולי גם נפצע מהזכוכיות… אבל, ללא לאות וללא פחד הוא הצליח להגיע אל העוגייה ואפילו לטעום ממנה. קצת לפני שאמא שלו מאוד כעסה (או אבא) והורחק מהשולחן (מיקומו הפיסי של היעד). השאלה שתשאל בוודאי: האם למחרת כשתהיה העוגייה על השולחן, ינסה הילד להגיע אל העוגייה? האם יפחד? האם ירתע? מהאתגר, מהיעד,  שהציב לעצמו?

אימון אישי

בכל אחד מאיתנו קיים אותו ילד קטן שמציב לעצמו אתגרים. שרוצה להצליח יותר מהמקום הפיזי והמיקום הערכי בו מצויה נפשו ונשמתו. השאלה היא אייך? אייך להתגבר על הפחד? אייך להתגבר על כל מעכבי הצמיחה (אלו שבנו בתוכנו ואלו שבאים מהסביבה הקרובה), אייך להגיע להעצמה אישית שתאפשר להגיע אל היעד? ואפילו אם בזמן שקבענו אותו, היה בלתי סביר בעליל.

על שאלות האייך? הכיצד? ואולי אפילו על הלמה? אפשר לענות. במפגשי אימון, בשיחות ייעוציות ובטיפולים פסיכולוגיים ו/או רוחניים. צריך פשוט להיפתח לאיזור c של התודעה ולהגיד "אני מוכן להכיר את התחום שאני לא יודע שאני לא יודע" , להגיע למפגש היכרות ולתכנן תוכנית צמיחה והעצמה שמגיעה לכל אחד ואחת.

לפרטים התקשרו : דר' רבקה מרום 0508552080

הגיע מטופל מהדרום הרחוק עד לבית הלל שבגליל העליון.. אמר "שמעתי עלייך, והחלטתי שאני בא".
בשיחת הטלפון כשציין את תאריך הלידה המלא ושמו המלא, הוסיף יש לי בעיה בזוגיות.
בתקשור ראיתי בית … ממש בית קטן בערבה. נכנסתי לתוכו וראיתי משפחה: הורים ושני ילדים יושבים ליד שולחן ואוכלים. צוחקים ונהנים. על השיש ראיתי נרות שבת דולקים בפמוטים מאוד ישנים. כן האב חבש כיפה. האם לא הייתה עם כיסוי ראש.. שמלה חמודה עד לברכיים. הילדים נראו כתאומים . הבן לא חבש כיפה. הפסטורליות הייתה מרגיעה וחמה מאוד. ופתאום נבהלתי מאוד, נפתח החלון – ממש רוח פרצים חזקה. האב קם לסגור את החלון וחזר לשולחן… וכך מספר פעמים.. וכשהתיישב על הספה בסלון הדלת נפתחה… הוא קם לכיוון הדלת.. הפעם יצא הסתכל החוצה וחזר סגר את הדלת ונכנס שוב את חיק המשפחה. ישבו כולם על הספה כשאשתו חבוקה בזרועותיו. שוב הדלת נפתחה והוא קם מסתכל החוצה יוצא אל מעבר למרפסת ויורד במדרגות ואז במהירות חוזר הביתה סוגר את הדלת וחוזר לשבת עם המשפחה. כולם נרדמו על הספה בסלון ואז הוא קם בזהירות, הולך לכיוון הדלת מביט דרך חור העינית ומנקה את העינית מסתכל החוצה ופנימה אל משפחתו… ואז הייתי כאילו דרך העינית וראיתי אשה מאוד נאה צעירה מאוד. ירד המסך ולא ראיתי יותר כלום. אמרתי תודה וזהו.
בפגישה: שאלתי את הבחור חובש הכיפה שהגיע עם מדים, מה הסיבה שהגעת דווקא אלי לטיפול? והוא אמר. הייתי אצל מספר מטפלים בחיי. אני יודע שאני רוצה שיעזרו לי ואני גם יודע שאני לא בסדר שאני לא מספר את כל מה שבתוכי, את כל האמת , כדי לפתור את הבעיה ואת תוכלי לעזור לי.
למרות שלפי התקשור, יכולתי להיכנס לפרשנויות מתוך העולם המוכר לי, הגעתי לשיחה הייעוצית ממקום מאוד נקי. "אני אשמע מה שיש לך להגיד…" אמרתי . הדרכתי אותו בשאלות מאוד ממוקדות כשאני נעזרת בראיון המסייע של בניימיני מהייעוץ החינוכי ושאלות מכוונות להצפת הדילמה מתחום האימון, כשאני מובילה מההקשר שבגללו הגיע המטפל אלי ואל התוכן המעכב ופוגע בהתנהלות שוטפת ורגועה בחייו.
הסיפור: מדובר במטופל שמאוד אוהב את אשתו ומשפחתו. אבל, חש שהתקשורת מופרעת כל פעם ע"י נסיבות מבחוץ (רוח הפרצים שחדרה דרך החלון).כל מיני חברים וחברות שמתערבים היכן שלא צריך, או אמירות מבחוץ שלא קשורות לזוגיות. בכל דרך הוא מנסה לסגור את המריבות ולהסביר שזה לא קשור לביני לבינה… וזה לא הולך… לפני שנתיים כבר החליט שאולי כדאי לצאת מהבית ולחפש אהבה בחוץ (היציאה מהדלת). אבל , הוא מספר "לא העזתי" חזרתי הביתה כי ידעתי שיש לי בית חם ואוהב. אבל מאז כול הזמן חושב על בחורות אחרות.. (דרך העינית ולא בפתיחת דלת).
במשך השיחה. הצפנו את ההצלחות בחיי המשפחה והוקרה לחום, אהבה, כבוד (ההקשר). דיברנו על ארבע סוגי התקשורת (התוכן). דיברנו על "ניקיון תקשורתי" ויצא להגדרות משימה: בניית תקשורת נכונה ובונה עם האישה ועם כל המשפחה. לחיים טובים ומאושרים. הוקרה על הקיים ובנייה מתוך ולא בחוץ.
שנזכה רק להצלחות ושלום בית.
שבת שלום
דר' רבקה מרום

צלצלה אלי  אישה וסיפרה לי סיפור, עוד בטרם נתנה לי את תאריך הלידה שלה ושמה לתקשור.

והסיפור הוא כזה: אני נמצאת שנים רבות בקשר זוגי עם בן זוג. לא גרים ביחד. אבל האדם הזה הוא כל חיי בתקופה האחרונה. בתקופה שהיינו ביחד הוא נתן לי הרגשה שכן אכפת לו ממני. תמיד דאג להכין לי את האוכל הכי טוב שיש כשאני מגיעה אליו. המיטה תמיד מוצעת ומריחה טוב ממרכך כביסה. למעשה הוא כמעט לא הגיע אלי הביתה, כל הזוגיות שלנו התממשה אצלו. הוא מאוד אוהב את הבית שלו ומעדיף תמיד להישאר בגבולות ביתו. מעטים החגים שחגגנו ביחד. הייתה הפרדה מוחלטת בין המשפחות. למרות שהמשפחה שלו ידעה והכירה אותי. התרגלתי גם לזה, אני באמת אוהבת אותו.

שאלתי: אז מה הדילמה?

והיא אמרה: לא טוב לי. אנחנו בזמן האחרון כל הזמן במתח באוויר. אני מרגישה כלואה. אני מרגישה שהוא אותי לא אוהב. וחשוב לי להבין מה קורה כאן? מה בדיוק לא מסתדר ואם אפשר גם לדעת: למה זה לא מסתדר?

נכנסתי לתקשור. ראיתי אשה יושבת מתחת לשולחן. השולחן היה עם ארבע רגליים. אבל כל רגל בגובה שונה. האשה מכורבלת בשמיכה ובוכה. עינייה דומעות והיא בכל כוחה מושכת את השמיכה לכסות את רגליה. בכל פעם שהיא מנסה לישר את הגב ולהרים ראש, השמיכה שוב אינה מכסה את הרגליים והיא שוב נאבקת לכסותם.

הפרשנות שלי הייתה שהיא חייה בשקר "מתחת לשולחן". החיים הזוגיים שלה שנמצאים על השולחן , נמצאים במצב של חוסר איזון  "רגלי השולחן אינם שווים" מה שלא מאפשר לשולחן לעמוד ישר.  השמיכה היא תחושת הביטחון שבה מתעטפת האשה בהיותה באותה זוגיות. אבל, אותה שמיכה שאמורה לתת לה את הביטחון מכסה אותה רק כשהיא כפופה. ברגע שהיא מנסה להתיישר, השמיכה כבר אינה עוטפת את כולה והרגליים שהם היציבות של האדם וההקשר של "רגליים על הקרקע" לחיות במציאות של אותה זוגיות – אינם מכוסים באותה שמיכת ביטחון שכיסתה אותה כשהייתה כפופה ובוכיה.

הפרשנות שלי הביאה אותי להמשיך הלאה לתקשור נוסף. ביקשתי סיוע מהנשמות המייעצות. הם ייעצו לי להגיע לבית מדרש של מעלה ולהביא בפני הנשמות הטהורות את הבעיה. וכך עשיתי. בעודי בתקשור הגעתי לבית מדרש של מעלה. מבחוץ בית המדרש הזכיר מבנה עתיק וחדש גם יחד. בראשו היה מגן דוד ענק כולו זהב טהור נוצץ. בכניסה עמודי שלמה גדולים ועבים. נכנסתי לאולם גדול ומיד הגיעה אלי נשמה לבושה בבגדים שחורים  ולראשה שביס. ברכה אותי "ברוכה הבאה" והובילה אותי לאחד החדרים. נכנסתי. יישב שם אדמו"ר (אני יכולה להשבע שאני מכירה אותו מאיזה שהוא מקום, אבל עד לכתיבת שורות אלה לא נזכרת מי הוא). התיישבתי והוא קם והתחיל להרצות בפניי:

"הנשמה של המטופלת קשורה קשר קרמאטי עם הנשמה שהיא הבן זוג שלה. ושניהם צריכים לעשות תיקון. מדובר בתיקון "ההדדיות". זוגיות בבסיסה כשמה – זוג: סט. שוויון. ההדדיות המתבקשת מאפשרת לכל אחד מבני הזוג לחוש כבוד, הערכה, הוקרה ועוד. במקרה שלנו לא הייתה הדדיות – לא חומרית ולא רגשית. האחד דגל בנתינה חומרית והשני דגל בנתינה רגשית. כל אחד מהצדדים נתן במעט לשני ממה שקיבל , אבל לא באופן שווה ולכן רגלי השולחן לא היו שווים. השולחן שהוא המקום ליישר וליישב סכסוכים לא עמד יציב מכיוון שהזוג לא נתן באופן שווה למערכת היחסים. הנתינה הייתה ממקום של לכסות ולא במקום של להטיב את מערכת היחסים. הנתינה החומרית נעשתה כדי להרגיש אני בעל ההון החומרי ולצד השני אין וכן הייתה מטרה כל הזמן לחסוף את הרגליים הקרות של החוסר החומרי, שהרי אין בכיסוי החומרי חום אנושי. הנתינה הרגשית נעשתה ממקום של פיצוי לנתינה החומרית ולא ממקום של הדדיות בנתינה רגשית – שמטרתה להטיב ולחמם את הבית גם כשהאשה מרימה ראש במערכת הזוגית ומרשה לעצמה לבקש בעבורה מקלט של אהבה, הכלה שלה ושל משפחתה שלה ועוד, למען אותה הדדיות – התוצאה היא קור ורגליים חשופות ללא נעליים להליכה  על קרקע בטוחה לעתיד של זוגיות מיטבית ובטוחה."

ומה ניתן לייעץ למטופלת, שאלתי כולי רועדת (למרות שמדובר בתקשור, היה לי קר מאוד)?

"עד שלא תהא תובנה ברורה של הדדיות אין מקום להמשיך זוגיות זו.  אין ספק שתיקון זה, יאלצו הנשמות לעבור בזוגיות נוספת, שאם לא, תהיה חזרה על החוויות הקרמאטיות עוד ועוד עד לתיקון מושלם."   ברגע שהאדמו"ר  סיים את דבריו,  כאילו משהו דחף אותי לתהום והתעוררתי בבת אחת.

 

 

קבלתי טלפון: "אני סובל מאוד. תקוע. לא מצליח להרים את עצמי. יש לי כאבים בבטן כשאני חושב לצאת החוצה מהבית, אני בטיפול פסיכאטרי עם תרופות. נמאס לי מהתרופות, את יכולה לעזור לי?"

קבענו פגישה.

ערכתי תקשור עם הנשמה (קודם הפגישה): מדובר ביוסף אבינו. כן. יוסף שנמצא בבור. נשלח למצבו זה בגלל מצב משפחתי מעורער. התבקשתי ע"י הנשמה: להבין מה הרקע המשפחתי, מה הקשר שלו לאמו ו/או אביו, מתי בעצם חלה ההתדרדרות במצבו ובמה שונה הוא מאחיו?

בפגישה. מדובר בגבר בן ארבעים +. אימו איבדה את בנה בכורה בעלייה לארץ ישראל. מה שנשאר לה מבנה שלמעשה נלקח ממנה באמתלה שנפטר כותנת פסים (התאור של המטופל : "כמו זו של השואה"). האם כמעט ואינה מתקשרת עם הבנים. האם במצב נפשי מעורער. למעשה תפקדה טכנית כל חייה, מאז נפטר בנה.

למטופל אחד עשר אחים ואחות אחת יחידה. לאחות האחת קוראים "דינה". האח הדומיננטי ביותר הוא יהודה. "האחים אף פעם לא היו בריאים" (מספר המטופל), "הם תמיד כאילו חיפשו במה אני מנסה להיות טוב מהם"? ואכן? שאלתי את המטופל. אמר : "אני היחיד שהלכתי ללמוד. אני היחיד עם תואר, אני היחיד שדואג תמיד לכולם, אפילו מביא סנדוויצ'ים לאחים שלי איפה שהם עובדים". מתי בעצם התחלת להרגיש את מה שאתה מרגיש היום: ריחוק מהאחים, פחד ממצבה הבריאותי של אמך, תחושה שאתה במקום "חשוך" וקשה לך לצאת ממנו?  תשובה: "קצת אחרי הלימודים."

ברור היה שאנרגיות הקנאה של האחים הייתה הפעם חזקה מנשוא והנשמה של המטופל חוותה זעזוע נוסף שוב. הדאגה לאחים, הקשר החזק לאמא (אבא) ועוד, השיקוף של הגילגול הקודם ברור.

הייתה בפני הבחירה, כיצד לטפל : לערוך שחזור גילגול ולערוך סרט חדש בתא הזיכרון של המטופל או להשתמש בכלי האימון ולהביאו לשינוי התסריט כאן ועכשיו… בעודו מודע לשינוי ולתהליך העצמה.

בחרתי לתת למטופל את זכות הבחירה. סיפרתי לו על התקשור, הבהרנו את ההקשרים הקיימים לכאן ועכשיו וישבנו והתייחסנו לרווח ולמחיר בשני התהליכים המתבקשים: ריפוי בעזרת שחזור גלגול בו יהיה ריפויי נקודתי של החוויה של יוסף עם אחיו או כניסה לתהליך אימוני משולב תובנות התקשור שיאפשר העצמה לסיטואציות דומות של אותה חוויה מגלגול קודם.

הבחירה הייתה ללכת לאימון בסיוע התקשור. בשלבים מזורזים (בהשגחה יתרה שאינם מזורזים מדי) עם דרישה לעשייה ללא לאות:

1. שדרוג המראה החיצוני: להסתפר, להתגלח, להתבשם ו…להתאמן יום יום בחיוך והוקרה לקיים.

2. שיחה עם האחים להבנה גבוהה יותר על מהות היחסים עם האם וחלוקת אחריות להשגחה וקיום "כיבוד אב ואם".

3. מציאת עבודה, המתאימה לרמת הלימודים ולחוזקות של המטופל.

4. כניסה לאתר הכרויות ומציאת כלה מתאימה.

לאחר חמישה מפגשים, התקשר אלי המטופל ואמר לי "אתמול ביקרתי אצל הפסכיאטרית שלי, הוחלט להוריד לאט לאט את מינון הכדורים עד שנפסיק אותם לגמרי, היא הייתה בשוק שנכנסתי אליה. ודר' מרום , את באמת יודעת להיות "קילרית" (מושג אימוני) – אני מאמין שהיום לאחר שקיבלתי את התובנות מהנשמה שלי ועם כל הכלים שלמדתי בטיפול איתך, אני הולך להצליח בגדול".

נפרדנו באור ואהבה. נפגש בחתונה של הבחור .

רק בריאות ואושר לכולם.