קטגוריה: הרצאות/סדנאות

אמא ובת הגיעו לקליניקה. הבת מספרת שיצאה עם חברות לפיצה באחת המסעדות בישוב שלה, מסעדה שכבר לא פעם ביקרה בה באישורה של אמא. "אפילו אמא המליצה שנלך לפיצה הזו", אמרה הילדה. האם אומרת "נכון, אבל הפעם לא שיתפה אותי מי החברים שיהיו נוכחים". הבת אומרת ש"אמא פשוט מחפשת על מה לריב".
חשוב שנבין את חשיבות המפגש לשיחה על הקונפליקט (מצב של יריבות, חוסר הסכמה). הרי העימות (הגורם לריב שיצר את הסכסוך) נובע מאכפתיות יתרה לאדם שממול. אם הבת לא הייתה חשובה ויקרה לאם, לא היה מתקיים הקונפליקט. עיקרון חשוב זה חייב להאמר עוד בטרם נתחיל ביישוב הסכסוך.
חשוב להבין שלא כל אמונת ליבה היא בהכרח אמת ושניתן להעמיד למבחן כל אמונה ואמונה. חשוב לאסוף ראיות בעד ונגד האמונה. ועוד להגביר את המודעות והתובנה כי גם אם אחרים חושבים ומאמינים בדרך מסוימת זו לאו דווקא האמונה הנכונה לי. שינוי העמדה אל מול אותה אמונה, אל מול אותה אמת, איננו ענין של "הכל או לא כלום" ושינוי קטן יכול להשפיע השפעה עצומה על מערכות היחסים עם אנשים.
אנו מאמינים באמונה שלמה שכשמישהו מתריס על עשיה ותהא המשמעותית ביותר שלנו, הוא בטח בוחן אותי בשלילה, אינו מאמין בי ואולי אף רוצה להקשות עלי. הנבירה והדאגה הן אסטרטגיות נפוצות המאפשרות לאנשים להימנע מרגשות העשויים לצוף בתגובה למחשבות שליליות (Leahy,2006). קביעת לוחות זמנים לשיח, עוזרת לדחות רגשות כעס ושנאה הצצים בתגובה למחשבותיו השליליות.
קביעת מועד השיחה בקליניקה אפשרה גם לאם וגם לבת לחשב מסלול מחדש מאותה נקודה בה התקיים העימות. הגורם לריב לא הייתה אי שיתוף האם ביציאה לפיצה, אלא נוכחות החברים שבעייני האם שליליים לבתה. חשוב מאוד לעזור לשתיהן להבין שלא כל אמונת ליבה היא בהכרח אמת ושניתן להעמיד למבחן כל אמונה ואמונה. הרעיון הוא לאסוף ראיות בעד ונגד האמונה.
ולכן, נשאלה השאלה מי היו החברים איתם נפגשה? מי החברים שהאם, באמת שלה, רואה אותם כשליליים ואז להכיר מקרוב את האמת של כל אחת. לעיתים אנו מסיקים ומאמינים למשל: "הילד הזה פגע בך בעבר ואני רואה אותו כמאיים על האושר שלך", אמרה האם. והילדה: "אמא, זה קרה כשהיינו ממש ילדים קטנים, מי זוכר את זה? היום הוא ילד מדהים". ייתכן ששינוי קטן בתפיסת הגורם לעימות ישפיע על כל מערכת היחסים.
הפגישה לקיום הקונפליקט שיצר יריבות וחוסר הסכמה בין האם והבת, הביא לדיון מעמיק בחשיבות בחירת החברים למען עתיד טוב יותר של הילדה. השיח כמובן העלה הסתייגויות של הבת משכנה שהיום הגיעה לקבל כוס סוכר ורק לפני חודש גרמה לעימות גדול מאוד בעניין הכלב שנבח. האם הזכירה חברות קרובות מאוד של הבת שהן בנות בית היום ובעבר הלא רחוק מאוד פגעו בבתה. האם אנחנו מוחלים, סולחים, מתעמתים או שוכחים? הדרך בה נבחר היא האמונה שלנו ביישוב הסכסוכים ולהמשיך באחווה ורעות. מותר לא להסכים עם דעה ו/או אמונה. הכי חשוב לדעת לנהל שיח מכבד לפתרון הסכסוך.

תפקוד נכון במסגרת החינוכית משתקף בציר זמן של תהליך למידה; תלמיד שנמנע מאיחור לשיעורים ומגיע עם הציוד הנדרש למלא את כל שמתבקש במקצוע הנלמד, באופן עקבי ובהתמדה מקפיד על תפקוד לימודי, כגון השתתפות פעילה בכיתה, כתיבה במחברת, מענה על דף עבודה והתנהגות נאותה. מידת ההבנה של החומר הנלמד או הצלחה ביישומו, הם רמה נוספת להערכת תפקודו והיא תוצאה של התפקוד שהזכרתי למעלה.
בכל תקופה של הערכת התפקוד הלימודי, המורה עומד מול נתוני הערכה שמצוינים על ציר זמן הלמידה. חשוב לבנות ביטחון עצמי לנוכח חוויות מציאותיות של ביקורת ושל דחייה באמצעות הגנה אסרטיבית על עצמי (Padesky,1997). עלינו להקפיד לשפר את המסוגלות העצמית של התלמיד, את מיומנויות פתרון הבעיות שלו ואת תחושת הזהות עם פחות תלות בתשומת לבם של אחרים. במקביל לעבוד על שיפור מיומנות ההקשבה, איסוף נתונים מאחרים ומיזוג המידע. כיצד ניתן להפריד את המושג ה"עצמי" של הילד מההתנהגות, כאשר אנחנו כמורים נותנים מדד לפרשנות שלנו לאותו תפקוד ואנו מודעים לכך שהילד לוקח את המדד הנתון בתעודת הערכה ומפרש אותו באופן אישי כמדד לערך העצמי שלו?
המורה בשטח מודע לכך שתחושת הערך העצמי של הילד נקבעת על פי האהבה, החמלה והטיפול שהוא מקבל מהאנשים החשובים בחייו. יוטאגוגיה היא גישה פדגוגית המותאמת לצורך של הלומדים ללמוד באופן אוטונומי ועצמאי, ומתייחסת ליכולת לעשות זאת כמיומנות בסיסית לחיים במאה ה־21 וליכולת להמשיך ללמוד לאורך החיים בעולם המשתנה תדיר. בעזרת הוראה דיאלוגית, מורים חונכים בעלי מיומנויות יוטאגוגיות יכולים לנתב את ההוראה שלהם לקידום יכולות למידה ־ עצמית של תלמידים שונים ולהכין אותם טוב יותר להתמודדות עם אתגרי העידן הנוכחי. קו הוראה זה מתקיים ביושרה בין המורה לתלמיד ומחייב בניית אמון בין הצדדים.
קו זה של חינוך שבא מתוך תובנות של העוסקים בחינוך ובהוראה, מצריך התנהלות מסויימת בתוך המסגרת החינוכית. בכדי להביא את הילד למצב של למידה- עצמית, יש להקנות לו הרגלים של עבודה ולקיחת אחריות על תהליך העבודה. האמון שיתנו ההורים במורים שיודעים את עבודתם ועושים הכל למען הצלחתו של התלמיד בעתיד (בלימודים ובחיים בכלל), יאפשר הצלחה בהעצמת התלמיד וחיזוק הערך העצמי שלו. התערבות בעבודתו של המורה, מבלבלת את הילד ועושה את התוצאה ההפוכה. הילד לא מכיר בסמכות המורית, לא במקצועיות של המורה ובנקודה זו אין שום עשייה חינוכית.
הורים יכולים לבקש מהמורה לשקף להם את הרציונאל שעומד מאחורי דרישה זו או אחרת של המורה ולעולם לא לבטלה לאלתר. מן הראוי שהילד ירגיש שההורים מאמינים במסגרת החינוכית אליה נשלח מדי יום ילדם. כיצד ירגיש הילד בטוח במסגרת, אם ההורים שלו כל הזמן מאשרים בפניו, שהמורה לא עושה עבודתו באופן שניתן לסמוך עליו? גדולים תהיו אם נעשה למען הגברת המודעות לרגש ושיפור הסובלנות לתסכול.

אנשים מנסים להבין את סביבתם על סמך השלבים ההתפתחותיים המוקדמים שלהם עצמם, כדי לארגן את ההתנסויות שלהם בדרך הגיונית ולתפקד בצורה מסתגלת (Bosen,1988). הרגישות לאפשרות של דחייה מופעלת ע"י ההנחה שאם לא אהיה במרכז תשומת הלב, אדחה ואף יינטשו אותי. הילדים מאמינים שאנשים תלותיים יקבלו אותם ללא תנאים ולא סביר שיינטשו אותם (Bernstein,2005).
שתי נקודות אלו של היצמדות לניסיון כושל בעבר ואמונה שרק אנשים שחלשים יקבלו אותם, מעכבת אותם מצמיחה ורווחה נפשית. אנו מקווים לראות עליה בגמישות בהמשגה של עצמם ושל הזולת, יותר קבלה רגשית וביטוים של חום וחמלה כלפי עצמם וכלפי אחרים, יותר ראיות לאינטראקציות חברתיות הדדיות והתנהגויות מכבדות אחרות וניהול טוב יותר של יצר התחרותיות. על מנת להגיע לחינוך נכון שיוביל להשגת כל התקוות שלנו בחינוך, עלינו להקפיד ללא תנאי על שבחים ואהבת אמת, בכל הזדמנות שנקראת בנוכחותנו עמם. בשיחות שלנו איתם, נתמוך באמונות מסתגלות ובמאמצים תפקודיים ולהבחין בנסיגות לעבר אסטרטגיות של האדרה עצמית ועוררות עצמית מנותקת. יש ערך לסיכום משותף של הכלים המועילים לרעיונות חשובים שעלו בשיחה או באינטראקציה שמתקיימת בזמן אמת.
הילדים מצפים שההורים והמורים יקדישו להם זמן כשהם זקוקים לעזרה ויהיו זמינים בכל עת שהם מרגישים נזקקים. שההורים והמורים יראו את הייחודיות שלהם ודוחים מחוות צבועות של אכפתיות יתר. כך הילדים רואים בהורים ובמורים זיוף והקשר הבן דורי, האמון במבוגרים האחראים מתפוגג עם הגעת הילד לבגרות.
הנכון ביותר הוא להיות אותנטי, לא מזויף. להאמין במה שאנו המבוגרים האחראים אומרים ומתנהגים בפועל, באופן נאמן למחשבותינו ורגשותינו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות. מאמן כדורגל גם בגיל צעיר מאוד לא ישאיר על המגרש, בזמן משחק, ילד שיעלה ולא יחפש את הכדור, ישחק בשיתוף עם חברי הקבוצה על מנת להבקיע את הגול. גם אנחנו חייבים לשדר לילד את הצפייה שיעשה למען ההצלחה שלו ושלנו. כל ילד מסוגל להצליח אם ניתן לו את הכלים הנכונים, אם נאמין בו ולא נוותר עליו. ביחד נהיה עיקשים במטרת הרווחה הנפשית של הילד והצלחתו העתידית להיות עצמאי ועם חוסן נפשי מול כל קושי שיקרא בדרכו.

בבודיהיזם טוענים שה"גיהנום החם" הוא אותם רגשות שמאיימות לשרוף אותנו מבפנים. מי מאיתנו לא זוכר שנוירולוג זה או אחר, אמר לאמא שלו (ולצערו גם נכח ושמע): "מהילד הזה לא יצא כלום". או שבחצר הילדים לגלגו והקטינו אותנו? העבר שלנו מכתיב את ההווה. אנחנו לא יכולים לשנות את הדרך שבה זה מאורגן אצלינו במוח. התת מודע שלנו אלבום תמונות ישן, אותן תמונות מהוות חסמים לעשייה פורייה ומלאת אנרגיות.
את הדרך האוטומטית שבה אותן חוויות עדין מופיעות בחיינו ומשפיעות עלינו אנחנו רוצים לשנות. אנחנו לא מעוניינים להאשים את ההורים שלנו, אנחנו רוצים לתת מענה לצרכים שלא זכו למענה הולם במשך כל חיינו ואם יש דרך לעשות שילדנו לא יחוו את אותן רגשות אז חשוב שנעשה.
מודעות קשובה לילדים שלנו היא הדרך. אפשר גם ללמד את הילדים להקליט מסר קצר וייחודי המשבח את העבודה הרגשית האמיצה שחוו. את ההתקדמות בלקיחת אחריות או במודעות האמפתית במטרה להפריך דפוסים או אמונות מעוותות. שמכונות "מחשבות אוטומטיות" בתורת הcbt.
ההתוודעות שלנו אל דרך החשיבה הזו היא סוג של מדיטציה בפני עצמה. ראשית, עלינו לפתח תשומת לב מודעת לסבל שלנו עצמנו. נחשוב על כך שכול בני האדם אינם רוצים לחוות שום סוג של סבל נפשי, ובכל זאת הם נקלעים למצבים קשים של סבל שזועק מתוך הנשמה. חשיבה מסוג זה מובילה אותנו לחמלה. אם לא נפַתח את המשאלה להשתחרר מכול הסבל שלנו עצמנו, כיצד נוכל לפתח את המשאלה שהילדים ישתחררו מסבלם הם? עלינו להרחיב את המשאלה הזו לכלל הסובבים אותנו, שגם הם חפֵצים באושר. יש לנו יכולת לאמן את התודעה שלנו ולפתח את המשאלה שכולן וכולם ייפרדו לחלוטין מסבלם.
אנחנו מאוד חוששים להעיז ולהגיב כשמשהו פוגע בנו. שמא נקרא "חוצפנים". מהי חוצפה? חוצפה היא התנהגות שאינה מצייתת לנורמה תוך כדי התרסה, ובפרט יש בה חוסר ציות לסמכות. חוצפה יכולה להיות שלילית, לא מכבדת ומגיעה מחוסר חינוך ולעומתה ניתן להכיר חוצפה שמהווה פריצת דרך תוך כדי עשייה חיובית ומטיבה לעצמי ולסביבה. עלינו להכיר בכבודנו ולשמור עליו מכל משמר. כשאנחנו נעשה זאת ילמדו מאיתנו ילדנו. חשוב שנשים לב למוצא פינו. נעשה הכל שילדנו לא יחוו כניעה לסמכות שפוגעת בהם ומשאירה אותם עם חוויות שיעכבו אותם בעתיד מהצלחה ורווחה נפשית. כניסה עם הילדים לדמיון מודרך בו הם מרשים לעצמם להגן על כבודם ולדבר על הרגשות מול סמכות. שומרים על כבוד ותקשורת נקייה ומשקיטים רגשות שיעכבו אתנו בעתיד.

חג האוּרים, כלומר 'חג האש' – שהרי אוּר פירושו 'אש', כך למשל בתיאור האירוני של ישעיהו הנביא להכנת הפסילים: "חֶצְיוֹ [של העץ לפסל] שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ, עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל, יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע, אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר" (מד, טז).. בספרות המדרש התפרשה המילה אוּרים שבפסוק כ'פנסים' (כלומר נרות או כלים לנרות), ופירוש זה התקבל בספרות ההלכה לדורותיה.
ביום חמישי ה-2.12.2010 נר ראשון של חנוכה, התלקחה בפארק הכרמל שריפת יער מהגדולות בתולדות המדינה, שריפה שכילתה מיליוני עצים ובתי מגורים ביישובים שסביבו. היום אנו חווים לקראת חנוכה שריפה מנטלית. "אנחנו בוערים מבפנים", משפט ששמעתי לא פעם השבוע. משפט שהצית במוחי את המשמעות לחווית השריפה וממנה את הדרך לכבות את האש הזו.
על מנת לכבות אש מנטלית עלינו להבין שאין מדובר בחג אורים (עם שורוק בו'), וחייבים שנאמר בהדגשה חג האורים (חולם מלא, רבים של אור). האמירה שלנו להרבות ולעבות את האור שבאנו כיחידים וכעם, היא זו שתכבה את האש מבחוץ ומבפנים בעם שלנו.
כאשר מתמודדים עם קנאה או כעס הקשורים לתחושת זכאות שלא מומשה (הזכות על הארץ הזו), שהרי יש לנו מדינה ובכל זאת "לא אחד בלבד, עמד עלינו לכלותינו". האסטרטגיה הקוגנטיבית, המושכלת מועילה והיא להתייחס לזכויות כאל נתון ולבחון את המחירים והיתרונות של התמודדות מציאותית. המשמעות המיוחסת לוויתור על הזכאות, ייתן לנו תובנות להבין מה יאבד בפועל?
הארץ המובטחת היא חבל ארץ שהובטח בתורה על ידי אלוהים לשלושת האבות שצאצאיהם יקבלוהו לנחלה בכל הדורות. ההבטחה ניתנה לראשונה לאברהם לאחר מסעו לארץ כנען. ניתנה פעם שנית אחרי שובו מארץ מצרים. ניתנה פעם שלישית בברית בין הבתרים.
הארץ הזו היא הבית שלנו. הקירות (הגבולות) הם הביטחון שלנו. יש דלת לקבל אורחים. יש חלון לראות את אור השמש ולאפשר לקרני השמש לחדור לתוך הבית. את ההווי שלנו בתוך הבית, רק לנו הזכות והכבוד לנהל. אנחנו חייבים ללמוד מהו ריסון עצמי. כיצד אנו כעם לומדים להיות נאורים מספיק כדי לא להצית אש בתוכנו. נלמד שלום בית ונתחזק מבפנים. נחזק את הקירות של הבית שלנו ולעולם לא נעזוב את המשפחה החמה והאוהבת שבנינו כאן בארץ ישראל. בשום מקום בעולם, אף אחד מכם לא ירגיש בבית, לא ירגיש חום, אור ואהבה כמו בתוך המשפחה שלנו כאן בארץ ישראל.
נחזיר את כל אחינו וילדנו הביתה, נסיים את המלחמה ונשב נאורים ליד שולחן ונחליט על תוכנית התערבות לשנוי האסטרטגיות הביטחוניות, הכלכליות וכל שצריך כדי שנהיה מחוזקים ומלאי אור ואהבה להדדיות והרמוניה כעם. נלמד לא להצית אש אלא לחיות בשלווה ואחוות אחים, כי בזה כוחנו יעלה על כל אויבנו. את הקו חינוך הזה יש להנחיל לדור הצעיר. בעשייה ותרומה לקהילה ולחיילנו.

אנו נמצאים בתקופה קשה מאוד. השאלה שעולה תמיד "מה המבחן הזה שאנו עוברים?" אנו נתקלים לא פעם במושג "מבחן האנושות". בתורה נאמר: "אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה חֹקֵ֥ר לֵ֖ב בֹּחֵ֣ן כְּלָי֑וֹת וְלָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔ו כִּפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו (מ"ג ירמיהו יז י). בוחן כליות הוא כינוי לאלוהים, שיודע מה אדם חושב ומרגיש בתוכו. אנחנו מרגישים שאנחנו במבחן, כל יום וכמעט כל היום. תחושה שמציפה דווקא כשעלינו להתנסות בהתמודדות עם אתגר?
מבחן, בחינה או מבדק הוא כלי מדידה או תהליך שיטתי שנועד לבחון את טיב הידע או הביצוע וכישורים בתחום ולעיתים גם בוחנים אופי של אדם בתחום מסוים. אנו מכירים את השאלון שניתן לתלמידים כדי לבדוק את רמת השליטה שלהם בחומר הלימודים; טיב הביצוע נמדד ביחס לחומר הלימודי. בתחום החינוך, המבחן הוא הכלי העיקרי בו נעשות הערכה ומדידה בחינוך פורמלי.
אפרק את הפסוק שנכתב בספר ירמיהו. אלוקים חוקר לב ובוחן כליות, מכיר ויודע את שבליבנו ובנפשנו אב רחום וחנון ולכן אנו מאמינים באמונה שלמה שבורא עולם הוא אדון הסליחות וממנו ניתן לבקש רחמים, אם והיה וטעינו. יתרה מכך אומר הפסוק "לתת לאיש כדרכו כפרי מעלליו", הפרוש המילולי למַעֲלָל:מַעֲשֵׂה גְבוּרָה, הֶשֵׂג. אבל, אנחנו תמיד נשאל את הילד "מה כבר עוללת?" לאחר ששמענו שנעשה מעשה שלילי. גישה שלילית ולא נכונה מ"חסמים של התת מודע". אמשיך, "לתת לאיש כדרכו" הכוונה לגמול לאיש על הדרך שבה צעד, בה בחר, אותה עשה.
אם רק היינו מנקים את כל המטען הרגשי מאחורי המילה מבחן (לחץ, חרדות, שיפוטיות, מבוכה), היינו מגלים יתרונות לימודיים רבים. הילדים שלנו עושים דרך בלמידה. הקשבה בכיתה, הכנת משימות, הן בכיתה והן בבית. הלמידה היא בניין לחוסן עתידי. לא סתם יאמר ש"ככל שלומדים יודעים כמה לא יודעים". הבחינה מהווה משוב לעשייה הלימודית. גמול על עבודה קשה. יתרה מכך, המורה יודע להכיר ולהוקיר את דרך ההוראה שלו גם באמצעות המבחנים. אם הילדים לא ידעו את החומר, אזי ברור שהדרך, הגישה, השיטה לא נעשתה נכון לקהל היעד, העבודה לא נעשתה בדרכו של התלמיד. המבחן הוא בעבור המורה ובעבור התלמיד. לא ניתן לבנות את הקומה השנייה של הבניין כל עוד מפקח הבנייה לא הגיע לאתר לבחון ולבדוק שהעבודה נעשתה כראוי ויש ביטחון מלא לבנות את הקומה השנייה.
במאמרים קודמים הזכרתי את החסמים בתת המודע. אכן, אלו חסמים שלנו, שלא עברו ניקיון נכון להבנות בריאות נפשית. המבחן הוא דרך נכונה להוקיר על מעלליי, על העשייה שלי. כמה חשוב לנו שאחרי שבישלנו ועבדנו יום שלם במטבח, יאכלו את האוכל שלנו ויאמרו "אמא את אלופה". כמה חשוב לנו שכשיש סתימה בכיור ואנחנו עושים לפתוח את הסתימה, לקום לראות שהמים זורמים ולקבל חיוך מהאישה שאומרת "טוב שאתה קיים". כל חיינו אנו במבחנים. המבחן שלנו הוא לשקף את ההצלחה באמצעות עשייה שעוטפת לתוכה את ההבנה שלנו והשליטה שלנו במילוי המשימה.

במסגרת השיעורים בלמידה מרחוק בתוכנית שיר עברי, שמענו את השיר "חי", שכתב אהוד מנור. בשיר נאמר "שתי עיני עוד נישאות לאור" עם ישראל חי בזכות התקווה לימים טובים יותר. שהרי "טוב שלא אבדה עוד התקווה" מה שמחזק את העם שלנו ממשיך ו"עובר כמזמור מדור לדור, כמעיין מאז ועד עולם", במשך 2000 שנות גלות תמיד ראינו שבשמים "עמוד האש עוד קם" אלוהים מלווה את העם שלנו ומדריך אותו. אנו כיחידים דוגלים כדברי אהוד מנור ל"פרוש ידי לידידי אשר מעבר ים, לכל אורחי ולבני המבקשים לחזור". היותנו "ביחד" יביא חזרה אלינו את החטופים כולם. הילדים סיפרו שהם נפגשים במרחב המוגן בכל ישוב, כדי להיות ביחד לשחק, לרקוד ולשיר. תעשו הכל שהילדים יפגשו עם חברים.
הילדים שיתפו בעשייה של היישוב שלהם למען החיילים, גיוס בגדים, הכנת ארוחות ועוד. סיפרו ששמעו את החיילים בישוב ובבסיסים שרים ושרנו ביחד שירים שמחזקים את נפשנו כמו "שיר תקווה", "שבט אחים", "קטן עלינו" "עם ישראל חי" "ביחד" ועוד.
בקהלת א ט-י כתוב "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵינוּ). הילדים שלנו שמעו על מלחמות ישראל. שרו מזה שנים "נולדתי לשלום", כשעוזי חיטמן כתב אחרי חתימת ההסכם עם מצרים. המצב הנוכחי קשה, אין ספק. כואב ומפחיד. עם זאת להיות עם חי, זה להיות עם שעושה למען הזולת ולמען עצמו. הילדים דורשים שגרה. למען בריאות נפשותיהם, עזרו להם להיות שותפים ללמידה מרחוק, למפגשים עם המחנכות והמורים המקצועיים בישובים. הפכו את המילים "שגרה" ותקבלו "הרגש". בכל שיגרה אנו שומרים על המצב המנטלי שלנו. בריאות הנפש מקורה בשגרת היום יום, בעשייה משמעותית וראייה עתידית טובה יותר ומלאה באור ואהבה. כי כשאדם מרגיש אור ואהבה, מעורבות בעשייה ומשמעותי, הוא מרגיש חי.
בשיר "זה קטן עלינו" הזכרנו כמה מהכללים לחיזוק הנפש: "בית חם, ובו כולם אומרים שלום" להקפיד על חיבוק ומבט בעיניים לפחות פעם ביום. "מול כל מכשול וכל חידה, עוד תקוותינו לא אבדה" נמשיך לקוות לשלום ולזמנים שקטים. ונסכם "עברנו הכל, נעבור גם את זה". נמשיך בעשייה משותפת, בלמידה משותפת, בחיבוק של עם שיודע להיות ביחד.

הילדים בבית. ההתמודדות מול דילמות חינוכיות סביב השעון, אינה קלה כלל. הורים מתקשרים ושואלים מה עושים מול ה"לא" שהילדים אומרים מבלי לחשוב פעמיים. האם הם במצב שלא מקבלים סמכות הורית? האם אנחנו לא מספיק אסרטיביים, לא מספיק סמכותיים, מה בדיוק קורה כאן?
ילד שאומר לא, לא עושה זאת מתוך אי קבלת סמכות או אי ציות להורים. הוא פשוט מגלה את העצמאות שלו לראשונה. כמו בכל משחק. דימוי עצמי מתבסס על הצלחה בתחרות והערכות עצמיות חיוביות (Neff,2011). פרצי דמוי עצמי בעקבות הצלחה בתחרות מתחזקים ע"י תחושה של עליונות, רווחה, העצמה תרבותית, הערכה של ערך ומעמד ואולי תגמולים חומריים (Kemis,2005). אובדן הדמוי העצמי והקשר שלו לתגמולים אפשריים מהווים איום המפעיל דריכות יתר, צמצום הקשב ועיסוק יתר חרדתי. תהליך הפוגע בבהירות התפיסה העצמית(שם). הילדים רואים גם בסירוב להורים – משחק. כמו שמסרבים לחברים בגן לשחק במשחק קופסה זה או אחר.
גיל השנתיים הוא במקום מסוים 'גיל ההתבגרות הראשון'. אלו הן הפעמים הראשונות שבהן הילד שלכם מגלה שיש לו SAY, יש לו אמירה. ואכן זה ממשיך כל עוד הילד לא מרגיש שאנחנו מאמינים ביכולת העצמאות שלו. הילד נאבק על העצמאות שלו. השליטה היא זו שמסייעת לנו לקבל חוסן נפשי ומי מאיתנו ההורים לא רוצה שילדו יהיה עם חוסן נפשי.
יש להבדיל בין מתן לגיטימציה להבניית עצמאות, ביטחון עצמי, חוסן נפשי ודימוי עצמי לבין ויתור על גבולות. בספרי "הרוח בחינוך", אני מסבירה שוויתור על גבולות זה בדיוק כמו לגור בבית ללא קירות. הילדים חייבים את הגבולות למען הביטחון שלהם, שירגישו במקום מוגן ומאידך חשוב שנאפשר להם להיות דעתניים ולתת להם את המקום לאמר "לא". אז, איך עושים את זה?
קובעים באופן מושכל מה הם הכללים שעליהם אנחנו לא מוותרים. ילד אומר לא רוצה חביתה, שואלים איזה חלבון אתה כן רוצה לארוחת ערב? ומציעים מספר אפשרויות. יש לנו את הגמול של קינוח אחרי האוכל, פרק בסדרה שאוהב, להבטיח שמחר יוכל לראות בשעת הצפייה בטלוויזיה. לעומת זאת ילד לא יאמר "לא" על צחצוח שיניים לפני השינה.
הדימוי העצמי של האדם הינו מגן השומר על האדם מפני הפחדים הקשורים לנחיתות ולבושה. חשוב שגם נלמד את הילדים שלנו לאמר "לא" לדברים שלדעתם פוגעים בהם, לא נכונים להם. כן חשוב שנשאל, כשאתה אומר "לא" למה אתה מתכוון? מה בדיוק אתה לא רוצה? למה? האם בכלל, או רק עכשיו? תקשורת מקרבת שנותנת לילד את התחושה שיש מקום לדעה שלו, לתחושה שלו, מעצימה את הרוח והנפש ומאפשרת חינוך שמוטמע לחיים שלמים.

בפגישה ב"גוגל מיט", נשאלה שאלה: "למה אם יש מלחמה בדרום, אנחנו בגולן במקלטים?". שאלה שמבקשת לנרמל את המצב. נורמלי, באמת? איך מנרמלים מצב של מלחמה לילדים קטנים? שאלתי את הילד, היכן אמא? אמר במטבח. אמרתי: "למה אני לא שומעת אותה?" אמר: "כי אני עכשיו מדבר איתך". אמרתי: זה כל כך ברור שאמא נמצאת במטבח ושומרת על השקט כשאתה בחדר מדבר איתי. זה הבית שלכם הקטן. ויש לנו גם בית גדול והוא מדינת ישראל. כמו שאמא ואבא קבעו חוקים בבית הקטן ואתם האחים מצייתים. יש לנו גם אבא ואמא בישראל, הבית הגדול ובו אנחנו העם מקשיבים לכל ההוראות של אבא ואמא שלנו. זה הצבא, המשטרה והממשלה.
כל אחד זקוק לבעל סמכות שיתמוך בו ויגן עליו (Beek ,Freeman & Daivis, 2004). למען שמירה על שליטה ואוטונומיה לה זקוק כל אדם ובמיוחד ילדים צעירים, חשוב שנמנע מערעור אמונות, התנהגויות ומניעים לא תפקודיים למען לא נמשוך להתנהגות אוטומטית ותוקפנית.
בימים טרופים של מלחמה אנו לא עוסקים בלתקן את הילדים שלנו או למחות כנגד התנהגויות עבר. זה הזמן להעביר מסר עקבי של סקרנות ורצון להבין את החקר העצמי של כל אחד ואחד מהם. למידת אסרטיביות הולמת עם תקשורת מכבדת ויעילה תעזור לילדים לשמור על האוטונומיה שלהם עם פחות איום של דחייה מצד דמות הסמכות ופחות נזק היקפי לשני הצדדים בעקבות התלונות, התרעומת והווכחנות.
ביחד חושבים כיצד מכינים תיק למקלט/לחדר הממ"ד. חשוב להכין את המקלט ביחד. ללכת עם הילדים להכיר את המקלט. לנקות ביחד את המקלט ואף להחליט מי ישן איפה. למזער אי ודאות. לשים בו משחקים שהילדים אוהבים, אולי גם חטיפים/ממתקים. לפתוח שיחה במקלט, אם יש שאלות, על כללי התנהגות במקלט, מי אמור להגיע למקלט?
המצב העכשווי גורם להתעוררות רגשות שלא חוו בעבר. יש לעזור לילדים להבין שכל השינויים בעוררות שהם חווים הם בעצם מצבים רגשיים ושהמצבים הללו נורמליים בהחלט למצב בו אנו נמצאים היום. חשוב להימנע ככל האפשר מהמילים חרדה ופחד מהצד המסביר. ל"פרק" את הרגשות להתנהגות. "כיצד אתה נוהג כשאתה מרגיש את מה שאתה כרגע מתאר?" זיהוי התחושות הממשיות של כעס, אכזבה ומצבים רגשיים אחרים פותח צוהר רב ערך למחשבות אוטומטיות רלוונטיות ולאמונות הליבה הבסיסיות של כל הנפשות בסביבה.
תפקידנו המבוגרים האחראים להקרין אמונה וביטחון, שיש לנו כל מה שצריך לזמן כזה (הגנה פיזית) להעצים את הצבא והמשטרה שלנו באוזני הילדים, שאנחנו ההורים לא עוזבים אתכם הילדים, אנחנו ביחד (שייכות וקשר אישי). ממשיכים בשגרה של ארוחות, משחקים, ציות לכללים ועוד. לא פורשים רק לטלוויזיה ומבקשים מהילדים להעסיק את עצמם. אנחנו איתם. משחקים, צוחקים, רואים סרט במשותף ומשוחחים. באופן עקבי ונחוש לתת לילדים תחושה של שליטה במצב.

החג מגיע והלחץ עולה. הקניות מרובות והמצב הכלכלי לא משהו וזה מלחיץ. השיגרה נפגמת והאי ודאות איך נתנהל גורם למתח. המתח יוצר לחץ והלחץ יוצר חוסר ביטחון. כשמרגישים חוסר ביטחון טון הדיבור עולה, כי אנחנו חושבים שלא בדיוק שומעים אותנו ואולי גם לא מבינים אותנו. מדובר בשני צידי המתרס, ההורים והילדים.
אנחנו עוסקים במסוגלות חברתית. סימפטולוגיה שמאופיינת באי נטייה לפתח מערכות יחסים קרובות, לא מיניות ולא אפלטוניות, מצויה על רצף של חוויה וכך גם האמונות העומדות מאחורי המאפיינים. הדרך הנוחה ביותר לפתרון הקושי היא ע"י עוררות פיזיולוגיות: כמו תנועות מהירות יותר (מרגישים שכולם רצים בבית), הרמת קול (כולם פתאום צועקים), ברור שאלו אינם מביאים לשינויים בעיבוד מידע או התנהגות בטיחותית. ולכן, חשוב לנהל שיחה לקראת החגים.
חשוב שהצדדים יהיו מסוגלים להקשיב למה שכל אחד אומר. כל אחד בתורו יגדיר איזה מרכיב בחוויה שלו (בהיסטוריה האישית מתקופת חג) מהווה בעיה מבחינתו, שכן התשובה יכולה להיות שונה לחלוטין ממה שכל אחד במעגל מצפה שיהיה בעייתי. אין לזלזל במרכיב זה או אחר שמשהו מעלה. חשוב לנרמל את הקושי.
כותבים את הקשיים וביחד מנסים למצוא פתרונות. כתיבת הדברים עושה לכולנו סדר והכנה מוקדמת לכעוס שעומד לקרות בחג. בני הדודים נכנסים לחדרים הפרטיים, חולקים מיטות, המקום בשולחן נלקח ע"י הדוד ועוד. ההכנה מאפשרת לקבל כלים להתמודדות מול הקונפליקט ומונעת התנהגות מתמרדת, התנגדות לקבלת סמכות, וכחנות, מחאות ושיבוש מהלכים.
ציות היא מילה נרדפת לאובדן שליטה, החופש והאוטונומיה. לכן, חיוני שהילדים יהיו מעורבים באופן פעיל ושותפים מלאים להחלטות על הכיוון וההתמקדות של ההתנהלות בזמן חג, פגרה ו/או כל שינוי שיגרה. גישה עקבית, אמפתית ותומכת מצד ההורים בהעלאת המודעות העצמית למחשבות והרגשות של הילדים.
ההורים חייבים להימנע מלערער על אמונות, התנהגויות ומניעים לאי תפקוד, כדי שלא להפעיל סכמות מושכות הקשורות להתנגדות האוטומטית ולמען שמירה על שליטה ואוטונומיה. ההורים לא "מתקנים" את הילדים. חשוב להעביר מסר עקבי של סקרנות, רצון להבין את המוטיבציה של כל ילד. הקשבה בתשומת לב והצגת היגדים משקפים המוכיחים הבנה מדוייקת של נקודת המבט של הילד יוצרים גישה ואוירה של קבלה. שימוש בשאלות פתוחות, חיזוקים, הקשבה משקפת וסיכומים. קבלה ואמפתיה סוללות למעשה את הדרך לשינוי ( Rosengrren,2009).
ההורים מעצימים בעזרת בחינה מחודשת של המטרות והתחייבויות שהוסכם עליהן. למשל: "אחרי שהאורחים ילכו ניקח זמן לעצמנו – נרד לכנרת, נצא ליום כיף" כל רעיון יכול להיות ממלא ברווחה נפשית ואנרגיה להתגבר על הקושי. בברכת חג שמח ומועדים לשמחה.