תגית: אהבה

שלושה ימים. שלושה ימים של פגישות, שיחות, הכרות, הבנות, תובנות. בשביל מי ובשביל מה? מטרותו של יום ההורים הוא קידום התקשורת בין ההורים לבין אנשי החינוך, לשם הבנת צורכי התלמיד ולמען רווחתו. ולמי חשובה רווחתו של התלמיד? מהי רווחתו של התלמיד?
החינוך הוא ההתנהגות שאיתה מגיעים ללמידה. אנו משקפים את מצב רוחנו, את מצב חוסן נפשנו, את הרווחה הנפשית שלנו בהתנהגות, במעשים ולא בידע ובהבנה האקדמית שלנו. רווחה נפשית הוא מושג בפסיכולוגיה המתאר את הערכתו הסובייקטיבית של האדם על בריאותו הנפשית. זו המידה שבה תופס האדם את האיכות הכוללת של חייו כחיובית ורצויה. האם אנו בוחנים את תוכן הדברים, אותם לימודים אקדמים או את ההקשר המחבר את התוכן לחיים הכוללים, מהות הילד עצמו, הרגשות שמהווים עבורנו מסגרת למשמעות ותחושת האושר שאותה אנו מחפשים עבורנו ועבור ילדנו. הרווחה הנפשית מתמקדת בתפקוד התקין של האדם. גישה זו מוליכה לחיפוש אחר מקורות הכוח, התפוקות החיוביות והתמודדויות יעילות עם המציאות.
ביום ההורים משקפים עם התלמיד את שלוש נקודות המבט שלו על עצמו: אישית, חברתית ולימודית. מורים בבית הספר מתבקשים לתת לתלמידים יותר מקום ביום ההורים. פחות לדבר, יותר להקשיב. תכוונו את הילדים להיות המוביל בשיחה שבין ההורה למורה. זה המקום שהתלמיד יאמר אייך נכון ששני הגופים שכרגע מהווים מצע להצלחתו, יתנו יד למען עתידו. תלמיד אשר חש שביעות רצון גבוהה ידרג את הפריטים "עד עכשיו השגתי את הדברים החשובים שאני רוצה בחיים", ו-"תנאי החיים שלי מצוינים" בציון גבוה המעיד על הסכמה ועל רווחה נפשית גבוהה. תלמיד שלא מרגיש ששני הגופים אחידים במטרתם להביא לרווחתו הנפשית, לא ישתף פעולה בלמידה בשום תחום דעת שהוא.
התלמיד הוא המרכז. התלמיד הוא עמוד האש שאמור להוביל. המבוגרים בחייו, יתנו לו את הביטחון שהם כאן בשבילו להביא אותו לחיים טובים. באהבה וביראה. הדדיות. כדי להצליח בחינוך, אנו נעשה שהילד יאמין בנו. ירגיש שאנחנו אתו ולא נגדו. שאנחנו מאמינים בו. גם המורים וגם ההורים. לכל ילד יש חוזקות. לכל ילד יש יכולות. זה הזמן והמקום להעצים את היכולות. לנתב הצלחה בכל נתיב שאנחנו כמבוגרים מבינים שהילד עדין לא שם, לעזור לו להגיע לתובנות, כשאנחנו ממלאים אותו בהוקרה על מה שהוא עושה. כי כל ילד עושה.
יום ההורים הוא יום שבו הילד צופה בנו המבוגרים ובוחן מי באמת אוהב אותו. מי באמת רואה אותו. מי שם כדי לעזור לו להרגיש חוויות של הצלחה מי ייתן לו את אותה רווחה נפשית ומוכן לצעוד אתו יד ביד. לעבור אתו מכשולים ולחבק אותו כשצריך. כן. את יום ההורים צריכים הילדים. הורים צריכים להגיע לכל הנפשות הפועלות בבית הספר, להכיר את כולם. לדעת עם מי הילד שלכם נפגש ומה משמעות של כל מורה ואיש צוות בחייו של ילדכם.

הגיעה אלי לקליניקה עלמה צעירה, פתחה ואמרה "הדלת האחרונה שאני עוד מנסה לפתוח". לאחר שיחת חולין קצרה, בה קיבלתי תמונה רחבה יותר על משפחתה, חברים וזוגיות, הבנו שתינו שמאירועים של יציאה מוקדמת מהצבא, חיפוש עבודה של חודשים ופיטורין לא מכבדים, העלמה הצעירה איבדה תקווה.
לפי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב. בשיחה שהתנהלה ברור היה שבילדות חוותה העלמה מספר לא קטן של אכזבות: ציפתה לאמה בשעת לילה מאוחרת וראתה אותה רק בבוקר ישנה במיטה. ציפתה כשנפרדה מחבר, שחברה תגיעה להיות שם בשבילה והחברה יצאה עם חברות לקולנוע.
בתקווה יש תהליכים קוגניטיביים מורכבים של מכוונות להצבת מטרות ולהשגתן. יש מחויבות מצדו של האדם לפעולה כלשהי, יש פעילות חשיבה מתמדת שמטרתה להביא לשינוי, יש התבוננות פנימית, יש בחינה והערכה חשיבתית מתמדת ומודעות לכל שלב ושלב. תקווה היא מיומנות קוגניטיבית, מורכבת שניתן ללמוד אותה.
פעולת החשיבה מתחילה בהכרה שלמרות האכזבה, לא נכנסים לחור שחור, נשימה עמוקה וארוכה, לעשות ולגעת בדף חדש. לא לוותר לעצמנו כל כך מהר. לחשוב קצת אחרת, כי רק לנו התשובה מה נכון לעשות. ברגע של אכזבה מרגישים ייאוש, בדידות, כאב, לחבק את הרגש חזק ובאופן מודע לראות את התקווה בוערת בלב, לראות אותה במלוא עוצמתה. האור החזק שייתן ויאיר את דרכינו לעשייה הבאה. להאמין שרק אנחנו בוחרים אם מדובר ביום ניצחון או בייאוש ושבירה. לתת לאמונה שלנו בעצמנו את הכוח ולשמור עליה מכל משמר.
תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה, החל מדברים חומריים כמו רצון להשיג חפץ מסוים או להגיע לסטטוס של עושר וכלה בתקווה לדברים רוחניים יותר כמו השגת אהבה, מערכות יחסים טובות. להאמין שמה שלא קורה, לא צריך לקרות. גם על פיטורין צריך לברך "הכל לטובה" ומיד ליעד הבא.
אחזור ואומר: "אוהבים את הים, תאהבו גם את הגלים" ("אדמה מרה"). אם עצוב ורע על הנשמה. אל תאבד תקווה, הגל עובר. הים חוזר למצבו הקודם. תמיד ישנו קצת אור בקצה המנהרה, יבואו עוד ימים מלאי חן ושמחה. באופן יזום, מהראש נוציא את כל הדאגות, ולאט נגשים את כל החלומות.
ישנו הבדל בין אמונה שהיא תחושה שמשהו יתרחש ואיננה מעשית, לבין תקווה שהיא עצם השאיפה לטוב, לגעת במציאות ובריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים – לא מתה התקווה". בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב יותר עבורו. תאמינו שמגיע לכם, תלחמו להשיג את מה שהכי נכון לכם.

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "עוצמה עם דר' מרום" שדרן רדיו וטלוויזיה. נושא התוכנית המתוכנן היה ההכנה לתחילת שנת הלימודים בתקשורת ובמסגרות החינוכיות. בשידור חי בפייסבוק, באינטרנט וברדיו, פרץ המרואיין בכעס כלפי כמעט כל המערכות המנהלות כרגע את המדינה ואחראיות על פתיחת שנת הלימודים.
כעס קיים אצל כל אחד ואחת, העניין הוא העוצמות שבו הכעס מתפרץ. כעס הוא חלק בלתי נפרד מחיינו ומגיע כשדברים לא מסתדרים לנו כמו שרצינו וכשאנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים מתי שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו רוצים. סקינר טוען שהתגובתיות שלנו לנקרה לנו, תלויה במאוויים פנימיים. בספרי "גלגולו של חינוך" אני נותנת פריסה מלאה על חשיבות ההיסטוריה שלנו כנשמה נצחית וכמובן בגלגול הזה. אף אדם לא מגיע למצב זה או אחר נקי מרגשות וטראומות מהעבר. כל סיטואציה מחזירה אותנו למשהו שכבר קרה בעבר ומהווה תוספת לרגש שאנו חווים באותו רגע נתון.
הכעס מגיע כי אנחנו סוחבים איתנו “משקולת”/כאב של טראומה, משבר, אכזבה ואפילו חוסר ביטחון או אמון באנשים. מה שקרה בשידור חי, היה להכיר בכך שהכעסים של השדרן נובעים מיחס משפיל ופוגע שחווה בילדות. מה שמחדד עוד יותר את החשיבות, את האחריות שחייבים ההורים והמורים, המדריכים וכל מי שלוקח על עצמו ללוות ילדים. ילד שחווה טראומה סוחב אתו את הטראומה לכל החיים ואחר כך ישנו פרץ התנהגות, שמהווה קושי בשליטה בתגובה ופוגע בילדיו שלו.
כשאנו מגיעים למצב של כעס חשוב לנשום שלוש נשימות עמוקות, להבין שהכעס יושב על משהו מהעבר, תהא הסיטואציה אשר תהא. להבין שאדם אחר באותה סיטואציה היה רואה ומקבל את הסיטואציה אחרת. להבין מה הטריגר לכעס שלי. לפעמים זה פצע פתוח או אפילו בלאגן ועומס בחיים. שבירת אמון וכד’.
בשום אופן לא להגיב על אוטומט. חשוב לעצור. לעשות סיבוב, לצאת לקחת אויר, להתיישב. לשנות תנוחה פיזית תוך כדי נשימה. להגיע למצב שעוברים מהר הלאה והכעס לא מנהל אותנו, אלא אנו מנהלים אותו.
עלינו להבין שמדובר ברגש טבעי שהוא חלק בלתי נפרד ממנגנון ההישרדות שלנו, אבל, ביום שהוא הופך להיות צורת הביטוי היחידה שאנחנו מכירים, זה בדיוק היום שבו הוא עלול להרוס את מי שאנחנו כלפי עצמנו וכלפי הסביבה, לטשטש את האישיות שלנו ולהפוך להר געש שההתפרצות הבאה שלו היא רק שאלה של זמן.
כעס הוא רגש. כשאנחנו אוהבים אנחנו מחבקים, מנשקים, שולחים זר פרחים. כשאנחנו כועסים אנחנו צועקים ומשם דפוסי ההתנהגות מגיעים לזריקה/שבירת חפצים, הכאה ועוד. אל לנו לפגוע בנו ובאחר. שליטה בכעסים ניתנת ללמידה. חשוב שנגיע למודעות שרמת הכעס אכן יושבת על עבר של אדם ולכן חשוב לקבל טיפול. התהליך אינו חייב להיות ארוך טווח. ההכרה בהיות תגובת הכעס – דפוס התנהגות, מאפשרת להבין שניתן לשנותו. שיהיה השלווה וסובלנות.

שיח רגשי הוא מקום לשיקוף מערכת יחסים תומכת, מכילה ועוטפת באהבה. הגיע אלי לקליניקה בחור צעיר שעבר טראומה ובעקבותיה אושפז במחלקה פסיכיאטרית. הסיבה שהגיע אלי הייתה שאינו יכול להבין מדוע האחים לא מצאו לנכון להרים טלפון ולשאול לשלומו במשך הזמן ששהה באשפוז, גם אם לא הצליחו להגיע לבקר אותו. למעשה מה שמבקש הבחור הצעיר היא אמפתיה למצב שלו.
אמפתיה היא תהליך פסיכולוגי, רגשי ⁻ שכלי, שבו אדם קולט ומבין במידה מסוימת את מצבו הנפשי של הזולת. תהליך זה דורש יכולת לצאת לזמן-מה מן האני, ולכוון את הרגש וההבנה לקליטת מצבו הנפשי של הזולת. יכולת זו נקראת יכולת אמפתית. בתהליך האמפתי מתפתחת רגישות וקרבה כלפי הזולת. בהגדרת האמפתיה כלולה לא רק קליטת מצבו הנפשי של הזולת והבנתה, אלא גם את העברתה לזולת, כך שהוא ירגיש מובן-נפשית, או ש״מרגישים יחד איתו״.
קירבה רגשית לאדם שעומד מולנו מקשה עלינו מאוד להיכנס לנעליו. שהרי מדובר במסוגלות שהיא תלויה בחוסן הנפשי של האדם המתבקש לאמפתיה. צפייה בכאבו של אדם אחר מגבירה את המוטיבציה להתנהגות פרו חברתית שמטרתה לסייע לאחר להפחית את כאבו. בגלל הבולטות של מצבי הכאב. השאלה שמובילה מחקרים בתחום זה, היא האם כאבו של האחר מפעיל בנו את אותן המערכות המוחיות שהיו פועלות אילו אנחנו עצמנו היינו חשים את הכאב. לגמרי מרתיע.
התגובה הראשונה שיפעל אדם שמפחד לגעת בכאב, באותו כאב של האדם שהוא כל כך אוהב, תהא אותו ביטוי פעולה שבה מבצע אדם פעולה בהשפעת פריצת תכנים מהלא מודע. אקטינג אאוט הוא מעשה המובחן באופן ברור מההתנהגות השגרתית, ופעמים רבות מקושר להתנהגויות אימפולסיביות ו/או תוקפניות כלפי העצמי או האחר, אם כי לא בהכרח. הפעולה היא "אני לא רואה ולא שומע" – זו פעולה. או לצאת בהתרסה אל מול האדם הכואב "אני לא רוצה שתהא שם (במקום הכואב הפיזי (האשפוז) והרגשי (הבור השחור), אני חושב שצריך לעשות א, ב, וכן הלאה". מכל מקום לדלג על האמפתיה. שהיא מסוגלות שאני לא קיבלתי את הכישורים לה.
השיח הרגשי שיתקיים עם האחים מהווה מקום להבין את ההבדל שבין הזדהות עם הכואב (לא עם הקורבן) לבין אמפתיה למצבו. האחים שותפים בדרך מסוימת לטראומה שעבר אחיהם. תוכן רגשי שעבר האח הכואב, מאיים או בלתי נסבל עבור הנפש, תוכן זה מבקש לפרוץ ולהתבטא ולכן מוצא את ביטויו באמצעות פעולה. תכנים אלו עשויים להיות זיכרונות עבר טראומטיים, מודחקים בדרך כלל, או רגשות, דחפים ומשאלות הנתפסים כבלתי לגיטימיים. לכן חשוב מאוד להגיע לשיח הרגשי ממקום של הכלה ולא ממקום של האשמה. לבחון את התכנים הקשים ומשם להכיר את התהליך לקבלת הכלים לאמפתיה. לראות את הדרך להעצמה משולבת. יוצאים ביחד מהבור השחור. לא בהזדהות וכניסה לבור השחור, אלא מתוך אמפתיה: הכרה בטראומה של הבחור הצעיר ואפשרות ללמוד על עולמם הפנימי של הנוכחים בטיפול. אקטינג אאוט אינו מתרחש בדרך כלל כאשר האדם יכול לחוות, לעבד ולבטא במילים זיכרונות או רגשות מכאיבים. ההבנה שהאחים אוהבים באמת תסייע לחבר לעשיית שיח רגשי עתידי.

הורה התקשר אלי שמח ומאושר ושאל אותי: "מה את עושה שהילד שלי בגיל ההתבגרות מגיע הביתה ומהרגע שהתיישב לאכול מספר לי על שיעור מתמטיקה ועל המשימות שיש לו במתמטיקה וכמה חשוב לו לעשות אותן, לפני שחבר זה או אחר יקרא לו לצאת לשחק במגרש הכדורסל?"

אספר לכם בקצרה שמדובר בהרבה אהבה. המפגש בכיתה הוא מפגש אהבה. מפגש חברתי. כשהמפגש הוא בבסיסו מלא באכפתיות והתייחסות לרוח התלמיד, לנשמה שלו והכרה במה שקורה לו ברגע זה, הילד מרגיש והוא שם בשביל לעשות את מה שאתה המבוגר האחראי מבקש ממנו. זה נכון לא רק לכיתה, גם בבית. הילדים באים לעולם כדי ללמוד. הם מגיעים עם דחף חיקוי. המתודה להצלחת הלמידה מתחילה בהכרות עם הנתון שעומד מולנו. גם רופאים לא ניגשים לנתח אדם, עד שלא למדו את ההיסטוריה הרפואית שלו: למה הוא אלרגי? למה הוא רגיש? וכמובן מכירים את הסביבה התומכת, מי שם בשבילו? רק כשאנחנו יודעים מה החומר שמולנו, אנחנו יודעים אם ניתן לעסות אותו וכיצד נצליח ליצור את היצירה הכי מופלאה.

השראה ללמידה היא פעולה במסגרתה חווה ההשראה (התלמיד) מקבל קלט כלשהו, בדרך כלל מאחד מחמישה חושים (ראיה, שמיעה, ריח, מישוש וטעם), בעזרתו הוא מצליח לבצע פעולה הנובעת ממצב תודעה גבוהה יותר (אני מאמינה שלכל אדם יש).

חשוב מאוד שמורה שנכנס לכיתה ייתן דעתו על התדמית החיצונית שלו. תלמידים מגיל קטן מאוד בוחנים את ניראות המורה. האם השקיע והגיע לכיתה בלבוש מכבד? תחילת השיעור היא הרגעה.  כולם נכנסים למצב שקט. הילדים חוזרים מהפסקה מאוד נסערים. מעבר בין שיעורים, אנרגיה של פעילות גופנית ושכלית. יש להירגע. עדיף להספיק פחות חומר לימוד, אבל לדעת שמה שילמד יופנם. חשוב מאוד לפתוח חלון ולדאוג שהריח בכיתה יהיה נעים ומרגיע. כשהמצעים נעימים למגע אפשר להתחיל בעבודת ההוראה. חשוב מאוד ליצור מצב של נוכחות קרובה לתלמידים. לא חייב מגע. אם כי מצאתי שגם לבנים וגם לבנות חשוב מאוד אנרגיה מקרבת, תקשורת מקרבת. מניסיון, זה לא פוגם בכבוד ובקבלת הסמכות. רק אחרי שאני מרגישה שיש מקום ואווירת למידה, מתחילים.

ישנם חוקים מאוד ברורים בהתנהלות השיעור. הכבוד הוא הדדי. הילדים מרגישים שאני אוהבת אותם ואני מלמדת אותם כי אני אוהבת אותם. הם קולטים בעזרת כל החושים והאנרגיות עד כמה ההצלחה שלהם חשובה לי. הם יודעים שאני לא אוותר להם, כי אני לא אוותר עליהם. אני אהיה בשבילם לא רק בשאלות מתמטיקה, הם יודעים שאני שם בשבילם בכל דילמה חברתית ואפילו משפחתית.

רבים מבתי הספר דוגלים בתורתו של קורצ'אק. קורצ'אק היה קודם כל אבא של הילדים שחינך. סמכות, כבוד, אהבה, הכלה ועם זאת מחנך. התלמידים שלי (גם בכתות צעירות יותר, גם בחטיבת הביניים) לומדים שהצלחתם תלויה בעשייה שלהם. אני אלווה אותם, אתן יד, אוביל, אני לא יכולה לעשות את העבודה במקומם. בכל הזדמנות אני מספרת להם עד כמה אני עושה כדי להצליח. כמה שנים השקעתי בלמידה, הראיונות ברדיו שתמיד מהווים בית ספר ללמידה, גם עבורי ואני משתפת אותם כל פעם במשהו חדש, שלמדתי ממרואיין זה או אחר. הכתבות בעיתונות וכתיבת הספרים שהם הילדים מהווים השראה עבורי בכתיבתם. ההשראה מגיע כשאתה מאמין ביכולות של עצמך, כי רק אז אתה מחפש מודל חיקוי שייתן לך השראה להצלחתך שלך. העצמת הילדים ואהבתם מאפשרת להם להאמין בעצמם.

מגיעים אלי פניות לליווי ילדים שההורים מאבחנים כסובלים מחרדה או מדיכאון. חשוב שנשאיר את האבחון לאנשי המקצוע. להורים מקום יקר וחשוב בשיקוף מצבו של הילד באמצעות תיאור התנהגותו. כשאדם טוען שכואב לו הראש כולנו יודעים באיזה איבר מדובר. כשאדם מסתגר בחדרו, מתבודד, חשוב שנמצא דרך לחבר לו את איש המקצוע שיסייע לו להבין מה הגורמים למצבו זה.

קיים טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT). טיפול ממוקד (בסימפטומים) וקצר מועד. הטיפול מקנה למטופל שיטות להתמודד בעצמו עם הבעיה, כגון טכניקות הרגעה, איתור מחשבות אוטומטיות שליליות, שינוי דפוסי חשיבה, מיינדפולנס ועוד. מטרת הטיפול, שהמטופל ילמד את הכלים הללו, יוסיף אותם לארגז הכלים שלו וכך יוכל להתמודד בכוחות עצמו גם עם קשיים אחרים בהמשך חייו.אהרון בק (1967, 1976) פיתח את גישת "הטיפול הקוגניטיבי", בה ניתן דגש על תפקיד ה"דיאלוג פנימי" (=דיבור פנימי) המשפיע על רגשות והתנהגויות של הפרט.

יחד עם זאת אנו יודעים שגם בשטח יש מאמנים בתחום הספורט שהבינו שקיים קשר בין קוגניציה (מחשבה), רגש ופעולה/ התנהגות.רוני כהן, מאמן קוגניטיבי, התראיין בתוכנית הרדיו שלי "עוצמה עם דר' מרום" בקול הכנרת ושיתף בעשייה המדהימה ובהצלחות בשטח ביישום אימון קוגניטיבי-התנהגותי. זהו תהליך המשלב טכניקות קוגניטיביות והתנהגותיות, המאפשרות למתאמנים להגשים את מטרותיהם באמצעות שינוי הרגלי חשיבה והתנהגות. מחקרים מראים, כי אימון קוגניטיבי-התנהגותי הוא אחד המודלים, הנפוצים ביותר, שנעשה בהם שימוש בתהליכי אימון פסיכולוגיים, שנעשו בבריטניה.

אימון קוגנטיבי-התנהגותי ognitive Behavior CoachingC הוא אימון הגישה המשלבת בין טכניקות קוגניטיביות, התנהגותיות, דימוי עצמי ואסטרטגיות מתחום הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי CBT.האימון מתמקד בפיתוח יכולות של התבוננות מחשבה ורגש, שינוי פרספקטיבה (חשיבה רציונאלית מקדמת), עיצוב ה- BEING (הכולל אני עתידי, חזון וערכים) וכלים לניהול עצמי להשגת מטרות/ הטמעת השינוי.

לקחתי באהבה את המודל והבאתי את מגרש הכדורגל אל הכיתה. בשיעור מתמטיקה בכתה ז' התקיים מבחן ליישום הבנה בפתרון משוואות עם נעלם. אחד התלמידים קיבל את המבחן וסיבב בין אצבעותיו את העיפרון, כך שנזרק לעבר הקיר. נגשתי לילד ושאלתי "מה קרה?" ענה בזעף: "אני לא יודע ולא רוצה קחי את המבחן". התיישבתי לידו כדי להיות אתו בגובה עיניים ושאלתי: "אתה שחקן כדורגל, נכון?" ענה: "כן". "אתה עולה למגרש במשחקים?", שאלתי. ענה: "כן". "קבוצות שקל לנצח אותם?" המשכתי. נועם התיישר. "נראה לך? אלו קבוצות שקורעות אותנו על המגרש". "ואתה? איך? כשקשה מולם, זורק את הכדור בעצבים מחוץ למגרש?" הקשתי. "מה את חושבת שאני מוותר? אני מעביר אותם, נלחם עד השער", אמר בנחרצות. קמתי, הלכתי להרים את העיפרון, התעכבתי ליד המחדד שעל שולחני, הגעתי לנועם ואמרתי: "אני מחזירה לך את הכדור (הגשתי לו את העיפרון), אני בטוחה שאתה לא מבקש מהמאמן שלך שיבקיע את הגול, קח את "הכדור" וקדימה תבקיע אתה את הגול". נועם הסתכל עלי חייך. ליטפתי את ראשו. בצלצול נועם הגיש את המבחן. לא התאפקתי. את המבחן בדקתי בהפסקה. נועם קיבל 100. מיד כשסיימתי נכנסה הודעה מנועם בפלאפון שלי: "תודה שאת המורה שלי".

שינוי פרספקטיבה, מפתח יכולות של התבוננות מחשבה ורגש. נועם הגיע גם לשיעורים פרטניים לחיזוק ההבנה שלו בתחום וחיזוק הדימוי העצמי בתחום המתמטיקה. אל תוותרו על הילדים והם לא יוותרו על עצמם.

רבים ההורים המתמודדים בתוך המסגרת הביתית עם בעיות התנהגות שנובעות ממערכות היחסים בין האחים והאחיות. כמו למשל אם שסיפרה: "יש לי שתי בנות מקסימות בנות 5 וחצי ו-4. לפעמים הן החברות הכי טובות ולפעמים אויבות (כמו כל האחיות) אבל לאחרונה במיוחד זה מחריף מאוד והקטנה שלי בוחרת להיעלב מכל דבר קטן (כמו למשל מזה שהיא לא קיבלה את הצבע של הצלחת שהיא רצתה – ואחותה כן, או שהיא לא הייתה ראשונה במקלחת, או מכל דבר "שטותי" אחר)". ספרים רבים נכתבו על קינאת האחים כמו הספר "אני לא קנאית" של נורית כהן.

אחת ממערכות היחסים האנושיות המורכבות ביותר היא זו שבין אחים/אחיות. לאורך המקרא ישנם דגמים שונים של מערכת יחסים זו. ניתן למקד שלושה דגמים: א. מאבק שסופו ניתוק של היחסים או אפילו עד כדי רצח, כמו בשלושה סיפורי קנאה החורזים את ספר בראשית מראשיתו עד סופו: קין והבל; יעקב ועשיו; יוסף ואחיו. ב. אחדות ושיתוף ג. מתח ותחרות שסופם השלמה ותיקון.

אתייחס לדגם הראשון, המהווה אתגר לשינויי דפוסי התנהגות למען שלום בית. יחסי האחים הם התנסות של מיני חברה. כולם שווים בחלק מהעניינים וחלק לא. בבית יש אינטראקציה בין חברי הקבוצה שבענייננו היא המשפחה. וכבכל קבוצה כל אחד לוקח תפקיד. ה"תפקיד" מוגדר כמצבור הרגלי התנהגות המתקיים במסגרת המרחב הקבוצתי, אותו מאמץ הפרט כדי להתמודד עם האיום של איבוד הזהות שלו. וזאת כי בכל קבוצה ישנה אמביוולנטיות שבין איום והבטחה בו זמנית.

חינוך בבית להתנהלות נכונה בין האחים מקנה להם דפוסי התנהגות שיטיבו איתם בחברת הילדים ובהמשך חייהם כבני זוג ובכל מסגרת חברתית בה יפגשו. לכן חשוב מאוד לתת את הדעת כיצד לעשות נכון ולהקנות את אותם הרגלי התנהגות.

חשיבה יתרה צריכה להיות בקיום אותן אינטראקציות לגיבוש הקבוצה. ישיבה ליד השולחן בצוותא בזמן הארוחות. צפיה משותפת בסרט. משחק קופסה משותף. יציאה לטיולים משפחתיים. מפגשים אלו מהווים מצע לשיחה, בה לומדים הקשבה, הכלה, פירגון וכמובן תקשורת נכונה ונקייה. שיתוף בהצלחות ובקשיים היומיומיים. כל פרט בקבוצה לומד שמשפחה היא כוח מניע, כוח מכיל ואוהב.

החוויות המשותפות מאפשרות לחבר את האחים להיסטוריה משותפת שהיא הבסיס להבניית העתיד המשותף. כאן תפקיד ההורים יקר מפז. ההורים משרטטים את המסגרת התקשורתית. מה מותר ומה אסור להגיד. כיצד מתנהגים, מה מותר לעשות ומה אסור לעשות. כללי ההתנהגות המוטמעים מגיל צעיר הם אבן הדרך להצלחה בחיים. השותפות מתחילה בחלוקת תפקידים בבית למען עשייה משותפת להצלחת הגיבוש המשפחתי. כל אחד מבני הבית יודע שההצלחה תלויה בכל טבעת וטבעת בשרשרת. כל ילד בוחר את המקום לעשייה. על פי המסוגלות שלו, עם זאת חובה לבחור תפקיד. על אחד ואחת תורמים לגיבוש המשפחתי.

לקליניקה הגיעה אם יחידנית האם שיתפה שבתה בת ה14, עברה לפני שנים תקיפה מינית ורק השבוע חזרה מבית ספר והחליטה לשתף אותה. האם משתפת שהיא מרגישה שעולמה חרב עליה. מה לעשות? איך להיות שם בשביל הילדה? והרי אני כל כך פגועה, למה הילדה לא באה ושיתפה כשזה קרה, מה עושים? החשוב ביותר במצב כזה, להיות שם בשביל הילדה. לשאול לפרטי המקרה. מה הסיבה שלא שיתפה? זו שאלה שיש לה מקום, אבל לא במפגש החשיפה למקרה.

בספר "טראומה והחלמה"  שכתבה ג'ודית לואיס הרמן, היא כותבת: "טראומה של אלימות היא מפגש פנים אל פנים עם חוסר האונים אל מול הרוע האנושי, "והרוע" האלוהי. במקרים רבים מאוד מתוספת לאימת הטראומה גם תגובה מאשימה מצד הסביבה והחברה." ולכן, המקום הנכון ביותר הוא הכלה. אהבה. כרגע לשמוע, להקשיב. מתי זה קרה? איך זה קרה? כמה פעמים זה קרה? לשבת ולהקשיב. להיות שם בשבילה. לא לנסות לדייק בפרטים, הם לא רלוונטים. הרגש, הטראומה שהילדה עברה הוא המוקד. החיבוק, ולו כדי להפגין את הטוב האנושי הקיים כרגע בקרבתך. את במקום מוגן כרגע. ברגע זה הקורבן זקוק לתמיכה. בלי "למה?" כי אין לו כרגע מקום.

הורים יקרים, שימו את הילד/ה במרכז. היו אמפתים ואל תהיו עסוקים בהגנה על שלמות עולמכם שלכם. ועוד מתוך הספר של ג'ודית "מי שמוכרע על ידי האבדן, בעיקר בשל העדר מערכות תומכות, מוצא עצמו חלש יותר, מותש, מריר ומיואש." וזה המקום שלכם, ההורים, לחזק ולמצוא את הדרך להרים את הראש. חשוב מאוד להפנות לגורם מקצועי שיטפל, עד אז, להורים תפקיד חשוב מאוד להאיר את כל הפינות החשוכות המשתקפות מהסיפור כפי שמסופר, בלי ביקורת ושיפוטיות.

חשוב שנדע, שרק כאשר זוכה האמת להכרה, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה. חשוב שהסיפור יצא לאור במילים (במסגרת האינטימית המתאימה לנפגע) ולא בסימפטומים. הבנת האירוע שהתקיים בעבר מאפשר לקורבן להשיב לעצמו את ההווה ולהבנות את עתידו. לכן יש לתת מקום פתוח ומאפשר לחשיפת כל הפרטים שחשוב לקורבן לשתף, גם אם קשה לנו לשמוע את אותם פרטים.

נסכם ונאמר, שלב ראשון כשאנחנו נחשפים לטראומה שעברו ילדנו, אנחנו חייבים לשים אותם במרכז. יצירת ביטחון, שיחזור סיפור הטראומה וחידוש הקשר בין הנפגעים לסביבתם הקרובה. הפניית הילד לטיפול מקצועי וקבלת סיוע מהמטפל להתנהלות ביתית אל מול קורבן הטראומה. בשבוע הבא, אתן את הכיוון להורה כיצד לעבוד בפן האישי לחיזוק החוסן הנפשי מול החשיפה לכך שהילד שלך נפל קורבן לאלימות.

כמנתחת התנהגות הגעתי למשפחה בגליל המערבי. ארבעה ילדים במשפחה (16,14,11,9). ההורים מאוד עסוקים ביישום קריירה. במקביל משקיעים בחינוך, העשרה חוגים להנאתם וחופשות בארץ ובחו"ל. ההורים היו בטוחים שהכל מתנהל נהדר. הילדים תלמידים מצטיינים במסגרות החינוך, תפקוד מלא ונהדר בבית. הבכור לאורך השנים, קיבל תפקיד ראשי בהובלת האחים "דאג שישמעו כל מה שהמטפלת מבקשת ויעשו כל מה שההורים ביקשו", עכשיו מבקש להמשיך ולהיות הסולן.

סולן הוא חבר בלהקה ששר את החלק העיקרי של השיר. הסולן בלהקה לעיתים נקרא האיש בחזית (Frontman). מונח זה מתייחס לתפקידים של המוזיקאי המוביל בקרב חברי הלהקה, כחבר עם התרומה המשמעותית ביותר לתדמית הלהקה בתקשורת לרבות דובר הלהקה בראיונות ובפני הציבור. האחים גדלו ורוצים גם הם לקחת אחריות על התנהלות החיים שלהם. בן ה16 לא רק שמעוניין להמשיך ולשאת בתפקיד הסולן, הוא מבקש להכתיב את ההתנהלות בבית.

בפגישה עם כל המשפחה. ביקשתי לשמוע את הצעיר. שהתקשה מאוד לדבר, כי הוא תמיד צריך לשמוע לחמישה, שכולם מרגישים צורך להיות אחראים לחינוך שלו. הבחור הצעיר נתן את הטון ואמר: "אני מבולבל. כי תמיד יש משהו שאני לא בדיוק עושה נכון ואז כועסים עלי". האמצעיים טענו, שלא מתאים להם יותר לשמוע הוראות תפעול מהאח. ההורים ביקשו שנעשה ביחד סדר. הבן הבכור שבמשך 12 שנים מהווה הדמות המשמעותית שמוביל את האחים גם במפגשים חברתיים במסגרת מפגשי ההורים עם החברה הגבוהה וגם בכל מפגש משפחתי, לא הבין מה בדיוק קורה. הרי תמיד היה בתפקיד הראשי אז כיצד זה אינו יכול לכתוב עכשיו את הסינפונייה.

בימי הביניים הגדירו בשם סינפוניה כל צירוף של צלילים – וכן חיבור ווקאלי רב-קולי.מיוונית: "סינ-" = יחד, ו"פון" = צליל. האמון שילד קיבל עד כה הביא אותו למקום של שליטה מלאה בכל שמתנהל בבית, גם אם המצע היה תכתיב מההורים. הילדים לא קיבלו את ההוראות מההורים אלא מהמטפלת ומהאח הבכור. עכשיו אומרים לו הוריו : "דע את מקומך, אתה הילד כאן ואנחנו ההורים".

חשוב מאוד שהילדים יכירו בהורים כגוף סמכותי, האחראי לחינוכם. חשוב לשבת עם הילדים להיות היד המכוונת והמנחה לחינוך נכון והתנהלות במסגרת הבית, וזה לא פחות חשוב מדאגה לחינוך במסגרות החינוך והצלחתם האקדמית. הקשר בין האחים, התקשורת בין האחים, החוויות המשותפות של כל בני המשפחה מהווים כולם ביחד וכל אחד מהם בנפרד אבן דרך להצלחה בחיים. ההרמוניה שבתזמורת היא המשמעותית ולא לתת לאף אחד במשפחה תפקיד ראשי, רק החיבור בין הצלילים והניקיון שבצליל, מביאים את ההצלחה של המוזיקה הנשמעת.

ראיינתי בתוכנית "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", ברדיו קול הגולן שמשדר מבית הספר "מצפה גולן", את רותה פפאשבילי. רותה היא יועצת עסקית, שהגיעה לרדיו לתת הכוונה וייעוץ לעסקים מתחילים. אייך בונים ומבנים עסק שיפעל ויצליח? רותה אמרה שחשוב מאוד להבין שעוד לפני המכירות חייב להיות שיווק. הבניית השיווק תלויה לא רק בבעל העסק ואני פערתי פה ולגמרי הייתי מופתעת, עד כמה חוליות השרשרת שאנחנו שוזרים להצלחה מתחילה בילדות.

כל ילד וילדה תמיד מגבשים לעצמם חלום. אתם בטח זוכרים את השיר "ריח דבש וריח מנטה"/ לאה דגנית: "כשנגמור את בית ספרינו/ לדרכו ילך איש איש/אביגדור נהג יהיה הוא…"  ואז ממשיך השיר "ומרים מה היא אומרת/ מה אומרת הקטנה/ נרדמה היא וחולמת/ בלי מקצוע ישנה/ נרדמה מול האש/ הן תוכלו לנחש/ כי מרים רק בת חמש" וואלה? מי מעצים את אותה ילדה בת חמש שחולמת להיות רקדנית? כאן נכסים לתמונה ההורים והמשפחה הקרובה. כמה יגידו לה, את יכולה להגשים עם נחישות והתמדה. נרשום אותך לחוג ריקוד. אנחנו ההורים שלך נעשה כל מה שתלוי בנו, כדי להגשים לך את החלום. ובגן? הגננת תתן לה מקום להכין ריקוד מול הילדים בגן. בכיתה נחבר אותה לעוד חברות שרוצות לרקוד וניתן לה במה. הילדה תלמד שהמעגלים הקרובים לה הם המעצימים ביותר. הם יתנו לה את הכוח להגשים את החלום. כי הם אוהבים אותה. כי הם מאמינים בה.

שרשרת הביטחון שהילדה תבנה, באמון שהמשפחה שלה והחברים הטובים שלה הם קרש הקפיצה להגשמת החלום, אותה שרשרת תהווה עבורה ביטחון וחוסן נפשי לפתוח עסק כשתהיה גדולה. היא תאמין באמונה שלמה שמי שאוהב אותה יהיה שם בשבילה לסייע לה. להפיץ את כל הכישורים שלה ולהגיע למעגלים רחוקים יותר למען ההצלחה שלה.

האמונה שלנו בעצמנו היא היצירה שלנו, אבל היא תלויה בדמות שיצרו הורינו, מורנו ומי שהיה איתנו כשהיינו נטע זעיר שציפה שישקו אותו וידשנו אותו, כדי שהשורשים יאחזו היטב בקרקע. פיקסו כתב: "ישנם ציירים ההופכים את השמש לנקודה זהובה וציירים אחרים שהופכים נקודה זהובה לשמש, בכח אמונתם ובינתם". הורים יקרים, לכל אחד ואחד מכם יש עסק קטן בבית. הילדים שלכם. הילדים רוצים לגדול, להצליח ולהניב פירות להצלחה והמשכיות בעתיד. שיווק העשייה של הילדים מתחילה כשהם קטנים. תנו לו לילד ללמוד לנגן ולשיר גם אם אתם חושבים שהוא מזייף. תנו לו את האהבה שלכם ללא תנאי. הנקודה הזהובה תהיה השמש שתאיר לו את הדרך. בכל הזדמנות, שישמע אתכם משווקים את העשייה שלו. תספרו לכל מי שאפשר, כשהוא שומע, שהוא יודע לקרוא. ושהוא ילד אחראי ותמיד מסדר את החדר שלו. תמלאו את ליבו ובינתו באמונה שהוא יכול ויותר מכך שאתם שם בשבילו. הוא גם יבין שחברים טובים, הם חברים שאוהבים באמת, שנותנים לך את הכוח לצמוח ולהיות מה שאתה חולם להיות. הצלחת הילדים שלנו בעתיד תלויה מאוד בהבנייתם היום.