גשר צר מאוד

בשנים האחרונות אנו שומעים את המשפט: “הילדים של היום רגישים יותר.” אי אפשר להתעלם מן המציאות. הילדים גדלים בעולם עמוס גירויים, חוסר ודאות, פחדים ולחצים. הם נחשפים למידע רב, לשינויים מהירים ולעיתים גם לחרדות של המבוגרים סביבם. דווקא משום כך — הם זקוקים היום יותר מתמיד למבוגר יציב, ברור ומכוון.

רגישות איננה סיבה לוותר על גבולות. להפך. ילד שאינו פוגש גבולות ברורים, עלול להרגיש שהעולם כולו חסר מעקה. חינוך איננו הפחדה, אך גם איננו “זרימה” בלתי פוסקת עם כל רצון רגעי של הילד. ילד זקוק לאהבה, להקשבה ולהכלה — אך באותה מידה הוא זקוק ליד מכוונת, לסמכות רגועה ולעמידה עקבית על כללים. אין בכך נוקשות; יש בכך ביטחון.

כשילד לומד שקופסת האוכל מונחת על השולחן בזמן המיועד לאכילה — הוא לומד דחיית סיפוקים. כאשר מבקשים ממנו לצאת לשירותים לצורך אמיתי ולא כדי להסתובב במסדרונות — הוא לומד אחריות. כאשר הוא מחכה לרשות לקום ממקומו או מקשיב בזמן שחבר מדבר — הוא לומד כבוד, איפוק והתחשבות בזולת. אלו אינם “חוקים קטנים”. אלו אבני יסוד לבניית אישיות.

הראשונים והעיקריים במערכה החינוכית הם ההורים. הבית הוא המקום שבו הילד בונה את תחושת הביטחון הראשונית שלו. ילד קולט לא רק את מה שאומרים לו — אלא בעיקר את מה שהוריו מרגישים. כאשר אוזניו שומעות פחד, חרדה, היסוס וחוסר אמון במסגרת או במבוגרים שמחנכים אותו — הוא מפנים זאת. כאשר ההורים משדרים אמונה, יציבות וכוחות התמודדות, הילד לומד שגם הוא מסוגל להתמודד.

אי אפשר לחנך לחוסן בלי לאפשר לילד להתמודד עם תסכולים. אי אפשר ללמד אחריות בלי להציב דרישות. ואי אפשר לבנות ביטחון עצמי אמיתי אם מסירים מן הילד כל קושי וכל גבול. נכון, אין לחנך כיום כפי שחינכו לפני עשרות שנים. אך נדמה שלעיתים איבדנו את הדרך בין הרצון להיות קשובים לילד לבין הוויתור על תפקיד המבוגר כמנהיג ומכוון. מתוך החשש “לטעות”, יש מבוגרים שנמנעים מלהציב גבולות. חוסר גבולות איננו חופש — הוא בלבול. ילדים זקוקים למבוגר שיודע לומר להם: “אני אוהב אותך, ולכן אני מציב לך גבול.”

בשיעור בכיתה א’ למדנו השבוע את השיר “גשר צר מאוד”. שאלתי את הילדים: “מה היה קורה אילו לגשר לא היה מעקה?” הילדים ענו מיד: “היינו נופלים, נפצעים,  מסוכן ללכת.” שאלנו יחד: מהו בעצם המעקה? הילדים הבינו לבד: המעקה הוא הגבול. הוא מה ששומר עלינו גם כשהדרך צרה וקשה. הגבול איננו עונש — הוא הגנה. אם ילדים צעירים מסוגלים להבין זאת בפשטות ובחכמה, ראוי שגם אנחנו, המבוגרים, נזכור: אהבה אמיתית לילדים איננה היעדר גבולות. אהבה אמיתית היא לבנות עבורם מעקה בטוח על גשר החיים.

מתן תורה ברוח התקופה

חג השבועות, חג מתן תורה, מזכיר לנו בכל שנה מחדש שלא רק תורה ניתנה בהר סיני — אלא גם מסגרת חיים. מערכת של חוקים, גבולות וכללים שנועדו לאפשר לאדם ולחברה להתקיים מתוך סדר, כבוד, אחריות וביטחון. בעידן שבו המושג "חופש" תופס מקום מרכזי, הורים רבים חוששים להציב גבולות. לעיתים נדמה שכללים מגבילים את הילד, פוגעים בעצמאותו או מרחיקים אותו. אך האמת הפוכה לחלוטין: ילדים זקוקים לגבולות בדיוק כפי שהם זקוקים לאהבה. גבול ברור מעניק לילד תחושת ביטחון, יציבות ושייכות.

מתן תורה מלמד אותנו עיקרון יסודי: גם האדם הראשון שנברא בצלם אלוקים אינו חי ללא חוקים. התורה אינה אוסף של הגבלות אלא דרך חיים המכוונת את האדם לטוב, לאחריות ולחיים מתוקנים. עצם ההבנה שהחוקים ניתנו על ידי בורא עולם מעניקה משמעות עמוקה לקבלת סמכות. האדם לומד שלא כל רצון אישי הופך מיד למעשה, ושיש ערך למשמעת עצמית, לכיבוד כללים ולהתחשבות בזולת.

מכאן מתחיל גם החינוך בבית. כאשר ילד לומד לכבד את הוריו, להקשיב לכללים ולנהוג לפי סדרי הבית — הוא אינו רק "מציית". הוא רוכש כלי לחיים. ילד שמבין שיש סמכות הורית ברורה, לומד שיש בעולם סדר. הוא מבין שיש גבולות שאינם נתונים למשא ומתן, ושאהבה אמיתית אינה ויתור אינסופי אלא גם הכוונה והצבת גבולות. הורים רבים חוששים כיום לומר "לא". אך ילד שלא פוגש גבולות בבית, מתקשה מאוד לפגוש אותם מחוץ לבית. בהמשך הדרך הוא עלול להתקשות לקבל מרות של מורים, מסגרות לימוד, מקומות עבודה, חוקי מדינה ואפילו כללים בסיסיים של מערכות יחסים תקינות.

לעומת זאת, ילד שגדל בבית שיש בו כללים ברורים ועקביים, מפתח יכולת חשובה מאין כמותה — קבלת סמכות. זוהי יכולת שתשפיע על כל עתידו: על הצלחתו בלימודים, על השתלבותו החברתית, על יכולתו להתמיד בעבודה, לנהל זוגיות בריאה ולחיות כחלק מחברה מתוקנת. גם בבית הספר בא לידי ביטוי אותו עיקרון. קבלת סמכות המורה והציות לכללי בית הספר אינם רק עניין משמעתי. הם חלק מהיכולת של הילד להבין שאינו מרכז העולם, ושחיים משותפים דורשים התחשבות, איפוק ומשמעת. ילד שלומד לכבד את כללי המסגרת, לומד למעשה לכבד גם את עצמו ואת עתידו.

מעבר להשלכות החינוכיות והחברתיות, יש כאן גם יסוד משמעותי לבריאות הנפשית של הילד. ילדים שחיים בעולם ללא גבולות חווים פעמים רבות בלבול, חרדה וחוסר ביטחון. דווקא המסגרת הברורה יוצרת רוגע פנימי. כאשר הילד יודע מה מותר ומה אסור, מה מצופה ממנו ומהן התוצאות של מעשיו — עולמו הופך ברור ויציב יותר. קבלת סמכות אינה חולשה. להפך — היא ביטוי לבשלות רגשית. אדם שמסוגל לקבל כללים, להתמודד עם גבולות ולכבד סמכות, מפתח יכולת של שליטה עצמית, דחיית סיפוקים ואחריות אישית. אלו תכונות שהן בסיס לחיים מאוזנים ובריאים נפשית.

בחג מתן תורה אנו יכולים להזכיר לעצמנו כהורים שהמשימה שלנו אינה רק לגדל ילדים שמחים, אלא לגדל ילדים שיוכלו בעתיד לחיות נכון בתוך עולם שיש בו חוקים, מחויבויות וערכים. ילדים שיֵדעו לכבד, להקשיב, לשאת אחריות ולבחור בטוב גם כאשר לא תמיד קל. כי דווקא הגבולות — הם שמעניקים לילד את החופש האמיתי לצמוח בביטחון.

איך מגדלים אחריות, עצמאות ואמונה ביכולת

כהורים וכמחנכים, אנחנו שואפים לגדל ילדים עצמאיים, אחראים ובעלי אמונה ביכולתם. ילדים שלוקחים חלק בעשייה בבית, מבצעים משימות ותורמים לסביבתם, גדלים להיות מבוגרים בעלי תחושת מסוגלות גבוהה, אחריות והתמדה. השבת המחישה לי זאת בצורה מרגשת במיוחד. נכדתי בת השש בחרה מיוזמתה לנקות את המרפסת, ואילו נכדי בן האחת־עשרה ניגש בשקט ובנחישות לשטוף את הכלים שנערמו מארוחות היום ואף סידר את המטבח ופינת האוכל. לא ביקש פרס, לא חיפש תשומת לב – פשוט פעל מתוך תחושת שייכות ואחריות.

אך לא פחות מהעשייה עצמה, חשוב להבין כיצד אנו מגיבים אליה. לא משבחים אישיות – משבחים מאמץ. אחת הטעויות הנפוצות היא לשבח ילדים על "מי שהם" במקום על "מה שהם עושים". כשילד מנקה את החצר, אין צורך לומר לו "איזו נשמה טובה אתה". שבח כזה אמנם נשמע חיובי, אך הוא מדביק תווית כללית ולא בהכרח מקדם למידה או צמיחה.

לעומת זאת, כאשר נאמר: "השקעת הרבה עבודה בניקיון, תראה איך החצר נראית עכשיו!" – אנו מכוונים את הילד להבין מה בדיוק עשה נכון, ועל מה הוא ראוי להערכה.  שבח נכון מורכב משני חלקים: המילים שלנו – והמסקנות שהילד מסיק מהן. המילים צריכות להיות מדויקות: להעריך מאמץ, התמדה, עזרה, יצירתיות והתחשבות. כאשר הן נאמרות נכון, הילד בונה מהן מסקנה פנימית: *"אני מסוגל", "אני מתמיד", "אני תורם".  המילים שאנו בוחרים הן כמו יריעת בד. עליה הילד מצייר את הדימוי העצמי שלו. לכן חשוב שהמסר יהיה מציאותי, מדויק ומעצים – כזה שמאפשר לילד לראות את עצמו באור חיובי אך גם אמיתי.

חוויה נוספת מהשבת ממחישה זאת היטב. היינו בגן שעשועים, ונכדתי פחדה מאוד לעלות על האומגה. במקום לומר לה "אל תפחדי" או "את אמיצה", אמרתי לה משהו אחר: "את יכולה לשבת על המתקן בלי לזוז. אחר כך נזוז יחד, לאט." שלב אחר שלב, היא התקדמה – קודם למטה, אחר כך עלתה, ולבסוף גלשה. החוויה הזו מילאה אותה בתחושת הצלחה. כשחזרה הביתה, לא רק שביקשה לנקות את המרפסת – היא גם ביקשה לפתור תרגילי כפל, למרות שעדיין לא למדה אותם בבית הספר. בהתלהבות ובביטחון, היא פתרה תרגילים בכפולות של 2 ו־3.

זו תוצאה של חוויה פנימית: הצלחתי – ולכן אני יכולה לנסות עוד. כמורה למתמטיקה בחטיבת הביניים, אני רואה זאת שוב ושוב: ילדים שמקבלים משוב על מאמץ, התמדה ועבודה קשה – ממשיכים להתאמץ, מתקדמים ומשיגים תוצאות. לעומתם, ילדים שמקבלים שבח כללי או תוויות, לא תמיד יודעים על מה להישען כשהדברים נעשים קשים. כאשר ילד שומע: "התמדת גם כשזה היה קשה" או "עבדת בצורה מסודרת והגעת לפתרון" – הוא לומד מה עובד עבורו, ויכול לשחזר זאת בעתיד.

גם הקשר בין האחים קיבל ביטוי מרגש. נכדי, שסייע לאחותו להתמודד עם הפחד, הרגיש בוגר, משמעותי ובעל השפעה. ייתכן שדווקא התחושה הזו הובילה אותו לקחת אחריות גם בבית, ולבצע את משימות הניקיון מתוך יוזמה. כאשר ילדים חווים עצמם כבעלי ערך – הם פועלים בהתאם.

כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?

"תתני לדודה לתת לך נשיקה, מה אכפת לך?" אמרה אמי כשהייתי ילדה קטנה, כשהדודה הקשישה הגיעה לביקור. נבוכה לחשתי לאמי: "אבל אני רוצה".  עמדתי שם, מול הציפיות, כשאני שוקלת שוב ושוב אם להמשיך ולסרב, האם להביך את אמא שלי שאני כל כך אוהבת, או לעמוד על כך שלא בא לי לקבל את הנשיקה. כבר אז הבנתי שלחנך ילד שידע לומר "לא" – זו לא חולשה, זו מתנה.

כמה פעמים שמעתם את הילד שלכם אומר "לא" וחשבתם מיד שצריך "ליישר" אותו? להגיד בתקיפות, אפילו קצת להיעלב? אנחנו רגילים לראות ב"לא" סוג של חוצפה, התנגדות – אולי אפילו כישלון חינוכי. אבל רגע לפני שאנחנו משתיקים את ה"לא", חשוב לעצור ולחשוב: אולי דווקא כאן מתחיל חינוך טוב?

להבין את כוחו של הסירוב, היכולת לומר "לא" אינה מרד – היא גבול. זהו כישרון חשוב שילדים צריכים ללמוד ולהתאמן מהגיל הרך. בעולם שבו לחצים חברתיים, רצון לרצות אחרים, ופחד מאכזבה שזורים בכל שלב בחיים – מי שלא לומד להגיד "לא", עלול לאבד את עצמו.

כשהורה נותן לילד מקום להביע סירוב, הוא לא מוותר על הסמכות – הוא מחזק את תחושת הביטחון של הילד בעצמו. הוא מלמד אותו להקשיב לתחושות שלו, להבין מה מתאים לו – ולומר את זה בביטחון. ילד שיודע להגיד "לא" יהיה מתבגר  שיודע להציב גבולות חברתיים, ויהיה מבוגר שמכבד את עצמו ואת סביבתו.

איך עושים זאת? לאפשר בחירה אמיתית: לפעמים במקום להכתיב – הציעו אופציות: "רוצה להתקלח עכשיו או בעוד רבע שעה"? לשבח על גבול בריא: כשילד אומר "לא" בצורה מכבדת – שימו לב לזה, ואפילו עודדו אותו "אני רואה שידעת לעמוד על שלך – כל הכבוד". לדבר על רגשות: שאלו "מה גרם לך לרצות להגיד "לא"? – כך תלמדו אותו לזהות תחושות ולהתבטא.

להגיד "לא" זה לא חוסר חינוך, זו עצמאות. הורים רבים חוששים שיותר מדי "לא" יהפוך את הילד לבעייתי או מרדן, אבל האמת הפוכה – ילד שמרגיש רואים אותו, שמכבדים את תחושת ה"לא" שלו, לא צריך לצעוק או למרוד. הוא לומד שהקול שלו חשוב. שהוא שווה גם כשהוא לא מסכים – והוא גדל להיות אדם שמסוגל לבחור, להגן על עצמו, ולכבד אחרים. אז בפעם הבאה שהילד אומר "לא", נסו לא לדחות את זה מיד אולי זה רגע חינוכי יקר ערך – אולי – זה שיעור חשוב, גם לנו.

הורה הוא לא חבר

בעולם שבו גבולות בין מבוגרים לילדים לעיתים מטושטשים, יותר ויותר הורים מבקשים "להיות חברים של הילד שלהם". הם רוצים שילדיהם ירגישו בנוח לשתף, לסמוך, להתקרב. הכוונה, כמובן, טובה – אבל הרעיון עצמו עלול לפגוע בהתפתחות הבריאה של הילד.

למה הורה לא יכול ולא צריך להיות חבר?

יחסי כוחות שונים לגמרי. חברות שוויונית מבוססת על הדדיות – שני הצדדים נמצאים במעמד זהה. לעומת זאת, הורות היא מערכת יחסים היררכית. ההורה אחראי על הילד, עליו להציב גבולות, לקבל החלטות שאינן תמיד נעימות, להכווין ולשמור. חבר לא דורש ממך לכבות את המסך בשמונה, לשים חגורה או לגשת למבחן, הורה – כן.

הצורך של הילד ביד מכוונת. ילדים זקוקים לביטחון, והביטחון הזה מגיע דווקא מהתחושה שיש מישהו שמוביל, שמחזיק את הסיטואציה. הורה שמוותר על סמכותו כדי "לא להרגיז" או "לשמור על הקשר", עלול ליצור בלבול – מי אחראי כאן? מי מקבל את ההחלטות? הגבול הברור בין הורה לילד הוא לא מכשול, הוא עוגן.

חברות יכולה לבוא על חשבון ההורות. כשמנסים להיות חבר של הילד, קל מאוד להימנע מהצבת גבולות מתוך חשש שהקשר ייפגע. אבל דווקא הגבולות והעמידה בהם בונים אמון. ילד שמרגיש שיש לו הורה עקבי, שמחזיק את הגבול גם כשזה לא נעים, מרגיש מוגן. אם כל דבר פתוח למשא ומתן – הילד ירגיש לבד בהתמודדות.

לילדים יש חברים – הם צריכים הורים. חברים אפשר למצוא בבית הספר, בשכונה או בחוג. הורה הוא דמות חד – פעמית וקריטית. אין לו תחליף. תפקידו  הוא לא לרצות את ילד, אלא לגדל אותו. זה כולל אהבה, חום והקשבה, אבל גם עמידה איתנה, חינוך וגבולות. זה קשה – אבל זה מה שילדים באמת צריכים.

אז מה כן? אפשר וצריך לטפח  מערכת יחסים קרובה, חמה ופתוחה. אפשר להיות הורה מקשיב, נעים, רגיש ואמפתי – בלי לוותר על הסמכות. הורות טובה לא צריכה להיות נוקשה או מרוחקת, אלא כזו שמצליחה לאזן בין אהבה ברורה לבין הצבת גבולות עקבית.

המודל הקוגניטיבי עומד על ההשערה כי רגשותיהם, התנהגויותיהם ותגובותיהם הפיזיולוגיות של בני אדם מושפעים מהאופן בו הם תופסים אירועים שהם חווים. לא הארוע עצמו קובע מה האדם ירגיש, אלא האופן בו אותו אדם מפרש את הסיטואציה (Beck, 1964; Ellis, 1962). ילד חייב לחוות הורות בעלת סמכות בכדי להכיר בהבדלים שבין הורה לחבר. היו הורים של הילדים שלכם ולא חברים שלהם, למענם.

מתי ילדים עושים מה שבראש שלהם?/רבקה מרום

אמא לארבעה ילדים בוגרים זועקת אלי בשיחת טלפון "הילדים שלי עושים מה שבראש שלהם". בוא נבין ביחד, מה נמצא בראש של הילדים שלנו? הילדים שלנו שומעים, קולטים ומטמיעים כל מה שהם שומעים בסביבתם. המסכים הלא ממוגנים בנושאים שלא לילדים, החברים שבאים מבתים שונים ועוד. עם זאת, חשוב להבין את האחריות שלנו למה שנמצא בראש הילדים. כמה אנחנו ערים למה שבאמת בראש שלהם? במודע ובתת מודע. כמה אנחנו מכירים ויודעים את מה שבראש של הילדים שלנו? האחריות שלנו כהורים, מבקשת עשייה ושליטה בכל מה שקורה בעולם של הילדים שלנו.

ילדים בכל גיל עוברים טראומות. פגיעה בגוף או בנפש, שמקורה, בדרך כלל, חיצוני. בשפת היום-יום מתייחס המונח כמעט תמיד לטראומה נפשית. אנחנו כהורים מחויבים לאמפתיה. תשומת לב. לשיח מקרב ונקי עם הילדים שלנו. להבין את הכאב שלהם ולאפשר להם ארגז כלים לפתרון בעיות, לפני שהם פונים לחברים או להתנהגויות, שלא יעשו להם טוב לטווח הרחוק יותר.

תשומת לב בעולם של טראומה, מביאה לחשיבה יתרה של המרחק בין להיות בעובר תשומת לב לכאב הטראומטי ולהיכנס למאורת ארנב מאוד קשה, לבין להצליח להתבונן לפחד בעיניים ולהיות איתו. ההבדל בן הצפה לעיבוד. הצפה מביאה להתפרקות, התעוררות – מערער את המצב ולא מטיב. מה שחשוב הוא החיבור – המעורבות של הילד לסיפור המסופר. כמה הוא קשור פיזית ו/או נפשית לאותה סיטואציה.

הבנה של מקום הילד שלנו בתוך אותה טראומה היא שמנתבת שיחה מעצימה, המובילה לחוסן נפשי. חוסן נפשי מביא לשליטה בהתנהגות נכונה ששומרת על הילדים שלנו ממחשבות אוטומטיות שמציפות את השכל הישר ולא מאפשרות התנהלות מבוקרת ואחראית. מאידך, הימנעות מפוסט טראומטית קשה יותר כשאני חוסך מעצמי האבקות באותה הימנעות.

בכדי למנוע מהילדים לעשות מעשים שהם לא בשליטה שלנו, חשוב לשבת עם המצוקה, להגדיר מי אני (הילד וההורה) מול המצוקה וכיצד אני יכול לפתח כלים וחוסן למילה מצוקה. חשוב להבין מה מניע את אותה מצוקה שמביאה לאבחן סיטואציה כטראומטית. להכיר מקרוב את הילד שלנו, זה לגעת במצוקה, בכלי החסר שמביא אותה לחווית טראומה בסיטואציה מסוימת.

נתייחס לנרטיב. לסיפור שמאחורי. חשוב להתייחס למבנה השלם של הניתוח הנרטיבי של הילד שלנו לסיטואציה ולאו דווקא לתוכן. תוכן תמיד יהיה עם חורים, כי הילד לא תמיד יהיה מוכן לספר או שלא מסוגל לעמוד בתוכן באותם חורים. לכן נתמקד במבנה הנרטיב – מה סדר האירועים ונבין אם יש מקום למלא את החורים בכדי לסייע לילד או עלינו לעשות עבודה במבנה ונדאג להביא ביטחון לעצמנו ולו. כשילד עושה "מה בראש שלו", נשב ונשוחח איתו להבין ולשנות את המניע לעשייה למקום שיהיה לו טוב לאורך זמן.

סוד ההצלחה בחינוך, נמצא בשורש האמון במערכת

תפקוד נכון במסגרת החינוכית משתקף בציר זמן של תהליך למידה; תלמיד שנמנע מאיחור לשיעורים ומגיע עם הציוד הנדרש למלא את כל שמתבקש במקצוע הנלמד, באופן עקבי ובהתמדה מקפיד על תפקוד לימודי, כגון השתתפות פעילה בכיתה, כתיבה במחברת, מענה על דף עבודה והתנהגות נאותה. מידת ההבנה של החומר הנלמד או הצלחה ביישומו, הם רמה נוספת להערכת תפקודו והיא תוצאה של התפקוד שהזכרתי למעלה.
בכל תקופה של הערכת התפקוד הלימודי, המורה עומד מול נתוני הערכה שמצוינים על ציר זמן הלמידה. חשוב לבנות ביטחון עצמי לנוכח חוויות מציאותיות של ביקורת ושל דחייה באמצעות הגנה אסרטיבית על עצמי (Padesky,1997). עלינו להקפיד לשפר את המסוגלות העצמית של התלמיד, את מיומנויות פתרון הבעיות שלו ואת תחושת הזהות עם פחות תלות בתשומת לבם של אחרים. במקביל לעבוד על שיפור מיומנות ההקשבה, איסוף נתונים מאחרים ומיזוג המידע. כיצד ניתן להפריד את המושג ה"עצמי" של הילד מההתנהגות, כאשר אנחנו כמורים נותנים מדד לפרשנות שלנו לאותו תפקוד ואנו מודעים לכך שהילד לוקח את המדד הנתון בתעודת הערכה ומפרש אותו באופן אישי כמדד לערך העצמי שלו?
המורה בשטח מודע לכך שתחושת הערך העצמי של הילד נקבעת על פי האהבה, החמלה והטיפול שהוא מקבל מהאנשים החשובים בחייו. יוטאגוגיה היא גישה פדגוגית המותאמת לצורך של הלומדים ללמוד באופן אוטונומי ועצמאי, ומתייחסת ליכולת לעשות זאת כמיומנות בסיסית לחיים במאה ה־21 וליכולת להמשיך ללמוד לאורך החיים בעולם המשתנה תדיר. בעזרת הוראה דיאלוגית, מורים חונכים בעלי מיומנויות יוטאגוגיות יכולים לנתב את ההוראה שלהם לקידום יכולות למידה ־ עצמית של תלמידים שונים ולהכין אותם טוב יותר להתמודדות עם אתגרי העידן הנוכחי. קו הוראה זה מתקיים ביושרה בין המורה לתלמיד ומחייב בניית אמון בין הצדדים.
קו זה של חינוך שבא מתוך תובנות של העוסקים בחינוך ובהוראה, מצריך התנהלות מסויימת בתוך המסגרת החינוכית. בכדי להביא את הילד למצב של למידה- עצמית, יש להקנות לו הרגלים של עבודה ולקיחת אחריות על תהליך העבודה. האמון שיתנו ההורים במורים שיודעים את עבודתם ועושים הכל למען הצלחתו של התלמיד בעתיד (בלימודים ובחיים בכלל), יאפשר הצלחה בהעצמת התלמיד וחיזוק הערך העצמי שלו. התערבות בעבודתו של המורה, מבלבלת את הילד ועושה את התוצאה ההפוכה. הילד לא מכיר בסמכות המורית, לא במקצועיות של המורה ובנקודה זו אין שום עשייה חינוכית.
הורים יכולים לבקש מהמורה לשקף להם את הרציונאל שעומד מאחורי דרישה זו או אחרת של המורה ולעולם לא לבטלה לאלתר. מן הראוי שהילד ירגיש שההורים מאמינים במסגרת החינוכית אליה נשלח מדי יום ילדם. כיצד ירגיש הילד בטוח במסגרת, אם ההורים שלו כל הזמן מאשרים בפניו, שהמורה לא עושה עבודתו באופן שניתן לסמוך עליו? גדולים תהיו אם נעשה למען הגברת המודעות לרגש ושיפור הסובלנות לתסכול.

משמעות המושגים משתנה והילדים מבולבלים

אמא מהצפון התקשרה אלי מבוהלת "שיחקנו עם הבן הצעיר שלנו בן השלוש וכשבעלי הרים אותו, פלטתי "אני אחטוף אותך", הילד פרץ בבכי בקושי הצלחנו להרגיע אותו "אל תחטפו אותי", הוא צעק מה אפשר לעשות כדי להרגיע אותו?"
המושגים שהשתמשנו בהם לפני המלחמה, כמו "מלחמה" במשחק קלפים, "נחטוף אותך" כשאנחנו משחקים עם הילדים הקטנים, אפילו "מתה עליך", הפכו למושגים שיש להימנע מהם. בכל דרך חשוב להימנע משיחות על המלחמה בינכם, ליד הילדים. לעשות שהילדים לא רואים את החדשות ולא שומעים.
חשוב לנהל שיחה מושכלת עם הילדים. להכיר את רמת השיח ורק משם להבנות שיחה שמתאימה לילד שלנו. אין קווים שווים לשיח, לא גיל ולא מגדר. כל הורה בונה את השיחה בהתאם לילד/ה שהוא מכיר ויודע כיצד לגשת אליו. הילד צריך להרגיש בטוח לשאול שאלות את הוריו ובטחון שכזה מתקיים כשהשיח הוא בהתנהלות רגילה שבין ההורים והילדים. לכן, להקפיד על יוזמת ההורים לשיח. ותמיד לסיימו ב"אם יש לך שאלות, אני תמיד כאן כדי לענות". בסיום השיחה לעקוב ולבחון את התגובות לשיחה. לא לנטוש את מקום השיחה ביד בסיומה.
היו אמיתיים עם הילדים, במסגרת מה שהם מסוגלים להכיל. שירגישו תחושת ביטחון ושליטה במצב. אתם הבוגרים האחראים תשדרו ביטחון וחוסן נפשי. בין הומור למשחק אנו ערים למשמעות המצב הנוכחי, הלא בטוח ולכן עלינו להיות קשובים למצוקת הילדים.
בכי, חוסר סבלנות, טון דיבור צעקני, כועס.. יכולים להיות סממנים למצוקה. זה הזמן להושיב את הילד ולשאול "מה קרה?" לנהל שיחה. ולהסביר באמצעות משחק את המושגים. למשל משחק הקלפים "מלחמה" למה קוראים למשחק כך. ולזרום עם השאלות. אנחנו במלחמה ואנחנו ננצח.
לא פעם ביקשנו מהילדים לא לחבל במשחק זה או אחר. והיום אנחנו מדברים על מחבלים שחודרים למדינה ועושים מעשים רעים מאוד. הם מכירים גם את "גרגמל" ו"פגע רע". יש לנו צבא חזק שיודע בדיוק כיצד להכיר את אותם מחבלים ואנחנו כאן כדי לשמור עליכם הילדים.
"חטופים", המחבלים לקחו אותם מהמדינה שלנו שמקום אחר. לפי הכללים של הצבא בכל העולם אסור לפגוע בחטופים. בקרוב הם כולם יחזרו למשפחות שלהם בארץ. שוב ושוב להדגיש שהיום אנחנו עושים הכל כדי שלא יקרה מה שקרה. אנו (העם והצבא) נערכים לכל מצב שלא יפגעו באזרחים שבמדינה ולא בכם הילדים.
המושגים יקבלו משמעות אחרת אם נסביר אותם ברמת ההבנה של הילדים. עם הרבה חיבוקים ואהבה. חשוב כדי לא לאבד את האמון של הילדים לתת תשובות תואמות מציאות תוך כדי הרחקת תחושת הסכנה.

כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?

הילדים בבית. ההתמודדות מול דילמות חינוכיות סביב השעון, אינה קלה כלל. הורים מתקשרים ושואלים מה עושים מול ה"לא" שהילדים אומרים מבלי לחשוב פעמיים. האם הם במצב שלא מקבלים סמכות הורית? האם אנחנו לא מספיק אסרטיביים, לא מספיק סמכותיים, מה בדיוק קורה כאן?
ילד שאומר לא, לא עושה זאת מתוך אי קבלת סמכות או אי ציות להורים. הוא פשוט מגלה את העצמאות שלו לראשונה. כמו בכל משחק. דימוי עצמי מתבסס על הצלחה בתחרות והערכות עצמיות חיוביות (Neff,2011). פרצי דמוי עצמי בעקבות הצלחה בתחרות מתחזקים ע"י תחושה של עליונות, רווחה, העצמה תרבותית, הערכה של ערך ומעמד ואולי תגמולים חומריים (Kemis,2005). אובדן הדמוי העצמי והקשר שלו לתגמולים אפשריים מהווים איום המפעיל דריכות יתר, צמצום הקשב ועיסוק יתר חרדתי. תהליך הפוגע בבהירות התפיסה העצמית(שם). הילדים רואים גם בסירוב להורים – משחק. כמו שמסרבים לחברים בגן לשחק במשחק קופסה זה או אחר.
גיל השנתיים הוא במקום מסוים 'גיל ההתבגרות הראשון'. אלו הן הפעמים הראשונות שבהן הילד שלכם מגלה שיש לו SAY, יש לו אמירה. ואכן זה ממשיך כל עוד הילד לא מרגיש שאנחנו מאמינים ביכולת העצמאות שלו. הילד נאבק על העצמאות שלו. השליטה היא זו שמסייעת לנו לקבל חוסן נפשי ומי מאיתנו ההורים לא רוצה שילדו יהיה עם חוסן נפשי.
יש להבדיל בין מתן לגיטימציה להבניית עצמאות, ביטחון עצמי, חוסן נפשי ודימוי עצמי לבין ויתור על גבולות. בספרי "הרוח בחינוך", אני מסבירה שוויתור על גבולות זה בדיוק כמו לגור בבית ללא קירות. הילדים חייבים את הגבולות למען הביטחון שלהם, שירגישו במקום מוגן ומאידך חשוב שנאפשר להם להיות דעתניים ולתת להם את המקום לאמר "לא". אז, איך עושים את זה?
קובעים באופן מושכל מה הם הכללים שעליהם אנחנו לא מוותרים. ילד אומר לא רוצה חביתה, שואלים איזה חלבון אתה כן רוצה לארוחת ערב? ומציעים מספר אפשרויות. יש לנו את הגמול של קינוח אחרי האוכל, פרק בסדרה שאוהב, להבטיח שמחר יוכל לראות בשעת הצפייה בטלוויזיה. לעומת זאת ילד לא יאמר "לא" על צחצוח שיניים לפני השינה.
הדימוי העצמי של האדם הינו מגן השומר על האדם מפני הפחדים הקשורים לנחיתות ולבושה. חשוב שגם נלמד את הילדים שלנו לאמר "לא" לדברים שלדעתם פוגעים בהם, לא נכונים להם. כן חשוב שנשאל, כשאתה אומר "לא" למה אתה מתכוון? מה בדיוק אתה לא רוצה? למה? האם בכלל, או רק עכשיו? תקשורת מקרבת שנותנת לילד את התחושה שיש מקום לדעה שלו, לתחושה שלו, מעצימה את הרוח והנפש ומאפשרת חינוך שמוטמע לחיים שלמים.

"כי לשקר הזה יש רגלים", חינוך או גנים?

שקרים הם התנהגות יחסית שכיחה ונאמרים במגוון רב של סיטואציות.. נפגשתי בקליניקה עם אבא לשלושה ילדים. "מילא הבן שלי משקר אבל דיי, עכשיו הבנתי שכל השקרים הם של אשתי, למה לשקר ואיך עוצרים את זה?" ביקש האבא לדעת. מספר מחקרים הראו כי אנשים לא רק משקרים למען טובתם העצמית, אלא גם אומרים שקרים פרו-חברתיים, הנאמרים בכוונה להוליך שולל יעד, אך בכך גם להיטיב עמו. בשקר מסוג זה התועלת הישירה היא עבור האחר, והמחיר הוא עצמי. שקרים אלו נאמרים כצורת נימוס, והם נפוצים ביותר בין בני משפחה.
האדם שמגלה ששיקרו לו מאבד אמון. למרות שבשנת 2020 קבוצת מחקר ישראלית אמריקאית הראתה בסדרת מחקרים כי אנשים לעיתים משקרים על מנת להיראות יותר אמינים. בפרשת שמות בתורה נכתב ”מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק”, ולפי חלק מהפרשנויות אי אמירת אמת היא עבירה על כלל זה. עדות שקר נאסרה גם בעשרת הדברות, שם נכתב "לא תענה ברעך עד שקר". אדם אמין נמדד בדיווח אמין, שהוקפד שלא יהיו בו שקרים או שגיאות.
החינוך לאמר דבר אמת הוא החינוך לתקשורת נקייה, נטולת שקרים והסתרות, מטרת החינוך לאמון וביטחון באדם שעומד מולי. הגנת היתר, באמצעות השקר, מהווה מכשול להאמין באדם או בסביבה. אני משקר, כי אני מאמין שאם אומר את האמת, אנזק או אדם שיקר לי יינזק. מאידך, קיים לחץ חברתי/הורי לקיומם של נהלי התנהגות. כשהילד או האם מרגישים שהם נדרשים לביצוע מושלם ללא רבב. ללא חריגה מהנוהל. ללא טעויות. התחושה היא חרדה מפני כישלון. אותה חרדה מעכבת את האדם מעשייה רגועה וממוקדת מטרה. הביקורת וניסיון השליטה על ביצועי הילד/האישה מביאים את הילד להיות חסר אמונה ביכולתו וכושר התמודדות עצמית מול עשייה בכלל. כך שחשוב שניתן תחושה לילד/לאישה שאנחנו כאן בשביל שיחושו ביטחון ואמונה שכולנו עושים למען הטוב והנכון למשפחה ולפרט.
ההורים הם סוכני השינוי החשובים והמשמעותיים ביותר עבור הילד ומתברר כי הם גם יעילים יותר באופן מובהק בשינוי התנהגות ילדיהם מאשר מטפל זר (קזדין, 1984). הורים חייבים להיות מודל חיקוי לאמון. הילדים יהיו חשופים לשיחה של הורה שטעה, שלא הצליח במשימה זו או אחרת וכיצד ביחד מחפשים מוצא למקרה. ילד שחווה שההורה שלו מכיל כישלון ונמצא שם על מנת לסייע ולתקן, להיות לעזר במקום להיות במקום שיפוטי, ביקורתי ומאיים, יהיה במקום של ביטחון וילמד לאמר את האמת גם בידיעה שלשומע יהיה קשה לשמוע וגם אם תהא ביקורת, היא תהא בונה וממקום של אהבה, רעות והכלה.