תגית: ביטחון

"תתני לדודה לתת לך נשיקה, מה אכפת לך?" אמרה אמי כשהייתי ילדה קטנה, כשהדודה הקשישה הגיעה לביקור. נבוכה לחשתי לאמי: "אבל אני רוצה".  עמדתי שם, מול הציפיות, כשאני שוקלת שוב ושוב אם להמשיך ולסרב, האם להביך את אמא שלי שאני כל כך אוהבת, או לעמוד על כך שלא בא לי לקבל את הנשיקה. כבר אז הבנתי שלחנך ילד שידע לומר "לא" – זו לא חולשה, זו מתנה.

כמה פעמים שמעתם את הילד שלכם אומר "לא" וחשבתם מיד שצריך "ליישר" אותו? להגיד בתקיפות, אפילו קצת להיעלב? אנחנו רגילים לראות ב"לא" סוג של חוצפה, התנגדות – אולי אפילו כישלון חינוכי. אבל רגע לפני שאנחנו משתיקים את ה"לא", חשוב לעצור ולחשוב: אולי דווקא כאן מתחיל חינוך טוב?

להבין את כוחו של הסירוב, היכולת לומר "לא" אינה מרד – היא גבול. זהו כישרון חשוב שילדים צריכים ללמוד ולהתאמן מהגיל הרך. בעולם שבו לחצים חברתיים, רצון לרצות אחרים, ופחד מאכזבה שזורים בכל שלב בחיים – מי שלא לומד להגיד "לא", עלול לאבד את עצמו.

כשהורה נותן לילד מקום להביע סירוב, הוא לא מוותר על הסמכות – הוא מחזק את תחושת הביטחון של הילד בעצמו. הוא מלמד אותו להקשיב לתחושות שלו, להבין מה מתאים לו – ולומר את זה בביטחון. ילד שיודע להגיד "לא" יהיה מתבגר  שיודע להציב גבולות חברתיים, ויהיה מבוגר שמכבד את עצמו ואת סביבתו.

איך עושים זאת? לאפשר בחירה אמיתית: לפעמים במקום להכתיב – הציעו אופציות: "רוצה להתקלח עכשיו או בעוד רבע שעה"? לשבח על גבול בריא: כשילד אומר "לא" בצורה מכבדת – שימו לב לזה, ואפילו עודדו אותו "אני רואה שידעת לעמוד על שלך – כל הכבוד". לדבר על רגשות: שאלו "מה גרם לך לרצות להגיד "לא"? – כך תלמדו אותו לזהות תחושות ולהתבטא.

להגיד "לא" זה לא חוסר חינוך, זו עצמאות. הורים רבים חוששים שיותר מדי "לא" יהפוך את הילד לבעייתי או מרדן, אבל האמת הפוכה – ילד שמרגיש רואים אותו, שמכבדים את תחושת ה"לא" שלו, לא צריך לצעוק או למרוד. הוא לומד שהקול שלו חשוב. שהוא שווה גם כשהוא לא מסכים – והוא גדל להיות אדם שמסוגל לבחור, להגן על עצמו, ולכבד אחרים. אז בפעם הבאה שהילד אומר "לא", נסו לא לדחות את זה מיד אולי זה רגע חינוכי יקר ערך – אולי – זה שיעור חשוב, גם לנו.

בעולם שבו גבולות בין מבוגרים לילדים לעיתים מטושטשים, יותר ויותר הורים מבקשים "להיות חברים של הילד שלהם". הם רוצים שילדיהם ירגישו בנוח לשתף, לסמוך, להתקרב. הכוונה, כמובן, טובה – אבל הרעיון עצמו עלול לפגוע בהתפתחות הבריאה של הילד.

למה הורה לא יכול ולא צריך להיות חבר?

יחסי כוחות שונים לגמרי. חברות שוויונית מבוססת על הדדיות – שני הצדדים נמצאים במעמד זהה. לעומת זאת, הורות היא מערכת יחסים היררכית. ההורה אחראי על הילד, עליו להציב גבולות, לקבל החלטות שאינן תמיד נעימות, להכווין ולשמור. חבר לא דורש ממך לכבות את המסך בשמונה, לשים חגורה או לגשת למבחן, הורה – כן.

הצורך של הילד ביד מכוונת. ילדים זקוקים לביטחון, והביטחון הזה מגיע דווקא מהתחושה שיש מישהו שמוביל, שמחזיק את הסיטואציה. הורה שמוותר על סמכותו כדי "לא להרגיז" או "לשמור על הקשר", עלול ליצור בלבול – מי אחראי כאן? מי מקבל את ההחלטות? הגבול הברור בין הורה לילד הוא לא מכשול, הוא עוגן.

חברות יכולה לבוא על חשבון ההורות. כשמנסים להיות חבר של הילד, קל מאוד להימנע מהצבת גבולות מתוך חשש שהקשר ייפגע. אבל דווקא הגבולות והעמידה בהם בונים אמון. ילד שמרגיש שיש לו הורה עקבי, שמחזיק את הגבול גם כשזה לא נעים, מרגיש מוגן. אם כל דבר פתוח למשא ומתן – הילד ירגיש לבד בהתמודדות.

לילדים יש חברים – הם צריכים הורים. חברים אפשר למצוא בבית הספר, בשכונה או בחוג. הורה הוא דמות חד – פעמית וקריטית. אין לו תחליף. תפקידו  הוא לא לרצות את ילד, אלא לגדל אותו. זה כולל אהבה, חום והקשבה, אבל גם עמידה איתנה, חינוך וגבולות. זה קשה – אבל זה מה שילדים באמת צריכים.

אז מה כן? אפשר וצריך לטפח  מערכת יחסים קרובה, חמה ופתוחה. אפשר להיות הורה מקשיב, נעים, רגיש ואמפתי – בלי לוותר על הסמכות. הורות טובה לא צריכה להיות נוקשה או מרוחקת, אלא כזו שמצליחה לאזן בין אהבה ברורה לבין הצבת גבולות עקבית.

המודל הקוגניטיבי עומד על ההשערה כי רגשותיהם, התנהגויותיהם ותגובותיהם הפיזיולוגיות של בני אדם מושפעים מהאופן בו הם תופסים אירועים שהם חווים. לא הארוע עצמו קובע מה האדם ירגיש, אלא האופן בו אותו אדם מפרש את הסיטואציה (Beck, 1964; Ellis, 1962). ילד חייב לחוות הורות בעלת סמכות בכדי להכיר בהבדלים שבין הורה לחבר. היו הורים של הילדים שלכם ולא חברים שלהם, למענם.

תפקוד נכון במסגרת החינוכית משתקף בציר זמן של תהליך למידה; תלמיד שנמנע מאיחור לשיעורים ומגיע עם הציוד הנדרש למלא את כל שמתבקש במקצוע הנלמד, באופן עקבי ובהתמדה מקפיד על תפקוד לימודי, כגון השתתפות פעילה בכיתה, כתיבה במחברת, מענה על דף עבודה והתנהגות נאותה. מידת ההבנה של החומר הנלמד או הצלחה ביישומו, הם רמה נוספת להערכת תפקודו והיא תוצאה של התפקוד שהזכרתי למעלה.
בכל תקופה של הערכת התפקוד הלימודי, המורה עומד מול נתוני הערכה שמצוינים על ציר זמן הלמידה. חשוב לבנות ביטחון עצמי לנוכח חוויות מציאותיות של ביקורת ושל דחייה באמצעות הגנה אסרטיבית על עצמי (Padesky,1997). עלינו להקפיד לשפר את המסוגלות העצמית של התלמיד, את מיומנויות פתרון הבעיות שלו ואת תחושת הזהות עם פחות תלות בתשומת לבם של אחרים. במקביל לעבוד על שיפור מיומנות ההקשבה, איסוף נתונים מאחרים ומיזוג המידע. כיצד ניתן להפריד את המושג ה"עצמי" של הילד מההתנהגות, כאשר אנחנו כמורים נותנים מדד לפרשנות שלנו לאותו תפקוד ואנו מודעים לכך שהילד לוקח את המדד הנתון בתעודת הערכה ומפרש אותו באופן אישי כמדד לערך העצמי שלו?
המורה בשטח מודע לכך שתחושת הערך העצמי של הילד נקבעת על פי האהבה, החמלה והטיפול שהוא מקבל מהאנשים החשובים בחייו. יוטאגוגיה היא גישה פדגוגית המותאמת לצורך של הלומדים ללמוד באופן אוטונומי ועצמאי, ומתייחסת ליכולת לעשות זאת כמיומנות בסיסית לחיים במאה ה־21 וליכולת להמשיך ללמוד לאורך החיים בעולם המשתנה תדיר. בעזרת הוראה דיאלוגית, מורים חונכים בעלי מיומנויות יוטאגוגיות יכולים לנתב את ההוראה שלהם לקידום יכולות למידה ־ עצמית של תלמידים שונים ולהכין אותם טוב יותר להתמודדות עם אתגרי העידן הנוכחי. קו הוראה זה מתקיים ביושרה בין המורה לתלמיד ומחייב בניית אמון בין הצדדים.
קו זה של חינוך שבא מתוך תובנות של העוסקים בחינוך ובהוראה, מצריך התנהלות מסויימת בתוך המסגרת החינוכית. בכדי להביא את הילד למצב של למידה- עצמית, יש להקנות לו הרגלים של עבודה ולקיחת אחריות על תהליך העבודה. האמון שיתנו ההורים במורים שיודעים את עבודתם ועושים הכל למען הצלחתו של התלמיד בעתיד (בלימודים ובחיים בכלל), יאפשר הצלחה בהעצמת התלמיד וחיזוק הערך העצמי שלו. התערבות בעבודתו של המורה, מבלבלת את הילד ועושה את התוצאה ההפוכה. הילד לא מכיר בסמכות המורית, לא במקצועיות של המורה ובנקודה זו אין שום עשייה חינוכית.
הורים יכולים לבקש מהמורה לשקף להם את הרציונאל שעומד מאחורי דרישה זו או אחרת של המורה ולעולם לא לבטלה לאלתר. מן הראוי שהילד ירגיש שההורים מאמינים במסגרת החינוכית אליה נשלח מדי יום ילדם. כיצד ירגיש הילד בטוח במסגרת, אם ההורים שלו כל הזמן מאשרים בפניו, שהמורה לא עושה עבודתו באופן שניתן לסמוך עליו? גדולים תהיו אם נעשה למען הגברת המודעות לרגש ושיפור הסובלנות לתסכול.

אמא מהצפון התקשרה אלי מבוהלת "שיחקנו עם הבן הצעיר שלנו בן השלוש וכשבעלי הרים אותו, פלטתי "אני אחטוף אותך", הילד פרץ בבכי בקושי הצלחנו להרגיע אותו "אל תחטפו אותי", הוא צעק מה אפשר לעשות כדי להרגיע אותו?"
המושגים שהשתמשנו בהם לפני המלחמה, כמו "מלחמה" במשחק קלפים, "נחטוף אותך" כשאנחנו משחקים עם הילדים הקטנים, אפילו "מתה עליך", הפכו למושגים שיש להימנע מהם. בכל דרך חשוב להימנע משיחות על המלחמה בינכם, ליד הילדים. לעשות שהילדים לא רואים את החדשות ולא שומעים.
חשוב לנהל שיחה מושכלת עם הילדים. להכיר את רמת השיח ורק משם להבנות שיחה שמתאימה לילד שלנו. אין קווים שווים לשיח, לא גיל ולא מגדר. כל הורה בונה את השיחה בהתאם לילד/ה שהוא מכיר ויודע כיצד לגשת אליו. הילד צריך להרגיש בטוח לשאול שאלות את הוריו ובטחון שכזה מתקיים כשהשיח הוא בהתנהלות רגילה שבין ההורים והילדים. לכן, להקפיד על יוזמת ההורים לשיח. ותמיד לסיימו ב"אם יש לך שאלות, אני תמיד כאן כדי לענות". בסיום השיחה לעקוב ולבחון את התגובות לשיחה. לא לנטוש את מקום השיחה ביד בסיומה.
היו אמיתיים עם הילדים, במסגרת מה שהם מסוגלים להכיל. שירגישו תחושת ביטחון ושליטה במצב. אתם הבוגרים האחראים תשדרו ביטחון וחוסן נפשי. בין הומור למשחק אנו ערים למשמעות המצב הנוכחי, הלא בטוח ולכן עלינו להיות קשובים למצוקת הילדים.
בכי, חוסר סבלנות, טון דיבור צעקני, כועס.. יכולים להיות סממנים למצוקה. זה הזמן להושיב את הילד ולשאול "מה קרה?" לנהל שיחה. ולהסביר באמצעות משחק את המושגים. למשל משחק הקלפים "מלחמה" למה קוראים למשחק כך. ולזרום עם השאלות. אנחנו במלחמה ואנחנו ננצח.
לא פעם ביקשנו מהילדים לא לחבל במשחק זה או אחר. והיום אנחנו מדברים על מחבלים שחודרים למדינה ועושים מעשים רעים מאוד. הם מכירים גם את "גרגמל" ו"פגע רע". יש לנו צבא חזק שיודע בדיוק כיצד להכיר את אותם מחבלים ואנחנו כאן כדי לשמור עליכם הילדים.
"חטופים", המחבלים לקחו אותם מהמדינה שלנו שמקום אחר. לפי הכללים של הצבא בכל העולם אסור לפגוע בחטופים. בקרוב הם כולם יחזרו למשפחות שלהם בארץ. שוב ושוב להדגיש שהיום אנחנו עושים הכל כדי שלא יקרה מה שקרה. אנו (העם והצבא) נערכים לכל מצב שלא יפגעו באזרחים שבמדינה ולא בכם הילדים.
המושגים יקבלו משמעות אחרת אם נסביר אותם ברמת ההבנה של הילדים. עם הרבה חיבוקים ואהבה. חשוב כדי לא לאבד את האמון של הילדים לתת תשובות תואמות מציאות תוך כדי הרחקת תחושת הסכנה.

הילדים בבית. ההתמודדות מול דילמות חינוכיות סביב השעון, אינה קלה כלל. הורים מתקשרים ושואלים מה עושים מול ה"לא" שהילדים אומרים מבלי לחשוב פעמיים. האם הם במצב שלא מקבלים סמכות הורית? האם אנחנו לא מספיק אסרטיביים, לא מספיק סמכותיים, מה בדיוק קורה כאן?
ילד שאומר לא, לא עושה זאת מתוך אי קבלת סמכות או אי ציות להורים. הוא פשוט מגלה את העצמאות שלו לראשונה. כמו בכל משחק. דימוי עצמי מתבסס על הצלחה בתחרות והערכות עצמיות חיוביות (Neff,2011). פרצי דמוי עצמי בעקבות הצלחה בתחרות מתחזקים ע"י תחושה של עליונות, רווחה, העצמה תרבותית, הערכה של ערך ומעמד ואולי תגמולים חומריים (Kemis,2005). אובדן הדמוי העצמי והקשר שלו לתגמולים אפשריים מהווים איום המפעיל דריכות יתר, צמצום הקשב ועיסוק יתר חרדתי. תהליך הפוגע בבהירות התפיסה העצמית(שם). הילדים רואים גם בסירוב להורים – משחק. כמו שמסרבים לחברים בגן לשחק במשחק קופסה זה או אחר.
גיל השנתיים הוא במקום מסוים 'גיל ההתבגרות הראשון'. אלו הן הפעמים הראשונות שבהן הילד שלכם מגלה שיש לו SAY, יש לו אמירה. ואכן זה ממשיך כל עוד הילד לא מרגיש שאנחנו מאמינים ביכולת העצמאות שלו. הילד נאבק על העצמאות שלו. השליטה היא זו שמסייעת לנו לקבל חוסן נפשי ומי מאיתנו ההורים לא רוצה שילדו יהיה עם חוסן נפשי.
יש להבדיל בין מתן לגיטימציה להבניית עצמאות, ביטחון עצמי, חוסן נפשי ודימוי עצמי לבין ויתור על גבולות. בספרי "הרוח בחינוך", אני מסבירה שוויתור על גבולות זה בדיוק כמו לגור בבית ללא קירות. הילדים חייבים את הגבולות למען הביטחון שלהם, שירגישו במקום מוגן ומאידך חשוב שנאפשר להם להיות דעתניים ולתת להם את המקום לאמר "לא". אז, איך עושים את זה?
קובעים באופן מושכל מה הם הכללים שעליהם אנחנו לא מוותרים. ילד אומר לא רוצה חביתה, שואלים איזה חלבון אתה כן רוצה לארוחת ערב? ומציעים מספר אפשרויות. יש לנו את הגמול של קינוח אחרי האוכל, פרק בסדרה שאוהב, להבטיח שמחר יוכל לראות בשעת הצפייה בטלוויזיה. לעומת זאת ילד לא יאמר "לא" על צחצוח שיניים לפני השינה.
הדימוי העצמי של האדם הינו מגן השומר על האדם מפני הפחדים הקשורים לנחיתות ולבושה. חשוב שגם נלמד את הילדים שלנו לאמר "לא" לדברים שלדעתם פוגעים בהם, לא נכונים להם. כן חשוב שנשאל, כשאתה אומר "לא" למה אתה מתכוון? מה בדיוק אתה לא רוצה? למה? האם בכלל, או רק עכשיו? תקשורת מקרבת שנותנת לילד את התחושה שיש מקום לדעה שלו, לתחושה שלו, מעצימה את הרוח והנפש ומאפשרת חינוך שמוטמע לחיים שלמים.

שקרים הם התנהגות יחסית שכיחה ונאמרים במגוון רב של סיטואציות.. נפגשתי בקליניקה עם אבא לשלושה ילדים. "מילא הבן שלי משקר אבל דיי, עכשיו הבנתי שכל השקרים הם של אשתי, למה לשקר ואיך עוצרים את זה?" ביקש האבא לדעת. מספר מחקרים הראו כי אנשים לא רק משקרים למען טובתם העצמית, אלא גם אומרים שקרים פרו-חברתיים, הנאמרים בכוונה להוליך שולל יעד, אך בכך גם להיטיב עמו. בשקר מסוג זה התועלת הישירה היא עבור האחר, והמחיר הוא עצמי. שקרים אלו נאמרים כצורת נימוס, והם נפוצים ביותר בין בני משפחה.
האדם שמגלה ששיקרו לו מאבד אמון. למרות שבשנת 2020 קבוצת מחקר ישראלית אמריקאית הראתה בסדרת מחקרים כי אנשים לעיתים משקרים על מנת להיראות יותר אמינים. בפרשת שמות בתורה נכתב ”מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק”, ולפי חלק מהפרשנויות אי אמירת אמת היא עבירה על כלל זה. עדות שקר נאסרה גם בעשרת הדברות, שם נכתב "לא תענה ברעך עד שקר". אדם אמין נמדד בדיווח אמין, שהוקפד שלא יהיו בו שקרים או שגיאות.
החינוך לאמר דבר אמת הוא החינוך לתקשורת נקייה, נטולת שקרים והסתרות, מטרת החינוך לאמון וביטחון באדם שעומד מולי. הגנת היתר, באמצעות השקר, מהווה מכשול להאמין באדם או בסביבה. אני משקר, כי אני מאמין שאם אומר את האמת, אנזק או אדם שיקר לי יינזק. מאידך, קיים לחץ חברתי/הורי לקיומם של נהלי התנהגות. כשהילד או האם מרגישים שהם נדרשים לביצוע מושלם ללא רבב. ללא חריגה מהנוהל. ללא טעויות. התחושה היא חרדה מפני כישלון. אותה חרדה מעכבת את האדם מעשייה רגועה וממוקדת מטרה. הביקורת וניסיון השליטה על ביצועי הילד/האישה מביאים את הילד להיות חסר אמונה ביכולתו וכושר התמודדות עצמית מול עשייה בכלל. כך שחשוב שניתן תחושה לילד/לאישה שאנחנו כאן בשביל שיחושו ביטחון ואמונה שכולנו עושים למען הטוב והנכון למשפחה ולפרט.
ההורים הם סוכני השינוי החשובים והמשמעותיים ביותר עבור הילד ומתברר כי הם גם יעילים יותר באופן מובהק בשינוי התנהגות ילדיהם מאשר מטפל זר (קזדין, 1984). הורים חייבים להיות מודל חיקוי לאמון. הילדים יהיו חשופים לשיחה של הורה שטעה, שלא הצליח במשימה זו או אחרת וכיצד ביחד מחפשים מוצא למקרה. ילד שחווה שההורה שלו מכיל כישלון ונמצא שם על מנת לסייע ולתקן, להיות לעזר במקום להיות במקום שיפוטי, ביקורתי ומאיים, יהיה במקום של ביטחון וילמד לאמר את האמת גם בידיעה שלשומע יהיה קשה לשמוע וגם אם תהא ביקורת, היא תהא בונה וממקום של אהבה, רעות והכלה.

אבא לילד בן 9 הגיע לקליניקה נרגש ונסער "הילד שלי משקר כל הזמן, לי, למורה שלו, לאמא שלו, לכולם, גם לחברים שלו". שאלתי: מה אתה מרגיש כשאתה מבין ששיקר? אמר: "כעס, בגידה". איך אתה מגיב במצב כזה? (והפעם לא ציינתי, אם הכוונה הייתה שהילד משקר או שחשים בגידה) וענה "אני כועס עליו מאוד זה ממש מביא למצב שאני מתפרץ בכעס וגם אומר לו מילים שאני באמת מתחרט עליהם, בגלל זה אני כאן אצלך".
כל קונפליקט, כל ריב הוא הזדמנות לצמיחה בין הורה וילד ובזוגיות בכלל (בין שניים – במשפחה ובעבודה), ולכן חשוב להכיר בסיטואציה כחלק ממערכת יחסים. לנהל את הקונפליקט מבלי להשפיל, לבטל, להאשים ו/או להקטין את השני. בזמן קונפליקטים עם ילדים חשוב לשבת ולרשום – לתאר את האירוע, מה המחשבות שהתלוו לאירוע (אותן מחשבות אוטומטיות שמציפות אותנו – האבא שחש בגידה ב"אני העליון" שלו, מייחס שקר לבגידה, לאדם אחר מדובר בחוסר כבוד ועוד), מה היו הרגשות שעלו אצלם, אצלכם? (האב כעס, מה הרגיש הילד כששיקר?) ואז כיצד פעלו שני הצדדים? האב כעס, מה עשה הילד? ניסה לשכנע שהשקר אמת או ששתק, הסתגר, בכה? לכל אחת מהתגובות חשוב להתייחס באופן מכיל, מכיוון שלתגובה יש משמעות חשובה מאוד, במטרה ליישב את הקונפליקט ואת הגורם לקונפליקט.
הורות אינה נלמדת בשום בית ספר, אך דורשת את המיומנויות המורכבות ביותר ברמה האישית והבין אישית. מערכת הלחצים מולה עומד הורה כמעט בכל רגע נתון עלולה להוביל אותו למצוקה. הוא פועל אוטומטית מול לחצים אלה ופעמים רבות באופן לא יעיל עבור עצמו והסובבים אותו (אפל, 2022).
הילד שיקר (הוא לא היחיד – ילדים משקרים כחלק מהתפתחות האישיות). אל תגיבו ללא חשיבה. קחו נשימה עמוקה, פנו זמן לשיחה, תתחילו את השיחה בחיבוק גדול. תתנו לילד להרגיש עד כמה אתם אוהבים אותו ללא תנאי. כמה הקשר הבין אישי שלכם חשוב ויקר לכם. ורק כשהילד מרגיש ביטחון בזרועותיכם, אמרו לילדכם כיצד השקרים שלו גורמים לכם להרגיש, כיצד הם משפיעים על מערכת היחסים שלכם ומה יקרה אם בני המשפחה והחברים יפסיקו להאמין לו. כשאתם יודעים בוודאות שהוא אינו אומר את האמת, הבהירו לו זאת בעזרת נתונים ועובדות שידועים לכם. ילדכם צריך לדעת שתכונות כגון כנות ויושר חשובות לכם. עם זאת, אל תשאלו אותו כל הזמן אם הוא אומר אמת. דברו על אמונה ואמון בינכם. אפשר גם שתתנו דוגמה שאתם כילדים שיקרתם ומה קרה. הרי ביננו אין אדם שלא שיקר מעולם. בהצלחה.

בתוכנית "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת ברדיו קול הגולן מדי יום שני, ראיינתי את עורך הדין אברהם סופר, עורך דין פלילי המתמחה בנוער. סופר הציג מקרים בהם נערים היו שותפים לדבר עבירה בתום לב והגיעו למעצר קשה וטראומתי. תמימות מקובלת ומובנת בגיל הגן, לא בגיל הבוגר.
המשפט הפלילי הוא ענף מתחום המשפט, שתכליתו הסדרת חיי החברה על ידי הגדרת התנהגויות שליליות מסוימות כבלתי-חוקיות, וזאת באמצעות כללי עשה ואל-תעשה. אדם המפר כללים אלה יואשם בביצוע עבירה פלילית, ועשוי לעמוד לדין ולהיענש בהתאם לעונשים הקבועים בחוק. המשפט הפלילי חל על תחום רחב ומגוון של התנהגויות פליליות.
כדי לקיים חינוך נכון למניעת סיטואציה בה תתקיים התנהגות פלילית. נבין מהם כללי התנהגות. כללי ההתנהגות מוכתבים על ידי ברי הסמכה במסגרת בה הילד נמצא. הילד הגדל בבית מכיר שישנם כללי התנהגות בבית, כמו לשים את הבגדים המלוכלכים בארגז הכביסה. הכלל נועד לשמור על סדר וניקיון הבית ולהקל על רוטינת תהליך הכביסה. בגן הילדים, ישמע הילד לכללי ההתנהגות בגן, לא יצא לחצר בזמן שמתקיים מפגש או שעת ריתמיקה. בבית הספר נבנה תקנון משמעתי במטרה להכיר במשמעת כתנאי להצלחת התלמיד בלימודיו ובחברה וכמובן למען התנהלות נכונה של המסגרת החינוכית כולה.
בבית הספר הדמוקרטי קיים הפרלמנט. הפרלמנט הוא הרשות המחוקקת של בית הספר. כל חברי קהילת בית הספר – תלמידים, תלמידות, הורים, אנשי צוות – יכולים להציע הצעות לחוקים של בית ספר. תפקידיה של ועדת פרלמנט: לבדוק שההצעות שהוגשו חוקיות – שאינן נוגדות את חוקי המדינה, חוקי משרד החינוך וחוקת בית ספר. כל אנשי הצוות והתלמידים בבית הספר מחויבים לחוקים.
החינוך לשמירה על החוק מתחיל בבית. ילד ממושמע לכללים ולחוקים יגדל להיות אדם שומר חוק. הורים רבים מוצאים לנכון לבקר את המורים בטיפול המשמעתי במקום לתת את הדעת על חינוך משותף עם הצוות החינוכי להקניית ערכי המשמעת שיטיבו את דרכיו של הילד בעתיד.
ניתן להתגמש עם חוק זה או אחר מבעוד מועד. לא לאחר הפרתו. תלמיד שמרגיש שהוא חייב לדבר בפלאפון עם אמא (לפי תקנון בית הספר אסור לדבר בטלפון בזמן שיעור), ייגש למורה, יסביר את דחיפות השיחה ואם יקבל אישור יתקשר. בדרך כלל בבית הספר היסודי, עצם העובדה שהילד ניגש לקבל רשות והשיקוף שהמורה חווה הוא שהילד יודע את החוק, מתירה את הגמשת החוק הכתוב בתקנון.
מתפקידנו כהורים וכמחנכי הדור ללמדם מהי משמעת. "ילד שחי ללא גבולות הוא ילד שחי בבית ללא קירות" אלפרד אדלר. זו מהות המשמעת. למידה משמעותית היא ליבתו, מהותו ומטרתו של החינוך והרגלי משמעת לקויים מקשים מאד לקיימה. ילד שחווה למידה משמעותית מקיים למידה עצמאית באהבה וביראה למורה. חלק מרכזי בפתרון בעיית משמעת הוא הקפדה על חזית אחידה – כך שהילדים/ תלמידים יבינו כי מולם ניצבת מערכת שלמה והורים מאוחדים.

אירחתי בתוכנית "עוצמה עם דר' מרום", המשודרת מדי יום ראשון ברדיו קול הכנרת, את פנינה נבון. גננת מזה 30 שנה, ברמת הגולן. פנינה עוסקת בפיענוח ציורי ילדים. אִבְחוּן צִיּוּרֵי יְלָדִים הוא שיטת מדידה והערכה המשמשת בפסיכולוגיה של האישיות. הבוחנים נעזרים בציורי ילדים לצורך ניתוח אישיותם. אבחון בעיות בתחומים הקשורים לגוף, לנפש, להתפתחות הקוגניטיבית וליחסים של הילדים עם סביבתם הקרובה. באמצעות הציורים ניתן לקבל תמונה רחבה ומעמיקה לגבי האופן בו ילדים חווים את העולם שסביבם. השיטה מסתמכת על מחקרים שנערכו על ידי פסיכיאטרים, פסיכולוגים, אמנים, אנשי חינוך וגרפולוגים, אשר מצאו קשרים חיוביים בין ההבעה החזותית והבחירות הלא-מודעות של הילד בזמן הציור לבין מאפיינים נפשיים ורגשיים.
ילדים צעירים מתקשים לבטא את עצמם בצורה מילולית, והציור מספק להם כלי להביע את רגשותיהם וחוויותיהם. הילדים נעזרים בציורים כאמצעי גישור על הפער בין שפתם לבין שפת המבוגרים. רצוי לפנות לאבחון ציורי ילדים כאשר אנו רוצים להבין את דפוסי התנהגותו של הילד, כאשר אנו רוצים לאתר פחדים ומצוקות. חשוב לציין כי יש לאסוף ציורים תקופה ארוכה (חצי שנה ויותר) מסביבות שונות על מנת לאתר מגמות התנהגותיות שונות המאפיינות את הילד לאורך זמן ולא התנהגות חד פעמית.
לילדים נגיש את כל סוגי הצבעים, הגירים והטושים. בחירת כלי הציור גם לו מקום נכבד בפיענוח. לצבע משמעויות בהיבטים שונים: משמעות קולקטיבית (הכחול כצבע לשמיים ולים, הצהוב כסמל לשמש), משמעות תרבותית (לבן כצבע של טוהר בתרבות המערב ושל מוות בתרבות מזרח), משמעות מקומית (כחול ולבן כצבעי הלאום) ומשמעות אישית. בשנת 1810 חילק גיתה את הצבעים לצבעים קרים (בעלי אורך גל קצר) וצבעים חמים (בעלי אורך גל ארוך). הוא ייחס משמעויות שליליות לצבעים הקרים וחיוביות לחמים. אבחנתו זו קשורה לרגשות אותן מעוררים הצבעים יחד עם תחושת הפרספקטיבה: קרבה או ריחוק. צבעים קרים נראים רחוקים מהעין וצבעים חמים נראים קרובים.
כאשר מתבקש הילד לצייר דמות איש או אישה, עשויים מאפיינים בדמות זו לשקף מאפיינים שונים בדמות העצמי של הילד, כפי שהוא תופס אותה. ציור אחר שעשוי לבטא זאת, הוא ציור עץ – הוא עשוי לייצג את ה"אני" על היבטיו השונים: האישיות, הביטויים המעשיים הנראים לעין של האישיות, ההתייחסות לסביבה, לבית, לעבר או לעתיד, ושלבי התפתחותו של הילד. מאפיינים כגון עץ גדול עשויים להצביע על תחושת "אני" מפותחת ועל שתלטנות, בעוד עץ קטן מצביע על דימוי עצמי נמוך. עץ קטן המצויר ביד בטוחה ובלי שבירות עם אדמה ושורשים מראה על ביטחון עצמי וחוסן נפשי. הגזע מלמד על אישיותו של המצייר, אם הוא חזק, חלש, יציב, אגוצנטרי ועוד. "עיניים" או שברים בגזע עשויים להיות סימן לקשיים או מצוקות בתחושתו של הילד. גזע או ענפים משוננים או חדים יכולים ללמד על בעיות תקשורת ביחסים של הילד עם סביבתו, תוקפנות חיצונית או פנימית של הילד. איכות קו תקינה מעידה על ביטחון עצמי תקין, בעוד קווים שבורים ורועדים מעידים על חוסר ביטחון. הוציאו את הדפים והצבעים והזמינו את הילדים לצייר.