ילד שגדל באווירה שבה רגשותיו מבוטלים או מותקפים, לומד להסתיר את עולמו הפנימי, לפחד מן האמת. כהורים וכמחנכים, עלינו לזכור: תקשורת מכבדת היא הבסיס לחינוך נכון. ילד יכול לכעוס, לקנא, להתאכזב או לפחד. רגשות אינם עבירה. ילד מוגן ובריא נפשית אינו משקר ברגשותיו – גם כאשר הם שליליים, מביכים או מנוגדים למה שהיינו רוצים לשמוע. הדרך שבה אנו מגיבים לרגשותיו מלמדת אותו אם מותר להיות אמיתי בעולם הזה.
כאשר ילד נענש על אמת שאמר, הוא לומד במהירות ששקר מגן עליו טוב יותר מן הכנות. כאשר ילד חושש מהשפלה, הוא יעדיף להסתיר, להכחיש או לעוות את המציאות כדי לשמור על עצמו. במקום למהר להאשים, חשוב להבין מה השקר מנסה לספר לנו. כאשר הורה הופך לחוקר, הילד אינו לומד אחריות – הוא לומד להתגונן. עלינו להגיב באופן ענייני, רגוע ומציאותי. לומר את העובדות. כך הילד מבין שהאמת בטוחה יותר מן ההסתרה. הורה שניחן ביכולת ללעוג, לבטל או לעקוץ – גם אם "רק בצחוק" – מסכן את בריאותו הנפשית של הילד. ילד שמושפל עלול לפתח כעס עמוק, תסכול וחוסר ערך. כאשר רגשות אלו אינם מקבלים מקום בריא לביטוי, הם מתפרצים בהמשך באלימות. האלימות צומחת מתוך תסכול, חוסר אונים ותחושה שאיש אינו באמת רואה או שומע אותם.
כמדריכת הורים אני פוגשת את נושא חציית הגבולות. ילדים בודקים גבולות כחלק טבעי מהתפתחותם. יחסים בריאים עם ילדים צריכים להיות בנויים על אמון. אנחנו רוצים לעזור להם לפתח אחריות אמיתית והדרגתית. ילדים זקוקים להורים יציבים, רגועים ועקביים. הורים שמציבים גבולות מתוך כבוד, ולא מתוך השפלה. ילד שמרגיש שרואים אותו, מקשיבים לו ומכבדים אותו – פחות זקוק לצעוק, להתפרץ או לפגוע כדי לקבל מקום. כדי למנוע אלימות וללמד שליטה בכעסים, עלינו להתחיל בעצמנו: * לדבר בכבוד גם בזמן כעס. * להימנע מלעג, הקטנה והשפלות. * להקשיב לרגשות בלי לבטל אותם. * להציב גבולות ברורים אך אנושיים. * לאפשר לילד לומר אמת בלי פחד. * להגיב להתנהגות באופן ענייני ולא מתפרץ.
ילדים אינם צריכים הורים שמסוגלים לראות את נפשם גם ברגעים הקשים. הדרך שבה נדבר אל ילדינו תהפוך להיות הקול הפנימי שילווה אותם כל חייהם. אם נבחר לדבר אליהם בכבוד, באמונה ובחמלה – נעניק להם לא רק חינוך טוב יותר, אלא גם נפש חזקה, בטוחה ורגועה יותר. וזהו אולי הבסיס האמיתי למניעת אלימות ולבניית דור שיודע להתמודד עם כעסים מבלי לפגוע בעצמו ובאחרים.