כשהמחשבות מספרות סיפור על האחר

מחשבות שליליות אוטומטיות ועיוותי חשיבה הם הטיות בחשיבה שעלולות לגרום לנו לפרש את המציאות באופן שאינו תואם בהכרח את העובדות. הפרשנות משפיעה על הרגש, והרגש משפיע על ההתנהגות ועל הקשרים שלנו עם אחרים. דפוסים כאלה נפוצים, בין היתר, בקרב אנשים המתמודדים עם חרדה חברתית.

לא פעם אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים מה האחר התכוון. חבר שלא התקשר – כנראה כועס. מישהו שרץ אחרינו אחרי שיחה לא נעימה – אולי רוצה להמשיך את העימות. חברה שמתקשרת לחברה שותפה, לשאול לשלומנו – אולי בכלל רוצה לרכל עלינו. אבל בין מה שקרה במציאות לבין מה שאנחנו מספרים לעצמנו שקרה, קיים שלב משמעותי: הפרשנות שלנו.

אחד העיוותים הוא סינון שכלי – הנטייה לראות בעיקר את השלילי. אדם שחזר ממסיבה יכול לזכור רק שאמר משהו שלא היה מרוצה ממנו, ולשכוח את כל הרגעים הטובים שהיו באותו ערב. עיוות נוסף הוא חשיבה רגשית: התחושה הופכת להוכחה. אם אני מרגיש שלא רוצים אותי, אני מניח שזו עובדה. כאן חשוב לעצור. רגש הוא אמיתי, אבל הוא אינו בהכרח עובדה.

עיוון שכזה מביא גם את הזולת, הסופג את אותן מילים שנובעות מאותה פרשנות למצב של האשמה עצמית: עיוות שהוא תוצר של רגישות במצב של קשרים חברתיים, לקחת על עצמנו אחריות למצב שאינו בשליטתנו, או לקחת על עצמנו אחריות גדולה הרבה מחלקנו האמיתי בארוע.

מודל אפר"ת – אירוע, פרשנות, רגש, תגובה – יכול לסייע לנו לעשות בדיוק את ההפרדה הזו. לבחון מה קרה בפועל, לזהות את הפרשנות שלנו ולהכיר בכך שהיא פרשנות ולא עובדה, להבין איזה רגש היא מעוררת בנו, ואז לשאול: האם אפשר להגיב אחרת? האם קיימת פרשנות נוספת שתיטיב גם איתי וגם עם האדם שמולי?  זו גם אחת המטרות של טיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT) – לזהות דפוסי חשיבה שליליים, לבחון אותם ולפתח דרכי חשיבה ותגובה גמישות ומועילות יותר.

נסיים במילותיהם של החוקרים נראד ועמיתיו, העוסקים בטיפול קוגניטיבי־התנהגותי בחרדה חברתית: המטרה אינה להפוך כל פרשנות לחיובית, אלא "לעודד אנשים לחשוב באופן גמיש יותר, ולהרחיב את מגוון התגובות שלהם למצבים, מתוך ההבנה שיש להם בחירה בדרך שבה הם מפרשים את העולם הבין־אישי שלהם."  כהורים, אנחנו יכולים לעזור לילדים, אנחנו יכולים ללמוד לעצור לפני שאנחנו קובעים מה הוא אומר ומסיקים מסקנות על אחרים. לא לבטל את הרגש, אלא ללמד אותם לבדוק את הסיפור שמאחוריו. בתוך המרווח הקטן הזה שבין האירוע לבין הפרשנות, נפתחת האפשרות לבחור תגובה אחרת – כזו שמיטיבה איתנו ועם הקשרים החשובים לנו.

תקרית, מקרה או מקרא אישי?

השאלה המהותית היא לא מה קרה, אלא מה אנחנו מספרים לעצמנו על מה שקרה ומה אנחנו עושים עם זה. מה עושים כשהדברים "קורים לנו" (אולמן, א. 2017). מקרה שקורה הוא התרחשות עובדתית. החוסן הנפשי הוא שעושה את הפרשנות למקרה ואותה פרשנות היא שמשפיעה אל הכאב הפיזי ו/או הרגשי לאותו מקרה שבמקורו, כהתרחשות עובדתית, מוסכם על ידי כולם.

התודעה שתכיר בעובדה שהפרשנות שלנו האישית, שנובעת מההיסטוריה האישית שלנו בהווה ובעבר, היא זו שמביאה אותנו לתגובה התנהגותית, שמשקפת לסביבה את משמעות האירוע שאנחנו עברנו, תשנה במודע את מהות ההוויה ההתנהגותית של כל הסובבים אותנו.

ילד שנפל בגן השעשועים, כשהתנדנד בנדנדה. אם ההורה יאמר לעצמו "הייתי חסר אחריות, לא שמרתי טוב, יכולתי למנוע" וימשיך בהאשמה עצמית, גם הילד לא ייקח לעולם אחריות על הפעולה שהביאה לנפילה. ההתייחסות למקרה חייבת להיות ללא תוספות שאינן קשורות למקרה העובדתי. הילד נפל, כרגע כואב לו נתייחס לכאב, להבין כיצד נעשה שהנפילה לא תחזור שוב. לא מחפשים אשמים ולא מחפשים למה זה קרה דווקא לנו, מהמקום האנרגטי או המיסטי וכן הלאה. אותן פרשנויות לא מועילות לא לנו ולא לילד בזמן אמת.

הספר של יעקבי גריה "למה זה קורה לי?"  דן בהערכות אישיות באמצעות הקבלה המעשית, ובוחן את הסוגייה של גורל לעומת רצון חופשי. הקבלה מסבירה שאין מקריות, לכל תוצאה יש סיבה, ויש סיבה לכל מה שקורה בחיים. העמקה והרחבה בתחום, בחשיבה יתרה אחרי טיפול במקרה, מבורכת לכל הדעות, אך לא אל מול הילד הרך שנפל מהנדנדה והוא חבול וכואב וכל מה שהוא זקוק לו, הוא טיפול בכאב הפיזי וחיבוק אוהב.

בכדי לחזק את עצמנו בתגובות, למצבים שמקשים עלינו להישאר מפוקסים, חשוב שנכין "מקרא מפה" ביחד עם הילדים. מה נעשה כשאנחנו בסיטואציה בה נפלנו, נכשלנו, לא הצלחנו. חשוב להכין את עצמנו. זה לא ש"מחשבה יוצרת מציאות".  בתקופה קשה של מלחמה אנחנו עושים להדריך את הילדים להיות "הכי מוגן שיש". הכרות מוקדמת עם התגובה לסיטואציה מאפשרת שליטה מושכלת שמסייעת לנו להמשיך הלאה ולא להיתקע במצב קורבני. להיות קשובים ופנויים להיות בשביל הילד.