תגית: הורים

כאשת חינוך ומדריכת הורים אני נתקלת לא פעם בתמונה חינוכית שמאד מטרידה: הורים המגיבים לילדיהם בשבחים כלליים מבלי לשקף בפניהם באמת את המסוגלות שלהם. למשל: ילד שמחזיר ציור מקושקש ללא השקעה מיוחדת – וההורה אומר: “איזה יופי ציירת!”. או מבחן בציון 70 שמקבל תגובה כמו: “כל הכבוד, השקעת!”. אמירות כאלה עלולות לבנות דימוי עצמי כוזב.

כאשר הילד מאמין שכל מה שצריך זה “השקעה” בלבד – ללא הכרה אמיתית בעבודה, ביכולת, באתגר – הוא עלול לגלות יום אחד ש“מה שהוא באמת” שונה מהתדמית שנבנתה לו. מחקרים בקרב ילדים ובני־נוער מצביעים על כך שהתחושה של “עצמי אמיתי” — ההבנה מי אני באמת ומה היכולות שלי — נמצאת בשלבי התגבשות ארוכים. כאשר הדימוי העצמי שמתפתח אצל הילד מבוסס על מסרים לא אותנטיים מצד המבוגרים, נוצרת “זהות מדומה”. מצב כזה פוגע בתחושת היציבות הפנימית שלו ואף עלול לפגוע בקשרים החברתיים בעתיד, משום שהוא מתקשה להבין כיצד להתנהל בעולם בהתאם ליכולות האמיתיות שלו. ילדים שמקבלים הכרה מדויקת ואמיתית מרגישים שייכים יותר, בטוחים יותר ומסוגלים ליצירת אינטראקציות חברתיות מבריאות ומודעות.

גם ד״ר שמעון אזולאי (2024, תאגיד חדשות של חיפה והסביבה) מדגיש את הצורך באותנטיות בהורות ובהדרכה: משמעות, קהילה ומנהיגות אמיתית – לא פנטזיה של הצלחה. לכן חשוב מאד – לא רק לראות את הילד, אלא לראות מה באמת נכנס לפעולה: האם הוא התאמן ובעקבות כך הציון? כך נבנית אצל הילד לא רק ההרגשה “אני בסדר” אלא “אני יכול, אני עושה, אני מתפתח”.

כשאנו מדברים עם הילדים בצורה אמיתית – על הקושי, על ההשתדלות, על הקשיים הכרוכים – אנו מעניקים להם כלי לבניית חוסן נפשי. הם לומדים שההצלחות מגיעות בתהליך, בעשייה, באמונה בכוח שלהם להיות בשינוי.

בספרי “הרוח בחינוך” אני נותנת מבט על מחקרים עדכניים המראים ששבחים מנופחים כמו “אתה הכי מוכשר בעולם!” או “אף אחד לא מצייר כמוך!” אינם מעצימים — אלא דווקא מגבירים חרדה. ילדים בעלי דימוי עצמי נמוך עלולים להימנע ממצבים מאתגרים כדי לא לסתור את תדמית ה”מצוינות” שקיבלו מהסביבה. בכך, מתערערת היכולת שלהם להתמודד עם אכזבות, לשגשג בעולם הלמידה ולהתפתח חברתית. לעומת זאת, שבח מדויק, המתמקד במאמץ, בבחירה או בשיפור — מאפשר להם לחוות הצלחה שמבוססת על עשייה ולא על פנטזיה. אם נספק לילדינו אמירה כמו “ראיתי איך עבדת, ממש רצית להבין – יפה!” במקום “כל הכבוד”, הם ילמדו: אני ראוי, אני מסוגל, וזה בסדר אם אני לא מושלם. זו בדיוק מתנה לחיים.

בתוכנית הרדיו "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום" שמשודרת מדי יום שני, ראיינתי את  דר' ירון פלאי שהסביר על השינה כמרפאה ואמר: "ריפוי תמיד מתחיל בנפש וממשיך לפיזי". הנושא עלה כששיתפתי שלא פעם אני רואה את תלמידיי בכיתה נלחמים בעיניים הכבדות. יש שנרדמים ממש באמצע שיעור, אחרים בוהים בחלון בעייפות שאין לטעות בה. כשאני שואלת, אני מגלה שבחלק מהמקרים הילדים הלכו לישון אחרי עשר, אחת-עשרה בלילה. “לא נרדמתי”, הם אומרים, “ראיתי סרטון”, “שיחקתי קצת”, “עוד פרק אחד…”.

הבעיה הזו הולכת ומתרחבת – וזו לא רק עייפות. מחקרים רבים מצביעים על כך שחוסר שינה משפיע ישירות על הריכוז, על היכולת ללמוד, ועל מצב הרוח. לפי מחקר מאוניברסיטת הרווארד, ילדים שישנים פחות מהמומלץ מתקשים בוויסות רגשי ומגלים ירידה ביכולת הקשב והלמידה ביום שלמחרת.

שינה היא לא פינוק – היא צורך קיומי. היא “המרפאה הטבעית של הגוף והנפש”, כפי שמגדיר אותה חוקר השינה מתיו ווקר. במהלך השינה, המוח מארגן את הזיכרונות, הגוף מתחדש, ומערכת החיסון מתחזקת. מחקר רחב היקף של המכון הלאומי לבריאות בארצות הברית (NIH) עקב אחרי אלפי ילדים בגילאי 9–10. החוקרים מצאו כי ילדים שישנים פחות מתשע שעות בלילה מציגים פחות "חומר אפור" באזורים במוח הקשורים לזיכרון, ריכוז ושליטה עצמית. המשמעות – פחות שינה עלולה להשפיע על הלמידה, הקשב והוויסות הרגשי.

אבל לא די בכמות שעות השינה – גם הדרך אליה חשובה. רוטינת ערב קבועה יוצרת תחושת ביטחון ורוגע, ומאותתת לגוף שהגיע הזמן להירגע. אמבטיה חמימה, פיג’מה רכה, שיחה שקטה עם אחד ההורים, סיפור או מנגינה מוכרת – כל אלה עוזרים להאט את הקצב אחרי יום רווי חוויות וגרייה. הרגעים שלפני השינה הם גם הזדמנות נהדרת לשיח. דווקא כשהבית נרגע, והמסכים כבויים, הילדים פתוחים יותר לשתף. זהו זמן שבו ניתן לשמוע מהם באמת – איך עבר עליהם היום, מה שימח, מה הדאיג. חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד מצאו כי ילדים שלמדו תרגילי נשימה והרפיה לפני השינה הצליחו להירדם מהר יותר, ישנו כמעט שעה נוספת בלילה, ואף הגדילו את זמן שנת החלום (REM) – שלב שבו המוח מעבד רגשות וחוויות. התוצאה: ילדים רגועים ומאוזנים יותר בבוקר.

כשהילדים נרדמים מוקדם ובשקט, הבוקר שאחריו נראה אחרת לגמרי: הם ערניים, סבלניים יותר, ומוכנים ללמוד. אולי זו המתנה הפשוטה והגדולה ביותר שנוכל להעניק להם – שינה טובה, מרפאה ומלאת חלומות טובים. כפי שמסביר פרופ’ מתיו ווקר, חוקר שינה ומחבר הספר “למה אנחנו ישנים” (Why We Sleep): “השינה היא התרופה הטבעית, החינמית והיעילה ביותר שיש לנו – והיא מתחילה בלוח זמנים קבוע ובלב רגוע.”

שנה חדשה היא תמיד הזדמנות להתחיל אחרת. אנחנו, המבוגרים, מנסחים יעדים: יותר ספורט, פחות מסכים, אולי גם ללמוד משהו חדש. אבל מה עם הילדים? גם להם מגיעה ההתרגשות שבאתחול קטן – כזה שמלמד מחויבות, נחישות וגם את הטעם המתוק של ההצלחה.

עלינו לחקוק בהנחלת החינוך שהיכולת לשמור על דבקות במטרה מבדילה בין מי שמגיע להישגים לבין מי שמוותר. אומץ לעמוד בפני אתגרים, מאפשר להתמודד עם פחדים ולנסות דרכים חדשות, גם כשלא בטוחים בתוצאה. חריצות היא הבסיס לכל הצלחה אמיתית, כי עבודה מתמדת מביאה לתוצאות. תחושת שליחות נותנת עומק ומשמעות לכל פעולה שאנו עושים.

ד"ר יעל כץ, פסיכולוגית ילדים, מזכירה: "החוזה המשפחתי הזה צריך להיות ברור, קצר וקל ליישום. הצלחות קטנות יוצרות תחושת מסוגלות גדולה"  הטיפ הראשון: בחרו יעד פשוט ומוחשי. אם – הילד מתמיד שבוע שלם בקריאת סיפור קצר לפני השינה, אז – יוצאים יחד לארוחה קטנה בבית קפה. אם – הוא זוכר להביא את בקבוק המים מהגן במשך חמישה ימים ברצף, אז – בסוף השבוע בוחרים משחק קופסה חדש.

בשיח שננהל עם הילדים לבניית החוזה המשפחתי, חשוב שנבין שהתמדה היא המפתח להצלחה, גם כשהדרך נראית ארוכה ומאתגרת.  בזכות נחישות ניתן להתגבר על כל מכשול ולממש כל מטרה. המסירות למטרה מחזקת את תחושת הסיפוק ומקדמת הישגים משמעותיים. ועקשנות אינה תמיד דבר שלילי; לעיתים היא הכוח שמניע אותנו קדימה.

הטיפ השני: לשתף. ילדים אוהבים לראות שגם ההורים משחקים לפי אותם חוקים. אם – אנחנו, ההורים, עומדים בהבטחה כלשהי (למשל פחות טלפון בארוחת ערב), אז – גם לנו מגיע חיזוק קטן. כך הילד לומד שמחויבות היא ערך משפחתי, לא רק דרישה חד-צדדית.

ולבסוף – לא לשכוח את הטון. שנה חדשה אינה מבחן, אלא משחק קבוצתי. אפשר לנסח את הכלל בנימה מצחיקה, לצייר לוח הצלחות צבעוני, להמציא טקס קטן בכל פעם שמגיעים ליעד.  ד"ר אמיר שלו, מומחה לפסיכולוגיה התפתחותית, מדגיש: "נחישות נולדת כשיש גם הנאה בדרך. בלי חיוך – החוזה לא מחזיק מעמד."   רצוי לתת לילדים דוגמאות מהחיים שלהם שהם עמדו ביעדים, בנחישות והתמדה. כמו המחוייבות לחברים, הולכים ליום הולדת, קונים מתנה, מתלבשים יפה, כותבים ברכה, משתפים פעולה במסיבה, גם אם הארוע "נפל" על תוכנית טלוויזיה מאוד אהובה.

אז השנה, בואו נעשה את זה אחרת: לא רק מטרות גדולות ועמומות, אלא צעדים קטנים, ברורים, עם "אם… אז…" פשוט וקליל.  כי בסופו של דבר – התחייבות אמיתית מתחילה בבית, עם הילדים, בצעד הכי קטן שיש.

"את לא תגידי לי מה לעשות!” – כמעט כל הורה או מורה מכיר את הרגע שבו הילד מתפרץ בחוצפה. זה רגע לא נעים: אנחנו נעלבים, מתעצבנים, ולעיתים גם מגיבים בעצבים. חוצפה היא סימן לכך שהילד בודק גבולות, מחפש עצמאות, או פשוט מתקשה לווסת רגשות. "חוצפה" היא מילה עברית (במקורה מארמית) שמתארת התנהגות שנחשבת לחריגה מנורמות של כבוד, נימוס או היררכיה. לרוב היא מתפרשת כגסות רוח, התנהגות בוטה או חוסר מורא כלפי סמכות, כללים או מוסכמות חברתיות.

בכיתה ו’ בתל אביב, למשל, תלמיד קטע את המורה בצעקות מול כולם. המורה בחרה לא להגיב באותו רגע אלא לשוחח איתו בצד אחרי השיעור. היא הסבירה לו: “כשאתה צועק, זה מביך אותי מול הכיתה, ואני לא מצליחה להקשיב למה שאתה באמת רוצה לומר.” הילד הופתע לגלות שהמורה נפגעה – ושיש דרך אחרת להשמיע את קולו. חוצפה היא פגיעה בכבוד הזולת – דיבור מזלזל, הקטנה או חוסר נימוס.

גם בבית זה קורה. הורה סיפר שבתו בתיכון הטיחה בו: “למה תמיד אתם מחליטים עליי?”. במקום להתפרץ, ההורים החליטו לקבוע איתה שעת לימודים קבועה שבה היא שולטת באיך ומה לומדים. השיח הפך מעימות מתמשך להסכם חדש – שבו היא מרגישה חלק מהחלטות. שהרי חוצפה מתפרשת גם ככניסה למרחב אישי או חציית קווים אדומים חברתיים.

לדברי הפסיכולוגית החינוכית מיכל דליות, “חוצפה היא לא בהכרח חטא מוסרי אלא הזדמנות חינוכית. ילד צריך לדעת שמותר לו לכעוס ולחלוק, אבל הדרך שבה הוא עושה זאת חייבת להיות מכבדת.”  אז מה עושים? קודם כול – לא מגיבים באותו מטבע. שהרי מי שמביע ביטחון עצמי מוגזם עד כדי זלזול בסביבה, זו חוצפה ולנו חשוב להיות מודל התנהגותי. כשילד מתחצף, חשוב לשדר שאנחנו רואים אותו, אבל לא מקבלים את סגנון הדיבור. אפשר לומר: “אני מוכן להקשיב כשנדבר בכבוד.”חשוב גם לשמור על עקביות: אם החלטנו שחוצפה לא עוברת – אסור להתעלם ממנה בפעם אחרת.

ולא פחות חשוב: לחפש הזדמנויות לחזק את הילד דווקא כשהוא מתנהל יפה. משפט פשוט כמו “אהבתי איך הסברת לי את מה שהפריע לך בלי לצעוק” מלמד אותו שהדרך משתלמת יותר מההתפרצות.  כי בסופו של דבר, חוצפה היא לא רק מבחן לילד – אלא גם לנו. האם נצליח להראות לו שאפשר להביע דעה, גם כשהיא שונה, בלי לפגוע באחר? התשובה, כמו תמיד בחינוך, מתחילה מהדוגמה שאנחנו נותנים.

תקשורת מכבדת היא לא רק סגנון דיבור אלא בסיס להתנהלות בבית ובכיתה. מקרה שבו תלמיד נכנס לכיתה ברבע שעה איחור, מתעלם מהקריאה של המורה, הולך לאיטו לשתות מים, מתיישב במדי ספורט בלי להוציא ציוד – מתנהג בזלזול ואף אומר לה "כשתתייחסי אלי בכבוד – אז נדבר", הוא לא רק פוגע במורה אלא בראש ובראשונה בעצמו ובמערכת החינוכית כולה.   הוא משדר חוסר נכונות להיות תלמיד. ילד שבוחר לא להתארגן לשיעור ולא להתייחס להנחיות, פוגע בעצמו וביכולתו להשתלב במערכת שמיועדת עבורו.

הכבוד שמעניקים המורים לתלמידים והתלמידים למוריהם אינו מתחיל בבית־הספר. הוא נבנה קודם כל בבית. ילד שגדל באווירה של הקשבה, יחס רציני למחויבויות והתארגנות בזמן, מבין שכבוד הוא לא סיסמה אלא חלק מהחיים. כשהוא נכנס לכיתה מאוחר, מתריס כלפי המורה ומסרב להתחיל ללמוד, אין זו רק בעיה משמעתית – זהו חסר ערכי.

מחקרם של שגיא-שוורץ, אביעזר, ג’יני ומרק (2014) מראה כי “הקשר החיובי עם המורה משמש עבור הילד ‘בסיס בטוח’ להתמודדות עם אתגרי בית הספר”. אבל בסיס כזה אינו יכול להתקיים כשהתלמיד מערער שוב ושוב על עצם היותו תלמיד. התעקשותה של המורה להזכיר לו להתארגן היא לא ויכוח אישי אלא ניסיון להחזיר אותו למקום שמאפשר למידה.

גם מסורתנו היהודית מדגישה את ההדדיות. הרב צבי א’ סלושץ כתב כי “יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך” (1999). אם המורה מצווה לראות את התלמיד כבן ערך, על אחת כמה וכמה שהתלמיד מחויב להכיר במורה כסמכות ולכבד את המסגרת. ההכרה הזו מתחילה במעשים הקטנים: להגיע בזמן, לפתוח מחברת, להקשיב.

להורים יש כאן אחריות מרכזית. כאשר ילד מתייחס ללימודים כאל בחירה אקראית ולא כאל מחויבות, זו קריאה לבדק בית. ההתעקשות על שעת שינה, על התארגנות בוקר ועל יחס מכבד לדמויות סמכות היא לא גחמה הורית – היא חינוך לחיים.

תקשורת מכבדת אינה רק לדבר יפה. היא כוללת עמידה בזמנים, אחריות בסיסית והתייחסות רצינית לתפקידך כתלמיד. כבוד אמיתי אינו מתחיל כשהמורה מוותרת, אלא כשהתלמיד בוחר להיות תלמיד. החוויה של להיות תלמיד איננה רק עניין של ציונים או משמעת – היא תחושת שייכות, ערך עצמי ויכולת לראות בזולת שותף לדרך.

פתיחת שנת הלימודים מביאה עמה לא רק תיק חדש ומחברות חדשות, אלא גם תחושות מעורבות – התרגשות לצד חשש, סקרנות לצד דאגה. כל התחלה טומנת בחובה אפשרות להתפתחות, והמעבר למסגרת חינוכית חדשה – בין אם זו כיתה חדשה, מורה חדש או אפילו בית ספר חדש – הוא הזדמנות אמיתית ללמידה לא רק של תכנים, אלא גם של כישורי חיים.

הפסיכולוג החינוכי פרופ’ רפי פלד מציין במאמרו כי “תחילתה של שנה היא נקודת זמן בה הילד נפתח להטמעת הרגלים חדשים ולבניית ביטחון עצמי, דווקא מתוך ההתמודדות עם השינוי”. לדבריו, הורים יכולים לסייע בהפיכת החוויה מאיום להזדמנות באמצעות שיח פתוח, אמפתי ומותאם גיל.

לדבר על החששות – לתת להם שם  ילדים רבים מתקשים להביע במילים את מה שמטריד אותם. במקום לשאול “איך היה?” – שאלה שעלולה להסתכם ב“בסדר” – מומלץ לשאול שאלות ממוקדות יותר:  “איזה רגע היום הכי שמח אותך?”  “היה משהו שקצת הלחיץ או בלבל אותך?”  ד"ר מיכל לוין, מרצה לחינוך, מציינת: “כאשר ההורה מאפשר לילד לבטא פחדים ודילמות חברתיות או אקדמיות, הוא מעניק להם לגיטימציה ומלמד שהקשיים הם חלק טבעי מתהליך הצמיחה”.

שותפות עם הצוות החינוכי.  המפגש עם מורה חדש הוא לא רק מבחן עבור הילד, אלא גם הזדמנות להורה לבנות קשר אמון ושיח עם איש החינוך. חשוב לזכור – המורה הוא שותף לדרך, וככל שהשיח יהיה פתוח יותר, כך ייטב לילד. כדאי לעדכן את המורה על חששות מיוחדים, תחומי חוזקה ותחומי קושי של הילד, ולראות בו שותף מלא ולא גורם חיצוני.

כלים תקשורתיים להורים.  שיקוף רגשות – “אני רואה שאתה מתרגש וגם קצת חושש, זה טבעי מאוד.”  מתן בחירה – לאפשר לילד לבחור מה להכין ליום הראשון (קלמר, בגד, סנדוויץ’) כדי לחזק תחושת שליטה.  סיפורים אישיים – לשתף את הילד בחוויה דומה שהייתה להורה, כדי להראות שגם מבוגרים מתמודדים עם שינויים.  הדגשת נקודות חוזקה – להזכיר לילד את ההתמודדויות הקודמות שהצליח לעבור.

שנת הלימודים החדשה היא הזדמנות לא רק ללמידת חשבון או עברית, אלא בעיקר ללמידת עצמם – איך מתמודדים עם שינויים, איך יוצרים חברויות חדשות ואיך מוצאים את מקומם. כאשר ההורה ניגש למעבר מתוך סקרנות, שותפות ואמון – הילד לומד לראות בשינוי לא מכשול, אלא דלת שנפתחת.

שבוע לפני פתיחת שנת הלימודים, הבית מתמלא באווירה דומה לזו של נמל: רצון להוריד עוגן ולהפליג, לצד התרגשות מהמסע הקרוב. האלמנט החברתי שבחזרה לשגרה, כגון חשיבות החברויות, תחושת השייכות לכתה, ואינטראקציה עם ילדים אחרים. ימים אלו מביאים איתם תחושה כפולה – מצד אחד התרגשות וחידוש, ומצד שני חרדה טבעית מן הלא נודע.

הפסיכולוגית הקלינית אסנת גרתי מזכירה כי "מעברים חינוכיים הם לא רק עניין טכני של ספרים ותיקים, אלא חוויה רגשית עמוקה שמציפה חוסר ודאות." לדבריה, דווקא ההכרה ברגשות – בין אם מדובר בהתרגשות ובין אם בחשש – היא המפתח לחוסן של הילד. מרין ליבמן, פסיכולוגית קלינית ממרכז ד"ר טל, מדגישה כי מקום להקשבה וקריאת מצבו של הילד מסייעים לו להרגיש שהוא לא לבד במערכה.

הפסיכולוג החינוכי והמטפל המשפחתי חיים עמית מציע להתבונן על ההורה כחלק מהמערכת הרגשית של הילד: דאגות הוריות עוברות במהירות לילד, ולכן חשוב שהמבוגר יוכל להחזיק בעצמו רגעי חרדה, כדי לשדר לילד יציבות וביטחון. "הילד זקוק להורה יציב לא פחות מאשר למורה קשוב," הוא כותב. פסיכולוגית חינוכית בכירה מדגישה: הדגש אינו רק להכין את הילד, אלא להכין את הלב שלו לעומק. השיח בבית, שבו ההורים מדברים על השינויים הצפויים, על הפרטים הקטנים — כמו מתי השיעורים מתחילים, מי יהיו חבריו בכיתה, כיצד ייראה היום הראשון — יוצרים "איים של ודאות" בתוך ים של חוסר ודאות.

גם הפסיכולוגיות החינוכיות הללי יבנאי והילה קלעי נובוטני מצביעות על כך שהיום הראשון לבית הספר הוא נקודת שיא רגשית: "הילד נמצא בין שמחה גדולה על התבגרות לבין חשש מהלא נודע. תפקידנו כהורים וכאנשי חינוך הוא להחזיק את שני הקטבים הללו יחד, מבלי למהר לפתור או לבטל את אחד מהם."

בסופו של דבר, תחילת השנה היא מעין "מבחן כלים" – לא רק בידע אלא גם במיומנויות הרגשיות. אם הילד לומד להכיר את רגשותיו, ההורה יודע להקשיב, והמסגרת מאפשרת תחושת שייכות – המעבר הופך מנקודת משבר אפשרית, להזדמנות לצמיחה. לסיכום, מעבר בתור "תחילת שנה" אינו רק אירוע טכני אלא רגע רגשי עמוק. כאשר ההורה מלווה בסיפור, באופן שמשלב הקשבה, אשרה על רגשות, הכרה בשפה של "עייפות רגשית", ויצירה של קטעי וודאות — הרי שנוצרת "מנחת רגשית" עבור הילד. כך ניתן להפוך את הפחד — להזדמנות.

החופש הגדול עוד לא הסתיים, אבל אצל רוב ההורים אפשר כבר לראות את רשימת הציוד תלויה על המקרר. השבוע הוא בדיוק הזמן להתחיל בהכנות, ולא רק לסמן וי על מה שנחוץ לבית הספר, אלא להפוך את כל התהליך לחוויה משפחתית נעימה.

המונח agency מדבר על היכולת של הילד לחוש שיש לו שליטה ובחירה, וזו תחושה שמחזקת את הביטחון העצמי שלו. כשילדים משתתפים באופן פעיל בתהליך – כמו במעבר לבחירת הציוד שלהם בעצמם – יש בכך גם יסוד מנטלי חשוב של העצמה שיכול להפוך את המעבר לחזרה לבית הספר לחוויה חיובית הרבה יותר.

במקום לרוץ בין מדפים עם עיפרון ביד ותחושת לחץ, כדאי לשתף את הילדים. אפשר לתת לכל אחד לבחור פריט אישי משלו – מחברת צבעונית, תיק מיוחד או אפילו עט שהם אוהבים. ברגע שיש להם בחירה אישית, ההכנות לבית הספר הופכות מרגשות יותר, והילדים נכנסים לשנה החדשה בתחושת שייכות וגאווה. אפילו פריקת השקיות בבית יכולה להפוך לאירוע קטן, עם מוזיקה טובה או עצירה לגלידה בדרך חזרה.

"מחקרים מצביעים על כך שלהורים תפקיד מכריע בהתפתחות הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות של ילדיהם… ילדים שההורים מעורבים באופן תומך ורגשי… הם בעלי הסתגלות כללית מיטיבה… ומתמודדים בצורה טובה יותר עם מצבים חדשים." (כפיר נוי, ראש תחום פסיכולוגיה במכון להתפתחות הילד בשיבא).

אבל ההכנה לא נגמרת בציוד. אחרי שבועות של שינה מאוחרת והרבה מסכים, חשוב להתחיל להחזיר בהדרגה את השגרה. לא צריך מהפכות ביום אחד – מספיק להקדים את שעת השינה בכל ערב ברבע שעה, ולהגדיר גבולות מסך ברורים. כך החזרה למסגרת בבוקר לא תרגיש כמו נחיתה חדה מדי.

גם מהצד הלימודי אפשר להתחיל בהתרגלות קטנה. זה לא אומר שיעורים פרטיים בסלון, אלא דווקא משחקים קצרים ומהנים. אפשר לשלב חידות מילוליות בנסיעה באוטו, שאלות חשבון פשוטות בזמן הארוחה או לשמוע יחד שיר באנגלית ולהפוך אותו למשחק ניחושים. תפזורות/תשבצים. כתיבת יומן חוויות  ובו מציינים חוויות כשהלמידה עטופה במשחקיות, היא מתקבלת בשמחה ולא בלחץ.

השילוב של ציוד חדש, שגרה יומית שמעוצבת נכון להכין לתחילת שנת הלימודים היא שמסתדרת בהדרגה את המעבר מהחופש הגדול לשנת לימודים מוצלחת ותרגולים קלים מעניק לילדים תחושת ביטחון. כשהם מגיעים ליום הראשון עם תחושה שהם מוכנים – פיזית וגם רגשית – המעבר מהחופש לבית הספר הופך פשוט הרבה יותר, ובעיקר מלווה בחיוך.