תגית: הורים

הורים מגיעים לקליניקה ושואלים אותי למה חייבים לתת גמול ? לא ברור שילד צריך להתנהג כמו שאומרים לו, כפי שמצפים ממנו? ואת ההורים הללו אני שואלת, אתם עושים ללא גמול? אתם לא מחפשים עבודה שתתגמל אתכם על העבודה שאתם משקיעים? נלחמים על עוד שקל, כי מגיע לכם יותר? אתם לא מבקשים לשבת על הספה לנוח קצת אחרי שמארגנים את השבת? כולנו מחפשים לבצע פעולות שאנחנו אוהבים ואנחנו מתוגמלים בהתאם? לא פעם שמעתי הורה אומר לבן זוג שהביא חפיסת שוקולד (במקום זר פרחים), רק זה מה שמגיע לי? כולנו צמאים להערכה, להוקרה על עשייה. תתפלאו, גם הילדים.
נעשה הכל שהפעולה שאנחנו מבקשים שהילד יעשה תהא נעימה לו, כך יגבר הסיכוי שאותה פעולה תהפוך להרגל. חשוב שנבחן היטב לאיזו פעולה מתחבר הילד: לסדר את החדר או לשטוף כלים? הצפייה לגמול ולאו דווקא הגמול עצמו, היא שגורמת לכל אדם לנקוט פעולה. לכן חשוב לאמר נסדר ביחד את הבית ונצא לגלידה. נשב לראות סרט עם פופקורן ביחד. להפוך את ההרגל של העשייה לאטרקטיבי.
השייכות לקבוצה, כשעושים ביחד את הפעולה, היא שהופכת את המסע למסע משותף ולרוב הוא הגמול המתבקש לעשייה. הזהות שלנו כפועלים למען ועושים מעשה, הופכת להיות קשורה לזו של הסובבים אותנו. הזהות הקבוצתית מתחילה להעצים את הזהות הפרטית. חברות ושייכות לקהילה הן הגורמים המאפשרים לנו להטמיע זהות חדשה ולהתמיד בהתנהגות לאורך זמן.
אני חוזרת ומדגישה ההורים הינם מודל חיקוי. עבודה משותפת של ההורים מגרה את הילדים להיות שותפים לעשיה. כאשר שינוי ההרגלים משמעו השתלבות טובה יותר בחיי השבט – השינוי אטרקטיבי יותר. אם התנהגות עשויה לזכות אותנו בהערכה, בכבוד ובשבחים, אנו תופסים אותה כאטרקטיבית.
חוזרת ומדגישה שכל הרגל הוא תלוי הקשר. העולם סביבנו הוא זה שגורם לנו להשתנות. אל תהיו הקורבנות של הסביבה שלכם, תהיו האדריכלים. האתגרים שנעמיד אל מול הילדים הם החינוך להתנהגות שתעשה להם את החיים קלים יותר. טעות גדולה היא להשאיר את הילד באזור הנוחות, שלא יהיה בלחץ, שתמיד יחייך ויהיה מאושר. חשוב לאתגר ולהביא אותו לידי אושר במימוש משמעותי של עשייה אותה נתגמל בכדי להביא לעשייה חוזרת.

הגיעה לקליניקה אמא מודאגת שטוענת שהם כבר חמש פגישות עם מטפלת רגשית מהקופה ואין שינוי. מה עושים? חשוב להבין שאין מטה קסם ואין מצב לשינוי התנהגות אם לא מתקיים שיתוף פעולה מלא בין המסגרת החינוכית והמסגרת הביתית. תהליך השינוי ההתנהגותי מתחיל תמיד ממודעות זיהוי ההרגלים והכרה בגירויים המהווים טריגר לקיומם. מנתחת ההתנהגות מסייעת בתמלול הפעולות, מעלה את דרגת המודעות להרגלים מהרמה הלא מודעת לרמת תודעה גבוהה. ניתוח ההתנהגות מאפשר הערכה מדויקת של הגירויים לאותה התנהגות שפוגעת בהצלחה. התנהגות היא תוצר של רגשות. כשאני רעב אני אוכל. כשאני כועס אני מתיישב על הכורסא ורוקע ברגליים ולכן לאחר תצפיות בהתנהגות מצליחים להעריך מה גורם להתנהגות והראיון עם הילד/ה וההורים מאפשר להיות ממוקדי מטרה לשינוי התנהגות.
משנה לשנה כמות בעיות ההתנהגות בכיתה ובבית הולכת ומכפילה את עצמה. רוב ההורים ואנשי החינוך לא מקבלים כלים פרקטיים להתמודדות עם הקשיים שעולים מן השטח. כמורה מזה 32 שנים, מנתחת התנהגות ויועצת חינוכית שמסייעת מזה שנים להורים ולילדים עם בעיות התנהגות, אני מכוונת מטרה בהקניית מיומנויות חברתיות לילדים וכלים להורים ולמורים לזיהוי הקשיים וטיפול בהם בעזרת כלים התנהגותיים, רגשיים וקוגנטיביים.
בשנים האחרונות ירדה הדרישה ליומן תלמיד בבית הספר או שנהגנו ביומן אישי בבית. היומן הוא כלי יישומי להגדיל סיכוי שתתמידו בהרגלים. הצהרה יישומית עוזרת לנו לממש את המטרה ברגע שמועד הפעולה מגיע. אין צורך לקבל החלטה מודעת אם לבצע אותה או לא. עליכם פשוט לפעול לפי התוכנית שנקבעה מראש. ולכן אחד הפעולות החשובות ביותר הוא סדר יום. גם מורה שנכנסת לכיתה משקפת את סדר היום בהתאם לשעות הלמידה. בבוקר בבית לפני שיוצאים שואלים "מה מתוכנן להיום?" ברגע שהגדרתם באופן מדוייק זמן ופעולה קל יותר לדחות פעולה שתעכב מימוש של אותה פעולה מוצהרת ומוגדרת, גם אם הוצפנו ברגש שלילי, אפשר להפוך את הזמן והמקום למימוש הרגש על ידי עשייה.
כל התנהגות הופכת לגירוי המניע את ההתנהגות הבאה אחריה. כך שאם ילד מתמיד בהישמע הצלצול להיכנס לכיתה, הציוד לשיעור כבר על השולחן, המורה נכנסת והשיעור מתחיל. להרגל יש כוח בלתי יאמן על כל רגש שאנו מקיימים. ג'יימס קליר בספרו "הרגלים אוטומטים" טוען ל"צימוד הרגלים: אחרי הרגל מוכר וידוע נקיים הרגל חדש". לכן יש להטמיע הרגלים כבר בגיל הרך. רק אחרי שיש סדר יום על הלוח והתלמיד/ה צמודים להרגל, ניתן לקבל שינוי קל להרגל חדש. ילד/ה שלומד שאחרי הפסקה נכנסים לכיתה ומתנהלת שיחה של חמש דקות "הכל בסדר?" לא יתפרץ ויעשה מהומה, כי רגיל שיש מקום להשמיע רגש של אחרי הפסקה. ואם המצב נמשך מעבר לזמן ורוצים להתחיל בשיעור, אומרים משפט סגירה ומיעדים זמן לשיחת המשך וכותבים את הזמן על הלוח, כדי לא לשכוח ולהיות אמינים. שהילדים ידעו שמצוקתם תגיע לידי שיח. כל ילד רוצה להרגיש נראה ולהישמע. עלינו לזכור שגם המסגרת החינוכית וגם המסגרת הביתית תפקידם לתת לילדים מיומנויות חברתיות להתנהלות איתנה בעתיד.

שלושה ימים. שלושה ימים של פגישות, שיחות, הכרות, הבנות, תובנות. בשביל מי ובשביל מה? מטרותו של יום ההורים הוא קידום התקשורת בין ההורים לבין אנשי החינוך, לשם הבנת צורכי התלמיד ולמען רווחתו. ולמי חשובה רווחתו של התלמיד? מהי רווחתו של התלמיד?
החינוך הוא ההתנהגות שאיתה מגיעים ללמידה. אנו משקפים את מצב רוחנו, את מצב חוסן נפשנו, את הרווחה הנפשית שלנו בהתנהגות, במעשים ולא בידע ובהבנה האקדמית שלנו. רווחה נפשית הוא מושג בפסיכולוגיה המתאר את הערכתו הסובייקטיבית של האדם על בריאותו הנפשית. זו המידה שבה תופס האדם את האיכות הכוללת של חייו כחיובית ורצויה. האם אנו בוחנים את תוכן הדברים, אותם לימודים אקדמים או את ההקשר המחבר את התוכן לחיים הכוללים, מהות הילד עצמו, הרגשות שמהווים עבורנו מסגרת למשמעות ותחושת האושר שאותה אנו מחפשים עבורנו ועבור ילדנו. הרווחה הנפשית מתמקדת בתפקוד התקין של האדם. גישה זו מוליכה לחיפוש אחר מקורות הכוח, התפוקות החיוביות והתמודדויות יעילות עם המציאות.
ביום ההורים משקפים עם התלמיד את שלוש נקודות המבט שלו על עצמו: אישית, חברתית ולימודית. מורים בבית הספר מתבקשים לתת לתלמידים יותר מקום ביום ההורים. פחות לדבר, יותר להקשיב. תכוונו את הילדים להיות המוביל בשיחה שבין ההורה למורה. זה המקום שהתלמיד יאמר אייך נכון ששני הגופים שכרגע מהווים מצע להצלחתו, יתנו יד למען עתידו. תלמיד אשר חש שביעות רצון גבוהה ידרג את הפריטים "עד עכשיו השגתי את הדברים החשובים שאני רוצה בחיים", ו-"תנאי החיים שלי מצוינים" בציון גבוה המעיד על הסכמה ועל רווחה נפשית גבוהה. תלמיד שלא מרגיש ששני הגופים אחידים במטרתם להביא לרווחתו הנפשית, לא ישתף פעולה בלמידה בשום תחום דעת שהוא.
התלמיד הוא המרכז. התלמיד הוא עמוד האש שאמור להוביל. המבוגרים בחייו, יתנו לו את הביטחון שהם כאן בשבילו להביא אותו לחיים טובים. באהבה וביראה. הדדיות. כדי להצליח בחינוך, אנו נעשה שהילד יאמין בנו. ירגיש שאנחנו אתו ולא נגדו. שאנחנו מאמינים בו. גם המורים וגם ההורים. לכל ילד יש חוזקות. לכל ילד יש יכולות. זה הזמן והמקום להעצים את היכולות. לנתב הצלחה בכל נתיב שאנחנו כמבוגרים מבינים שהילד עדין לא שם, לעזור לו להגיע לתובנות, כשאנחנו ממלאים אותו בהוקרה על מה שהוא עושה. כי כל ילד עושה.
יום ההורים הוא יום שבו הילד צופה בנו המבוגרים ובוחן מי באמת אוהב אותו. מי באמת רואה אותו. מי שם כדי לעזור לו להרגיש חוויות של הצלחה מי ייתן לו את אותה רווחה נפשית ומוכן לצעוד אתו יד ביד. לעבור אתו מכשולים ולחבק אותו כשצריך. כן. את יום ההורים צריכים הילדים. הורים צריכים להגיע לכל הנפשות הפועלות בבית הספר, להכיר את כולם. לדעת עם מי הילד שלכם נפגש ומה משמעות של כל מורה ואיש צוות בחייו של ילדכם.

כמנתחת התנהגות אני מלווה בתי ספר בסיוע להטמעת התנהגות שתטיב עם התלמידים ותביא אותם להצלחה. באחד מבתי הספר נתקלתי בתופעה שבה ילדים לא מעוניינים להיכנס לשיעור זה או אחר וההורים מבקשים שהילד לא יכנס לשיעור. בית הספר מאשר ולא מתעמת עם ההורים.
הטענה החוזרת בכל המקרים שהילדים מרגישים לחץ בשיעורים, שהם מתקשים בחומר הלימוד, שהמורה "מפחידה" ועוד. ברור לנו שפחד, באופן הידוע והמוכר, יוצר שלוש תגובות אפשריות. האחת היא לקפוא במקום. הילד משתתק, לא משתף פעולה. השנייה, הילד תוקף ומגיב באופן אימפולסיבי ולעיתים אגרסיבי. התגובה השלישית היא בריחה, יציאה מהמקום המהווה טריגר לפחד. ברור לנו שתגובות אלו הן תגובות רגשיות, שאינן מושכלות ושקולות להתמודדות נכונה ומיטבית לטווח הארוך עבור הילד. חשוב שנבין שעוצמת החרדה המתרחשת בכיתה היא עדות לעוצמת האכפתיות. זה לא שהילד/ה לא מצליחים, הם פשוט מאוד מאוד רוצים להצליח. מתן האישור להימנעות מכניסה לשיעור, מלמד את הילד שאין להתמודד עם הסיטואציה אלא להישאר במקום הנוחות.
הילדים מבקשים מאיתנו כלים שיאפשרו להם חוסן נפשי, כלים להתמודדות מול מצבים אלו ואחרים. החיים שלנו רצופים באינטראקציות עם אנשים שאנחנו לומדים להכיר ולומדים להתנהל מולם. חשוב שנסייע לילדים לקבל כלים תקשורתיים לשיח פתוח, מכבד ומעצים. לשבת עם המורה ולבנות תוכנית התערבות שתאפשר לילד להישאר בכיתה ולבוא לידי הצלחה. שיחה עם המורה להבניית אופציות לחוויות הצלחה של הילד בכיתה. מסלולים ללמידה משמעותית עבור הילד בכיתה בפרט ובבית הספר בכלל.
המורים מקצועיים. לומדים את עבודתם ונעזרים באנשי מקצוע נוספים, כמו יועצת בית הספר, הפסיכולוג החינוכי של בית הספר, מנתחי התנהגות, מטפלת רגשית ועוד. בפגישה עם המורה, ההורה והתלמיד משקפים את התחושות והנכון הוא להביא את הילד להיכנס לכיתה וללמוד באופן נאות ובתפקוד מלא בכל שעות הלימודים ביחד עם בני כיתתו.
הימנעות מכניסה לשיעורים מעצימה את תחושת הפחד מאי הצלחה. מעצימה את תחושת הקורבנות: "המורה נטפלת רק אלי", עובדה היא ששאר הילדים לומדים בכיתה. ההימנעות מעצימה את הירידה בערך העצמי : "אני לא מסוגל להיות ולהתמודד בכיתה, עם מה ששאר תלמידי הכיתה מתמודדים". ולכן, לא נכון לאשר הימנעות מכניסה לשיעורים, אלא להעצים את הילד/ה שישקפו את התחושות מול המורה וביחד להגיע למצב שהילד מצליח בשיעור ומרגיש שהשיעור הספציפי הזה הופך לשיעור המשמעותי ביותר עבורו בבית הספר, כי אנחנו מבינים שעוצמת החרדה המתרחשת בכיתה היא עדות לעוצמת האכפתיות. הילד/ה מאוד מאוד רוצים להצליח. בואו נעזור להם להצליח.

הגיעה לקליניקה נערה בת 14 "נמאס לי מהחיים, די אני לא יכולה עם החיים האלה", שאלתי "אמא יודעת שאת כאן?". לא הסתפקתי בתשובתה החיובית והסברתי לה שאני חייבת לקבל אישור מאמא לקבל אותה לשיחה. האם ידעה שהילדה מגיעה אלי ואישרה למרות שלא ידעה על מה ולמה הילדה מבקשת להגיע אלי.
לפני הכל נבין מהם חיים. חיים הם תהליך, לא חומר. בתהליך החיים אני נולדים, יונקים, אוכלים, משחקים, לומדים, אוהבים, נופלים, רוקדים ועוד. אנו מכירים אנשים, מהמעגל הקרוב, הורים ומשפחה ועד החברים, המורים, המדריכים והקופאית בסופר. עם חלקם נעים יותר ועם חלקם נעים פחות. החיים הם מכלול שכל כך הרבה שעוטף אותנו ואת תהליכי הצמיחה שלנו בחיים.
החיים הם היכולות לקלוט אנרגיה מסביבת המחיה, להמיר אותה לסוג האנרגיה הנדרש ולהפריש את הפסולת שנוצרה בתהליך ההמרה. וכמובן מדובר גם באנרגיה פיזית – תזונה נכונה ומטיבה לגוף וגם אנרגיה נפשית – חיזוקים שמאפשרים לנו למלא עצמנו באנרגיות חיוביות וקשיים חברתיים, כלכליים וכו'. פרוש המושג חיים מתייחס לתנועה, נשימה, רגישות, צמיחה, רבייה, הפרשה ותזונה. האם באלו מאסה הנערה? או שבקושי מאוד ממוקד שאותו אפשר למצוא בתקשורת נכונה ולפרק אותו כך שתבין שהחיים השלמים שלה כל כך מלאים ויפים והנקודה השחורה שבה מאסה ניתנת לחשיבה מחודשת.
גדולתנו כבני אדם, להבדיל מהחיות, שיש בנו את הכוח לעצור ולהתבונן מזווית אחרת על כל סיטואציה וסיטואציה בחיינו. עלינו להבין שהכוח המגיב שלנו הוא כל כך קטן לעומת כוח המחשבה. האינטליגנציות המרובות שצברנו עד לאותה נקודת משבר הם בעוצמות שאין לתאר. נקודת המשבר של הילדה הייתה לחץ בלימודים, מדובר בתלמידת כתה ח', ששומעת כל הזמן שתעודת המחצית תהא כרטיס הכניסה שלה לעתיד. היא הבינה שכל גורלה העתידי תלוי אך ורק בתעודת המחצית. האם כך? התקיים כאן עיוות חשיבה שרק תקשורת עם אדם נוסף אפשרה לה להבין ש"לא הכצעקתה". ברור שחשוב להצליח, תעודת המחצית חשובה מאוד, אך יש לקבל את הפרופורציות הנכונות. הבריאות קודמת לכל. גם כדי להצליח חשוב לחשב אסטרטגיות לעשייה לימודית נכונה שתהא משמעותית כלפי הילדה. אנו ממהרים להיכנס למרה שחורה בעיוותי חשיבה כמו הכל או לא כלום: הטוב ביותר והגרוע ביותר. הכללה מוגזמת: הנטייה לקחת אירוע שלילי בודד, להסיק ממנו מה יהיה באירועים דומים עתידיים. פילטר שכלי: נטייה להתמקד בשלילי באירוע. פסילת חוויות חיוביות. הסקת מסקנה על בסיס ידע חלקי או מוטעה. ועוד.
מודל אפרת מבקש שנביט לארוע בעיניים ולא במקום הארוע ולא בשעת קיומו. אחרי. קצת אחרי. הפרשנות לארוע תהא אחרת מזמן האמת של הארוע עצמו. גם הרגש מקבל מעט טיפים מהשכל ואז התגובה אחרת. חשוב להכיר בחובת הדיווח כשאנחנו שומעים מילים כאלו מכל אדם ובכל גיל. להורים במיידי, ליועצת בית הספר ו/או לרווחה. ייתכן שאכן מדובר רק באמירה מתוך תסכול של רגע, אבל רק במחשבה שאולי יש באמירה זו משהו עמוק יותר. אל תתלבטו. דווחו למי שיכול ויודע כיצד להשגיח את האדם ששיתף אתכם.

הגיע לקליניקה אב צעיר לנער בן 14 "אני לא יודע למי את צריכה לעזור לבן שלי או לי?". לאחר שיחה קצרה בה סיפר את תמונת המצב של הבן בבית הספר: תלמיד שמצליח להבין את חומר הלימודים, נמצא בהקבצות א' במתמטיקה ואנגלית, כל הזמן הערות משמעת. חוצפה, אי ציות או כפי שמתפרש אי קבלת סמכות ועוד, אמר האב: "אני הולך לכתוב מכתב למפקחת, המורה הזו, אני אגרום שיפטרו אותה, אני אכנס כאן למלחמה מולה ומול כל בית הספר".
מלחמה. ואוו. ניקח אוויר. במלחמה אין מנצחים. נהפוך הוא. יש לקחת את שתי כפות הידיים לפתוח כלפי מעלה להכניס באמצעותן אויר נקי לגוף ולנשמה, להניח אותן על החזה ולחוש את האויר המלא אור ואהבה אל תוך הגוף. להבין שרק בזכות כוח האהבה ניתן להביא שינוי למצב שלא טוב לנו בו. ברוגע וסבלנות.
תקשורת נכונה עם המחנכת, המנהל והבנה איפה אני, ההורה יכול לעשות כדי לשנות את המצב. מי שעומד כאן מולנו הוא הילד. טובתו היא שלום. אהבה בין כל השותפים לחינוכו. מדובר כאן למעשה במערכת יחסים בין בני זוג. ההורים והצוות החינוכי, בהגיע הילד למסגרת החינוכית, כורתים ברית שלום למען חינוכו של הילד. הברית הזו היא הסכם שכל כולו להטיב עם הילד. רק מצב של עבודה משותפת בין שני הצדדים תאפשר לילד להרגיש ביטחון ואמונה שאכן מדובר בגוש חזק שהווה עבורו מצע להצלחה בחיים.
השאלה שנשאלת היכן ההורה יכול להיות לעזר. למשל: לשתף את המורה מההכרות שלו עם הילד שלו, מה הם החוזקות של הילד? מה יכולים להיות החיזוקים שיאפשרו לחזק התנהגות טובה ומיטבית, שהרי בזמן שיעסוק במיקוד בהתנהגות טובה, לא יהיה מקום להתנהגות לא נאותה. כשמדליקים את האור נעלם החושך ואפילו נקודות החושך הקטנות ביותר. דפוסי ההתנהגות של הילד מקבלים חיזוק מהסביבה. ילד מעצב לעצמו התנהגות תואמת למסגרת שהוא נמצא. אם ילד מתנהג באופן מוסרי ונימוסי בבית הוריו, במגרש הכדורסל, באולם התזמורת, אין ספק שיש לו את הכלים להתנהג נכון גם במסגרת בית הספר. ביחד עם המחנכת יש לשבת ברוגע ולאבחן כיצד מחזקים את ההתנהגות הטובה באמצעות הטבה, גמול נכון לעשייה חיובית. רק בשיתוף פעולה של שלום ואהבה מגיעים להישגים הנכונים לעתידו של הילד. מלחמה מול המערכת מלמדת את הילד שהדרך לפתרון בעיות היא מלחמה, כעס, שנאה, איבה ולא לדרך חיים שכזו אנו שואפים.
הגמול להתנהגות טובה יכול להיות מחמאות במהלך תהליך הטמעת התנהגות נאותה, הבטחה שהתנהגות נאותה תוקר גם בחישוב הציון בתעודה, צמתים ליום כיף במסגרת הלימודים, כמו יציאה לגן סמוך לבית הספר לעריכת פיקניק או טיול. חשוב להימנע מעיוות חשיבה של הכללה מוגזמת ולהבין שתמיד אפשר ויש על מה לעבוד.

חגים ומועדים לשמחה. כך מברכים בכל בית לקראת החג ובמהלכו. נפגשתי עם זוג הורים לילדים בני 12 ו-7. הזוג הגיע לקליניקה לבקש כלים להתמודדות עם החגים. האשה אמרה: "אני ממש מרגישה שכל פעם בחגים ממש חודרים לי לתוך הפרטיות שלי, אני חשופה במצבים שלא הייתי רוצה להיות". הבן זוג טען: "אני בחרדה לפני החגים, הילדים, כל הבית מאבד את השיגרה, זו ששומרת עלי. שגרה מאפשרת לי לנצל טוב יותר את הזמן, מגדירה משימות וסדרי עדיפויות, נותנת משמעות ומבססת מעגל עשייה משפחתי ברור ומובנה". ואייך כשההורים מרגישים כך, ירגישו הילדים? הבית הופך לשדה קרב. בלאגן.
אכן אנשים צריכים מסגרת. המסגרת עוזרת לנו "לאסוף" את עצמנו. אנחנו מודעים ומבינים שהחגים הם חלק מהעסקה שנקראת "לחיות" את המשפחתיות. חשוב שנלמד לדבר ולשתף את הקרובים לנו בקשיים שלנו. ואם בשגרה הכל כבר זורם לקראת החגים יש לשמור באופן אקטיבי על תכנון, לוח זמנים ומסגרת נכונה לנו לתפקוד. לשבת עם הילדים ולתכנן מראש פעילויות והתנהגויות נעימות: שומעים מוזיקה, נפגשים עם חברים, מדיטציה, הולכים לים, רוקדים, עושים ספורט, כל משפחה לפי מה שמתאים לה ומסב לה תחושה חיובית. להבין שמדובר באפיזודה זמנית וסופה להסתיים, לציין בקול את מספר הימים. חשוב למצוא נקודות הנאה ושמחה לאותם רגעים קשים שאנחנו צופים שיעלו.
להכיר בעובדה שכן יהיו זמנים קשים: הבן דוד יכנס לחדר של הילד ויגע בחפצים שלא צריך לגעת, לכן חשוב מראש להחביא מה שלא נכון לנו שיגעו. הדודה תחליט לסדר את הכלים מהמדיח איפה שלא נכון לנו, לכן לאמר מראש "אשמח אם רק תניחי על השיש, אני אארגן בארונות".
הכנה מראש של כל המשפחה לקראת ארוחת החג והאירוח כולו. העקרון המרכזי שעומד מאחורי, הוא שמירה על תחושת השליטה שלנו בבית שלנו. הפחד הוא מלאבד שליטה. הילדים וגם הבעל צריכים לדעת מי הוזמן. להכיר את דפוסי ההתנהגות של הבאים לפתחינו ולתכנן את ההתמודדות מול כל קושי. באהבה וברוך להבין שמדובר במערכת יחסים ותקשורת שמורכבת ממספר נפשות שלכל אחד עולם משלו.
כדאי לשתף את כל דיירי הבית בהכנות לחג ולתת לכל אחד משימות ממוקדות לפני ערב החג. העשייה מאפשרת הכנה מנטלית לקבלת האורחים. כשאנחנו חלק מההכנות, אנחנו שולטים מראש בחלק מהסיטואציה. ביצוע מטלות הן עוגן עבורנו ברגעי הצפה רגשית. בכוונה, אני לא מפנה את הכלים רק לילדים, מכיוון שבמצבים כאלה, גם המבוגרים הם ילדים.
באירוח עצמו, אם אנחנו שמים לב שאנחנו מתחילים להיות מוצפים, ניתן להסב את תשומת לב האורחים לתרומתו של כל אחד מדיירי הבית בהכנות. המלל מחזיר לנו את השליטה שזה הבית שלנו בדרך יפה וחיובית.

הגיעה אלי לקליניקה עלמה צעירה, פתחה ואמרה "הדלת האחרונה שאני עוד מנסה לפתוח". לאחר שיחת חולין קצרה, בה קיבלתי תמונה רחבה יותר על משפחתה, חברים וזוגיות, הבנו שתינו שמאירועים של יציאה מוקדמת מהצבא, חיפוש עבודה של חודשים ופיטורין לא מכבדים, העלמה הצעירה איבדה תקווה.
לפי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב. בשיחה שהתנהלה ברור היה שבילדות חוותה העלמה מספר לא קטן של אכזבות: ציפתה לאמה בשעת לילה מאוחרת וראתה אותה רק בבוקר ישנה במיטה. ציפתה כשנפרדה מחבר, שחברה תגיעה להיות שם בשבילה והחברה יצאה עם חברות לקולנוע.
בתקווה יש תהליכים קוגניטיביים מורכבים של מכוונות להצבת מטרות ולהשגתן. יש מחויבות מצדו של האדם לפעולה כלשהי, יש פעילות חשיבה מתמדת שמטרתה להביא לשינוי, יש התבוננות פנימית, יש בחינה והערכה חשיבתית מתמדת ומודעות לכל שלב ושלב. תקווה היא מיומנות קוגניטיבית, מורכבת שניתן ללמוד אותה.
פעולת החשיבה מתחילה בהכרה שלמרות האכזבה, לא נכנסים לחור שחור, נשימה עמוקה וארוכה, לעשות ולגעת בדף חדש. לא לוותר לעצמנו כל כך מהר. לחשוב קצת אחרת, כי רק לנו התשובה מה נכון לעשות. ברגע של אכזבה מרגישים ייאוש, בדידות, כאב, לחבק את הרגש חזק ובאופן מודע לראות את התקווה בוערת בלב, לראות אותה במלוא עוצמתה. האור החזק שייתן ויאיר את דרכינו לעשייה הבאה. להאמין שרק אנחנו בוחרים אם מדובר ביום ניצחון או בייאוש ושבירה. לתת לאמונה שלנו בעצמנו את הכוח ולשמור עליה מכל משמר.
תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה, החל מדברים חומריים כמו רצון להשיג חפץ מסוים או להגיע לסטטוס של עושר וכלה בתקווה לדברים רוחניים יותר כמו השגת אהבה, מערכות יחסים טובות. להאמין שמה שלא קורה, לא צריך לקרות. גם על פיטורין צריך לברך "הכל לטובה" ומיד ליעד הבא.
אחזור ואומר: "אוהבים את הים, תאהבו גם את הגלים" ("אדמה מרה"). אם עצוב ורע על הנשמה. אל תאבד תקווה, הגל עובר. הים חוזר למצבו הקודם. תמיד ישנו קצת אור בקצה המנהרה, יבואו עוד ימים מלאי חן ושמחה. באופן יזום, מהראש נוציא את כל הדאגות, ולאט נגשים את כל החלומות.
ישנו הבדל בין אמונה שהיא תחושה שמשהו יתרחש ואיננה מעשית, לבין תקווה שהיא עצם השאיפה לטוב, לגעת במציאות ובריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים – לא מתה התקווה". בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב יותר עבורו. תאמינו שמגיע לכם, תלחמו להשיג את מה שהכי נכון לכם.

למילים יש השפעה גדולה מאוד על חיינו, כוחן של מילים הוא עצום – לשני הכיוונים: לעודד ולעזור וגם לפגוע ולהכאיב. פתגם טורקי אומר: "אתה אדון למילים שלא אמרת ועבד למילים שאמרת" (מתוך "אדמה מרה"/סידרת טלוויזיה טורקית). תלמידה בת 12 סיפרה שבשיעור מתמטיקה שמעה את הסייעת אומרת למורה המובילה "חבל על המאמץ היא לא מבינה כלום". התלמידה פרצה בבכי ויצאה מהכיתה. החברות יצאו אחריה, המורה ניסתה להבין מה קרה. התלמידה לא שיתפה בזמן אמת. בדיעבד הובן שמאותו יום, היא סרבה להיכנס לשיעורי מתמטיקה. שני פנים לסיפור זה. אחד הסייעת וממול התלמידה. כולנו יודעים שהסייעת הייתה צריכה לשמור על הפה. אני רוצה דווקא לדבר על התלמידה.
ספור הצפרדעים. קבוצת צפרדעים יצאו לטיול. שני צפרדעים נפלו לבור. ממעלה הבור צעקו הצפרדעים: "חבל על המאמץ, לא תצליחו לצאת משם, אתם לא מסוגלים". שני הצפרדעים המשיכו לקפוץ. אחד מהם בשלב מוקדם של הקפיצות נפל ומת. השני לא הפסיק לקפוץ ללא לאות עד שהצליח לצאת מהבור. שאלו חבריו: הכיצד? הצפרדע שהיה חירש אמר בשפת הסימנים: "התנועות שלכם התפרשו לי כעידוד שאני יכול ומסוגל ולכן לא הפסקתי לנסות".
נחדד שחובה על כל אדם ואדם לחשוב היטב מתי, מה ואיך יוצאות המילים מפיו "החיים והמוות ביד הלשון". מאידך חשוב שנלמד ונלמד את ילדנו למי מקשיבים. ללמוד שרק מי שהוכיח לנו שאכן אנו חשובים, אהובים ומכובדים על ידו, נשקול את מילותיו. בכל מקרה תמיד לסנן במסננת, רק מילים שאנחנו יודעים שיעצימו אותנו, שיכוונו אותנו לטוב ויטיבו איתנו, אותם ניקח אלינו ונלמד.
קיימתי שיחת הורים בנוכחות תלמיד כתה ח', ששיתף שהוא מאוד רוצה להיות קונדיטור, לנהל מטבח. חשיפה זו אפשרה לי לשווק את מקצוע המתמטיקה, האנגלית, המדעים. העצמתי את המסוגלות שלו להתגבר על קשיים התנהגותיים ולתת מקום לכושר הלמידה שבא לידי ביטוי לא פעם כשבחר לעשות. סיפרתי לו את סיפור הצפרדעים. שאלתי אותו "האם הצפרדעים צדקו כשאמרו לחבריהם, שלא יצליחו לצאת מן הבור? למה?" והמשכתי: "מה היה קורה אילו הצפרדע שמעה את דברי חברותיה? האם הייתה ניצלת? למה?" אחרי שהיה ברור שהבין, שאלתי: "אילו אתה היית יושב כאן במקומי, מה היית אומר לילד המקסים שיושב מולי?"
למילים יש כוח אין ספק. אל תהיו תלויים במילים שנאמרות לכם. אני בכוונה הופכת את הפתגם הטורקי. אל תהיו עבדים למילים שנאמרות לכם, תהיו אדונים למילים שאתם רוצים שיחדרו ללבבותיכם. תלמדו את הילדים לקבל באהבה מילים מאנשים שמכבדים אותם ואת עצמם. אמא שלי ז"ל, תמיד אמרה לי "למילים יש ערך יקר וחשוב, תלוי ממי הן מגיעות". הקשיבו להורים ולמורים שבאמת רוצים להנחות ולהעצים אתכם.

השאלה נשמעת מאוד מדעית: מתי מנתקים את חבל הטבור? אכן גם בתחום המדע המדויק נשאלה השאלה וגם שם על פי מחקרים, נמצא כי ההמתנה לחיתוך חבל הטבור, משפרת את זרימת החמצן לילוד, מונעת סיבוכים ואף משפרת את התפתחות המוח. אבל, לא בתחום הפיזיולוגי אני עוסקת ואני שואלת האם נכון לנתק את חבל הטבור מתישהו במשך החיים, במובן המנטלי. בספרי "גלגולו של חינוך" אני כותבת "אין ספק שמעשיי הוריי היו סימן לעשייה שלי. אין ספק שלחינוך שאנו מקבלים יש משמעות שבאה לידי ביטוי בעשייה שלנו. אם היינו קשובים יותר להורינו, גומעים באהבה את סיפוריהם וערים יותר למעשים שלהם (להצלחות ולכישלונות), היינו מצליחים יותר. ההורים שלנו, ההוויה שלהם, הם הסימנים שלנו לניתוב נכון יותר."
החמצן וזרימת הדם המזינים את העובר באמצעות חבל הטבור, ממשיכים להיות משמעותיים עוד יותר כאנרגיה אוניברסלית שאנו מקבלים מהורינו מיום שנולדנו ועד בכלל, לאחר ניתוק הפיזי מחבל הטבור. במשך הילדות אנו מרגישים הכי בטוחים ליד ההורים שלנו שמקבלים אותנו ללא תנאי. סופגים את הסיפורים שלהם על הילדות שלהם, על ההתמודדות מול קשיים ועל מה ששימח אותם ומעתיקים מבלי לרצות כמעט הכל לחיינו שלנו. לא פעם נמצא את עצמנו מבלים בטיול שורשים, מגיעים למחוזות הפיזיים והרגשיים של הורינו ומתעצמים. יונקים מההורים את החינוך, את הכבוד למי שאנחנו. מתוך ספרי: "היסטוריה בלטינית פירושה רחם. ברור לנו שכל ההוויה וההתהוות מאז ההיסטוריה הם התנהגות נלמדת. התנהגות שניתן לשלוט בה".
התנתקות מחבל הטבור היא התנתקות מההיסטוריה שלנו, הנשמה שלנו מבקשת המשכיות בזכות ההיסטוריה. כל מה שההורים עברו הוא אבן דרך בשבילנו לעשות טוב יותר. בספרי אני מציינת ש"אין ספק שחוויות הורינו נטמעות בנו במשך חיינו. עובדה היא שילדי דור שני לשואה זוכים היום לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים כפי שזכו הוריהם ניצולי השואה".
החיבור בחבל הטבור להורינו חייב להמשיך להיות למעננו ולמען ילדנו. החינוך לילדנו מן הראוי שידגיש את הכבוד להקשבה להורים, גם במקומות שאנחנו מאמינים שהם טועים, תקשיבו, התובנות אינן מגיעות תמיד ברגע ההקשבה, לעיתים צריך להמתין קצת לחיתוך חבל הטבור, אולי עוד קצת ידע, עוד קצת מידע, עוד משהו שלא חשבנו שנשמע ויהיה בעבורנו לעתיד. ורק מעצם הספק, תישארו להקשיב.
היו מודל חיקוי לילדכם, תנו כבוד והוקרה להוריכם שלכם, כך ילדכם יכבדו ויוקירו אתכם. ולא נאלץ להתחנן לילדים שלנו ולבקש שלא ישליכונו לעת זקנה. נחזיר עטרה ליושנה, נשב ונקשיב לזקני העם, נכבד את אמא ואבא… נכיר ונוקיר את המניעים ההתנהגותיים שלנו, גם בשביל לבחור לשנות התנהגות, חשוב להכיר את המניעים ההתנהגותיים.