עולם הרגש – השיר המשותף של הורים וילדים

עולם הרגש של ילדינו אינו נפרד מעולם הרגש שלנו, ההורים. הוא נרקם מתוכו ומושפע ממנו. רגשות אינם מותרות – הם תשתית. הם השפה הראשונה שבה לומד האדם להבין את עצמו, את זולתו ואת מקומו בעולם.

לפני שנים יזמתי את תוכנית הלימודים “שיר עברי”, מתוך אמונה עמוקה שעולם הרגש מתפתח בדרך הנכונה כאשר הוא ניזון מסיפורים אנושיים גדולים, מדמויות מופת ומהיסטוריה שיש בה נשימה, קצב ומשמעות. המוזיקה בשיר העברי, מאפשרת חיבור בלתי אמצעי לרגש – כזה שפועל ישירות על הלב. החשיפה לאישיותם של אישים דגולים, דרך סיפור חייהם והיצירה שנכתבה עליהם, מעניקה לילדים  ולהורים הזדמנות לחוש את הדופק שבמאמץ, המשמעות שבהתמדה, והאומץ שבהגשמת חלומות. אלו מראות חיים. דרכם נוצר מקום לומר: "קשה לי". מקום לבקשת עזרה, לערבות הדדית, ולכנות אמיצה עם עצמנו והסביבה.

המוזיקה והשירה מטפחות חדוות חיים, אהבה לכל קיום, כוח ומרץ לעשייה. הן יוצרות שפה עדינה ועם זאת עוצמתית של הקשבה. כמה אציל ונאה נעשית ההתייחסות מאדם לאדם, כאשר חוש זה מטופח. זהו אינו רק חוש רגשי – זהו גם חוש מוסרי. החוש המוסרי מתעצב בשנות החיים הראשונות, דרך מראות החיים המוצגים לילד, דרך דמויות אנושיות המשמשות לו דוגמה. כאשר ילד פוגש מודלים של יושרה, חמלה, עמידה פנימית ואחריות – מתפתח בו חוש מוסרי חדור ביטחון. המושתת על הבנה עמוקה של ערך האדם.

חשוב לי להדגיש: חשיבה חיובית ורגשות חיוביים אינם הכחשה של קושי. פסיכולוגיה חיובית, בעיניי, מתחילה דווקא באהבת האדם על שלמותו – על חוזקותיו וגם על חולשותיו. היא כוללת סובלנות, אך גם עמידה איתנה מול המקומות הכואבים, תוך נכונות לשקף כמיהה לעזרה, ללא בושה וללא מסכות. לא ניתן לחיות רק ברגשות חיוביים או לצבוע את המציאות בוורוד. חינוך משמעותי אינו מסתפק בהצהרות ש“יהיה בסדר”. הוא שואל איך יהיה בסדר, מי נדרש להיות שם, ואילו כלים עומדים לרשותנו כדי ללוות ילד באמת.

רוח האדם והחינוך המתבקש בעת הזו נשענים על מדעי הרוח – על ההכרה בכך שכל הורה וכל ילד הם בני אנוש, עם רגשות, תעצומות נפש, מסוגלות, ולעיתים גם בלבול ופגיעוּת. כאשר מתקיים שיתוף אותנטי ואמיתי בין צוותי החינוך להורים, כאשר מצבם הרגשי של הילדים אינו מוסתר אלא נידון באחריות וברגישות – מתאפשרת עבודה משותפת, מדויקת ונכונה. עבודה כזו אינה רק למען הילד הבודד. היא למען רווחתו, רווחת סביבת השווים לו בכיתה, ולמען משפחתו כולה. זהו מעגל אנושי של הקשבה, עשייה ותקווה – כזה שמכבד את הרגש, נותן לו מקום, ומאפשר לו להפוך לכוח מצמיח.

בסופו של דבר, עולם הרגש הוא השיר המשותף של כולנו. וכאשר אנו בוחרים לשיר אותו בכנות, בעומק ובאחריות – אנו מחנכים לא רק ילדים טובים יותר, אלא בני אדם שלמים יותר.

אור החיים – חנוכה והגוף האתרי

חג החנוכה מזמין אותנו מדי שנה להתבונן באור. לא רק באור הנרות שבחלון, אלא באור הפנימי – זה שמחזיק את החיים עצמם. כאשר אנו מתבוננים באור דרך האנתרופוסופיה, נפתחת בפנינו הבנה עמוקה על האדם ועל הילד הגדל בתוכנו.

לפי רודולף שטיינר, האדם מורכב מארבעה גופים: הגוף הפיזי, הגוף האתרי – גוף החיים, הגוף האסטרלי – עולם הנפש והרגש, והגוף הרוחני – האגו. מה שמבדיל בין גוף חי לגוף מת איננו החומר, אלא הכוחות הפועלים בו: האנרגיה, החיות, האור – הלהבה של החיים. זהו הגוף האתרי.

שטיינר מדגיש כי הגוף האתרי פעיל במיוחד בילדות: הוא נוכח בתהליכי הצמיחה, הלמידה והיווצרות ההרגלים. הגוף האתרי מושפע עמוקות ממראות, מדוגמא אישית, ומסביבה שמכירה בכבוד הילד ובכוחות החיים שבו. וכל מה שפועל דרך דימויים חיים ולא דרך הסברים שכלתניים בלבד.

בגיל ההתבגרות מתרחש שינוי חשוב: אנו מבקשים להביא אל עולמו של המתבגר תכנים שיש להם משמעות פנימית וערך מוסרי, כאלה שיוכל לכוון אליהם את עצמו מבפנים. אנרגיות החיים של המתבגר מתפתחות דרך מה שהוא רואה בעולם הממשי, ודרך מה שהוא תופס ברוחו.

וכאן נכנס אור החנוכה. ההתבוננות בלהבת הנר – החיה, הרועדת, המתמידה – היא הזדמנות חינוכית עמוקה. זה הזמן להעצים אצל הילד והמתבגר את התיאור המוחשי והציורי של הלהבה בחייו שלו: מה מדליק אותי? מה מזין את האור שבי? מה עלול לכבות אותו? ראייה זו – בעיניים וברוח – היא אמצעי חינוכי מדויק לגיל ההתבגרות. משום כך, ההורה נקרא לראות עצמו גם כמורה אישי: כזה שמעורר בצעירים לא רק כוחות אינטלקטואליים, אלא גם כוחות מוסריים, פנימיים, אנושיים.

כפי שכבר כתבתי בטורים קודמים: בשנות החיים הראשונות מילות הקסם של החינוך הן דוגמה וחיקוי. בגיל ההתבגרות מילות הקסם הן סמכות ודרישה. מה שהילד רואה באופן ישיר במבוגרים המחנכים אותו – חייב להפוך עבורו לסמכות טבעית, כזו שאינה נכפית אלא מתקבלת מתוך אמון.

החנוכייה עצמה מלמדת אותנו זאת: השמש הוא המורה. הוא זה שמדליק את האש. אך הלהבה תלויה גם בחומר הנר – באיכותו, במוכנותו לקבל את האור. כך נוצר שיתוף פעולה עמוק בין ההורים, שהורישו חיים ו־DNA, לבין המחנכים, שמתווים דרך של למידה ושל חיים מלאי משמעות. ובימים אלה, לאור הנרות, אולי נוכל לשאול את עצמנו:  איזה אור אני מדליק בילדיי?  ואיזה אור אני מוכן להמשיך ולהזין גם בתוכי.  חג חנוכה של אור וחיים.

טיול משפחתי – לא תמיד כמו שתכננו

הטיולים המשפחתיים הם רגעי קסם, תמונות מחייכות על רקע נופים יפהפיים, הליכות נינוחות ויחד שחוגגים את היותנו משפחה. אך במבט מקרוב, מאחורי התמונות השמחות, קיימת מציאות שונה, לעיתים קרובות מלאה בריבים, עייפות, פקקי תנועה, ותסכולים. השאלה היא: למה אנחנו כל כך משתוקקים לתמונות מושלמות, ואיך אפשר לקבל שהחיים והטיולים שלנו אינם תמיד מושלמים?

החופש לקחתי את הנכד הבכור שלי להכיר את תל אביב. סגרנו מלון מראש. בתיק הוספנו גם בגדי ים. אבל הפתעה, הגענו למלון והבריכה נסגרה. לאף אחד אין מושלם, במיוחד לא בטיולים משפחתיים. הפער בין החזון לבין המציאות הוא חלק טבעי ולא צריך להפוך אותו למקור ללחץ. זה חשוב להבין שמה שמנציחים באינסטגרם/פייסבוק הוא בהחלט חלק קטן וחלקי. התמונות היפות משקפות את הרגע שבו אנחנו רוצים לזכור את הטיול, אך לא את כל התהליך שמאחוריהן.

איך אפשר לשנות את נקודת המבט ולפתח יחס מקבל כלפי התקלות? ראשית, חשוב להניח שבקלות רבה יותר נוכל ליהנות מהחוויה עצמה אם נלמד לקבל תקלות כחלק מהמסע. ריב עם הילדים, עייפות, עצבים — אלו חלק בלתי נפרד מיום טיול עם משפחה. במקום לראות בכך כשל או כבעיה, אפשר לראות את זה כחלק מההזדמנות ללמידה.

ביזע רב הקמנו את הצלייה בחוף הכנרת.  התיישבנו לאכול ואופס הצלייה נפלה. פרצנו בצחוק והמשכנו לאכול כשהצלייה ממש  על ראשנו. ילדים מתבוננים ומחקים. הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם מצבים לא מושלמים מראה להם איך להתמודד גם עם קושי ואי נעימות. הפגנת סבלנות, הומור, קבלת הביקורת והיכולת לאצור את הרגשות — כל אלו הם דוגמאות שמלמדות את הילדים שהם יכולים להתמודד עם תקלות ולראות אותן כחלק מהחיים.

חשוב לשחרר את הציפיות המושלמות ולתמוך ביצירת חוויות שמחות גם כשהדברים לא זורמים כמתוכנן. לפעמים, הרגעים המוכתמים או התסכולים הם שַׁעוּרות שמחזקות את הקשר המשפחתי, כי הם מייצרים זיכרונות אמיתיים, אותנטיים, שמלמדים את הילדים שהחיים הם גם חוסר שלמות — וזה בסדר. הנטייה לשאוף לשלמות עלולה להקטין את ההנאה והחוויות שלנו, בעוד שהקבלה של הפגיעות והטעויות מאפשרת לנו להתקרב יותר לאמת, להירגע ולהנות באמת ממה שיש.

הטיול המשפחתי הוא הזדמנות ללמוד, לגדול, ולהמחיש לילדים שגם כשהחיים לא מושלמים — הם שלנו, וזה בדיוק מה שיפה בהם.

חינוך מתוך כבוד ואהבה

המדינה נבנתה בזכות חזון. חלום. אתם חייבים להאמין שמאז ומעולם חלומות מתגשמים. חשוב שלכל אדם מגיל צעיר יהיה חלום. אני נשבעתי שאין מצב שיהיה משהו שיעצור אותי מהגשמת החלום שלי. יש לי חלום להביא לעולם חינוך אחר. חינוך שמגיע ממקום של תקשורת מקרבת ומכבוד, ולא מיראה. סיפור חיי מפורט בספרי "גלגולו של חינוך". ילדת שמנת שגדלה בקוטג' ברחוב גוש חלב. כל פרט שציינתי בספר אמיתי. ילדות מלאה באהבה מצד הורי, עם זאת מאבק אין סופי להרגיש שווה. מוצלחת. חכמה. אחיי המלומדים, המצליחים ואני נאבקת – כלום לא בא בקלות. לא פעם אומרים שהמוטיבציה של מי שהיו לו חיים קשים, היא כל כך עוצמתית וממוקדת, הרבה יותר מזו של מי שגדל עם כפית זהב בפה. הורים שתמיד מרפדים את מקום הנפילה של ילדם ומרככים את הכישלונות, לא נותנים לילד מקום ללמוד ולקבל כלים להתמודדות. אני גדלתי להיות אדם חדור מוטיבציה, ממוקדת מטרה. החיים לימדו אותי אייך לקחת את הקושי ולהפוך אותו לטוב לעתיד שלי, ואת הטוב למצויינות. את הראייה הזו, את העשייה הזו אני צמאה ללמד אחרים.

כשאנחנו שואלים אנשים על תסריט חייהם ואיך התסריט משפיע על חייהם ועל חיי ילדיהם, הם עונים "אני בא מבית ש.." – אני אומרת לכם שעוד לא קם הבית שיוכל לעצור את "איש הברזל" שבתוכנו. אני נשבעתי שאין מצב שיהיה משהו שיעצור אותי מהגשמת החלום שלי. אני פוגשת במסגרת החינוכית ובמסגרת הטיפולית, ילדים שעוברים בדיוק מה שאני עברתי. אני רואה את הנפשות וזו השליחות שלי לתת כלים לחינוך אחר. חינוך לאהבה, הכלה ותמיכה משפחתית. אני גורמת להורים להבין ולהרגיש איך כל מילה, כל משפט, כל התנהגות, אמירה ותוצאה שלהם בחיים המשותפים בבית עם הילדים, משפיעים על ילדיהם.

כל חיינו, אנחנו נעים עם סקאלה שמשני קצותיה תענוג וכאב. אנחנו עושים הכל כדי להנות ממעט רגעי עונג  ובעיקר כדי להימנע מכאב (אולמן, א. 2017). ילדים רואים בהורים שלהם גיבורים, הם צריכים הורים שאותם יוכלו לאהוב ולהעריך. בואו נהיה ראויים במעשינו להיות הגיבורים שלכם. גיבורים לא מתייאשים ולא מזניחים תחומים חשובים בחיים שלהם כמו בריאות, זוגיות. גיבורים לא דורשים מאחרים דברים שהם עצמם לא עושים. גיבורים לומדים, מתפתחים וגדלים כל הזמן. גיבורים לוקחים אחריות על החיים שלהם ועל הנסיבות. מיומנויות החובה: מודעות – לראות את החלום כפי שהוא. מחילה – לקבל השלכות החלום על עצמך וסובביך. פעולה – פירוק ועיצוב החלום שלך וטובתך וטובת אהובך.

להיות קיים להיות חי במשמעות החיים

במסגרת השיעורים בלמידה מרחוק בתוכנית שיר עברי, שמענו את השיר "חי", שכתב אהוד מנור. בשיר נאמר "שתי עיני עוד נישאות לאור" עם ישראל חי בזכות התקווה לימים טובים יותר. שהרי "טוב שלא אבדה עוד התקווה" מה שמחזק את העם שלנו ממשיך ו"עובר כמזמור מדור לדור, כמעיין מאז ועד עולם", במשך 2000 שנות גלות תמיד ראינו שבשמים "עמוד האש עוד קם" אלוהים מלווה את העם שלנו ומדריך אותו. אנו כיחידים דוגלים כדברי אהוד מנור ל"פרוש ידי לידידי אשר מעבר ים, לכל אורחי ולבני המבקשים לחזור". היותנו "ביחד" יביא חזרה אלינו את החטופים כולם. הילדים סיפרו שהם נפגשים במרחב המוגן בכל ישוב, כדי להיות ביחד לשחק, לרקוד ולשיר. תעשו הכל שהילדים יפגשו עם חברים.
הילדים שיתפו בעשייה של היישוב שלהם למען החיילים, גיוס בגדים, הכנת ארוחות ועוד. סיפרו ששמעו את החיילים בישוב ובבסיסים שרים ושרנו ביחד שירים שמחזקים את נפשנו כמו "שיר תקווה", "שבט אחים", "קטן עלינו" "עם ישראל חי" "ביחד" ועוד.
בקהלת א ט-י כתוב "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵינוּ). הילדים שלנו שמעו על מלחמות ישראל. שרו מזה שנים "נולדתי לשלום", כשעוזי חיטמן כתב אחרי חתימת ההסכם עם מצרים. המצב הנוכחי קשה, אין ספק. כואב ומפחיד. עם זאת להיות עם חי, זה להיות עם שעושה למען הזולת ולמען עצמו. הילדים דורשים שגרה. למען בריאות נפשותיהם, עזרו להם להיות שותפים ללמידה מרחוק, למפגשים עם המחנכות והמורים המקצועיים בישובים. הפכו את המילים "שגרה" ותקבלו "הרגש". בכל שיגרה אנו שומרים על המצב המנטלי שלנו. בריאות הנפש מקורה בשגרת היום יום, בעשייה משמעותית וראייה עתידית טובה יותר ומלאה באור ואהבה. כי כשאדם מרגיש אור ואהבה, מעורבות בעשייה ומשמעותי, הוא מרגיש חי.
בשיר "זה קטן עלינו" הזכרנו כמה מהכללים לחיזוק הנפש: "בית חם, ובו כולם אומרים שלום" להקפיד על חיבוק ומבט בעיניים לפחות פעם ביום. "מול כל מכשול וכל חידה, עוד תקוותינו לא אבדה" נמשיך לקוות לשלום ולזמנים שקטים. ונסכם "עברנו הכל, נעבור גם את זה". נמשיך בעשייה משותפת, בלמידה משותפת, בחיבוק של עם שיודע להיות ביחד.

האם תוקפנות היא תכונה נפשית?

שנת הלימודים בפתח וחווית התקפי הזעם של הילדים בחופש הגדול מאוד מאיימת על ההורים והצוות החינוכי. לאחר פגישה עם המורה, הגיעו אלי זוג הורים שנשלחו להדרכת הורים. האמא אומרת: "זה קורה מאז שהילד בגן, כל הזמן יש התקפי זעם, דופק על הדלתות, צועק ומקלל". הילד לא נולד עם אופי של ילד תוקפן ואלים. ניתוח ההתנהגות בשטח, במסגרת הביתית ובמסגרת החברתית מאפשרים למנתח ההתנהגות לאבחן באופן ממוקד מה הסביבה עושה שמחזקת ומאפשרת התנהגות אלימה שכזו.
ילדים תוקפניים, אשר לא למדו לסגל התנהגויות פרו-חברתיות, משלמים על כך מחיר יקר על חייהם. לתוקפנות שלהם יש השלכות מרחיקות לכת בבגרותם, בקשר שלהם עם משפותיהם, ילדיהם, מקום עבודתם וחבריהם (טרמבלאי, 1999).
קמפבל ועמיתיה (2006), הראו שככל שלילדים רמות גבוהות יותר של תוקפנות כך התוקפנות יציבה יותר לאורך שנים וקשורה לרמות גבוהות יותר של בעיות התנהגות וחוסר הסתגלות. התוקפנות היא תוצר של תהליכים פנימיים באדם אשר נמצאים באינטראקציה עם גורמים חיצוניים – סביבתיים ומעורבים בה תהליכים קוגנטיביים, רגשיים והתנהגותיים. בתהליכים אלו יש מקום מרכזי למנגנוני הוויסות של האדם, שמאפשרים לו לשלוט על ההתנהגות התוקפנית.
אופי הינו סַךְ הַתְּכוּנוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת וְהָרוּחָנִיּוֹת בְּאָדָם אוֹ בְּצִבּוּר הַמִּתְגַּלּוֹת בְּכָל מַעֲשָׂיו וּבְהִתְנַהֲגוּתוֹ. לכן, אם ילד או מבוגר מסוגל להתנהל ברוך ואהבה, באמפתיה ובסובלנות בסיטואציות מסויימות, הרי שהתוקפנות איננה אופיו של האדם. סקינר טען שהאדם מונע ממאוויים פנימיים, המיסטיקה תאמר שהנשמה מגיעה לעולם עם היסטוריה של חוויות מגלגולים קודמים, כל אלו מהווים נסיבות להתנהגות בכאן ועכשיו.
ברוב המקרים התוקפנות מתבטא כשהאדם חווה עוינות שהיא רכיב קוגנטיבי. המאוורר לא עובד, חם לי, החום הזה בהיסטוריית הלמידה שלי עשה לי מאוד לא טוב: התייבשתי ואולי אף בגלגול קודם גרם לי ליותר מזה, החום הזה בתאי הזיכרון שלי גורם לי כאן ועכשיו לכעס גדול מאוד שנמצא בשק הרגשות שלנו והוא הרכיב הרגשי. הנסיבות הללו גורמות לתוקפנות פיזית שהיא רכיב התנהגותי. כשאנו מבינים תהליך זה שמביא להתנהגות, אנו מבינים שחשוב לטפל בנסיבות הקוגנטיביות והרגשיות על מנת לשנות את ההתנהגות.
בהדרכת ההורים מתקיים ניתוח ההתנהגות והכרות עם התוצאות להתנהגות במשך כל שנות חייו של הילד. כך ניתן להבין כיצד אנחנו משנים את המחזקים להתנהגות ופועלים למגר את ההתנהגות הלא נכונה לילד ולסביבה ולעצב התנהגות מיטבית. דברי אמי מהדהדים באוזניי: "אין ילד רע, יש ילד שרע לו". תפקידנו לעשות לילד טוב, כך שיקבל את הכלים הנכונים להתמודדות עם העויינות הקוגנטיבית שמשתלטת עליו.

מהו בן זוג?

רבים מאיתנו מבקשים להבין בשביל מה? בשביל מה צריך זוגיות? הרי ישנו שפע של הזדמנויות לחיי חברה, יחסי מין עם פרטנרים שונים ובילויים. בכל זאת מחפשים זוגיות מוגדרת, למערכת יחסים בלעדית עם שותף או שותפה לחיים.

בן הזוג המתבקש הוא בן זוג שיכול להביא יחד איתי לזוגיות מצמיחה, לזוגיות כתחנת תדלוק רגשית ואם לא, אז בשביל מה ? השגרה של חיי היום-יום מזמנת לנו התמודדות עם שינויים שמפתיעים לבקרים ודרישה לקצב חיים מטורף.  אם בן הזוג לא מהווה מקור להעצמה ולאנרגיה ממלאת, אז למה צריך?

זוגיות חייבת להוות מרחב בטוח עבור בני הזוג, בו הם יכולים "לנוח" מן המירוץ של העולם החיצוני ולהיטען רגשית זה מזה. הזוגיות צריכה לשמש כמעין "תחנת תדלוק רגשית" עבור בני הזוג, במסגרתה הם צוברים כוחות.

בנוסף, הוכח מדעית שילד נקשר לאימו, לא בגלל שהניקה אותו, אלא בגלל שהייתה שם בשבילו וחיבקה אותו כשהיה צריך. גם בזוגיות, התחושה שאפשר לבטוח במי שלידי ומלווה אותי בהתמודדויות החיים היא משמעותית ועונה על צורך עמוק וראשוני ביותר של בני אדם.

זוגיות בונה מבוססת על קיום תקשורת פתוחה וכנה. התמסרות לתקשורת הרגשית ללא פחד. התקשורת האנושית במהותה היא תוצר של הצורך להיות בקשר עם הזולת. היכולת לתקשר, להיפתח, להתגבר על קשיים, לשתף פעולה, למצוא פשרות, לגעת בנקודות כואבות מעברנו ועוד. בן זוג שלא מוצא לנכון לתקשר, הוא אינו בן זוג.

טיפוח זוגיות אינו אמור לכלול התנתקות ממעגלים משמעותיים קודמים, אך יחד עם זאת נדרשת קדימות למערכת הזוגית. אנשים שאוהבים מאוד את העצמאות הנלווית לחיים ללא פרטנר, עשויים להתקשות לתת לזוגיות את הקדימות הנדרשת מבלי להרגיש שמדובר בהקרבה גדולה מדי. חשוב מאוד להכיר בעובדות ולא לטייח. אם לבן הזוג לא מתאים זוגיות, אל תכנסו למערכת שכזו.

שוש כרמל, עובדת סוציאלית המשילה את הדברים: לדווש בשניים בשבילי החיים הסוערים זה רעיון מפתה, אך לשם כך נחוצים שני גלגלים לאופניים, בדמות שני בני אדם שמתמסרים לתהליך הדיווש. כדי שנגיע ליעד הרצוי, על הדיווש להיות מתואם ומסונכרן.

שינוי הוא תמיד לטובה, צרו אותו

 

אחת מיצירות הספרות האהובות עלי הוא סיפורו המפורסם של לב טולסטוי "מות איוון איליץ'", יצירה שהכרתי בהכנה לבגרות שלי בספרות. טולסטוי מתאר את איבן איליץ' כאיש שמונע על ידי ציפיות של אחרים. התנהלות זו מונעת ממנו להגשים את חלומותיו. אם ציפיותיכם מסתכמות בלהיות נורמלי, מותאם אך ורק לנורמות המתבקשות בחברה, ללכת בתלם ולהיות אדם מהשורה, אתם תמשכו להישאר תמיד באזור הנוחות. בהתנהגות שכזו אתם מושפעים גם להישאר בנורמלי, בלי יזמות לשינוי, גם אם דברים לא כל כך מסתדרים לכם בחיים.

כוח הכוונה (דר' ווין) פועל כאשר אתם מתואמים עם הכוח האוניברסלי של בורא עולם, או תקראו לו איך שתרצו, העיקר שמדובר בכוח היצירה. זה הכוח שאחראי לכל הבריאה והוא מתרחב ויוצר במונחים של שפע אינסופי. כשאתם עושים תפנית לכיוון אנרגטי ומהדהדים בהרמוניה עם הכוונה, אתם הופכים למגנט שמושך עוד מהאנרגיה אליכם. כמו כן אתם משפיעים, מובילים ומאתגרים באופן דומה כל אחד שאתם בקשר איתו, בן זוג ו/או ילד.

אחד האמצעים שמסייעים לנו לצאת מאזור הנוחות ולהצליח ביוזמה אישית ואחרת מהנורמלי והרגיל הוא שינוי הדפוס להגיד "לא" לחוויה אחרת ושונה ממה שאנחנו רגילים. אני קוראת להתנהגות מילולית שכזו להגיד כן לחיים המשמעותיים. אמרו כן לעצמכם, כן למשפחה, לילדים שלכם, לחברים לעבודה, תאמינו שאפשר ונכון לעשות ולנסות. אמירת לא היא מחסום להשפעה עתידית בשינוי הכאן ועכשיו. כשמשהו מבקש מכם לנסות משהו, שאלו את עצמכם אם אתם רוצים שחייו של אותו אדם יחוו פריצת דרך. משהו שלמעשה אתם תהיו שותפים לו. הליווי להרפתקה חדשה מאפשרת לנו להשפיע על חייו וחיינו בצורה חיובית. גם אם לא הצלחנו להגשים. הניסיון, החוויה שבעשייה, היא זו שיוצרת אצלנו למידה וקפיצת מדרגה למקום אחר.

"כן" היא נשמת הבריאה. היא העשייה. כשאתם מתמזגים עם כוח הבריאה האוניברסלי ואומרים כן, אתם הופכים לאותו כוח בורא עצמו. זאת תהיה השפעתכם על אחרים. רגילות היא התקעות בשגרה, ההשפעה ההדדית גורמת לכם להישאר תקועים. לכן, אותו כן היא התקדמות. תמיד יש זמן. תמיד יש עוד מקום לעוד עשייה. כוח הכוונה לעולם אינו מתלונן שאין אפשרות לעשייה. אינו שופט איש ואינו נמצא רק במקום של מייחל לשלום, מייחל לאהבה, מייחל לעשייה. כשתעלו את רמת האנרגיה האישית שלכם, תהייה זו השפעה מרוממת רוח על כל הסובבים אתכם. ואלו יהיו המשפיעים הבאים על הסובב אותם. אל תחפשו את השיגרה, המוכר והידוע, חפשו לעשות עוד. ואם לכם אין רעיון והבעל, הבוס, הילד בא עם רעיון צאו לעשייה. תנסו. למדו עוד ועוד מהניסיון. בכל דבר שתעשו בטוח שמשהו טוב יהיה בו. קבלו באהבה את המחולל שינוי, כי כך נעלה לממדים של כוונה טהורה של יישום החיות.

התמודדות עם אנשים שליליים סביבנו

נפגשתי עם ההורים ובתם בת ה- 16  הילדה מספרת שמאז שהיא זוכרת את עצמה תמיד חשה רגשי נחיתות בקבוצת הילדים במסגרת החינוכית ובמסגרת החברתית בישוב שבו היא מתגוררת. ההורים טוענים שנראה שלבתם אין את הכלים להתמודד עם אנשים שליליים סביבה. ילדים שעושים הכל לערער לה את הביטחון. פוגעים בה, אומרים לה שהיא לא מתלבשת יפה, שהיא לא חכמה ועוד. במקום לחשוב ולעשות את מה שכדאי לה כדי להצליח בחייה, הילדה והוריה עסוקים כל הזמן במעגלי רשע שמפילים את הילדה לאותם בורות של קורבנות. לכודים עם דפוסים שאינם מאפשרים להם לראות את ההזדמנות למקפצה לחיים טובים. להרגיש טוב ולחיות טוב.  אם נאמין שאותם אנשים שפוגעים בנו הם כוכבים המאירים אותנו להכיר בנו דפוסי התנהגות שאינם מטיבים איתנו, במקום ליפול לגל דיכאוני וקורבני בו אנו עוצרים עצמנו מלנסות להצליח בחיים, נלמד כלים להתנהלות נכונה. במקרה זה מדובר בתקשורת אפקטיבית.

לא ניתן לדמות שלילית בחיינו להוציא אותנו משלוותנו. לא ניתן לאיש לשלוט על מצב רוחנו ובזמנים שהוא קובע. דר' דיויד ברנס, כתב ספר "בוחרים להרגיש טוב". הספר נוגע בתורתו של יונג שמדגישה את חשיבות ההתעוררות ממצבים אפלים שאינם מטיבים איתנו. השניים נותנים כלים להתמודדות תקשורתית עם הסביבה כדי להקטין את כוחם של אותם אנשים שליליים שסובבים אותנו.

חמשת יסודות התקשורת שחשוב שנשנן הם:

–          פריקת נשק, קבלת ההתקפה. לשקף לתוקף את שאמר: "אמרת שאני לובשת בגדים בלי לחשוב על התאמת צבעים, אם יש לך הבנה בעניין אני תמיד מוכנה לשמוע". הפוך על הפוך. לא לתקוף חזרה, אלא למצוא דרך להפוך את ההתקפה לכוונת אכפתיות. למצוא איזו שהיא אמת בדברים. הכוונה להטיב איתי, אז נלך עם זה עד הסוף.

–          אמפתיה למחשבות ולרגשות הדובר. לשקף את הדברים שנאמרו ושאלות ממוקדות על הרגש שבו נאמרו הדברים. "אני מבינה שמאוד קשה לך שאמרתי לרונית שהיא חברה טובה שלי, את יודעת שגם את חברה טובה, אני מאוד אוהבת שאנחנו כנות אחת עם השנייה".

–          לשקף את אייך אני מרגיש כשפוגעים בי. "נפגעתי מאוד כשאמרת שאת מעדיפה ללכת לבלות את אחר הצהרים עם רונית, אני מאוד נהנית לבלות איתך".

–          לשאול שאלות פתוחות להרחבה, שנוכל להבין את הדברים שנאמרו לנו. "מה את אוהבת לעשות עם רונית, כשאתן נפגשות?" "אילו צבעים מתאימים בבגדים?"

–          מילות שבח והערכה, גם במצב הכי קשה. "תודה שאכפת לך מהתדמית שלי ואיך אני מתלבשת, זו חברות אמיתית". "אני מאוד אוהבת לבלות איתך, אשמח שתמצאי זמן שיתאים לך ונפגש".

החיים שלנו הם המגרש שלנו ללמוד לעשות לנו טוב. להטיב את דפוסי ההתנהגות שלנו וכך אותה תקשורת אפקטיבית תסייע לנו לשנות את הראייה שלנו, המחשבה שלנו והעשייה שלנו בחיינו.

זוגיות ומשפחה בסגר ושומרים על שפויות

שפיות היא מונח משפטי המצביע על היותו של אדם בעל כשירות נפשית מספקת כדי לשאת באחריות למעשיו. כלומר, שיכולתו של אותו אדם להבדיל בין מציאות לבין דמיון ולהפעיל שיקול דעת סביר, היא טובה מספיק בשביל לשאת באחריות.

שימור הזוגיות מתקיים בעצם לקיחת אחריות על היות הזוגיות מתנהלת בחוויה שפויה של המציאות. תאוריה של שפיות פותחה על ידי אלפרד קורזיבסקי במסגרת הסמנטיקה הכללית. הוא האמין כי שפיות קשורה להתאמה המבנית (או לחסרונהּ) בין תגובותינו לעולם לבין מה שמתרחש בעולם באופן עובדתי. דהיינו להכיר במעלות ובחסרונות שבזוגיות הקיימת, תוך התנהלות במצב נתון.

המצב הנתון הוא שכזוג או כמשפחה גרעינית, אנחנו מחוייבים להיות 24/14 ביחד. אין איוורור ואין כל אתנחתא מהקבוצה. וכאן הטעות. האיוורור והאתנחתא תלויה בנו. חיינו מלאים בפעילויות משותפות מהנות, ודי בהן כדי לאלחש את הכאב לגבי החוסרים הרגשיים בקשר הזוגי בשגרת החיים. הזוג יוצא הרבה למסעדות או מארח חברים לעתים קרובות, הזוג עושה ביחד ספורט. זוג שיש לו תחביב משותף שבו הם משקיעים את מרבית זמנם הפנוי וכמעט ולא עסוקים בהבניית זוגיות שתחזק אותם ואת משפחתם הגרעינית בעת משבר או קושי הנקרה ללא התרעה.  מאחר שהקורונה כפתה עלינו גמילה כמעט מכל הפעילויות החוץ-ביתיות שלנו, היא אילצה זוגות כאלה להכיר במה שיש, וליתר דיוק במה שאין ביניהם, כשמנקים את כל הסחות הדעת.

הסגר ביטל את האפשרות של שני הצדדים לקחת לעצמם את הספייס שהם זקוקים לו כדי לשרוד את הזוגיות.היעלמות המרחב חושפת את המרחק שנפער בין בני הזוג בשעה שהם בסך הכול ניסו להחזיק את הקשר ולא להבנות. אז, יאמרו גדולים וחכמים "מה שלא לשמה בא לשמה". זה הזמן לברך. כן. בכל מצב נורא וקשה ככל שיהיה, יש למצוא את הנתיב החיובי. זה הזמן להבנות את הקשר הזוגי והמשפחתי, ולא רק להשאירו ברמת "החזקת הקשר".

אהבה אינה מסע דמיוני. אהבה מיישמים בהבנה, הכרה, אחווה וכבוד הדדי. השכיבו את הילדים לישון, קחו כלי כתיבה וכתבו הבנייה לחיים משותפים. קונסטרוקציה לבית חם, רגוע ונעים. חינוך, מה דורשים מהילדים ומתי? ןמתי הילדים יודעים שאמא ואבא נחים, עוסקים בעבודתם, והם עסוקים ללא תלות בהורים (עד שעה). כלכלה, בדקו מה מצב ההכנסה וכמה ניתן להוציא בחודש. יש תקציב ורק איתו חיים. אם יש בעיה לא נשארים עם אגו, דואגים לילדים, מתקשרים לצוות חרום בישוב או לרווחה ומדווחים על המצב ומבקשים פתרון (זכרו שזו תקופה שתחלוף). התנהלות ביתית, מי אחראי לעשות ומה? מסכים, מי יושב מול המחשב, מול הטלוויזיה ומי בוחר תוכניות? הכל כתוב. בבוקר נפגשים עם הילדים, משקפים את ההחלטות, מאפשרים לילדים להגיב. אם יש מקום שניתן לבוא לקראתם, זה המקום להיות גמישים (לא יותר מדי). כך מתקיימת מחוייבות לחיים המשותפים ואחריות להבנייה שפויה של התנהלות בזמן הסגר. שיהיה בהצלחה.