אנחנו מרבים לדבר עם הילדים על כבוד, הקשבה, שיח מכבד והחשיבות שבקבלת האחר. מבקשים מהם לא לקטוע, לא לזלזל, לא לשפוט אדם לפני שהכירו אותו, ולזכור שגם מי שחושב אחרת מהם ראוי שיקשיבו לו. אבל לצד כל מה שאנחנו מלמדים את הילדים במילים, יש שיעור חשוב שהם לומדים מההתנהגות שלנו: איך אנחנו מתייחסים לאנשים שסביבנו, ובמיוחד לאנשים שיש להם ניסיון, ידע ודרך ארוכה מאחוריהם.
בעולם שבו כולם ממהרים להוכיח שהם צודקים, נדמה שנשכח הערך הפשוט של עצירה והקשבה. מאחורי אמירה שמקוממת אותנו או מעוררת בנו התנגדות, מסתתרים ניסיון רב שנים, מחשבה מעמיקה, היכרות עם המציאות ותובנות שנרכשו לאורך זמן. יש הבדל בין מחלוקת מקצועית, שהיא לעיתים חיונית ומקדמת, לבין שיח שמבטל את הידע, את הדרך ואת תרומתו של אדם רק מפני שעמדתו אינה תואמת את הציפיות שלנו.
דווקא במערכות חינוך, שבהן אנו מבקשים לטפח סקרנות, חשיבה עצמאית ויכולת ללמוד, ראוי שנזכור כי למידה אמיתית מתחילה בהקשבה. כאשר אדם מביא עמו שנים של עשייה, התנסות והיכרות עם ילדים ועם צרכיהם, נכון לעצור ולברר מה עומד מאחורי דבריו. אולי יש לו נקודת מבט שטרם הכרנו. ואולי נוכל להרחיב את ההבנה שלנו בזכות השיחה. כבוד לניסיון אינו אומר לוותר על שיקול דעת, הוא אומר להכיר בכך שידע נבנה לאורך זמן. הוא מחייב אותנו להקשיב לפני שאנחנו מסיקים מסקנות, ולברר לפני שאנחנו תוקפים.
הילדים שלנו רואים כיצד אנחנו מגיבים למי שחולק על דעתנו, כיצד אנחנו מדברים על אנשים שאינם נוכחים בחדר, והאם אנחנו מסוגלים להכיר בערכו של אדם גם כשאיננו מסכימים איתו. כך הם לומדים אם ניסיון ראוי להתייחסות או מכשול שיש לעקוף, ואם אפשר לחלוק על אדם מבלי לפגוע בכבודו. אולי הגיע הזמן שנשאל את עצמנו אם אנחנו מקשיבים בעצמנו. האם אנחנו נותנים לאדם לסיים את דבריו? האם אנחנו מנסים להבין את ההיגיון שמאחורי עמדתו? האם אנחנו מאפשרים לניסיון לדבר לפני שאנחנו ממהרים להכריע? והאם אנחנו זוכרים שמאחורי כל תפקיד, כל עמדה וכל אמירה עומד אדם שראוי ליחס מכבד? חברה בריאה היא חברה שבה אפשר לחלוק, להתווכח, לבדוק ואף לשנות עמדה, בלי למחוק את האדם שמולנו. היא חברה שמבינה כי הקשבה אינה חולשה, כבוד אינו כניעה, וניסיון אינו דבר שאפשר להתעלם ממנו רק מפני שהוא אינו נוח לנו באותו הרגע. לפני שאנחנו מבטלים אדם, כדאי שנזכור כמה אפשר ללמוד ממי שכבר צעד בדרך שאנחנו רק מתחילים להכיר. כי כבוד אמיתי נמדד לא בדרך שבה אנחנו מתייחסים למי שמסכים איתנו, אלא בדרך שבה אנחנו מקשיבים למי שמביא איתו קול, ידע וניסיון שונים משלנו.