תגית: ילד

השאלה נשמעת מאוד מדעית: מתי מנתקים את חבל הטבור? אכן גם בתחום המדע המדויק נשאלה השאלה וגם שם על פי מחקרים, נמצא כי ההמתנה לחיתוך חבל הטבור, משפרת את זרימת החמצן לילוד, מונעת סיבוכים ואף משפרת את התפתחות המוח. אבל, לא בתחום הפיזיולוגי אני עוסקת ואני שואלת האם נכון לנתק את חבל הטבור מתישהו במשך החיים, במובן המנטלי. בספרי "גלגולו של חינוך" אני כותבת "אין ספק שמעשיי הוריי היו סימן לעשייה שלי. אין ספק שלחינוך שאנו מקבלים יש משמעות שבאה לידי ביטוי בעשייה שלנו. אם היינו קשובים יותר להורינו, גומעים באהבה את סיפוריהם וערים יותר למעשים שלהם (להצלחות ולכישלונות), היינו מצליחים יותר. ההורים שלנו, ההוויה שלהם, הם הסימנים שלנו לניתוב נכון יותר."
החמצן וזרימת הדם המזינים את העובר באמצעות חבל הטבור, ממשיכים להיות משמעותיים עוד יותר כאנרגיה אוניברסלית שאנו מקבלים מהורינו מיום שנולדנו ועד בכלל, לאחר ניתוק הפיזי מחבל הטבור. במשך הילדות אנו מרגישים הכי בטוחים ליד ההורים שלנו שמקבלים אותנו ללא תנאי. סופגים את הסיפורים שלהם על הילדות שלהם, על ההתמודדות מול קשיים ועל מה ששימח אותם ומעתיקים מבלי לרצות כמעט הכל לחיינו שלנו. לא פעם נמצא את עצמנו מבלים בטיול שורשים, מגיעים למחוזות הפיזיים והרגשיים של הורינו ומתעצמים. יונקים מההורים את החינוך, את הכבוד למי שאנחנו. מתוך ספרי: "היסטוריה בלטינית פירושה רחם. ברור לנו שכל ההוויה וההתהוות מאז ההיסטוריה הם התנהגות נלמדת. התנהגות שניתן לשלוט בה".
התנתקות מחבל הטבור היא התנתקות מההיסטוריה שלנו, הנשמה שלנו מבקשת המשכיות בזכות ההיסטוריה. כל מה שההורים עברו הוא אבן דרך בשבילנו לעשות טוב יותר. בספרי אני מציינת ש"אין ספק שחוויות הורינו נטמעות בנו במשך חיינו. עובדה היא שילדי דור שני לשואה זוכים היום לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים כפי שזכו הוריהם ניצולי השואה".
החיבור בחבל הטבור להורינו חייב להמשיך להיות למעננו ולמען ילדנו. החינוך לילדנו מן הראוי שידגיש את הכבוד להקשבה להורים, גם במקומות שאנחנו מאמינים שהם טועים, תקשיבו, התובנות אינן מגיעות תמיד ברגע ההקשבה, לעיתים צריך להמתין קצת לחיתוך חבל הטבור, אולי עוד קצת ידע, עוד קצת מידע, עוד משהו שלא חשבנו שנשמע ויהיה בעבורנו לעתיד. ורק מעצם הספק, תישארו להקשיב.
היו מודל חיקוי לילדכם, תנו כבוד והוקרה להוריכם שלכם, כך ילדכם יכבדו ויוקירו אתכם. ולא נאלץ להתחנן לילדים שלנו ולבקש שלא ישליכונו לעת זקנה. נחזיר עטרה ליושנה, נשב ונקשיב לזקני העם, נכבד את אמא ואבא… נכיר ונוקיר את המניעים ההתנהגותיים שלנו, גם בשביל לבחור לשנות התנהגות, חשוב להכיר את המניעים ההתנהגותיים.

ראיינתי בתוכניותיי ברדיו את המחנכת אור בר ימין, מבית הספר "מצפה גולן". אור סיפרה על פרויקט שרץ בכל העולם, בכל מיני וריאציות. בארץ הפרויקט התחיל בזכות קולגה שלמד בתוכנית חותם להכשרת מורים. יישום התוכנית התחיל בכיתה קטנה במרכז ומשם התרחב לבתי ספר נוספים בבת ים, ירושלים תל אביב. לפני שלוש שנים אלינור נאור, מחנכת ב"מצפה גולן" יישמה את התוכנית בכיתתה.
לפרויקט יש את הכלים לתת מענה רגשי ולימודי. כמובן שכל מורה מפתח את הפרויקט בדרכים שונות לפי חיבור אישי ומענה לצרכים של אופי הכיתה והמסוגלות האקדמית והמנטלית. מטרת היוזמה היא להעצים רגשית את התלמידים באמצעות המפלצות. בעזרת המפלצות ניתן ליצור דיאלוג רגשי עם התלמידים להכיר אותם לעומק מבחינת כישורי הלמידה, חוזקות וחולשות ודרכי התמודדות.
התהליך מתחיל בצפייה בסרט המפלצות וניתוחו לפי ערכים ודמויות. הסרט מהווה בסיס לשיח ולמידה משמעותית בהקניית ערכים כמו קבלת האחר, שונות, כבוד, שיתוף פעולה, דעה קדומה ואפלייה,
הילדים לומדים לאפיין את דמות המפלצת ומשם גם לומדים להסתכל פנימה לתוך עצמם ולאפיין את אישיותם. השלב הבא הוא ציור מפלצת בעלת מאפיינים פנימיים וחיצוניים, חוזקות, כוחות על, סביבת מחייה, משפחה חברים, אויבים ועוד. הציור הופך למשמעותי מבחינה רגשית.
מציור המפלצת מתגלה עולם פנימי שלם על כל ילד שמאפשר לעשות תהליך רגשי ולימודי משמעותי. את ציור המפלצת שולחים למאיירים מקצועיים שמתנדבים להפוך את המפלצות לאמיתיות. הם נכנסים לעולם של הילד קוראים את האפיון, הרקע על המפלצת שהילד כתב והופכים אותה למציאותית עבור הילד. שיתוף הפעולה בין הצדדים יוצר חיבור מדהים שמאפשר ליישם ערכים כמו הוקרת תודה, נתינה, שיתוף פעולה ועוד.
בספרי "הרוח בחינוך" אני כותבת: "חינוך הוא תהליך מתמשך של למידה שבו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות. רוח האדם היא המניעה אותו ללמידה ולשאיפה לעשות למען מיטביות." הפרויקט המפלצתי מפתח את החשיבה היצירתית ועולם הדמיון של הילד, מאפשר קידום ושיפור מיומנויות שפה- כתיבת וקריאה. עוסקים במיומנויות לימודיות, כותבים סיפור על פי התבנית הסיפורית ומשלבים את המפלצות של הכיתה כדמויות. לומדים לאפיין דמות, לכתוב קומיקס, כתיבת פסקה, מכתב אישי ורשמי שנכתב בהוקרה למאיירים והתבוננות עצמית בעזרת רפלקציה.
לקראת סיום התהליך חושפים את הילדים לאיור של המאיירים, עורכים מפגש אישי עם המאייר, מפתחים גם רמת תקשורת בין אישית, הילד מדבר עם אדם מקצועי, שואל על תהליך היצירה שמאחורי הקלעים. הפרויקט מסתיים בתערוכה בה הילדים שגרירים של הפרויקט, משדרים ביטחון בחשיפה אישית. משתפים על הקושי, התסכול שבתהליך ואל דרכי ההתמודדות. שווה לנסות בכל בית ספר.

מסיימים שנת לימודים ואנו לפני החופש הגדול. ממה הכי חוששים ההורים? מ"דרמות". בפסיכולוגיה קוראים זה החצנת התנהגות. התפרצויות זעם בגיל הילדות שנובעות מתסכול ואי הסכמה יכולות להתפרש כאפיזודות של החצנת התנהגות. עבור ילדים צעירים אשר טרם פיתחו יכולות תקשורת להבעת מצוקותיהם, החצנת התנהגות היא דרך יעילה להסב את תשומת לב ההורים ואף לזכות במיידי במה שביקשו למרות אי ההסכמה. באופן אידיאלי, ככל שילדים מתפתחים הם לומדים להחליף את הדרכים הללו לקבלת תשומת לב, באסטרטגיות תקשורתיות מקובלות חברתית ויעילות יותר. בגיל ההתבגרות, החצנת התנהגות יכולה להתבטא בצורת מרד: התנהגויות כמו עישון, גנבות ושימוש בסמים. התנהגויות אלה, על סף העבריינות, יכולות לנבוע מתוך הצורך בהכלה מצד הורים או מצד דמויות משמעותיות אחרות. התנהגות זו בגיל הנעורים יכולה לבטא את חוסר היכולת של הנער לווסת רגשות בדרך אחרת. על מנת לא להגיע לשם. חשוב ללמוד לנהל שיח רגשי במסגרת המשפחה. לתת מקום לביטוי רגשות. אל לנו לשכוח שהפרשנות והתגובה לאדם המבצע החצנת התנהגות הן תלויות הקשר, מצב, וקהל הנוכח בסיטואציה.
במהותה של החצנת התנהגות עומדת הנטייה לפעול במקום לדבר או להיזכר. כאשר תוכן רגשי מסוים הוא מאיים או בלתי נסבל עבור הנפש, הוא מבקש לפרוץ ולהתבטא, וכך עשוי למצוא את ביטויו באמצעות פעולה. החצנת התנהגות באה לידי ביטוי לעיתים בהתפרצויות זעם. לרוב, החצנת התנהגות היא פוגענית כלפי האדם או כלפי הסביבה, ועלולה למנוע מהאדם לפתח דרכי התמודדות יעילות יותר להתמודדות עם רגשותיו הקשים. החצנת התנהגות של רגשות מכאיבים עשויה להופיע במקום דרכים יעילות יותר להקלת המצוקה: דיבור, תרפיה, פסיכודרמה ועוד. פיתוח היכולת לבטא את הקונפליקטים של אדם בצורה בטוחה ומועילה הוא חלק חשוב של שליטה בדחפים והתפתחות אישית.
פרויד כתב: "המטופל לא זוכר דבר ממה שנשכח או הודחק, ובמקום זאת הוא פועל אותו. הוא מייצר את הדבר מחדש לא כזיכרון, אלא כפעולה; הוא חוזר על הדבר, ללא הכרה בכך שנעשית כאן חזרה". הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, אינו רואה בהחצנת התנהגות תוצרים של "חולשות אני וחוסר שליטה על דחפים" אלא צורך של אדם לבטא את עצמו באופן התנהגותי כדי לחזק את עולמו הסובייקטיבי. לפיו, יש לראות בהתפרצויות הקשורות להחצנת התנהגויות תוקפניות תוצרי פירוק של העצמי, אותם אין לפרש, אלא לחפש אחר הכישלון האמפתי של האדם שהביא להתפרצותם.
השיח הרגשי במסגרת משפחתית מאפשר לילד לחוש חוסן נפשי מהמסגרת ואמפתיה לרגשות ולחולשות המלוות אותו. כשההורה נותן מקום לחולשות שלו, להיותו אדם, כך הילדים לומדים שמותר לא להיות מושלם ויש מקום לדבר ולהתעצם במקומות החלשים. שבו עם הילדים, תבררו כיצד עברה עליהם שנת הלימודים, מה התכנון שלהם לחופש הגדול, ממה הם חוששים? וכיצד אתם כהורים יכולים לסייע מבעוד מועד ולמלא את הריק בחוסן נפשי ובביטחון. ספרו גם אתם לילדים ממה אתם חוששים וכיצד הם יכולים להרגיע אתכם בעשייה חיובית ולא בביטוי פעולה של לאחר מעשה מאכזב ומתסכל.

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת מדי יום שני ברדיו קול הגולן את נורית בורגר ינאי שהיא מלווה אימהות שעברו לידה שקטה. אחד הדברים הקשים בסיפור שהן מרגישות בודדות. לבד במערכה. נשאלה השאלה האם נכון או לא נכון לשתף את הילדים בטראומה שאמא/אבא עוברים? או עד כמה לשתף את הילדים בקשיים  בכלל בבית?

המצב הכלכלי, הדאגות לעתיד והחששות לבריאות – האם לספר לילדים מה עובר עלינו או שאולי עדיף "לשמור" עליהם כדי למנוע כאב? האם זה רק ילחיץ את הילדים ויעורר בהם תחושת חרדה, או שזה דווקא ייתן מילים לדברים שהם ממילא מרגישים ויגייס אותם לעזור, מה שייתן להם תחושת שליטה מסוימת במצב?כדאי למצוא פשרה ולשתף את הילדים באופן מווסת ומתוכנן ולא באופן סוער, דרמטי וספונטני, כדי שיקבלו מההורים מידע שתואם לגילם ולרמה ההתפתחותית שלהם. השיח צריך להיעשות תוך מחשבה על מה הילדים יכולים בגילם להכיל ומה לא.

אם כך, אז כיצד נדע מה תואם לגילם ומהי הרמה ההתפתחותית שלהם? ככל שההורים בעלי מודעות רגשית גבוהה יותר, כך הם ינסו לשמור יותר על הילדים, מתוך תפיסה שנפשם של ילדים רכה וצומחת, ואינה יכולה להכיל תכנים קשים או מפרקים מדי. ישנם גם הורים עם מודעות רגשית גבוהה, שגישתם ההורית והחינוכית היא כזאת שחשוב לשתף את הילדים בקשיים ולתת להם אחריות בבית. גישה שנובעת מתפיסה הורית שרואה חשיבות במעורבות הילדים ומאמינה שכך יתפתחו טוב יותר מבחינה תפקודית ורגשית.

אישיותו של הילד והכוחות שלו מכתיבים פעמים רבות עד כמה ההורים יגוננו עליו, כי על ילדים רגישים ישנה נטייה הורית לגונן יותר מאשר על ילדים שההורים תופסים כבעלי חוסן נפשי. אומר שזה "הביצה או התרנגולת". האם הגנת היתר שלנו לא מאפשרת לילדים שלנו לחזק את חוסנם הנפשי? ילדים שמטבעם מפגינים יותר חוסן ויכולת התמודדות הם ילדים שנקלעים למצבים שדורשים חוסן נפשי והם מקבלים מיומנות זאת באימון טבעי, וישנם לעומתם ילדים רגישים וחרדים יותר הם אלו שלמעשה אינם מצוידים בארגז כלים שיחזק אותם. הילדים שמתעניינים מיוזמתם ולוקחים אחריות הם הילדים שמקבלים מודלינג מההורים, שאינם מתעלמים מהקשיים ואינם מתמקדים בענייניהם כדי להגן על עצמם, מכיוון שהם חוששים מכאב או התפרקות אם יהיו מעורבים. הילדים שלנו זקוקים לאמונה שלנו בהם כחזקים וכחלק מהכוח שיניע לצאת מכל קושי. ביחד. זו המילה המחזקת. ילדים שההורים לא מקיימים איתם שיח על הקשיים בבית יכולים גם לא לפתח יכולות התמודדות עם קשיים ומשברים ולצמוח כילדים עם נפש עדינה ושבירה מדי.

חשוב לתת לילדים מידע ענייני על המצב, להתמקד בעוגנים שיש למשפחה ובתקווה שהדברים יסתדרו. אפשר לספר להם מהן דרכי ההתמודדות ולתת להם משימה קטנה (ולא תובענית מדי) שיכולה לעזור למשפחה. גם כשהמצב בבית מאתגר, הילדים צריכים לחוות את הוריהם כמי שמתמודדים, מחפשים פתרונות ובעיקר – שומרים עליהם.

נפגשתי בקליניקה עם אמא יחידנית ולה שני ילדים משני אבות שונים. האם הגיעה נסערת מאוד. הבן הבכור (24), ביקש לחזור לגור בבית אחרי שירותו הצבאי. הבת הצעירה (15) לומדת בבית ספר לחינוך מיוחד. לאחר שסיפרה האמא שהיא מאוד חוששת. "אני באמת לא יודעת הרבה על איפה בילה הבן הבכור אחרי הצבא ואני באמת לא יודעת מה לעשות?". אכן הדילמה קשה מאוד. הקונפליקט שעומד הורה במצב כזה הוא באמת קשה ועם זאת בלתי נמנע – לקבל את הילד בזרועות פתוחות או לסרב. אי אפשר לברוח מלהכיר שקיים חוסר הסכמה או חוסר התאמה בין שני צדדים וחשוב להשכיל ולבחון כיצד מקיימים את הקונפליקט.

להיות הורה זה תפקיד מאוד חשוב ומשמעותי. לתפקיד הזה אף אחד לא הכשיר אותנו. כשאנחנו הופכים להורים לרוב אנחנו מאמצים את צורת הגידול של ההורים שלנו (אני מרחיבה על כך בספרי "גלגולו של חינוך"), לפעמים בצורה מנוגדת לצורת הגידול של הורינו, כי לנו הייתה חוויה לא טובה ואנחנו רוצים לעשות חוויה מתקנת ולפעמים אנחנו פועלים לפי אינטואיציה. הדרכת הורים עשויה להיות התשובה לכל הורה שמרגיש שדרך הפעולה שלו לא עובדת או כמו במקרה שלנו חושש שיבחר בדרך שלא תהי מיטבית לו ולבני ביתו.

במהלך החיים אנו נתקלים בקשיים שונים בגידול הילדים. עסוקים בדילמות, מתחבטים בשאלות רבות ולא תמיד בטוחים בדרך שאנחנו מתנהלים עם ילדינו. כשאנחנו חווים קושי עם הילד והיחסים ביננו לבין הילד מתערערים אנחנו שואלים את עצמנו "מה עשינו לא נכון? איפה טעינו? לפי ראיון קצר שערכתי עם האם, נחשפתי למערכת יחסים שהייתה בין האם לבן, כשגר בבית לפני הצבא. סמכות הורית לא הייתה שם, האם חששה שהחלטותיה לגבי חינוך הדוגל בגבולות יערער את יחסיה עם הילד והילד נהג באי ציות באופן קבוע, הן בבית וכמובן בבית הספר. העובדה שתמיד ריצתה אותו ומעולם לא שמה גבולות רק חיזק את אי הציות. לא פעם הושעה על אלימות פיזית, חוסר כבוד למורה וסיפרה האם שאף נכתב טופס דיווח לרווחה על נשירה מהלימודים.

כדי לקבל את התשובות לשאלות שאנו מתחבטים בנושא הורות, ניתן להגיע לאיש מקצוע אשר נקרא מנחה/ת הורים. זה, מלווה את ההורה שלב אחרי שלב עד למציאת הפתרון לקושי. אי ציות הוא אור אדום להתנהגות לא מיטבית שמתבטא בפגיעה עצמית ו/או פגיעה בסביבה. אי קבלת סמכות הורית/מורית מהווה אור אדום להתנהלות לא מיטבית בצבא ובעבודה בעתיד. אל תחכו ותחשבו שהדברים יסתדרו. קחו אחריות ופנו לעזרה.פנייה למנתח התנהגות, יאפשר להבנות תוכנית ההתערבות למען שינויי דפוסי ההתנהגות בבית והנחייה ברורה ליישום התוכנית בליווי צמוד.

בתום הפגישה עם האם הוחלט שהאם תתנה את השארות הילד בבית רק אם יסכים לשיחות משותפות בקליניקה לתאום ציפיות ובניית הסכם ברור לחיים משותפים. חשוב לברר שילד בן 24 עובד במסגרת מכובדת שהאם יודעת היכן. הילד בן ה24 שחוזר הביתה, חוזר למסגרת ביתית בה ההורה מוביל את ההתנהלות בבית וילד מתחייב לכבד את החוקים בבית ואת בני הבית.

זיהוי המקומות שבהם ההורים מתנהלים בצורה שיכולה להזין את הבעיה או את הקושי מאפשר להדריך אותם כיצד להתנהל בצורה שונה ממה שהם רגילים להתנהל. הפגישה עם הילד והאם יביאו למצב של קבלת כיוון לעבודה משותפת לשינוי דפוסי התנהגות שמהווים מכשול לחיים משותפים בבית. במידה ולא תצליח האם להביא את הילד לפגישה ננסה לתת דגשים ונציע אפשרויות נוספות להתנהלות עם הילד. הילד ידע בברור שיש התנייה למגורים משותפים בבית. קבלת הילד חזרה הביתה איננה חובה. מדובר בילד בוגר ואחראי. זוהי זכות ויש להכיר בכך ולדרוש את הכבוד המגיע.

סטיבן א' מיטשל, טוען לאינטראקציה שבין מטפל למטופל. כפי שקיים הספר מורה יועץ, שנותן כלים לכל מורה להיות יועץ בכיתתו. אני אקח מהכלים שנותן מיטשל בספרו למטפלים  ואבקש מכל הורה לראות עצמו שותף פעיל במעורבות חוויות הילדים שגדלים תחת חסותו. ברור לנו שכל הורה נמצא תמיד בהתלבטות מה לעשות? כיצד להתנהל מול הילד שמגיע נסער מבית הספר או מעבודה שבה מנסה לחסוך כסף.

כמנתחת התנהגות אני בונה תוכניות התערבות המבקשות להביא משפחות לחיים מלאי אחווה ורעות המנוהלים בהרמוניה ובהדדיות המובילה ערכי כבוד. במהלך יישום התוכנית מגיעים למצבים של שיחות נפש שלא היו לפני שנכנסה התוכנית. התוכנית מחייבת שיחות אישיות ושיחות משפחתיות. ההורים מבינים שלמעשה עד לשלב זה, כל בני הבית זרמו עם החיים. נהגו בקונפורמיות. קונפורמיות היא התאמה של עמדות, אמונות והתנהגות לנורמות החברתיות. כאשר קונפורמיות מתרחשת על ידי השפעה חברתית נכונה, היא מאפשרת בשנים הראשונות לחיים ללמוד ולאמץ את ההתנהגות החברתית הנחוצה על מנת להתנהג באינטראקציה עם אחרים בחברה באופן נכון לחברה ולאו דווקא לאני שלי. שהרי אין צמיחה אישית וחשיבה להכיר ברגש של כל אחד ואחד מבני הבית.

הזרימה והקונפורמיות מבטאת נוקשות חשיבתית ומגבלות על מעורבות רגשית. לדבריו של מיטשל, המשמעות אינה בתהליך‑ אלא ברגישות שבאה לידי ביטוי במעורבות המטפל ואני טוענת שההורה במקום הזה חייב לנקוט בטכניקה אחרת. אין "עשה" ו"אל תעשה" שמונחים על ידי החברה. יש לתת מקום לביטוי הרגש (גם במסגרת שמירה על חוקי המסגרת והחברה בה הילד נמצא). חייבים להכיר בקונפליקט שבין הצורך להיות שם בשביל הילד, להקשיב לו ולנסות להיות אמפתיים לצרכים שלו, לבין האשליה שאכן ניתן להיות שם במלוא המובן להגן עליו מפני כל. הקונפליקט מגיע מההיסטוריה של ההורה עצמו. ההורה אינו מסוגל לנתק את עצמו מחוויות העבר שלו עצמו. החוויה הרגשית של הילד וההיסטוריה של ההורה שזורים בהשתתפות הרגשית, כפי שציינתי בספרי "גלגולו של חינוך". אין לבחור בין פרשנות וחוויה רגשית מתקנת‑ הם הולכות יחדיו. התפיסה המסורתית שפרשנות היא לא פעולה, כך שהיא רק מייצרת תובנה ולכן  חופשייה מאקטיביות/היותה הצעה היא אשליה .

להיות הורה הכוונה היא להיות אותנטי. יצירת משמעות, משמעות המטפחת חוויה וחיים. להציע לילד דרך חיים. דרך בה אחד המימדים הבולטים הוא התבוננות עצמית , חיפוש אחר משמעות במתח בין עבר והווה, פנימי וחיצוני.השפעת ההורה היא קריטית. הכרה בעצמי שלי למען צמיחה אישית מותנים באותנטיות והימנעות מניחומים באשליה.ההורות מהווה תהליך שבו מעבירים לילד אוטונומיה הנבנית מתוך הכרה באינטראקציה  שבין ההורה לילד. הקשבה לרגש, אמפתיה, חיבוק ואותנטיות. הילד מבקש מאיתנו להיות המכוונים ולא להשלות אותם בחלומות שווא.

נפגעי האלימות, זקוקים בשלב הראשון להכלה. החיבוק והתמיכה הם במרכז השלב הראשון כשהנפגע מבקש לשתף אותנו. על פי הספר "טראומה והחלמה" שכתבה ג'ודית לואיס הרמן, שלבי ההחלמה היסודיים הם יצירת בטחון. הנפגע מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הטראומה תובעת מאיתנו להדחיק ולנתק את החלק המנטלי על מנת לשרוד. תהליך ההדחקה אינו מביא לחוסן נפשי ואם הנפגע בחר בנו על מנת להציף את הטראומה, הוא מאמין שנוכל לסייע לו. חבקו והיו שם בשבילו.

החוסן נפשי של אדם מעניק לו הרגשת שליטה, קשר ומשמעות. הטראומה הנפשית ממוטטת מערכת כוח זה ומותירה את האדם חסר אונים. ג'ודית כותבת שגרעין חווית הטראומה הנפשית הוא הנישול מכוח והניתוק מן הזולת, ולכן ההחלמה מבוססת על העצמה ועל קשרים חדשים. ליצירת החלמה חובה ליצור מחדש כשרים הכוללים יכולות בסיסיות לאמון, אוטונומיה, יוזמה וזהות.

חשוב שנבין שהבית יכול להעניק עצה, תמיכה, עזרה, חיבה ודאגה, אבל לא ריפוי. כל מה שאני מבקשת זה לתת ארגז כלים להורים לחשיפה ראשונית של הנפגע. חשוב מאוד לפנות לאיש מקצוע למען הריפוי המלא..

בשלב השני, אחרי החיבוק וההכלה, חשוב להשיב לנפגע את השליטה, השבת הכוח והפחתת בדידותו. צמצום חוסר הישע, השבת האוטונומיה והעצמה. לתת לנפגע בחירה ככל שהדבר מתיישב עם שמירת הבטחון. עקרון השבת השליטה והאוטונומיה לנפגעי הטראומה, הגדרת האינטרסים שלו ובחירת הבחירות החשובות, מאפשרת להתקדם בתהליך ההחלמה. אסור לנקוט עמדה ויש לתת לנפגע אחריות לשליטה בקונפליקטים שעולים בעקבות הטראומה.

הטראומה פוגעת ביכולתו ליצור יחסי אמון. אין מצב שההורה לוקח זאת באופן אישי. זה לא נדיר שהורים מרגישים פתאום קצרי-יד וחסרי תקווה לנוכח המצב. ההורה מרגיש "נטול כישורים" לסייע ונכנס לקיפאון. אל תנציחו את חוסר הישע שמרגיש כרגע הילד שבא לקבל מכם כוח להחלמה. זה לא הזמן לקחת את האשמה "איפה הייתי, אני, ההורה?", שמרגיש שלא היה מעורב מספיק. האשמה זו יכולה להביא למצב בו ההורה מתנשא מעל הילד ומנשלו שוב מכוחו. כמו מאמן טוב למדו אותם לרוץ קדימה. יש להימנע מחזרה על אובדן השליטה בחוויה הקשה.

ג'ודית כותבת: תומה היא היכולת להשלים עם המגבלות הטרגיות של הטראומה, מבלי לאמר נואש. תומה היא היסוד שעליו נבנה אמון בחיים ועליו ניתן לשקם אמון שהתמוטט. השילוב של תומה ואמון, מוליד את ההרגשה של קהילה אנושית שנהרסה. ההכרה בכל הסימפטומים ומוכנות להתנהלות נכונה מול החשיפה לפגיעה אלימה, מעצימה את כוחנו להתמודד נכון ובשיקול דעת למען החלמתו של נפגע. אל תכתיבו את בחירותיו, אל תנקטו פעולה ללא הסכמתו. כל עוד הנפגע לא יפתח תבנית מציאותית ויכולת לבצע אותה, נשקפת סכנה לחשיפה חוזרת לאלימות.  שלב ההחלמה מתבטא כשלנפגע אמון ביכולתו להגן על עצמו. יודע לשלוט ויכול לסמוך שיש לו תמיכה לבניית עצמי חדש, אידיאלי וממשי.

לקליניקה הגיעה אם יחידנית האם שיתפה שבתה בת ה14, עברה לפני שנים תקיפה מינית ורק השבוע חזרה מבית ספר והחליטה לשתף אותה. האם משתפת שהיא מרגישה שעולמה חרב עליה. מה לעשות? איך להיות שם בשביל הילדה? והרי אני כל כך פגועה, למה הילדה לא באה ושיתפה כשזה קרה, מה עושים? החשוב ביותר במצב כזה, להיות שם בשביל הילדה. לשאול לפרטי המקרה. מה הסיבה שלא שיתפה? זו שאלה שיש לה מקום, אבל לא במפגש החשיפה למקרה.

בספר "טראומה והחלמה"  שכתבה ג'ודית לואיס הרמן, היא כותבת: "טראומה של אלימות היא מפגש פנים אל פנים עם חוסר האונים אל מול הרוע האנושי, "והרוע" האלוהי. במקרים רבים מאוד מתוספת לאימת הטראומה גם תגובה מאשימה מצד הסביבה והחברה." ולכן, המקום הנכון ביותר הוא הכלה. אהבה. כרגע לשמוע, להקשיב. מתי זה קרה? איך זה קרה? כמה פעמים זה קרה? לשבת ולהקשיב. להיות שם בשבילה. לא לנסות לדייק בפרטים, הם לא רלוונטים. הרגש, הטראומה שהילדה עברה הוא המוקד. החיבוק, ולו כדי להפגין את הטוב האנושי הקיים כרגע בקרבתך. את במקום מוגן כרגע. ברגע זה הקורבן זקוק לתמיכה. בלי "למה?" כי אין לו כרגע מקום.

הורים יקרים, שימו את הילד/ה במרכז. היו אמפתים ואל תהיו עסוקים בהגנה על שלמות עולמכם שלכם. ועוד מתוך הספר של ג'ודית "מי שמוכרע על ידי האבדן, בעיקר בשל העדר מערכות תומכות, מוצא עצמו חלש יותר, מותש, מריר ומיואש." וזה המקום שלכם, ההורים, לחזק ולמצוא את הדרך להרים את הראש. חשוב מאוד להפנות לגורם מקצועי שיטפל, עד אז, להורים תפקיד חשוב מאוד להאיר את כל הפינות החשוכות המשתקפות מהסיפור כפי שמסופר, בלי ביקורת ושיפוטיות.

חשוב שנדע, שרק כאשר זוכה האמת להכרה, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה. חשוב שהסיפור יצא לאור במילים (במסגרת האינטימית המתאימה לנפגע) ולא בסימפטומים. הבנת האירוע שהתקיים בעבר מאפשר לקורבן להשיב לעצמו את ההווה ולהבנות את עתידו. לכן יש לתת מקום פתוח ומאפשר לחשיפת כל הפרטים שחשוב לקורבן לשתף, גם אם קשה לנו לשמוע את אותם פרטים.

נסכם ונאמר, שלב ראשון כשאנחנו נחשפים לטראומה שעברו ילדנו, אנחנו חייבים לשים אותם במרכז. יצירת ביטחון, שיחזור סיפור הטראומה וחידוש הקשר בין הנפגעים לסביבתם הקרובה. הפניית הילד לטיפול מקצועי וקבלת סיוע מהמטפל להתנהלות ביתית אל מול קורבן הטראומה. בשבוע הבא, אתן את הכיוון להורה כיצד לעבוד בפן האישי לחיזוק החוסן הנפשי מול החשיפה לכך שהילד שלך נפל קורבן לאלימות.

השבוע הגיעה אלי לקליניקה אמא לארבעה ילדים. אני קראתי את הספר שלך "גלגולו של חינוך" אמרה. אני מבינה שאני לא היחידה בעולם שחשבתי לעצמי, שאני בטוח לא אהיה כמו אמא שלי. אני בטוח אהיה 100% לילדים שלי. אני בטוח לא אעשה שום דבר אחר בזמן שהילדים שלי יזדקקו לי. איך זה שהבת שלי באה אלי ואומרת לי: "את אנוכית, את חושבת רק על עצמך, תמיד קודם את". אני יודעת בדיוק שאני תמיד בשביל הילדים שלי. אני תמיד עושה בשבילם הכל.

כל ילדותנו, אנחנו חולמות להיות אמהות מושלמות, לענות לילדנו בסבלנות אין קץ, בקול מתוק ומתנגן בכל שעה ביממה, גם באמצע הלילה. גם כשאנחנו קרועות מעייפות (זה נכון גם לגבי אבות). האם החלום שלנו מציאותי? האם קיימת בעולמנו אימא מושלמת? האם שאיפות שכאלה מצמיחות אותנו או דווקא כובלות אותנו ומונעות מאתנו תפקוד טוב יותר?

המושג "אימא טובה דיה" שהוטבע על-ידי הפסיכואנליטיקאי ד' וויניקוט, פורש בפנינו מבט אחר על מושג האימהות הטובה, שבהחלט יכול להצמיח לנו דימוי אימהי טוב יותר בעינינו. אך האם נכיר בעובדה שאין אמא מושלמת ונקבל באהבה גם את  אמא שלנו כ"אמא טובה דייה"?

על פי וויניקוט תפקיד האם הוא לאסוף את כל הרשמים מהחיים עבור הילד שלה  ול"תרגום" לו את העולם. האם מעבירה במודע או שלא במודע לילד בתהליך את העולם כפי שהיא רואה אותו. ככל שיהיה האיסוף הזה מאפשר, פתוח, גמיש – כך תהיה ההפנמה של הילד את האני שלו (גלגולו של חינוך). ברור שאותה אמא מתרגמת את הרשמים על פי הפרשנות שלה באותה תקופת החיים ועל פי חוויותיה שלה. מכלול מילון הרשמים שלה על פי היסטוריית החיים שלה והחוסן הנפשי המתלווה אליה בתקופה זו.

מול הציפיות שלנו כאימהות להיות מושלמות, לזהות בדיוק את הצורך של הילד ולספק אותו באופן מיידי – באה התיאוריה של וויניקוט ונותנת מקום לשגיאות שלנו כאמהות. כבני אנוש שצברו אי אלו חוויות בחיים המשפיעות על מי שאנחנו ומה שאנחנו, בתקופה בה אנו נדרשים להתנהג כהורים. יתרה מכך, ספרי ההדרכה להורים וסדנאות ההורות מונחים ע"י אנשים. התאוריות להורות טובה יכולה להיות כתובה באופן ברור וקל ליישום, אבל בשטח, זה לא תמיד כמו בספר.

אין אמא שלא רוצה וחולמת להיות מושלמת. אבל החיים שלנו גם לא מושלמים. אנחנו צריכים להבין שלא רק שמותר לאימא לטעות, אלא שלפי תיאוריה זו של וויניקוט, שגיאות אלו נותנות לילד מרחב להתמודד בעצמו עם התסכול ולצמוח ממרחב זה. הילד חווה את הרצון הגדול שלנו לספק את צרכיו ולהרגיע אותו, וזה מה שנותן לו את הביטחון בעולם ובעצמו. סיטואציות שמזמנות התמודדות עם תסכול הן מצמיחות לפי התיאוריה הזו ולכן יש לאפשר התמודדויות אלו ובטח שלא למנוע אותן או לחשוש מפניהן. אנחנו לא מגדלים ילדיי מעבדה.

פיתוח יכולת ההכלה של הילדים ייטיב גם אם יכולת ההכלה שלנו את עצמנו. מי שנוטה לפרפקציוניזם תלמד מהר מאוד, שהשלמות מצויה בהיות העולם בלתי משולם. כל אחת מאיתנו צריכה להיות גאה באימא שהיא ובמאמצי העל שכל אחת מאיתנו עושה, בחשיבה הרבה שאנו משקיעות מאחורי כל האופרציות של חוגים, ימי הולדת, מתנות, אירוח חברים אחרי- הצהריים וכולי ולקבל את אותם דברים שפחות הצלחנו בהם בהבנה ובידיעה שעשינו את הכי טוב שידענו. אמונה זו בעצמנו ועמידה איתנה מול ילדנו המקטרים תחזק גם אותם. אנחנו עושים את המיטב, נקשיב ונשתדל יותר, בהכרה בעובדה שאין מצב שנהיה מושלמים.

בשבוע שעבר במיטב המסורת בבית הספר "מצפה גולן" התקיים פסטיבל מספר 15 והפעם הוקרה לזמר, שהביא את הזכייה הראשונה באירוויזיון, יזהר כהן. 200 ילדים השתתפו בפסטיבל מכתה א' ועד כתה ח'. כשהם מנחים, מנגנים, שרים ורוקדים. תקופה קשה של קורונה, סגר, זום, מפגשים בישובים ולא בבית הספר, דבר לא עצר את הילדים מלהיות ב100% בתוך תהליך הבניית הפסטיבל. תהליך מאוד לא קל, שבו למדו הילדים לנגן חמישה שירים בשיעורים בזום. למדו את שפת הסימנים לשיר "אבניבי" עם מדריכת שמע, בזום. ילדים שהגיעו למועדון הישוב להיפגש עם המורים לנגינה ו/או עם חברים בישוב לנגן ולהתאמן.

כמפיקת האירוע והבימאית, אשקף כיצד הילדים למרות כל הקשיים, לא ויתרו והיו מלאי מוטיבציה להבנות את הפסטיבל? הילדים אמרו "הפסטיבל שלנו והשירים, מכניסים לנו שמחת חיים". ילדים רבים עשו הקשה לשירים שלמדו על החלוצים בשיעורי שיר עברי בבית הספר. תוכנית לימודים שיזמתי ללימוד ההיסטוריה ומורשת העם והמדינה. השירים מלמדים שההצלחה של החלוצים בעצם הקמת המדינה הייתה תלויה ביצירתיות, קבלת החלטות, חשיבה ביקורתית, עבודת צוות, למידה עצמית ופתרון בעיות.

הבניית הפסטיבל מביאה את הילדים לחוות למידה משמעותית בכל שהזכרנו למעלה. בשיר "באת ומחרשת", שיר שלמדה אמי במשק הפועלות בפתח תקווה: "באת ומחרשת יצאנו לשדות, לחרוש את אדמתנו, שממה להפרות". הפסטיבל מהווה תוצר יצירתי שהינו מקורי ובעל ערך עבור הילדים השותפים בהקשר הנתון לזמר אותו הם מוקירים. הילדים הבוגרים מכרגרפים את הריקודים, בונים את ההנחייה שכוללת דרמה. אותה התחדשות, שאיננה נלקחת משום ספר כתוב, מהווה תנאי הכרחי ראשון להגדרת התוצר היצירתי. בעניין היצירתיות, הוזכר גם השיר "חיפה חיפה" בה לומדים הילדים שבזמן שהטורקים שלטו כאן ואחריהם הבריטים, לא נחו היהודים ועבדו בנמל חיפה, בבתי הזיקוק ובחברת החשמל. אז, בגלל קורונה, לא נקים פסטיבל? ועוד שיר שהוזכר בתחום היצירתיות היה: "מי יבנה?" עד לתל חי הגיעו האגרונומים לנסות את זרעי הכותנה באדמת הגליל העליון. לא מפחדים לנסות. איך אומר אלון גל: "מקסימום מצליחים". הילדים לא מפחדים לנסות ולהשקיע ולהנות מתהליך היצירה, גם מבלי לדעת אם תגמר הקורונה ויתקיים המופע המיוחל.

בתהליך הבניית הפסטיבל הילדים לומדים לתת ביקורת האחד לשני בלשון מכבדת ומפרה. חשיבה משותפת לפתרון בעיות כמו, מה עושים אם תלמידי ב' לא כל כך מצליחים לזכור את שפת הסימנים, כיצד מסייעים להם? כיצד נפגשים לחזק את הנגנים שלא כל כך הצליחו ללמוד בזום? לומדים עבודת צוות. כולם ביחד למען כולם. בדיוק כמו בשיר "אין כבר דרך חזרה", למרות כל הקשיים לא מוותרים. לא פורשים. מלאי תקוות ממשיכים להגשמת החלום. ממשיכים ונזכרים בשיר "טוב שבאתם", מודים לכל אחד ואחת שמוצאים עצמם שותפים לעשייה המשותפת למען הקמת מופע הפסטיבל. וכולנו ב"שיירה" אחת נעורר את ה"שפה אשר נרדמה" ונקבל החלטה משותפת "הנגב עוד יהיה פורח", אנחנו נצליח להקים את הפסטיבל והוא יהיה הכי מניב פירות כמו שלא חלמו מעולם.

אנחנו עוסקים בלמידה. האם נמצא נכון יותר, מלמידה עצמית ועצמאית, שבה הילדים רוכשים השכלה באופן עצמאי, חוקרים באופן עצמאי ללא תיווך ותמיכה. ילדי הפסטיבל הכירו שירים של הזמר יזהר כהן מצפייה באינטרנט. קראו את המילים ושרו באופן עצמאי. המנחים חקרו על הזמר והפיצו את התובנות וההבנות שלהם למען יושרו השירים בהבנה גבוהה יותר. בשיר "אגדה", גדיאל הנער למד לבד תורה. בשיר "אין לך מה לדאוג", החייל למרות כל ההפגזות והיותו בקו החזית, הרגיע את אימו/אהובתו שהוא מסתדר, הוא יודע ללבוש סוודר, הוא יודע לדאוג לעצמו. גם הילדים המקסימים קובעים כלליי התנהגות שיטיבו עם כולם, שכולם ירגישו בטוחים וכולם יחוו חוויית הצלחה בתהליך הפסטיבל כולו.

נסכם ונאמר אין צורך לחפש "את הבחורות ההן, עם הקוקו והסרפן", יש לנו ילדים שיודעים לקבל החלטות ואם רק נאפשר להם את הבמה לעשייה משמעותית נקבל תוצרים מופלאים וראויים לכל חשיבה ביקורתית פדגוגית. יזהר כהן הזמין את כל ילדיי חבורת הזמר, לאחר הופעת הילדים, לשיר איתו על הבמה את השיר "עולה עולה" ובסיום אמר לפני שירד מהבמה: "32 שנים לא עליתי לגולן, שמח שהגעתי, ריגשתם אותי מאוד. תודה רבה".