תגית: כבוד

"את לא תגידי לי מה לעשות!” – כמעט כל הורה או מורה מכיר את הרגע שבו הילד מתפרץ בחוצפה. זה רגע לא נעים: אנחנו נעלבים, מתעצבנים, ולעיתים גם מגיבים בעצבים. חוצפה היא סימן לכך שהילד בודק גבולות, מחפש עצמאות, או פשוט מתקשה לווסת רגשות. "חוצפה" היא מילה עברית (במקורה מארמית) שמתארת התנהגות שנחשבת לחריגה מנורמות של כבוד, נימוס או היררכיה. לרוב היא מתפרשת כגסות רוח, התנהגות בוטה או חוסר מורא כלפי סמכות, כללים או מוסכמות חברתיות.

בכיתה ו’ בתל אביב, למשל, תלמיד קטע את המורה בצעקות מול כולם. המורה בחרה לא להגיב באותו רגע אלא לשוחח איתו בצד אחרי השיעור. היא הסבירה לו: “כשאתה צועק, זה מביך אותי מול הכיתה, ואני לא מצליחה להקשיב למה שאתה באמת רוצה לומר.” הילד הופתע לגלות שהמורה נפגעה – ושיש דרך אחרת להשמיע את קולו. חוצפה היא פגיעה בכבוד הזולת – דיבור מזלזל, הקטנה או חוסר נימוס.

גם בבית זה קורה. הורה סיפר שבתו בתיכון הטיחה בו: “למה תמיד אתם מחליטים עליי?”. במקום להתפרץ, ההורים החליטו לקבוע איתה שעת לימודים קבועה שבה היא שולטת באיך ומה לומדים. השיח הפך מעימות מתמשך להסכם חדש – שבו היא מרגישה חלק מהחלטות. שהרי חוצפה מתפרשת גם ככניסה למרחב אישי או חציית קווים אדומים חברתיים.

לדברי הפסיכולוגית החינוכית מיכל דליות, “חוצפה היא לא בהכרח חטא מוסרי אלא הזדמנות חינוכית. ילד צריך לדעת שמותר לו לכעוס ולחלוק, אבל הדרך שבה הוא עושה זאת חייבת להיות מכבדת.”  אז מה עושים? קודם כול – לא מגיבים באותו מטבע. שהרי מי שמביע ביטחון עצמי מוגזם עד כדי זלזול בסביבה, זו חוצפה ולנו חשוב להיות מודל התנהגותי. כשילד מתחצף, חשוב לשדר שאנחנו רואים אותו, אבל לא מקבלים את סגנון הדיבור. אפשר לומר: “אני מוכן להקשיב כשנדבר בכבוד.”חשוב גם לשמור על עקביות: אם החלטנו שחוצפה לא עוברת – אסור להתעלם ממנה בפעם אחרת.

ולא פחות חשוב: לחפש הזדמנויות לחזק את הילד דווקא כשהוא מתנהל יפה. משפט פשוט כמו “אהבתי איך הסברת לי את מה שהפריע לך בלי לצעוק” מלמד אותו שהדרך משתלמת יותר מההתפרצות.  כי בסופו של דבר, חוצפה היא לא רק מבחן לילד – אלא גם לנו. האם נצליח להראות לו שאפשר להביע דעה, גם כשהיא שונה, בלי לפגוע באחר? התשובה, כמו תמיד בחינוך, מתחילה מהדוגמה שאנחנו נותנים.

תקשורת מכבדת היא לא רק סגנון דיבור אלא בסיס להתנהלות בבית ובכיתה. מקרה שבו תלמיד נכנס לכיתה ברבע שעה איחור, מתעלם מהקריאה של המורה, הולך לאיטו לשתות מים, מתיישב במדי ספורט בלי להוציא ציוד – מתנהג בזלזול ואף אומר לה "כשתתייחסי אלי בכבוד – אז נדבר", הוא לא רק פוגע במורה אלא בראש ובראשונה בעצמו ובמערכת החינוכית כולה.   הוא משדר חוסר נכונות להיות תלמיד. ילד שבוחר לא להתארגן לשיעור ולא להתייחס להנחיות, פוגע בעצמו וביכולתו להשתלב במערכת שמיועדת עבורו.

הכבוד שמעניקים המורים לתלמידים והתלמידים למוריהם אינו מתחיל בבית־הספר. הוא נבנה קודם כל בבית. ילד שגדל באווירה של הקשבה, יחס רציני למחויבויות והתארגנות בזמן, מבין שכבוד הוא לא סיסמה אלא חלק מהחיים. כשהוא נכנס לכיתה מאוחר, מתריס כלפי המורה ומסרב להתחיל ללמוד, אין זו רק בעיה משמעתית – זהו חסר ערכי.

מחקרם של שגיא-שוורץ, אביעזר, ג’יני ומרק (2014) מראה כי “הקשר החיובי עם המורה משמש עבור הילד ‘בסיס בטוח’ להתמודדות עם אתגרי בית הספר”. אבל בסיס כזה אינו יכול להתקיים כשהתלמיד מערער שוב ושוב על עצם היותו תלמיד. התעקשותה של המורה להזכיר לו להתארגן היא לא ויכוח אישי אלא ניסיון להחזיר אותו למקום שמאפשר למידה.

גם מסורתנו היהודית מדגישה את ההדדיות. הרב צבי א’ סלושץ כתב כי “יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך” (1999). אם המורה מצווה לראות את התלמיד כבן ערך, על אחת כמה וכמה שהתלמיד מחויב להכיר במורה כסמכות ולכבד את המסגרת. ההכרה הזו מתחילה במעשים הקטנים: להגיע בזמן, לפתוח מחברת, להקשיב.

להורים יש כאן אחריות מרכזית. כאשר ילד מתייחס ללימודים כאל בחירה אקראית ולא כאל מחויבות, זו קריאה לבדק בית. ההתעקשות על שעת שינה, על התארגנות בוקר ועל יחס מכבד לדמויות סמכות היא לא גחמה הורית – היא חינוך לחיים.

תקשורת מכבדת אינה רק לדבר יפה. היא כוללת עמידה בזמנים, אחריות בסיסית והתייחסות רצינית לתפקידך כתלמיד. כבוד אמיתי אינו מתחיל כשהמורה מוותרת, אלא כשהתלמיד בוחר להיות תלמיד. החוויה של להיות תלמיד איננה רק עניין של ציונים או משמעת – היא תחושת שייכות, ערך עצמי ויכולת לראות בזולת שותף לדרך.

אחד מתלמידי שיצא  משיעור "זהות יהודית" בבית הספר, סיפר שבשיעור הסיכום נאמר לתלמידים כי המסר המרכזי של השנה הוא "לכבד ולאהוב כל אדם". אני מודה, משהו בניסוח הזה עצר אותי. לכבד – בהחלט. לאהוב – כאן אני מסתייגת. סוד אהבת הימים הוא סוד העין הטובה, ההבטה החיובית בכל אדם, הלשון המפרגנת והמספרת בשבח הסובבים (צ. אייל, 2010). מצוות "ואהבת לרעך כמוך" עוסקת באהבה כלפי הקרובים אליך, ולא בהכרח כלפי כל אדם בעולם. יתכן שזה דיון פילוסופי אך הדקות הזו של לדרוש לאהוב כחובה, מאוד לא התאים לרוח החינוך בה חשוב לי לחנך את הדור הבא.

אני חושבת שחינוך לכבוד הוא ערך יסוד: גם אם אינך מסכים עם מישהו, גם אם קשה לך אתו, עדיין אתה מחויב להתייחס אליו בכבוד. כבוד הוא נקודת מוצא אנושית שמאפשרת קיום משותף. לעומת זאת, אהבה אינה חובה שאפשר להטיל על ילד (או על מבוגר). אהבה היא רגש עמוק, חופשי, שמתפתח מרצון, מהכרה או מחוויה – ולא מצוֹוֶה מבחוץ.

נזכרתי בשיחות שהיו לי עם בני כשהיה בגיל ההתבגרות. מתחים, עימותים, גבולות – כל מה שיכול להפוך ילד למתבגר מתוסכל ולהורה למי שמציב חוקים. לא פעם אמר לי: "אני שונא אותך!" ותמיד עניתי לו: "אתה לא חייב לאהוב אותי. אתה כן חייב לכבד אותי." זו הייתה עבורי הבחנה ברורה: רגשות יכולים להיות סוערים ומשתנים, אבל כבוד נשאר מסגרת מחייבת.

גם במחקרים פסיכולוגיים ובספרות החינוכית קיימת הבחנה בין רגשות שאי אפשר לכפות לבין נורמות התנהגות. הפסיכולוג קרל רוג'רס, שייסד את הגישה ההומניסטית, הדגיש כי קבלת האחר היא תנאי ליחסים טובים – אך גם הוא לא התכוון שמדובר תמיד באהבה במובן הרגשי, אלא בכבוד בסיסי לזכות של האחר להיות מי שהוא.

במקורות היהודיים יש ביטוי חשוב: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (פרקי אבות, א משנה טו). גם כאן מדובר במאמץ של התנהגות נאותה, יחס של כבוד – לא בדרישת אהבה לכל אחד. לכן אני מציעה זהירות בשפה החינוכית שלנו. דרישה לאהוב כל אדם עלולה לעורר בילדים תחושת אשמה או צביעות – כי לא תמיד אפשר לאהוב. לעומת זאת, לכבד – זו מטרה אפשרית, חשובה והכרחית.

הורים ומחנכים, בואו נלמד את ילדינו שהכבוד הוא חובה. כיבוד כל אדם הוא ערך בסיסי המדגיש את החשיבות של יחס מכבד כלפי כל אדם. זהו יסוד לחברה הוגנת ושוויונית, המאפשרת לכל אדם לחיות בכבוד ובהערכה עצמית.

בעידן שבו הורים ואנשי חינוך מתמודדים עם אתגרים הולכים ומתרחבים, הולכת ומתחדדת ההבנה כי לא די בטכניקות טיפוליות או בשיטות חינוכיות פורמליות. לב ליבה של כל הצלחה טמונה בהכרה בערכים האנושיים הבסיסיים ביותר: כבוד הערכה ותחושת שייכות.

כאשר ערכים אלה מונחים בבסיס הקשר בין מטפל למטופל, בין הורה לילד ובין מורה לתלמיד, נוצרת קרקע פורייה לצמיחה, שינוי והתפתחות. טיפול קוגניטיבי שמבוסס על הכרה אמיתית בצרכים הרגשיים של הילד ושל ההורה כאחד, מאפשר פריצת דרך– הן ברמה האישית והן במסגרת המשפחתית והחינוכית.

תחושת שייכות מעניקה לילד ביטחון לבטא את עצמו. כבוד הדדי מאפשר תקשורת פתוחה ובריאה, . הערכה אותנטית מחזקת מוטיבציה ומגבירה תחושת מסוגלות. כל אלה יחד יוצרים אווירה רגועה, מכילה ויציבה – סביבה אידאלית לחינוך מיטבי ולחיים משפחתיים הרמוניים.

יותר ויותר אנשי מקצוע והורים מגלים כי ברגע שמשנים את נקודת המבט – וממקמים את הערכים האנושיים במרכז – מתחוללת טרנספורמציה. הקשיים מפנים מקום להבנה, ההתנהגויות נמסות בתוך הקשבה והיחסים הופכים לקרקע של צמיחה הדדית.

ההכרה בכבוד, בהערכה ובשייכות אינה מותרות – היא הבסיס שעליו נבנה העתיד. הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי הפך לשיטה המועדפת לטיפול – לא רק בגלל שהוא מקל במהרה על המטופלים ומקדם אותם לקראת מצב בו דפוסי התנהגות שאינם מטיבים נעלמים, אלא גם בגלל שהוא עוזר להם להישאר רגועים.

הגישה פועלת במגוון דרכים בשאיפה ליצור שינוי קוגניטיבי – שינוי בחשיבה ובמערכת האמונות של האדם – על מנת להביא לשינוי רגשי והתנהגותי מתמיד. ההנחה שבבסיס המודל הקוגניטיבי היא שלכל המעכבים הפסיכולוגים יש מאפיין משותף: חשיבה לקויה שמשפיעה על מצב רוחו והתנהגותו של האדם.

הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי מסייע למטופלים במספר מישורים ובהם: פתרון בעיות, הפעלה התנהגותית, זיהוי החשיבה האוטומטית ובמיוחד מחשבותיהם השליליות לגבי עצמם, לגבי עולמותיהם ולגבי עתידם: הערכת מחשבות אלה והגבה עליהן. הדרכת הורים המבוססת על הגישה הקוגניטיבית התנהגותית מסייעת להורים לשנות את קו התקשורת עם עצמם, בינם לבין עצמם ובינם לבין הילדים. כשאדם מאמין בכבוד עצמי, ילמד לתת כבוד. אדם שיודע להעריך באופן אותנטי את העשייה שלו, ללא ביקורת, אלא ממקום של למידה, כך ינהג כלפי הסובבים אותו ונסכם שאדם המאמין שהוא שייך למשפחה ולמסגרת שמאמינה בו ואוהבת אותו, הוא יתנהל ממקום של חוסן נפשי ולא ממקום של ריצוי. יתנהל ממקום של שאיפה לסיפוק הצרכים האישיים ואיתם מילוי צרכי הסביבה.

תקופת המלחמה הביאה את הילדים, ההורים ואת הצוות החינוכי למפגש בין גישות שונות של חינוך. בקיבוץ בו אני עובדת כרגע, נפגשתי עם צוות חינוכי, ילדים והורים מבית הספר הדמוקרטי. מכיוון שמטרת בית הספר שנבנה בקיבוץ הייתה להכניס את הילדים לשגרה, שהיא מסגרת חינוכית שמתקיימת בכל יום מ8:30 עד 12:30 וחשוב היה לי להבין את השיגרה שחווים הילדים במסגרות החינוכיות השונות, יצאתי לחקור ולהבין את החינוך הדמוקרטי.
חינוך דמוקרטי הוא אסכולה בחינוך, המבוססת על ראייתו של הילד כאדם שלם, ועל כן כזכאי למלוא זכויות האדם בתהליך החינוך, ובראשן הזכות לחירות, ולשוויון. האם ילד בגיל 8 מסוגל להבין ולדעת מהו תהליך החינוך שנכון לו ולעתידו? שוויון עם מי? שאלות רבות עלו והתחדדו יותר כששיחקנו "חבילה עוברת" ו"ארץ עיר", כשרצינו להוסיף עוד עמודה ובה "מילה חיובית" וילדים לא הצליחו לקרוא ולשחק איתנו.
החינוך הדמוקרטי מושתת על זכויות האדם, בהן הזכות לכבוד, חופש הבחירה, חופש הביטוי, חופש התנועה וכדומה. אני מאמינה שכל מסגרת חינוכית מושתתת על זכויות אדם והזכות לכבוד. בכל מסגרת חינוכית מתקיימות שיחות אישיות ודיונים בכיתה המאפשרים את חופש הביטוי, אך האם בחיים בכלל יש לנו חופש תנועה מלא? אנחנו יכולים ללכת מתי שאנחנו רוצים לאן שאנחנו רוצים? בכל תחום עבודה שנהייה, אנחנו מתחייבים לשעות עבודה. מי שרוצה חופש צריך לבקש מהבוס. שלעיתים מסכים ולעיתים לא. האם אין כללים למסגרת שבתוכם אנו חווים את חופש התנועה? החינוך באחריות המבוגרים.
בבסיס הגישה לחינוך דמוקרטי עומדת תפיסתם של ז'אן-ז'אק רוסו, אלכסנדר ס. ניל וג'ון דיואי. לפי השקפתו של רוסו המחנך חייב לצמצם את השפעתו על החניך למינימום האפשרי כדי שהחניך יפתח את נטיותיו וכישרונותיו הטבעיים כאינדיבידואל עצמאי, ובלשונו של רוסו עצמו: "שהילד לא יעשה דבר רק מפני שרואים או שומעים אותו, ובקצרה שום דבר בזיקה לאחרים, אלא אך ורק את מה שדורש ממנו הטבע; או אז כל שיעשה יהיה אך טוב". גם קורצ'ק אמר "חנוך לנער על פי דרכו". בכל מסגרת חינוכית נדרשים לראות את הילד שלפנינו, בוחנים את כישוריו ומאפשרים לו את סביבת הלמידה שתתן מענה לכל צרכיו וכישוריו למען ייפתח ויתפתח בדרכו שלו. מטרת המסגרת החינוכית היא להיות העוגן והקביים להתפתחות נכונה למען רווחתו העכשווית והעתידית של הילד. הילד הקטן איננו מודע למתבקש בחיים הבוגרים, אנחנו המבוגרים כן. אנחנו יודעים שילד כדי שיהיה עצמאי חייב לדעת קרוא וכתוב. לדעת תקשורת מקרבת וכישורי חיים שבין אדם לחברו. ועל כן באמצעות הכוונה להתנהלות במסגרת בה יש כללי התנהגות, מקבל הילד הכוונה להצלחה בחיים. להגיע בזמן אינה בחירה. ילד שלא ילמד להגיע בזמן, יפספס את האוטובוס/הרכבת/המטוס. ילד שלא ילמד להביא ציוד, יתקשה להתארגן ולקחת את כל מה שצריך שיעשה לו אך טוב. אין כאן שום דבר בזיקה לאחרים. חובתנו לתת לילד כלים למען הצלחתו.

הוראה והורות הם שני מגרשים שבהם מקיימים מערכות יחסים ובשני המגרשים מתבקשים לקיים אמון וכבוד למען הצלחה ביישום המטרות. המטרות העיקריות שלנו בשני המגרשים הם: יצירת אמון, כבוד לאוטונומיה של הפרט ולגבולות הרגשיים שלו ושמירה על עמדה לא מגוננת. חקירת ההשפעה של אמונות מזיקות בהקשרים החברתיים והבין אישיים ועבודה משותפת של פיתוח אמונות חלופיות תפקודיות יותר וכמובן יישום בליווי מלא של הילדים.
כמורה מזה 35 שנים אני חווה את המצוקה מאי אמון שנרקם בהיסטוריה של הילדים. אי האמון גורם לחוסר כבוד למבוגר ומביא לשקרים משני צידי המיתרס. אותם ילדים שחווים מצוקה שכזו מפתחים פרנויה (חרדה) שמביאה אותם להטיות קוגניטיביות, שמובילות לפרשנות שגויה של רמזים חברתיים. הטיפול שמתקיים בקליניקה שלי ושל העוסקים בcbt (טיפול קוגניטיבי), הוכח כמתאים לאותה פרנויה.
בק, דיויס ופרימן (2019) מפנים את תשומת לבנו שתחושת התקיפה שחווים אותם ילדים, מכוונת לדימוי העצמי שלהם ולא לבטיחותם. וכמו כן, נוטים לפרש בטעות את תשומת ליבו של הזולת כחנופה והערכה. הטיפול הקוגניטיבי מיועד למצוקות רגשיות ולאמונות המזיקות הנלוות לפרשנות שגויה ולא מבוקרת שכלית (Bareman&Tyrer,2004). העיקרון החינוכי של הטיפול הקוגניטיבי עם הילדים חייב להיות הכינון של ברית במערכת היחסים בין המורה/הורה לילד. תהליך שחייב להתבסס על פיתוח של הבנה הדדית לגבי קשיו של הילד, מה שיוביל ליצירת תחושה של אמון ושיתוף פעולה.
תלמיד שנמנע מלהיכנס לשיעור כלשהו משדר חרדה. החרדה איננה חד משמעית מהתנהגות המורה, ייתכן מאוד שהחרדה נובעת מסיטואציה שהתקיימה בעברו של הילד. גם חוקרים של שפת גוף טוענים שישנם תנועות גוף שפרושם בטוח מאז האדם הקדמון. דהינו לא מגלגול זה ואולי לא מגלגול קודם. כך גם תחושת המצוקה. ההכרה בכך שישנם אמצעים שבהם הטיות המידע מאפשרות את ההתעלמות, העיוות וההחרגה של מידע הסותר את אמונותיו. לעומת זאת, מידע העולה בקנה אחד עם אמונות מתקבל ללא קושי.
המחשבות האוטומטיות השליליות מביאות אותנו לחרדה ופחד ובמקביל התנהגות של הימנעות, הסתגרות ובידוד חברתי. להפגת החרדה והפחד יש לערוך שינויים בעיבוד המידה. הפרשנויות שאינן בשליטה קוגניטיבית מוליכות אותנו להתנהגות שאינה מטיבה איתנו – ולכן יש להבנות תוכנית לשינוי התנהגות.
ילד/ה שמשדרים חרדה מכניסה לשיעור מסוים, או הימנעות מעשייה מסוימת בבית, פועלים בהימנעות. יש להתייחס ברצינות לאירוע ההימנעות. לפרק את אירוע ההימנעות: מתי, אייך וכמה נמנע? כיצד מתקיימת הלכה למעשה ההימנעות? לשאול: מדוע נהגת בהימנעות? מה הרגשת כשנמנעת? איך אפשר היה אחרת לנהוג? (מודל אפר"ת). ולעודד התגברות על הקושי.

ביקר אצלי בקליניקה צעיר בן 30. "אני כועס על אמא שלי שלא ראתה את הכאב שלי. את הקשיים שלי כנער מתבגר. היא הייתה עסוקה בעצמה ובבניית הקריירה שלה", אמר. ילדים צעירים אינם יכולים להבין סיטואציות אם לא נסביר להם.
בכל גיל ניתן לחבר בין אהבה עצמית לבין התמודדות עם קושי או כישלון. הילדים שלנו צריכים לראות הלכה למעשה כיצד ההורים שלהם מתמודדים עם קושי ועם כישלון. ללמוד ולחקות אותנו בדברים הקטנים. ללמידה מטעות חשיבות מכרעת ביכולת של האדם להוביל את עצמו לעבר השגת מטרותיו. מסוגלות עצמית מתייחסת לאמונה של הפרט ביכולתו לבצע מטלה או אתגר ולהתמודד עמו. כל מוטיבציה מושרשת באמונה המרכזית של האדם, שיש לו את היכולת והכוח להשפיע על התפקוד שלו – לשלוט בחייו. האם שגידלה את ארבעת ילדיה, השכילה שעליה להתחזק אל מול הקשיים בחיזוק המסוגלות העצמית שלה. בנדורה (1997) טוען שמסוגלות עצמית שווה לאמונה של האדם ביכולתו לכוון לעבר מטרותיו. המטרה של האם הייתה לשרוד, לכלכל את ילדיה ולדאוג להם לקורת גג. לא האש שורפת את האדם, אלא הרשלנות של עצמו(מבלנה).
רוזנבאום (1990) כתב שאדם יוכל להשיג את מטרותיו רק אם יפעיל מיומנויות שליטה עצמית. רק כך יהיה מסוגל להתגבר על מכשולים קוגנטיבים, רגשיים והתנהגותיים כדי להשיג את מטרותיו. גם אם אתה מרכיב מחדש את ששברת, זה לא הופך אותך לשלם (אבן רושד). האם עשתה כל שביכולתה לעמוד בהתחייבויות שלה כלפי ילדיה. ברור שבעלי מסוגלות עצמית גבוהה ניגשים למשימות קשות כאתגרים שיש לנהל ולא כאיומים שיש להימנע מהם. האם הצליחה לשמר את המאמצים ואת האמונה העצמית גם אל מול הכישלונות. כמו שלא מלאה בשלמות את הנוכחות שהייתה ללא ספק אחת ממטרותיה כאם ל4 ילדים. התוצאה של מסוגלות עצמית גבוהה, היא בהפחתת מצוקה רגשית אפשרית כמו חרדה ודיכאון מול מצבי כישלון (בנדורה 1997).
שלושה דברים מועילים לאדם יותר מכל: לסלוח, לשתוק כשכואב ולחלום למרות שאתה יודע שזה לא יקרה (צ'אק פלאניוק). חשוב לשקף לילדים שלנו את הקשיים למען יבינו, יכילו ויכבדו את המאבק של ההורים למסוגלות עצמית, בדומה לערך עצמי, שיש בו את היכולת לספק חוסן בהתמודדות מול אתגרי החיים. להבין שההורים חולמים על משפחה מושלמת והרמוניה. לא לעולם חוסן. אמא שלי אמרה: "אני בגיל שלך הייתי, את בגיל שלי עדיין אל היית, כשתהי תביני". בואו נאחל לחיים טובים מלאי אור ואהבה. והלוואי ונצליח להגשים חלומות.