תגית: הורות

כהורים וכמחנכים, אנחנו רוצים שילדינו יצליחו, יתנהגו נכון ויגדלו להיות אנשים טובים. אך בתוך כל הרצון הטוב הזה, עולה שאלה חשובה: כמה מקום אנחנו נותנים לחוזקות של הילדים שלנו? ילד שגדל בבית שבו מדגישים בעיקר את מה שחסר, את מה שדורש תיקון ואת מה ש"לא בסדר" – לומד להסתכל על עצמו דרך עדשה ביקורתית. לעומת זאת, ילד שגדל בבית שבו מבחינים גם בטוב שבו, במאמץ שלו, בכישרונותיו וביכולותיו – לומד להכיר בערכו.

הורה שאינו נותן מקום לחוזקות של עצמו, יתקשה ללמד את ילדיו להוקיר את חוזקותיהם. כאשר הורה ממעיט בערך עצמו, מבטל הצלחותיו, או חי מתוך ביקורת עצמית מתמדת – ילדיו לומדים ממנו כיצד להתייחס לעצמם. רבים מאיתנו גדלנו על חינוך צנוע וענו. חונכנו "לא לעוף על עצמנו", לא להחצין הצלחות, ולעיתים אף להצניע כישרונות. הערכה עצמית אינה גאווה. הערכה עצמית היא היכולת להכיר בטוב שבנו, לכבד אותו, ולשקף אותו גם כלפי חוץ בענווה ובביטחון.

הפסיכולוגיה החיובית, מביאה מבט אחר על החיים. במקום להתמקד רק במה שלא עובד – היא מציעה להתבונן במה שכן עובד. במקום לשאול "מה לא בסדר בילד?" – לשאול: מה החוזקות שלו? מה הכישורים שלו? באילו מקומות הוא מתאמץ ומתגבר? אין פירוש הדבר להתעלם מחולשות או מקשיים. להפך – המטרה היא לתת כוח לחוזקות, ומתוכן לעזור לילד להתמודד גם עם המקומות החלשים. כך למשל, ילד ששפך בטעות כוס חלב – אינו זקוק לתיוג. אם אמא אומרת: "מתי כבר תלמד להחזיק כוס?" ואבא מוסיף: "אתה מרושל ומסורבל כמו דוב" – הילד לא לומד זהירות. הוא לומד שהוא "לא בסדר".

לעומת זאת, אפשר לומר: "זה קורה לפעמים. בוא ננקה יחד, ובפעם הבאה נחזיק בשתי ידיים." ביקורת בונה מצביעה על הדרך הנכונה, מבלי לפגוע באישיותו של הילד. היא מתקנת מעשה – לא שוברת נפש. מילים של הורים ומחנכים נחקקות בזיכרונו של הילד ומעצבות את אישיותו. עלינו, כהורים וכמחנכים, לנתב את ההכוונה לחיים טובים, רגועים ובטוחים. אז איך מעצימים חוזקות ולא פוגעים בהערכה העצמית?

הנה כמה טיפים להורים: – לתפוס את הילד "על חם" דווקא בטוב לומר: "ראיתי שהתאמצת." – לשבח מאמץ "כל הכבוד שהתמדת ולא ויתרת." – להפריד בין המעשה לבין הילד "הפעם לא השקעת מספיק."  – להימנע מהשוואות. – להאמין ביכולת של כל ילד להצליח. הצלחה נמדדת בהתמדה, בעמידה בזמנים, במשמעת עצמית וברצון לעשות את המקסימום. – להיות מודל אישי הורה שמדבר על עצמו בכבוד ומכיר בחוזקותיו. – לעצור לפני כעס לנשום, לחשוב, ולהגיב מתוך חינוך – לא מתוך סערת רגש.

בסופו של דבר, כל ילד זקוק למבוגר אחד לפחות שיאמין בו באמת. שיראה מעבר לטעות. שיזהה את הכוחות שבו. שיזכיר לו מי הוא. וכשאנחנו בוחרים לראות את החוזקות של ילדינו – אנחנו לא רק מחזקים את הביטחון העצמי שלהם, אנחנו בונים להם יסודות לחיים שלמים.

כהורים וכמחנכים, אנחנו שואפים לגדל ילדים עצמאיים, אחראים ובעלי אמונה ביכולתם. ילדים שלוקחים חלק בעשייה בבית, מבצעים משימות ותורמים לסביבתם, גדלים להיות מבוגרים בעלי תחושת מסוגלות גבוהה, אחריות והתמדה. השבת המחישה לי זאת בצורה מרגשת במיוחד. נכדתי בת השש בחרה מיוזמתה לנקות את המרפסת, ואילו נכדי בן האחת־עשרה ניגש בשקט ובנחישות לשטוף את הכלים שנערמו מארוחות היום ואף סידר את המטבח ופינת האוכל. לא ביקש פרס, לא חיפש תשומת לב – פשוט פעל מתוך תחושת שייכות ואחריות.

אך לא פחות מהעשייה עצמה, חשוב להבין כיצד אנו מגיבים אליה. לא משבחים אישיות – משבחים מאמץ. אחת הטעויות הנפוצות היא לשבח ילדים על "מי שהם" במקום על "מה שהם עושים". כשילד מנקה את החצר, אין צורך לומר לו "איזו נשמה טובה אתה". שבח כזה אמנם נשמע חיובי, אך הוא מדביק תווית כללית ולא בהכרח מקדם למידה או צמיחה.

לעומת זאת, כאשר נאמר: "השקעת הרבה עבודה בניקיון, תראה איך החצר נראית עכשיו!" – אנו מכוונים את הילד להבין מה בדיוק עשה נכון, ועל מה הוא ראוי להערכה.  שבח נכון מורכב משני חלקים: המילים שלנו – והמסקנות שהילד מסיק מהן. המילים צריכות להיות מדויקות: להעריך מאמץ, התמדה, עזרה, יצירתיות והתחשבות. כאשר הן נאמרות נכון, הילד בונה מהן מסקנה פנימית: *"אני מסוגל", "אני מתמיד", "אני תורם".  המילים שאנו בוחרים הן כמו יריעת בד. עליה הילד מצייר את הדימוי העצמי שלו. לכן חשוב שהמסר יהיה מציאותי, מדויק ומעצים – כזה שמאפשר לילד לראות את עצמו באור חיובי אך גם אמיתי.

חוויה נוספת מהשבת ממחישה זאת היטב. היינו בגן שעשועים, ונכדתי פחדה מאוד לעלות על האומגה. במקום לומר לה "אל תפחדי" או "את אמיצה", אמרתי לה משהו אחר: "את יכולה לשבת על המתקן בלי לזוז. אחר כך נזוז יחד, לאט." שלב אחר שלב, היא התקדמה – קודם למטה, אחר כך עלתה, ולבסוף גלשה. החוויה הזו מילאה אותה בתחושת הצלחה. כשחזרה הביתה, לא רק שביקשה לנקות את המרפסת – היא גם ביקשה לפתור תרגילי כפל, למרות שעדיין לא למדה אותם בבית הספר. בהתלהבות ובביטחון, היא פתרה תרגילים בכפולות של 2 ו־3.

זו תוצאה של חוויה פנימית: הצלחתי – ולכן אני יכולה לנסות עוד. כמורה למתמטיקה בחטיבת הביניים, אני רואה זאת שוב ושוב: ילדים שמקבלים משוב על מאמץ, התמדה ועבודה קשה – ממשיכים להתאמץ, מתקדמים ומשיגים תוצאות. לעומתם, ילדים שמקבלים שבח כללי או תוויות, לא תמיד יודעים על מה להישען כשהדברים נעשים קשים. כאשר ילד שומע: "התמדת גם כשזה היה קשה" או "עבדת בצורה מסודרת והגעת לפתרון" – הוא לומד מה עובד עבורו, ויכול לשחזר זאת בעתיד.

גם הקשר בין האחים קיבל ביטוי מרגש. נכדי, שסייע לאחותו להתמודד עם הפחד, הרגיש בוגר, משמעותי ובעל השפעה. ייתכן שדווקא התחושה הזו הובילה אותו לקחת אחריות גם בבית, ולבצע את משימות הניקיון מתוך יוזמה. כאשר ילדים חווים עצמם כבעלי ערך – הם פועלים בהתאם.

יש משהו כמעט אינסטינקטיבי בהורות ובחינוך: הרצון להקל. כשהילד מתאמץ, כשהוא מתוסכל, כשמשהו לא מצליח לו מיד – מתעורר בנו דחף עמוק לרכך את הסיטואציה, להנמיך ציפיות, לשאול אם היה לו נעים, אם הוא נהנה, אם זה לא היה “קשה מדי”.

אבל למידה אמיתית, כזו שמשאירה חותם, אף פעם לא נראית ככה. למידה עמוקה לא מרגישה נוחה. היא מרגישה מאתגרת, לעיתים אפילו מתסכלת. דווקא שם, באזור שבו הילד צריך לעצור, לחשוב, לנסות שוב – מתרחש התהליך החשוב באמת. לא רכישת ידע בלבד, אלא בניית היכולת להתמודד.

הבעיה מתחילה כשאנחנו מפרשים תסכול כמשהו שצריך להיעלם. כשקושי נתפס כעדות לכך שהרף גבוה מדי, במקום כסימן לכך שהמוח עובד. ברגע הזה, בלי לשים לב, אנחנו משדרים לילדים מסר עמוק: שאם קשה – כנראה שמשהו לא בסדר. לא במשימה, אלא בהם. ילדים, קולטים את המסר הזה במהירות. הם לומדים להסיק שלמידה אמורה להיות קלה, ושאם היא לא – עדיף להתרחק. וכך, מתוך כוונה טובה, אנחנו עלולים למנוע מהם את הדבר החשוב ביותר: חוויה של התמודדות מוצלחת.

יש הבדל גדול בין לראות ילד מתוסכל לבין להיבהל מהתסכול שלו. לראות, להכיל, לתת שם לרגש – זו הורות וחינוך מיטיבים. להוריד דרישה רק כדי להפסיק את אי הנוחות – זו כבר נסיגה. לא מתוך רוע, אלא מתוך חוסר אמון ביכולת של הילד לעבור דרך הקושי. וכאן נכנס אחד העקרונות החשובים ביותר בעבודה חינוכית: אמון. אמון אמיתי ביכולת של ילדים לחשוב, להתאמץ, לטעות ולהמשיך. לא אמון תיאורטי, אלא כזה שבא לידי ביטוי בהחלטות היומיומיות שלנו – בשאלות שאנחנו שואלים ובתגובות שאנחנו בוחרים.

כשאנחנו שואלים ילד אם “היה קל”, אנחנו ממקדים אותו בתחושת הנוחות. כשאנחנו שואלים מה הוא הבין, איפה הסתבך, איך ניסה להתמודד – אנחנו מזמינים אותו להתבוננות. זו לא שאלה של ניסוח, אלא של תפיסת עולם. האחת מחפשת הקלה, השנייה מחפשת התקדמות. ברוח החשיבה הקוגניטיבית-התנהגותית, אנחנו יכולים ללמד ילדים לעצור בין הרגש לפעולה. לא לפעול מתוך הצפה, אלא ללמוד לחשוב בתוך הקושי. להבין שתסכול הוא תחושה חולפת, לא אמת מוחלטת. שהוא אומר “קשה לי עכשיו”, לא “אני לא מסוגל”.

לב ויגוצקי, מאבות הפסיכולוגיה ההתפתחותית, תיאר את הלמידה המשמעותית ככזו שמתרחשת בדיוק במקום שבו המשימה מאתגרת אך אפשרית בעזרת ליווי. כשאנחנו מורידים את הרף בכל פעם שעולה תסכול, אנחנו מוציאים את הילד מאזור הצמיחה שלו – לא לטובתו. גם קרול דוויק, שחקרה את תפיסת הצמיחה, הדגישה שהשבח המשמעותי אינו על קלות או על כישרון, אלא על מאמץ, על התמדה, על הדרך. ילדים שגדלים כך לומדים שהערך שלהם אינו תלוי בהיעדר קושי, אלא ביכולת להתמודד איתו.

הורות וחינוך אינם נמדדים בכמה מהר הצלחנו להרגיע, אלא בכמה כלים השארנו לילד ליום שבו נהיה פחות לידו. העולם לא ימהר להוריד עבורו רף. השאלה היא אם אנחנו נתנו לו הזדמנות להתאמן, כשהוא עוד מוגן ומלווה. המטרה שלנו אינה לגדל ילדים שלא מתוסכלים – אלא ילדים שיודעים לפגוש תסכול בלי להישבר ממנו. ילדים שמבינים שקושי הוא לא אות אזהרה, אלא חלק טבעי מהדרך. וזו אולי האחריות הגדולה ביותר שלנו כהורים וכמחנכים: לא לפנות לילדים את הדרך, אלא ללמד אותם ללכת בה.

הבחנה מהותית בעבודת החינוך וההורות, הבחנה הנוגעת בלב כוחות החיים עצמם, ביראת הכבוד ובנהיגת הכבוד, שעליהם נשען הגוף האתרי – גוף החיים. צעקה, גם על פי הפסיכולוגיה המודרנית, היא פעולה הנובעת מאובדן שליטה. זהו רגע שבו האדם חדל להנהיג את עצמו, והרגש פורץ החוצה ללא עיבוד וצורה. מבחינה אנתרופוסופית ניתן לומר כי הכוח האתרי, הכוח הבונה והמחיה, נסוג לאחור; הוא אינו פועל עוד כמארגן, אלא נחלש ואף מתנוון. לא כך דרכו של הורה או מחנך.

לעומת זאת, דיבור תקיף ואסרטיבי נובע משליטה פנימית. הוא נשען על ידיעה של האדם העומד מולי, על קריאה מדויקת של הרגע ועל אחריות עמוקה כלפי העתיד. דיבור כזה אינו אלים גם אם הוא נחווה על ידי הילד כקשה או כלא נעים. כאן טמון קושי מהותי: הילד, מתוך חווייתו הסובייקטיבית, עשוי לפרש כל תקיפות כצעקה. אולם תפקידו של המבוגר איננו להימנע מן התקיפות, אלא להחזיק אותה מתוך שקט פנימי ומתוך סמכות אמיתית.

סמכות בריאה איננה נובעת מכוח חיצוני, אלא מהיותו של המחנך אדם בעל עמידה פנימית. על המחנך להיות מוכן עם משלים משום שהמשל פונה ישירות אל כוחות החיים והדמיון של הילד, אל הגוף האתרי עצמו. (ר׳ שטיינר, הרצאות על חינוך, 1919).

דמיינו נהר שוצף. כשאין לו גדות הוא מציף, הורס שדות וסוחף עמו כל אשר בדרכו. זהו הנהר הצועק – מלא אנרגיה, אך חסר צורה וכיוון. לעומתו, נהר הזורם בתוך גדות יציבות, כוחו מתעצם. הזרימה נעשית ברורה, והוא משקה את האדמה ומאפשר חיים. הגדֵרות אינן מחלישות את הנהר, אלא מאפשרות לו למלא את ייעודו. כך גם בדיבור החינוכי: הצעקה היא אנרגיה ללא גבול, ואילו הדיבור התקיף הוא כוח החיים הפועל בתוך צורה.

כאשר הורה פונה אל ילדו ואומר בקול יציב וברור כי כעת סוגרים את המחשב ומסדרים את החדר, זוהי הנהגה. ההורה רואה בעיני רוחו את הילד המארח חברים, את הסדר המאפשר קשר אנושי, והוא מוביל את הרגע אל עתידו. אפשר לדמות זאת גם לרועה ההולך עם עדרו. הוא נושא פעמון. הצליל אינו חזק, אך הוא חד, ברור ועקבי. העדר לומד להכירו ולנוע בעקבותיו. המורה המבקש מתלמיד לשבת ולהתחיל לעבוד, כאשר הילד מתעכב בלחדד את העיפרון ולבזבז את הזמן, פועל כרועה עם פעמון. הוא אינו מגיב להתנהגות בלבד, אלא מחזיק בתודעתו את המשך היום, את שיעורי הבית שיצטברו ואת האחריות הנלמדת.

על ההורה והמחנך להיות אדון לקולו – לא מתוך נוקשות, אלא מתוך אהבה עמוקה לחיים ולכוחות הגדלים בילד. כאשר הדיבור נובע משליטה פנימית ומידיעה חינוכית, הגוף האתרי נשמר בחיוניותו, והחינוך נעשה למעשה של בנייה, ולא של הרס.

חג החנוכה מזמין אותנו מדי שנה להתבונן באור. לא רק באור הנרות שבחלון, אלא באור הפנימי – זה שמחזיק את החיים עצמם. כאשר אנו מתבוננים באור דרך האנתרופוסופיה, נפתחת בפנינו הבנה עמוקה על האדם ועל הילד הגדל בתוכנו.

לפי רודולף שטיינר, האדם מורכב מארבעה גופים: הגוף הפיזי, הגוף האתרי – גוף החיים, הגוף האסטרלי – עולם הנפש והרגש, והגוף הרוחני – האגו. מה שמבדיל בין גוף חי לגוף מת איננו החומר, אלא הכוחות הפועלים בו: האנרגיה, החיות, האור – הלהבה של החיים. זהו הגוף האתרי.

שטיינר מדגיש כי הגוף האתרי פעיל במיוחד בילדות: הוא נוכח בתהליכי הצמיחה, הלמידה והיווצרות ההרגלים. הגוף האתרי מושפע עמוקות ממראות, מדוגמא אישית, ומסביבה שמכירה בכבוד הילד ובכוחות החיים שבו. וכל מה שפועל דרך דימויים חיים ולא דרך הסברים שכלתניים בלבד.

בגיל ההתבגרות מתרחש שינוי חשוב: אנו מבקשים להביא אל עולמו של המתבגר תכנים שיש להם משמעות פנימית וערך מוסרי, כאלה שיוכל לכוון אליהם את עצמו מבפנים. אנרגיות החיים של המתבגר מתפתחות דרך מה שהוא רואה בעולם הממשי, ודרך מה שהוא תופס ברוחו.

וכאן נכנס אור החנוכה. ההתבוננות בלהבת הנר – החיה, הרועדת, המתמידה – היא הזדמנות חינוכית עמוקה. זה הזמן להעצים אצל הילד והמתבגר את התיאור המוחשי והציורי של הלהבה בחייו שלו: מה מדליק אותי? מה מזין את האור שבי? מה עלול לכבות אותו? ראייה זו – בעיניים וברוח – היא אמצעי חינוכי מדויק לגיל ההתבגרות. משום כך, ההורה נקרא לראות עצמו גם כמורה אישי: כזה שמעורר בצעירים לא רק כוחות אינטלקטואליים, אלא גם כוחות מוסריים, פנימיים, אנושיים.

כפי שכבר כתבתי בטורים קודמים: בשנות החיים הראשונות מילות הקסם של החינוך הן דוגמה וחיקוי. בגיל ההתבגרות מילות הקסם הן סמכות ודרישה. מה שהילד רואה באופן ישיר במבוגרים המחנכים אותו – חייב להפוך עבורו לסמכות טבעית, כזו שאינה נכפית אלא מתקבלת מתוך אמון.

החנוכייה עצמה מלמדת אותנו זאת: השמש הוא המורה. הוא זה שמדליק את האש. אך הלהבה תלויה גם בחומר הנר – באיכותו, במוכנותו לקבל את האור. כך נוצר שיתוף פעולה עמוק בין ההורים, שהורישו חיים ו־DNA, לבין המחנכים, שמתווים דרך של למידה ושל חיים מלאי משמעות. ובימים אלה, לאור הנרות, אולי נוכל לשאול את עצמנו:  איזה אור אני מדליק בילדיי?  ואיזה אור אני מוכן להמשיך ולהזין גם בתוכי.  חג חנוכה של אור וחיים.

כמדריכת הורים המשלבת ניתוח התנהגות עם ליווי רגשי-משפחתי והתבוננות עמוקה בהתפתחות הילד. אני פוגשת הורים ומורים המתמודדים עם אותה משימה אנושית ונעלה: לעזור לילד לצמוח להיות מי שהוא נועד להיות. כשכתבתי את ספרי “הרוח בחינוך”, עשיתי זאת מתוך הבנה שחינוך איננו רק אוסף שיטות וכללים. חינוך חי מתוך הקשר אנושי, מתוך נשימה, מתוך הנשמה. הוא נולד במפגש — בין מורה לילד, בין הורה לבנו, בין אדם לעולם. ההתפתחות של הילד איננה רק מה שנראה בחזות החיצונית — הציונים, המשמעת, הישיבה בכיתה — אלא הכוחות הסמויים, העמוקים, הנובטים לאיטם. כמו צמח, שאנו רואים רק את עליו הצעירים, בעוד שהפרחים והפירות כבר כלולים בו בראשית צמיחתו.

אני מאמינה שילד שרוצה לזוז, לגעת, להתנסות — מבטא את חיותו. גם אם זה מאתגר אותנו. אני פוגשת בכיתתי ילדים מלאי אנרגיה, כאלה שקשה להם לשבת שמונה שעות. אבל אני כבר יודעת: מה שנראה לעיתים כ"חוסר שקט" הוא לא פעם ניצוץ של סקרנות. ודווקא שם — מתחילה החוכמה.

רק היום לימדתי שיעור על “יראת כבוד”. נשמע מופשט, נכון? פתחתי בשאלה פשוטה: “מה אתם מכבדים באמת?” והתשובות זרמו. ואז ילד אחד, כזה שמכירים אותו כ"קולני", אמר: “אני מכבד רק אם מכבדים אותי.” המשפט הזה פילח את האוויר. ילדים הרימו עיניים, הקשיבו. באותו רגע כולנו למדנו: אי-אפשר לדבר על כבוד לעתיד, אם איננו מכבדים את הנוכח כאן ועכשיו. הרגע הזה לא היה תוצר של תכנון — הוא היה תוצר של הקשבה.

רודולף שטיינר כתב: “מחקר הרוח אינו ממציא תוכניות; הוא מגלה אותן בתוך היש, שהוא נושא ההתפתחות.” זו האמת החינוכית שאני פועלת לפיה: רק אם נכיר את טבע הילד, את נפשו המתרחבת, נוכל להבין מה הדרך הנכונה עבורו.

לא מספיק להכיר את הילד. עלינו להכיר גם את הוריו. הילד ניזון מהאופן שבו מבוגרים רואים אותו. כאשר מורה מצביע על יכולת או התקדמות, והורה מבטל או משתיק — הילד מקבל מסר: “אין טעם שתפרח. לא מבחינים.” זה כואב, וזה מיותר. כי ילד נבנה מאמון. הוא גדל מתוך הכרה — לא מתוך השוואה.

כשאנו מתבוננים בילד בעיניים שמזהות פוטנציאל — אנחנו עוזרים לפרח שבו להיפתח. הורים ומורים: ראו את מה שאולי עוד לא הגיע לשיאו. הקשיבו למה שבינתיים מתרגש, נבוך, מחפש. היו השדה שמאפשר לצמיחה לקרות. כי חינוך איננו פעולה טכנית. הוא מעשה של כבוד. של אמון. של אהבה אל מה שהאדם עוד עתיד להיות.

בעולם החינוך אנו רגילים לומר כי הכול מתחיל מהלב — מהאדם העומד מול הילדים. המחנך. אך לעיתים, בלחץ של חדשנות, רפורמות, שינוי ו"שדרוג", אנו שוכחים את הדבר הפשוט: לפני שנחדש – עלינו לראות, להכיר ולהוקיר את שנעשה עד כה. כפי שכתב ויליאם שייקספיר, אותו הזכרתי בספרי „הרוח בחינוך“: „הניסיון נקנה בהתמדה ובמעש, ומעוף הזמן משלים אותו“. התמדה היא עשייה לאורך זמן. חזון אמיתי אינו מתנתק משורשיו — הוא צומח עליהם.

במוסדות החינוך פועלים אנשים שהקדישו את חייהם לילדים. לרבים מהם ניסיון יקר מפז, שבזכותו נבנתה המציאות הקיימת. כאשר מורה צעיר נכנס בשערי בית־הספר, נלהב להוביל חדשנות – חשוב שיזכור: חדש יכול לצמוח רק על בסיסו של ישן. ההצלחה האמיתית תגיע כאשר נחבר בין החוכמה שנצברה לאורך שנים לבין הרעננות והרעיונות החדשים המבקשים לפרוץ קדימה. זו זוגיות: ותיקים וצעירים. זהו שלם.

בספרי „הרוח בחינוך“ כתבתי: „כאשר ניגשים למשימה חשובה של הגדרת חזון בית ספרי – חשוב להגדיר מטרות ויעדים לביצוע, וחשוב להיות מודעים לערכים האישיים של הצדדים המובילים את החזון.“ והוספתי: „בתהליך של הגשמת חלום, חשוב להדגיש את החשיבות של הגדרת החזון. רק כך תיווצר הזדהות אישית שהיא היסוד להצלחת יישום התהליך.“

החינוך הוא רב־ממדי: סמכות ומקצועיות לצדו של לב, הקשבה ורגישות. גם בשיעור מתמטיקה — לא רק מקצוע נלמד, אלא גם סבלנות, שיתוף פעולה והצלחה חברתית. כך גם במוזיקה — יש מקצועיות הדורשת מיומנות, אך גם תזמורת של נשמות: הרמוניה, הקשבה, גיבוש.

הסתכלות רחבה על החינוך רואה שילוב של כל תחומי החיים. כפי שאני כותבת בספרי „סבתא, מי הוא ילד מחונך?“: „החינוך הוא אחריות שאינה מסתיימת בארגון חפצים – יש להקפיד על עמידה בלוח זמנים ולהיות ערניים לכל הכללים.“ וכתבתי גם: „לדבר בנחת ובכבוד למבוגרים.“ מעבר להיותנו עוסקים בחינוך אל לנו לשכוח מעשה אבות.

ערכים – הם דרך חיים. והמורה הוא הדוגמה החיה. ילדים לומדים  איך המורה מתייחס לחבריו לעבודה, כמה הוא מעריך עבר ומסורת, כיצד הוא מדבר עם ותיקים וכיצד עם חדשים. חינוך מתחיל במחנך – ולכן תלמידים צריכים לראות שמורה צעיר אינו מוחק מורשת, אלא ממשיך אותה, מעבה אותה, ומכניס בה את קולו הייחודי מתוך כבוד והכרה בשורשים.

החינוך הוא יצירה קהילתית ־ דורית — פסיפס של אנשים, זיכרונות, ערכים וחלומות. נצליח להוביל ילדים לעתיד טוב יותר, יציב יותר, אנושי יותר. כשנכיר בכך שהחדשנות פורחת כששורשיה עמוקים.