חינוך מכבד ומניעת אלימות

ילד שגדל באווירה שבה רגשותיו מבוטלים או מותקפים, לומד להסתיר את עולמו הפנימי, לפחד מן האמת. כהורים וכמחנכים, עלינו לזכור: תקשורת מכבדת היא הבסיס לחינוך נכון. ילד יכול לכעוס, לקנא, להתאכזב או לפחד. רגשות אינם עבירה. ילד מוגן ובריא נפשית אינו משקר ברגשותיו – גם כאשר הם שליליים, מביכים או מנוגדים למה שהיינו רוצים לשמוע. הדרך שבה אנו מגיבים לרגשותיו מלמדת אותו אם מותר להיות אמיתי בעולם הזה.

כאשר ילד נענש על אמת שאמר, הוא לומד במהירות ששקר מגן עליו טוב יותר מן הכנות. כאשר ילד חושש מהשפלה, הוא יעדיף להסתיר, להכחיש או לעוות את המציאות כדי לשמור על עצמו. במקום למהר להאשים, חשוב להבין מה השקר מנסה לספר לנו. כאשר הורה הופך לחוקר, הילד אינו לומד אחריות – הוא לומד להתגונן. עלינו להגיב באופן ענייני, רגוע ומציאותי. לומר את העובדות. כך הילד מבין שהאמת בטוחה יותר מן ההסתרה. הורה שניחן ביכולת ללעוג, לבטל או לעקוץ – גם אם "רק בצחוק" – מסכן את בריאותו הנפשית של הילד.  ילד שמושפל עלול לפתח כעס עמוק, תסכול וחוסר ערך. כאשר רגשות אלו אינם מקבלים מקום בריא לביטוי, הם מתפרצים בהמשך באלימות. האלימות צומחת מתוך תסכול, חוסר אונים ותחושה שאיש אינו באמת רואה או שומע אותם.

כמדריכת הורים אני פוגשת את נושא חציית הגבולות. ילדים בודקים גבולות כחלק טבעי מהתפתחותם. יחסים בריאים עם ילדים צריכים להיות בנויים על אמון.   אנחנו רוצים לעזור להם לפתח אחריות אמיתית והדרגתית. ילדים זקוקים להורים יציבים, רגועים ועקביים. הורים שמציבים גבולות מתוך כבוד, ולא מתוך השפלה. ילד שמרגיש שרואים אותו, מקשיבים לו ומכבדים אותו – פחות זקוק לצעוק, להתפרץ או לפגוע כדי לקבל מקום. כדי למנוע אלימות וללמד שליטה בכעסים, עלינו להתחיל בעצמנו: * לדבר בכבוד גם בזמן כעס.   * להימנע מלעג, הקטנה והשפלות.  * להקשיב לרגשות בלי לבטל אותם. * להציב גבולות ברורים אך אנושיים. * לאפשר לילד לומר אמת בלי פחד. * להגיב להתנהגות באופן ענייני ולא מתפרץ.

ילדים אינם צריכים הורים שמסוגלים לראות את נפשם גם ברגעים הקשים. הדרך שבה נדבר אל ילדינו תהפוך להיות הקול הפנימי שילווה אותם כל חייהם. אם נבחר לדבר אליהם בכבוד, באמונה ובחמלה – נעניק להם לא רק חינוך טוב יותר, אלא גם נפש חזקה, בטוחה ורגועה יותר. וזהו אולי הבסיס האמיתי למניעת אלימות ולבניית דור שיודע להתמודד עם כעסים מבלי לפגוע בעצמו ובאחרים.

כלים שיאפשרו התמודדות עם הימנעות

בפסיכולוגיה, התמודדות ממוקדת הימנעות (באנגלית: Avoidance coping) היא דרך התמודדות המתמקדת בהימנעות מגורם הלחץ או מהתגובה לגורם הלחץ, כגון התרחקות מאחרים, הכחשת קיומו של גורם הלחץ והתנתקות ממחשבות או רגשות הקשורות לגורם הלחץ. למרות שהתמודדות ממוקדת הימנעות יכולה להפחית את הלחץ לטווח הקצר, היא תיחשב כלא מסתגלת לחיים נורמטיביים אם האדם ימשיך להישען עליה לטווח הארוך (ויקפדיה).

הורים רבים משתפים פעולה עם דפוס התנהגות זה של ילדיהם, בהיותם חווים לחץ מהתמודדות מול ביטויי ההימנעות של הילדים. ילדים רבים שחווים הסתייגות מכניסה לכיתה בה החברים לא מתנהגים לפי הבנתם, או שהמורה לא עונה על דרישה זו או אחרת שלהם, נמנעים מכניסה לכיתה. חשוב שנעשה על מנת לתת להם כלים להתמודדות עם אותה הימנעות ולא נשתף פעולה. כי ייתכן שבתחילת התהליך אדם ינקוט בהתמודדות ממוקדת הימנעות שמטרתה להפחית חרדה, בזמן שהתמודדות ממוקדת גישה להימנע מהימנעות יכולות להופיע בו זמנית לאורך תהליך ההתמודדות, כאשר נוכחותן משתנה בהתאם לעיבוד המידע אודות הלחץ בנקודת זמן נתונה.

ההימנעות יכולה להיות ממקום שאכן ישנה בעיה/קושי וייתכן שמדובר בעיוות חשיבה, כך או כך, חשוב שנבין את הסיבה לאותה הימנעות בכדי להעניק לילדים כלים להתמודדות מולה. שיטת NLP  מציעה מגוון טכניקות ומיומנויות שמטרתן יצירת השפעה ושינוי במחשבות, רגשות והתנהגויות ודרך זה שינוי של הרגלים ודפוסים. למשל: שימו לב כשילדכם מדבר מה החוש הדומיננטי שלו? ראיה, שמיעה או חישה? "זה לא נראה לי" – ראיה. "זה לא נשמע לי טוב" – שמיעה. "לא מרגיש לי נכון" – חישה. ובהתאם לאותו חוש דומיננטי – מצאו דרך נכונה להגיע אליו.

הקשיבו לאופן בו הילד מציג את הכאב – האם תוך מתן דגש על הימנעות ממצב של כאב או מתוך חתירה אל המטרה? "לא הייתי רוצה לקבל ציון שלילי במתמטיקה" – זו הימנעות.  או "הייתי רוצה לקבל ציון גבוה בתעודה במתמטיקה" – זו חתירה עתידית. אם מדבר בשפה של חתירה אל המטרה נדבר גם אנחנו על תמונת היעד שלו ולא על הימנעות ממצב נוכחי. כותב ניר דובדבני בספרו : "נדבר אימון (הווה ועתיד) ולא פסיכולוגיה (עבר)".  כמו כן, רמת הכללה "אני לא מצליח" או "המורה לא מסבירה מספיק טוב שאבין וקשה לי במבחן" – חשוב להיות בהקשבה, אם יש צורך בפרטים או בהקשר של הצלחה באופן כולל.

נשים דגש גם על מיקוד השליטה פסיבי/אקטיבי, האם יש מקום להוביל את הילדים או שנכון להדריכם להוביל את עצמם להצלחה? האם נכון לילד לקבל הנחיות שייקח אחריות לעשייה או שהילד מבקש שליטה על חייו ואנחנו ההורים נוטים לקבוע בעבורו, כמו שקל יותר לעשות. חינוך הינו משימה לא קלה, שיש לתת עליה את הדעת. האם חשוב לנו לתת לילד כלים לעתיד. שיצליח וירגיש משמעותי. או שנסייע בהימנעות ולא ניתן כלים להתמודדות? עזרו לילדים לא לבחור בהימנעות, זה לא לטובתם.