אשא עיניי אל ההורים

בערב הוקרה למורים שבו השתתפתי אמר הרב שי פירון משפט שנחרט בזיכרוני: "אשא עיניי אל ההורים". בדבריו הוא ביקש להפנות את המבט אל תפקידם המרכזי של ההורים בעיצוב דור העתיד – לא מתוך האשמה, אלא מתוך הכרה בכוחם, באחריותם ובהשפעתם הרבה על ילדיהם ועל החברה כולה.

בעשורים האחרונים חלו שינויים עמוקים במבנה המשפחה ובתפיסות החינוך. אם בעבר היו דפוסים ברורים של סמכות, משמעת וכיבוד הורים, כיום אנו חיים בחברה דמוקרטית יותר, המדגישה שוויון, זכויות אישיות וכבוד האדם. זהו שינוי מבורך וחשוב, אך לעיתים הוא יוצר בלבול בין שוויון לבין היעדר גבולות.

חשוב לזכור: שוויון אינו אומר שהורה וילד ממלאים את אותו תפקיד. כל אדם זכאי לכבוד, אך תפקיד ההורה הוא להוביל, לכוון ולהציב מסגרת המאפשרת לילד לצמוח בביטחון. ההורה אינו שליט, אך גם אינו חבר שווה-מעמד לילדו. ילדים זקוקים למבוגר אחראי שיראה את התמונה הרחבה ויוביל אותם בדרך הנכונה.

ילדים קולטים היטב את רוח התקופה. הם מבינים את זכויותיהם, אך לא תמיד את האחריות הנלווית אליהן. כאשר חירות מתפרשת כיכולת לעשות כל מה שרוצים, נוצרים חיכוכים, מאבקים ופגיעה במרקם המשפחתי והחברתי. חופש אמיתי מתקיים רק לצד אחריות. כפי שהחופש לנהוג ברכב מחייב ציות לחוקי התנועה, כך גם החופש במסגרת המשפחה ובית הספר מחייב התחשבות בזולת, שמירה על כללים וקבלת גבולות.

גבולות אינם עונש אלא מקור לביטחון, יציבות ושייכות. אחת הטעויות הנפוצות בדורנו היא הענקת חופש ללא גבולות. כאשר ההורים נושאים בכל האחריות והילדים פטורים ממנה, נפגעת יכולתם לפתח בגרות, אחריות ועצמאות. ילדים זקוקים למבוגרים שיאמינו בהם, יעודדו אותם וידרשו מהם לקחת אחריות על מעשיהם.  לצד האחריות בבית, קיימת גם חובה לגבות את אנשי החינוך. מורים אינם יכולים למלא את תפקידם כאשר כל גבול שהם מציבים נתון לערעור. ילד השומע מהוריו מסר ברור של כבוד למורה, לכללי הכיתה ולסמכות החינוכית, לומד שיעור חשוב על אחריות, שיתוף פעולה והתנהלות במסגרת.

בסופו של דבר, החינוך לערכים מתחיל בבית. הקשבה, כבוד למבוגרים, קבלת סמכות, התחשבות בזולת ועמידה בכללים אינם נרכשים מעצמם. הם נלמדים מהדוגמה האישית של ההורים ומהמסרים שהם מעבירים מדי יום. זהו האתגר הגדול של דור ההורים כיום – לגדל ילדים בחירות, אך גם באחריות; בכבוד, אך גם בגבולות. רק כך נצמיח דור ערכי, בוגר ותורם לחברה..

מי אחראי למהות החינוך ומטרתו?

תקופת המלחמה הביאה את הילדים, ההורים ואת הצוות החינוכי למפגש בין גישות שונות של חינוך. בקיבוץ בו אני עובדת כרגע, נפגשתי עם צוות חינוכי, ילדים והורים מבית הספר הדמוקרטי. מכיוון שמטרת בית הספר שנבנה בקיבוץ הייתה להכניס את הילדים לשגרה, שהיא מסגרת חינוכית שמתקיימת בכל יום מ8:30 עד 12:30 וחשוב היה לי להבין את השיגרה שחווים הילדים במסגרות החינוכיות השונות, יצאתי לחקור ולהבין את החינוך הדמוקרטי.
חינוך דמוקרטי הוא אסכולה בחינוך, המבוססת על ראייתו של הילד כאדם שלם, ועל כן כזכאי למלוא זכויות האדם בתהליך החינוך, ובראשן הזכות לחירות, ולשוויון. האם ילד בגיל 8 מסוגל להבין ולדעת מהו תהליך החינוך שנכון לו ולעתידו? שוויון עם מי? שאלות רבות עלו והתחדדו יותר כששיחקנו "חבילה עוברת" ו"ארץ עיר", כשרצינו להוסיף עוד עמודה ובה "מילה חיובית" וילדים לא הצליחו לקרוא ולשחק איתנו.
החינוך הדמוקרטי מושתת על זכויות האדם, בהן הזכות לכבוד, חופש הבחירה, חופש הביטוי, חופש התנועה וכדומה. אני מאמינה שכל מסגרת חינוכית מושתתת על זכויות אדם והזכות לכבוד. בכל מסגרת חינוכית מתקיימות שיחות אישיות ודיונים בכיתה המאפשרים את חופש הביטוי, אך האם בחיים בכלל יש לנו חופש תנועה מלא? אנחנו יכולים ללכת מתי שאנחנו רוצים לאן שאנחנו רוצים? בכל תחום עבודה שנהייה, אנחנו מתחייבים לשעות עבודה. מי שרוצה חופש צריך לבקש מהבוס. שלעיתים מסכים ולעיתים לא. האם אין כללים למסגרת שבתוכם אנו חווים את חופש התנועה? החינוך באחריות המבוגרים.
בבסיס הגישה לחינוך דמוקרטי עומדת תפיסתם של ז'אן-ז'אק רוסו, אלכסנדר ס. ניל וג'ון דיואי. לפי השקפתו של רוסו המחנך חייב לצמצם את השפעתו על החניך למינימום האפשרי כדי שהחניך יפתח את נטיותיו וכישרונותיו הטבעיים כאינדיבידואל עצמאי, ובלשונו של רוסו עצמו: "שהילד לא יעשה דבר רק מפני שרואים או שומעים אותו, ובקצרה שום דבר בזיקה לאחרים, אלא אך ורק את מה שדורש ממנו הטבע; או אז כל שיעשה יהיה אך טוב". גם קורצ'ק אמר "חנוך לנער על פי דרכו". בכל מסגרת חינוכית נדרשים לראות את הילד שלפנינו, בוחנים את כישוריו ומאפשרים לו את סביבת הלמידה שתתן מענה לכל צרכיו וכישוריו למען ייפתח ויתפתח בדרכו שלו. מטרת המסגרת החינוכית היא להיות העוגן והקביים להתפתחות נכונה למען רווחתו העכשווית והעתידית של הילד. הילד הקטן איננו מודע למתבקש בחיים הבוגרים, אנחנו המבוגרים כן. אנחנו יודעים שילד כדי שיהיה עצמאי חייב לדעת קרוא וכתוב. לדעת תקשורת מקרבת וכישורי חיים שבין אדם לחברו. ועל כן באמצעות הכוונה להתנהלות במסגרת בה יש כללי התנהגות, מקבל הילד הכוונה להצלחה בחיים. להגיע בזמן אינה בחירה. ילד שלא ילמד להגיע בזמן, יפספס את האוטובוס/הרכבת/המטוס. ילד שלא ילמד להביא ציוד, יתקשה להתארגן ולקחת את כל מה שצריך שיעשה לו אך טוב. אין כאן שום דבר בזיקה לאחרים. חובתנו לתת לילד כלים למען הצלחתו.