הכרה אמיתית – תשתית לחוסן נפשי

כאשת חינוך ומדריכת הורים אני נתקלת לא פעם בתמונה חינוכית שמאד מטרידה: הורים המגיבים לילדיהם בשבחים כלליים מבלי לשקף בפניהם באמת את המסוגלות שלהם. למשל: ילד שמחזיר ציור מקושקש ללא השקעה מיוחדת – וההורה אומר: “איזה יופי ציירת!”. או מבחן בציון 70 שמקבל תגובה כמו: “כל הכבוד, השקעת!”. אמירות כאלה עלולות לבנות דימוי עצמי כוזב.

כאשר הילד מאמין שכל מה שצריך זה “השקעה” בלבד – ללא הכרה אמיתית בעבודה, ביכולת, באתגר – הוא עלול לגלות יום אחד ש“מה שהוא באמת” שונה מהתדמית שנבנתה לו. מחקרים בקרב ילדים ובני־נוער מצביעים על כך שהתחושה של “עצמי אמיתי” — ההבנה מי אני באמת ומה היכולות שלי — נמצאת בשלבי התגבשות ארוכים. כאשר הדימוי העצמי שמתפתח אצל הילד מבוסס על מסרים לא אותנטיים מצד המבוגרים, נוצרת “זהות מדומה”. מצב כזה פוגע בתחושת היציבות הפנימית שלו ואף עלול לפגוע בקשרים החברתיים בעתיד, משום שהוא מתקשה להבין כיצד להתנהל בעולם בהתאם ליכולות האמיתיות שלו. ילדים שמקבלים הכרה מדויקת ואמיתית מרגישים שייכים יותר, בטוחים יותר ומסוגלים ליצירת אינטראקציות חברתיות מבריאות ומודעות.

גם ד״ר שמעון אזולאי (2024, תאגיד חדשות של חיפה והסביבה) מדגיש את הצורך באותנטיות בהורות ובהדרכה: משמעות, קהילה ומנהיגות אמיתית – לא פנטזיה של הצלחה. לכן חשוב מאד – לא רק לראות את הילד, אלא לראות מה באמת נכנס לפעולה: האם הוא התאמן ובעקבות כך הציון? כך נבנית אצל הילד לא רק ההרגשה “אני בסדר” אלא “אני יכול, אני עושה, אני מתפתח”.

כשאנו מדברים עם הילדים בצורה אמיתית – על הקושי, על ההשתדלות, על הקשיים הכרוכים – אנו מעניקים להם כלי לבניית חוסן נפשי. הם לומדים שההצלחות מגיעות בתהליך, בעשייה, באמונה בכוח שלהם להיות בשינוי.

בספרי “הרוח בחינוך” אני נותנת מבט על מחקרים עדכניים המראים ששבחים מנופחים כמו “אתה הכי מוכשר בעולם!” או “אף אחד לא מצייר כמוך!” אינם מעצימים — אלא דווקא מגבירים חרדה. ילדים בעלי דימוי עצמי נמוך עלולים להימנע ממצבים מאתגרים כדי לא לסתור את תדמית ה”מצוינות” שקיבלו מהסביבה. בכך, מתערערת היכולת שלהם להתמודד עם אכזבות, לשגשג בעולם הלמידה ולהתפתח חברתית. לעומת זאת, שבח מדויק, המתמקד במאמץ, בבחירה או בשיפור — מאפשר להם לחוות הצלחה שמבוססת על עשייה ולא על פנטזיה. אם נספק לילדינו אמירה כמו “ראיתי איך עבדת, ממש רצית להבין – יפה!” במקום “כל הכבוד”, הם ילמדו: אני ראוי, אני מסוגל, וזה בסדר אם אני לא מושלם. זו בדיוק מתנה לחיים.

הקשבה לזקני השבט

פעם, לא מזמן, אמרו: “זקני השבט יודעים מה הם עושים.” כשמבוגר היה מדבר – הצעירים היו מקשיבים. אמרו גם “שישים לבינה” – כי עם השנים באה הבנה. היום, לעומת זאת, נדמה שהקשב הזה נעלם. הורים צעירים פחות שומעים לסבים ולסבתות, מורים צעירים פחות מקשיבים לוותיקים, וילדים לא תמיד מבינים למה בכלל חשוב להקשיב למבוגר. הרי “הכול יש בגוגל”.

במפגש אחים של סבא יענק'לה, נפגשו ארבעה אחים (85,80,77,75). סבא התחיל לקרוא זכרונות ילדות שהכין. הנכד שלי היה בחדר מול המחשב, ביקשתי ממנו לעזוב לזמן קצר את המחשב לכבד את סבא בהקשבה לדבריו. מכבוד אלי ולא כי רצה, קם נכדי והקשיב לדברי סבו. ישב והקשיב קשב רב, צחק למשמע הקונדסים וההתמודדויות לפני קום המדינה ושאל שאלות ענייניות. כשסבא יענק'לה סיים נכדי בא אלי חיבק אותי ואמר לי תודה.

כשאנחנו מפסיקים להקשיב, אנחנו מאבדים משהו עמוק – את החיבור לשורשים, לניסיון, לחכמה שנצברה בדם, בדמעות ובשמחה של דורות קודמים. ההקשבה לזקני השבט אינה רק עניין של נימוס; היא גשר בין דורות, הזדמנות לראות את עצמנו כחלק מסיפור מתמשך.

כשאם צעירה יושבת עם סבתה ושומעת איך גידלה ילדים בלי טלפונים ובלי עצות מהרשת – היא לא רק מקבלת טיפ, אלא לומדת על חוסן, על ערכים, על אהבה פשוטה. מחקרים מראים כי קשר בין-דורי מיטיב עם כולם: הצעירים מפתחים יותר אמפתיה ושייכות, והמבוגרים מרגישים בעלי ערך ומשמעות.

במאמר שהתפרסם ב-Frontiers in Psychology נמצא שכבוד למבוגרים מפעיל במוח אזורים הקשורים לרגשות חיוביים וללמידה. כלומר, הקשבה למבוגר איננה רק טובה “בשבילם” – היא טובה גם לנו. היא מחזקת את הקשרים האנושיים, את ההבנה, את הלב.

העולם המודרני מקדם חדשנות, אבל לפעמים שוכח את העומק. אולי הגיע הזמן לאזן – לא לוותר על החדש, אבל גם לא לאבד את הישן. אפשר להתחיל בצעד קטן: שעה בשבוע לשיחה עם סבא או סבתא, הזמנה של מורה ותיק לספר על שיעור בלתי נשכח, או אפילו שאלה פשוטה בבית – “מה למדת מהחיים?”. מאמר “The neuroscience of respect: insights from cross-cultural perspectives” קובע כי ערך הכבוד למבוגר איננו רק חברת-יומיומי אלא מופעל גם ברמות קוגניטיביות ורגשיות במוח.

זקני השבט אינם עבר רחוק – הם ספר החכמה החי שלנו. כשהילדים רואים אותנו מקשיבים להם, הם לומדים שגם להם יש מה ללמוד ממי שהלך לפניהם. כך מעבירים את אש החכמה מדור לדור – לא דרך מסך, אלא דרך עיניים שמביטות בעיניים, ולב שמקשיב ללב.

לעצור את מעגל החוצפה

"את לא תגידי לי מה לעשות!” – כמעט כל הורה או מורה מכיר את הרגע שבו הילד מתפרץ בחוצפה. זה רגע לא נעים: אנחנו נעלבים, מתעצבנים, ולעיתים גם מגיבים בעצבים. חוצפה היא סימן לכך שהילד בודק גבולות, מחפש עצמאות, או פשוט מתקשה לווסת רגשות. "חוצפה" היא מילה עברית (במקורה מארמית) שמתארת התנהגות שנחשבת לחריגה מנורמות של כבוד, נימוס או היררכיה. לרוב היא מתפרשת כגסות רוח, התנהגות בוטה או חוסר מורא כלפי סמכות, כללים או מוסכמות חברתיות.

בכיתה ו’ בתל אביב, למשל, תלמיד קטע את המורה בצעקות מול כולם. המורה בחרה לא להגיב באותו רגע אלא לשוחח איתו בצד אחרי השיעור. היא הסבירה לו: “כשאתה צועק, זה מביך אותי מול הכיתה, ואני לא מצליחה להקשיב למה שאתה באמת רוצה לומר.” הילד הופתע לגלות שהמורה נפגעה – ושיש דרך אחרת להשמיע את קולו. חוצפה היא פגיעה בכבוד הזולת – דיבור מזלזל, הקטנה או חוסר נימוס.

גם בבית זה קורה. הורה סיפר שבתו בתיכון הטיחה בו: “למה תמיד אתם מחליטים עליי?”. במקום להתפרץ, ההורים החליטו לקבוע איתה שעת לימודים קבועה שבה היא שולטת באיך ומה לומדים. השיח הפך מעימות מתמשך להסכם חדש – שבו היא מרגישה חלק מהחלטות. שהרי חוצפה מתפרשת גם ככניסה למרחב אישי או חציית קווים אדומים חברתיים.

לדברי הפסיכולוגית החינוכית מיכל דליות, “חוצפה היא לא בהכרח חטא מוסרי אלא הזדמנות חינוכית. ילד צריך לדעת שמותר לו לכעוס ולחלוק, אבל הדרך שבה הוא עושה זאת חייבת להיות מכבדת.”  אז מה עושים? קודם כול – לא מגיבים באותו מטבע. שהרי מי שמביע ביטחון עצמי מוגזם עד כדי זלזול בסביבה, זו חוצפה ולנו חשוב להיות מודל התנהגותי. כשילד מתחצף, חשוב לשדר שאנחנו רואים אותו, אבל לא מקבלים את סגנון הדיבור. אפשר לומר: “אני מוכן להקשיב כשנדבר בכבוד.”חשוב גם לשמור על עקביות: אם החלטנו שחוצפה לא עוברת – אסור להתעלם ממנה בפעם אחרת.

ולא פחות חשוב: לחפש הזדמנויות לחזק את הילד דווקא כשהוא מתנהל יפה. משפט פשוט כמו “אהבתי איך הסברת לי את מה שהפריע לך בלי לצעוק” מלמד אותו שהדרך משתלמת יותר מההתפרצות.  כי בסופו של דבר, חוצפה היא לא רק מבחן לילד – אלא גם לנו. האם נצליח להראות לו שאפשר להביע דעה, גם כשהיא שונה, בלי לפגוע באחר? התשובה, כמו תמיד בחינוך, מתחילה מהדוגמה שאנחנו נותנים.

בשביל כבוד צריך לעבוד

תקשורת מכבדת היא לא רק סגנון דיבור אלא בסיס להתנהלות בבית ובכיתה. מקרה שבו תלמיד נכנס לכיתה ברבע שעה איחור, מתעלם מהקריאה של המורה, הולך לאיטו לשתות מים, מתיישב במדי ספורט בלי להוציא ציוד – מתנהג בזלזול ואף אומר לה "כשתתייחסי אלי בכבוד – אז נדבר", הוא לא רק פוגע במורה אלא בראש ובראשונה בעצמו ובמערכת החינוכית כולה.   הוא משדר חוסר נכונות להיות תלמיד. ילד שבוחר לא להתארגן לשיעור ולא להתייחס להנחיות, פוגע בעצמו וביכולתו להשתלב במערכת שמיועדת עבורו.

הכבוד שמעניקים המורים לתלמידים והתלמידים למוריהם אינו מתחיל בבית־הספר. הוא נבנה קודם כל בבית. ילד שגדל באווירה של הקשבה, יחס רציני למחויבויות והתארגנות בזמן, מבין שכבוד הוא לא סיסמה אלא חלק מהחיים. כשהוא נכנס לכיתה מאוחר, מתריס כלפי המורה ומסרב להתחיל ללמוד, אין זו רק בעיה משמעתית – זהו חסר ערכי.

מחקרם של שגיא-שוורץ, אביעזר, ג’יני ומרק (2014) מראה כי “הקשר החיובי עם המורה משמש עבור הילד ‘בסיס בטוח’ להתמודדות עם אתגרי בית הספר”. אבל בסיס כזה אינו יכול להתקיים כשהתלמיד מערער שוב ושוב על עצם היותו תלמיד. התעקשותה של המורה להזכיר לו להתארגן היא לא ויכוח אישי אלא ניסיון להחזיר אותו למקום שמאפשר למידה.

גם מסורתנו היהודית מדגישה את ההדדיות. הרב צבי א’ סלושץ כתב כי “יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך” (1999). אם המורה מצווה לראות את התלמיד כבן ערך, על אחת כמה וכמה שהתלמיד מחויב להכיר במורה כסמכות ולכבד את המסגרת. ההכרה הזו מתחילה במעשים הקטנים: להגיע בזמן, לפתוח מחברת, להקשיב.

להורים יש כאן אחריות מרכזית. כאשר ילד מתייחס ללימודים כאל בחירה אקראית ולא כאל מחויבות, זו קריאה לבדק בית. ההתעקשות על שעת שינה, על התארגנות בוקר ועל יחס מכבד לדמויות סמכות היא לא גחמה הורית – היא חינוך לחיים.

תקשורת מכבדת אינה רק לדבר יפה. היא כוללת עמידה בזמנים, אחריות בסיסית והתייחסות רצינית לתפקידך כתלמיד. כבוד אמיתי אינו מתחיל כשהמורה מוותרת, אלא כשהתלמיד בוחר להיות תלמיד. החוויה של להיות תלמיד איננה רק עניין של ציונים או משמעת – היא תחושת שייכות, ערך עצמי ויכולת לראות בזולת שותף לדרך.

פרשנות מוטעת לסיטואציה

האופן בו אנשים מרגישים ומתנהגים קשור לאופן בו הם מפרשים סיטואציה וחושבים עליה. הסיטואציה עצמה אינה קובעת ישירות כיצד ירגישו או מה יעשו. התגובה הרגשית שלהם מתווכת ע"י האופן בו הם תופסים את הסיטואציה. וההשלכה המושכלת היא ש"מחשבות אוטומטיות" אינן תוצר של הרהור מעמיק או של תהליכי ניתוח מידע והסקת מסקנות.

נכנסתי לכתה ח' וילדה א' ביקשה לעבור מקום ליד ילדה נ'. אני אמרתי "לא, את לא יושבת לידה". נ' קמה בכעס: "מה כבר עשיתי שאת לא חושבת שאפשר לשבת לידי" ויצאה מהכיתה בטריקת דלת. נ' למעשה לא חשבה לרגע שהעובדה שאני לא מעוניינת שא' תשב לידה היא כי א' תפריע לה ללמוד ולעשות את מלאכתה באופן הראוי בו היא תמיד עובדת.

תארו לכם את הסצנה הבאה: אתם נכנסים לחדר ורואים את ילדכם שופך צבע על השולחן, מיד עולה הכעס – "למה הוא הורס? למה הוא שוב לא מקשיב?" ואז אתם שואלים בקול נוזף "מה אתה עושה?" והילד בתגובה עונה, בקול רועד: "רק רציתי להכין לך ציור בהפתעה…"  המוח שלנו, במיוחד כהורים, נוטה למהר להסיק מסקנות, אנחנו מפרשים את הסיטואציה דרך פילטרים של עייפות, דאגה, ניסיון עבר ולעיתים גם פחד. אך פעמים רבות – הפרשנות הזו שגויה.

ילדים פועלים מתוך עולמם הפנימי, הרגשי, שלעיתים שונה בתכלית משלנו. כשהם מתפרצים, מתעקשים או לא מקשיבים, יתכן שהם דווקא זועקים לעזרה, מתמודדים עם תסכול, או מנסים לתקשר צורך אמיתי. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו, ההורים נותנים פרשנות התנהגותית מיידית – שלרוב מבוססת על כוונות שליליות, המקום לעצור רגע ולבדוק האם ייתכן שיש כאן סיפור אחר? (נ' הגיבה מתוך תסכול עמוק).

כיצד נמנעים מפרשנות מוטעת? 1. עוצרים רגע לפני התגובה 2.  בודקים: מה הילד באמת חווה? 3. שואלים במקום "למה עשית את זה?" נסו "מה קרה כאן?" 4. משנים את נקודת המבט מה אנו למדים מהסיטואציה?

הפרשנות היא המפתח לקשר. ככל שנתרגל לראות את המציאות מעיניהם – פחות נשפוט ויותר נבין – כך נבנה איתם קשר בטוח, עמוק ומבוסס אמון. ונלמד אותם להימנע מפרשנות. אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול סיטואציה שמכעיסה או מבלבלת אתכם – שאלו את עצמכם: האם ייתכן שאני מפרש את זה לא נכון? לעיתים, שינוי קטן בפרשנות – משנה את כל הסיפור.

הקשבה, אחריות ודרכי התמודדות

בשנים האחרונות נדמה כי התפתון האוטומטי לקשיים של ילדים בתחום הקשב והריכוז הפך להיות תרופתי. יותר ויותר הורים פונים לאבחון בעקבות המלצות של צוותים חינוכיים – שאינם אנשי מקצוע בתחום הטיפול או הפסיכולוגיה – וממהרים להתחיל בטיפול תרופתי ברטלין או קונצרטה.

אבל האם עצרנו לחשוב על ההשלכות.  הילד שמעולם לא עבר תהליך עומק של בירור רגשי, מקבל חותמת של "הפרעת קשב"  ולעיתים נשלח לדרכו עם כדור בכיס- מבלי שמשהו באמת עסק בשאלות עמוקות יותר. מה מצב הדימוי העצמי שלו? האם הוא קיבל הזדמנות ללמוד כלים להתמודדות עם הקושי? האם משהו הראה לו איך להשתמש באנרגיה הפנימית שלו באופן חיובי ובונה? לא כל ילד צריך רטלין. מחקרים שונים הוכיחו שקיימת קורלציה בין בריתות טיפוליות חיוביות לבין תוצאות טיפול חיוביות (Rave & Goldfried, 1994).

מכיוון שהכל בראש ונתון זה מוכח מחקרית, חשוב להבין שההורים והמורים ניזונים מאבחונים או אמירות שנאמרו להם בעבר. כשיושבים לשיחה יש לשאול "מהן הבעיות שעומדות על הפרק כרגע? ולשאול את המורה מה אתה חושב, כיצד התפתחו אותן בעיות ומה משמר אותן? ביחד להבין אילו מחשבות ואמונות לקויות קשורות לבעיות אלה? איך תופס הילד את עצמו, את הזולת, את עולמו האישי, את עתידו?  חוויות בשלבי חייו המוקדמים יכלו לתרום לבעיותיו הנוכחיות של הילד? אלו משמעויות הפיק מחוויות אלה ואלו אמונות נבעו מהן או התחזקו בגללן?

התרופות אמנם מציעות שקט זמני, אך הן אינן מחליפות תהליך חינוכי או רגשי. הן לא מלמדות כישורים חברתיים, לא בונות חוסן פנימי ולא מקנות כלים להתמודדות אמיתית עם העולם. הורים יקרים חשוב לדעת שיש דרך אחרת. הדרכת הורים מקצועית יכולה להוות מענה אמיתי ומכבד לקשיים שילדכם חווה. במקום להדביק תוויות ולמהר לפתרונות כימיים, אפשר ואפילו כדאי ללוות את הילד בהבנה, אמפתיה ובאסטרטגיות התמודדות שמכבדות את הייחוד שלו.

לא כל קושי הוא הפרעה. לא כל קושי מחייב תרופה. הבחירה שלנו – כהורים, כמחנכים וכחברה. חשוב לדעת: לפי נייר עמדה של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA), ההתערבות הראשונה במקרים של קשיי קשב וריכוז בילדי צעירים צריכה להיות התערבות התנהגותית והדרכת הורים, ורק אחריה יש לשקול טיפול תרופתי – אם הכלל. מחקרים מראים כי הדרכת הורים מותאמת יכולה לשפר משמעותית את התפקוד של הילד בבית ובבית הספר גם ללא תרופות.

חינוך מתוך כבוד ואהבה

המדינה נבנתה בזכות חזון. חלום. אתם חייבים להאמין שמאז ומעולם חלומות מתגשמים. חשוב שלכל אדם מגיל צעיר יהיה חלום. אני נשבעתי שאין מצב שיהיה משהו שיעצור אותי מהגשמת החלום שלי. יש לי חלום להביא לעולם חינוך אחר. חינוך שמגיע ממקום של תקשורת מקרבת ומכבוד, ולא מיראה. סיפור חיי מפורט בספרי "גלגולו של חינוך". ילדת שמנת שגדלה בקוטג' ברחוב גוש חלב. כל פרט שציינתי בספר אמיתי. ילדות מלאה באהבה מצד הורי, עם זאת מאבק אין סופי להרגיש שווה. מוצלחת. חכמה. אחיי המלומדים, המצליחים ואני נאבקת – כלום לא בא בקלות. לא פעם אומרים שהמוטיבציה של מי שהיו לו חיים קשים, היא כל כך עוצמתית וממוקדת, הרבה יותר מזו של מי שגדל עם כפית זהב בפה. הורים שתמיד מרפדים את מקום הנפילה של ילדם ומרככים את הכישלונות, לא נותנים לילד מקום ללמוד ולקבל כלים להתמודדות. אני גדלתי להיות אדם חדור מוטיבציה, ממוקדת מטרה. החיים לימדו אותי אייך לקחת את הקושי ולהפוך אותו לטוב לעתיד שלי, ואת הטוב למצויינות. את הראייה הזו, את העשייה הזו אני צמאה ללמד אחרים.

כשאנחנו שואלים אנשים על תסריט חייהם ואיך התסריט משפיע על חייהם ועל חיי ילדיהם, הם עונים "אני בא מבית ש.." – אני אומרת לכם שעוד לא קם הבית שיוכל לעצור את "איש הברזל" שבתוכנו. אני נשבעתי שאין מצב שיהיה משהו שיעצור אותי מהגשמת החלום שלי. אני פוגשת במסגרת החינוכית ובמסגרת הטיפולית, ילדים שעוברים בדיוק מה שאני עברתי. אני רואה את הנפשות וזו השליחות שלי לתת כלים לחינוך אחר. חינוך לאהבה, הכלה ותמיכה משפחתית. אני גורמת להורים להבין ולהרגיש איך כל מילה, כל משפט, כל התנהגות, אמירה ותוצאה שלהם בחיים המשותפים בבית עם הילדים, משפיעים על ילדיהם.

כל חיינו, אנחנו נעים עם סקאלה שמשני קצותיה תענוג וכאב. אנחנו עושים הכל כדי להנות ממעט רגעי עונג  ובעיקר כדי להימנע מכאב (אולמן, א. 2017). ילדים רואים בהורים שלהם גיבורים, הם צריכים הורים שאותם יוכלו לאהוב ולהעריך. בואו נהיה ראויים במעשינו להיות הגיבורים שלכם. גיבורים לא מתייאשים ולא מזניחים תחומים חשובים בחיים שלהם כמו בריאות, זוגיות. גיבורים לא דורשים מאחרים דברים שהם עצמם לא עושים. גיבורים לומדים, מתפתחים וגדלים כל הזמן. גיבורים לוקחים אחריות על החיים שלהם ועל הנסיבות. מיומנויות החובה: מודעות – לראות את החלום כפי שהוא. מחילה – לקבל השלכות החלום על עצמך וסובביך. פעולה – פירוק ועיצוב החלום שלך וטובתך וטובת אהובך.

הצלחתי, איזה מזל

תקופת מבחנים. חרדת מבחנים, לחץ בלימודים. תחושה של כעוס. הילדים מוצפים ברגשות מעורבים של חוויות הצלחה ואי הצלחה במילוי משימות במסגרת החינוכית ובמסגרת הביתית. הבעות הפנים שלהם הן פעולות שמבטאות רגשות, כי כל פעולה מקורה ברגש.

רבים שואלים אותי, "cbt" זה להתעלם מהרגש, לטפל רק באמצעות השכל? התשובה היא לא רבתית. מכיוון שמטפל רגשי הוא כשמו, מטפל ברגש. המטפל קורא את הרגש, משיים אותו, לומד על הרגש ועל המטופל ובאמצעות טיפול מושכל הוא יוצר תקומה ממצב רגשי נתון שלא מאפשר התקדמות ועשייה מיטבית לחיים טובים, שלווים ומלאי הצלחה.

תלמידה שלי שקבלה את תוצאת המבחן אמרה בקול "איזה מזל הצלחתי במבחן". ראשי התיבות של "מזל" – מקום וזמן לעשות. מזל הוא מה שקורה כאשר מוכנות פוגשת הזדמנות (סנקה, פילוסוף רומי). הזדמנויות זו עבודה של אלוהים, של היקום. תמיד יש הזדמנויות . המוכנות – היא העבודה שלנו. מה אתם מוכנים לעשות כדי להשיג את מה שתרצו, כדי להפוך למי שאתם רוצים להיות.

איזה מחיר אתם מוכנים לשלם? כמה זמן אני משקיע בלהכין את עצמי לשיעור? – ציוד, תכנון זמן, מילוי משימות. כמה זמן אני משקיע בחינוך הילדים שלי? – זמן איכות, זמן לסייע להם במילוי המשימות שהתבקשו ועוד. מה שיש לנו, הוא תוצאה של כל העשייה שלנו עד היום. חוויות ההצלחה שלנו מסתכמות בכל הבחירות שבחרנו ובכל הפעולות שעשינו.

כדי לשנות את התוצאות והפרות שלנו, עלינו לשנות את הסיפור הפנימי (לטפל בשורשים). בספר שלי "גלגולו של חינוך", אני מציינת בדרכים שונות את העובדה, שמי שאין לו פתיחות וגמישות מחשבתית, שיודע ומאמין שיש דברים שאני לא יודע שאני לא יודע, ובוחר בזמן  קושי, להתייעץ, לקבל הדרכה, הצצה לעולם שאולי אני לא יודע שקיים, אותו אדם יישאר עם האמיתות (הסיפורים הפנימיים) שלו, ולכן ימשיך לפעול את אותן פעולות ולקבל אותן תוצאות ולא יוכל ללמוד שום דבר אחר. אם אתה רוצה שינוי משמעותי בחייך – עליך לשנות את הסיפורים הפנימיים שלך לכאלה שיקדמו אותך אל התמונה המנצחת שלך (אלון אולמן).

את המזל, אתם תביאו לחייכם בעשייה. בנחישות. בהתמדה. ללא לאות. תנהגו כך בחייכם שלכם והיו מודל חיקוי לילדכם. הילדים צמאים להצלחה. הדרכת הורים, ייעוץ וליווי מקדמים להצלחה.  תאהבו חזק את עצמכם ואת ילדכם ותזעקו "יהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב"/יוסף יאיר אליצור והרב שלום ארוש.

אין כבר דרך חזרה

"אין כבר דרך חזרה" זו לא קלישאה, זו שורה מתוך שיר שכתב יורם טהרלב. שיר שאני מלמדת אותו במסגרת תוכנית הלימודים "שיר עברי", גם בכיתה ב' וחוזרת ומלמדת את אותו שיר בכיתה ד'. בכיתה ב' חשוב לנו להכיר ולהבין למה חשוב להמשיך תמיד קדימה ולא לחזור אחורה. ובכיתה ד' בהכרות עם מפת ארץ ישראל, כשאנו מציינים את הישובים חדרה, פתח תקווה, רחובות וגדרה ומבינים את המסלול צפונה ודרומה במפת ארץ ישראל.

כשהחלוצים "מלאי תקווה תקעו יתד בארץ האבות", הם הציבו לעצמם מטרה גבוהה מאוד לעולים חדשים שלא ידעו את השפה, שלא ידעו את עבודת האדמה, לא ידעו שמירה מהי. בעצם יותר לא ידעו מאשר ידעו. ומה בעצם הם ידעו? הם ידעו שהם רוצים מדינה. הכוונות וגובה הסטנדרטים של כל אחד הם שיקבעו את גובה התוצאות שלו (אלון אולמן). הילדים הצעירים מלאי התקווה לעתיד טוב ומצליח תמיד ידעו מה לענות כשתשאלו אותם מה התקוות שלכם? האחריות שלנו המבוגרים לטעת בהם את המוטיבציה, את האמונה שיש ביכולתם להשיג את התקוות. מה שאתה מקבל כשאתה משיג את מטרותיך לא חשוב כמו מי שהפכת להיות בכך שהשגת אותן (הנרי דיוויד תורו, סופר ופילוסוף אמריקאי).

ההקשה להגשמת חזון. החזרה על דברי הרצל "אם תרצו אין זו אגדה", אינה קלישאה, זו אמירה שחייבת להאמר. אדם נהיה מה שהוא בוחר להיות בהתאם למה שהוא מוכן לעשות כדי שזה יקרה (אלון אולמן). כשחוזרים אל המילים של השיר שכתב טהרלב, אנו מבינים שהחלוצים סבלו כאן מקדחת, חמסינים, אש קרבות והם לא בחרו לחזור לארץ המוצא שלהם, הם בחרו להמשיך ולהפרות את השממה. להלביש את ישראל ב"שלמת בטון ומלט" ו"לפרוש מרבדי גנים" (שיר בוקר / נתן אלתרמן).

כל ילד חייב להאמין שיש לו את היכולת להשיג, יש בכוחו את המסוגלות להתגבר על הקושי. בחברות ובערבות הדדית. האמונה מתחילה במחשבה שאנחנו המבוגרים אחראים לה. מחשבה מייצרת רגש, שמייצר פעולה והיא מייצרת תוצאה. חשיבה חיובית היא חשיבה מקדמת. פעולה שחוזרת על עצמה שוב ושוב היא הרגל. אנחנו מייצרים הרגלים ואוסף ההרגלים שלנו מרכיב את האופי שלנו. מחשבה שחוזרת שוב ושוב נקראת סיפור פנימי – העולם המטא-פיזי שלנו. הכוח להבנות אישיות בידנו.

תחרותיות לעומת הישגיות

הורים רבים מגיעים לשיח עם המורה ואומרים "אני לא מאמין בתחרות ולא רוצה שהילד שלי יכנס לדרמה של תחרותיות". הדרישה מאיתנו להשיג יותר, מתפרשת כתחרותיות ועל זה שוב אומר "הכל בראש". המושג תחרותיות מתייחס ליצר הניצחון וההישגיות המלווה את האדם בהימצאו בתחרות. "המורה צֻיְּנָה לְשֶׁבַח הֶשֵּׂגִיּוּת בֵּית הַסֵּפֶר בְּחִנּוּךְ וּבַלִּמּוּדִים". הֶישֶגִיּוּת, היא גורם הנעה הקשור בסיפוק הנובע מהשגת דבר שהיווה אתגר ושהושג על ידי שימוש בכישורים שהביאו להצלחה.

רוב האנשים קמים בבוקר ושואלים את עצמם "מה אני הולך לעשות היום?", מנצחים שואלים "מה אני הולך להשיג היום? (אלון אולמן). כמורה אני מאמינה שתחרותיות מרעילה מערכות יחסים (משום שכדי שמישהו ינצח – צריך בהכרח שיהיה גם מפסיד), בעוד שהישגיות לא נמדדת מול אחרים או נגדם, אלה עוסקת בגדילה ובצמיחה אישית מתוך המצב הקיים ולא על חשבון אחרים.

בתחרותיות, כשמישהו מנצח – משהו בהכרח מפסיד, בהישגיות – אפשר שכולם גדלים (אלון אולמן). הקבוצה שאני מלמדת מתמטיקה יודעת שהישג של ממוצע 80 במבחן כקבוצה, מאפשר פרס קבוצתי. בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת בהבניית הפסטיבל בבית הספר כהישגיות של כלל התלמידים. כולנו ביחד למען כולם. מנצחים מחזיקים תמונה מנצחת, יודעים מה הם רוצים. השאר יודעים מה הם לא רוצים (אלון אולמן). תשאלו את עצמכם, מה שווה הטיל המשוכלל ביותר בעולם, אם הוא משוגר מבלי שהותקנו עליו נתוני המטרה? עלינו מוטלת האחריות לשבת עם הילדים ולקבוע איתם את המטרות והיעדים שלהם. ואז להניח את המצופים ולהתוות את המסלול ביחד. גבולות – כמו המצופים המסמנים את מסלולי השחייה בבריכה. כדי להתקדם ממצוף למצוף, עלינו לא לשכוח להרים את הראש מהשוטף.

בספר "הרוח בחינוך" שכתבתי, חשוב להכיר מקרוב את החינוך להישגיות. אדם ששואף גבוה מגיע גבוה. עושה לקבל עוד ועוד כלים כדי להגיע אל היעד. זו לא תחרות עם אף אחד, זו שאיפה להגיע גבוה יותר מהמקום בו אני נמצא היום. הורים יקרים, עודדו את הילדים להגיע להישגים גבוהים בעבור עצמם, הדימוי העצמי שלהם, הביטחון העצמי. כשאתם מספרים לילד שאליהו הנביא יבוא לשתות את כוס היין בליל הסדר, הילדים מאמינים לכם. תגידו להם שאתם מאמינים שהם יצליחו, שהם ישיגו את היעד, הם ינצחו, יגיעו להגשמת החלום. ביחד לומדים "איך" ו"מה". ברגע שאתם יושבים מול מורה שמאמין שהילד שלכם מסוגל להצליח ואתם מאפשרים הימנעות, קורבנות, אי לקיחת אחריות, הילד מבולבל… כי הוא מאמין יותר לכם. תנו יד למורה, היו איתו. תשאלו איפה אתם יכולים לעשות ולעזור לילד שלכם להשיג יותר.