השיחה של היום היא הדיאלוג של המחר

שיחה עם ילדים היא אמנות יחידה במינה. יש לה חוקים משלה, קצב אחר ומשמעויות עמוקות שאינן תמיד גלויות לעין. ברוב המקרים הם מדברים בשפת סתר — שפה הדורשת הקשבה, התבוננות ופענוח. מי שנכנס לשיחה עם ילד כשהוא טעון רגשית, כועס או מבוהל, יתקשה להבין מה באמת נאמר שם.

כאשר ילד מרגיש שמבינים אותו, בדידותו פוחתת, כאבו נרגע ופחדיו מתמתנים. ההבנה אינה מבטלת את הקושי, אך היא יוצרת תחושת ביטחון. ודווקא כאן טמונה אחת האכזבות הגדולות של הורים: דו־שיח עם ילדים כמעט תמיד מאכזב, משום שלרוב אין בו תוצאות מיידיות. אין פתרון מהיר, אין שינוי מיידי בהתנהגות, ולעיתים אין גם הסכמה. לא פעם ילדים אף מתקוממים נגד שיחה עם הוריהם. הם נפגעים מן הביקורת ומהטפת המוסר. עבורם, השיחה אינה נחווית כעזרה אלא כהתערבות. חשוב להבין: ילד לומד איך נראית שיחה עם הורה. אם שוב ושוב השיחה היא תיקון, ביקורת והטפה — זה בדיוק סוג השיח שההורה יקבל בחזרה כאשר הילד יתבגר וההורה יזדקן.

המאזין לשיחה בין הורה לילד מופתע לעיתים לגלות עד כמה אין הם מקשיבים זה לזה. דבריהם נשמעים כשתי שיחות יחיד: האחת מלאה ביקורת, הוראות ודאגה; השנייה מלאה הכחשות, הצטדקויות והתגוננות. הטרגדיה שב”תקשורת” כזו אינה נובעת מחוסר אהבה, אלא מחוסר כבוד הדדי ומחוסר ידיעה. שפת היומיום שלנו אינה נאותה לשיחה בעלת משמעות עם ילדים. כדי להבין את הילד באמת, וכדי למעט את אכזבת ההורים, נדרש אורח חדש של מגע — סגנון דיבור אחר. תקשורת משמעותית עם ילדים חייבת להיות מבוססת על יחס של כבוד ועל ידע רגשי.

ההנחיות החדשות לתקשורת עם ילדים מבוססות על שני עקרונות מרכזיים: האחד — הדברים צריכים להיאמר תוך שמירה על כבודו העצמי של הילד ושל ההורה גם יחד. השני — הצהרות של הבנה חייבות לבוא לפני עצה, הוראה או ביקורת.  כאשר ילד נתון במערבולת של רגשות חזקים — כעס, פחד, עלבון או בושה — הוא אינו מסוגל להקשיב באמת. הוא אינו פנוי לעצה, לעידוד או להכוונה מעשית. מה שהוא רוצה באותו רגע הוא דבר אחד: שנבין אותו. שנבין מה מתרחש בו עכשיו. יותר מכך — הוא רוצה שנבין אותו מבלי שיצטרך לומר הכול במילים.

זהו משחק עדין: הילד מגלה טפח מרגשותיו, ומצפה שאנחנו ננחש את היתר. תפקידנו הוא להראות לו שאנחנו מזהים את הכאב, המבוכה או הכעס שלו. איך נדע מה הוא מרגיש? נתבונן בו, נקשיב למילים ולשתיקות, וניעזר גם בניסיון החיים שלנו. אי אפשר לסלק רגשות חזקים ואי אפשר להעלים כאב. אך כאשר רגשות מתקבלים באהדה ובהבנה — עוצמתם פוחתת ועוקצם ניטל. עצם ההקשבה היא פעולה מרפאה.  חשוב לזכור: השיחות שאנו מנהלים היום עם ילדינו הן הזרעים של הדיאלוג שיהיה לנו איתם בעתיד. ילד שגדל בתוך שיח של כבוד, הקשבה והבנה — ידע לנהל כך שיחה גם בבגרותו. מי שמבקש קשר פתוח עם ילד בוגר, צריך להתחיל לזרוע אותו כבר עכשיו, בשיחות הקטנות של היומיום.

אין אדם מושלם בכל המעלות

"בן אדם כדרך העולם, כצל עובר כחרס הנשבר", זו החוויה שהביאה איתה סטודנטית, שהגיעה מפורקת לקליניקה. אייך זה שאנחנו מנסים לעשות טוב, רואים בעשייה שלנו טוב ויהיו תמיד אחד או שניים שימצאו מה לא נעשה טוב. שיפרשו את הנעשה בסינון שכלי (מחשבות אוטומטיות המתפרשות בcbt). ביום הולדת של חברה, הסטודנטית רכשה כרטיסים להופעה. לא מצאה מקומות לכל החבורה ולכן התקיים פיצול. אחת החברות כעסה שלא תוכל לשבת עם חברתה ובאמונה שלמה קבעה "את עשית זאת בכוונה". הסיטואציה הזכירה לי שלפני מספר שנים הפקתי וביימתי פסטיבל בבית הספר. המטרה הייתה לפרגן לילדים, להעלות אותם על במה, להעצים אותם בפן החברתי והאישי. הילדים יצאו משיעורים כדי להגיע לחזרות וכמובן היה כעס מאוד גדול עלי, שאני לא רואה את חשיבות הנוכחות שלהם בשיעורים.
אנחנו עושים במטרה להביא למושלמות ובתהליך ההבניה של המעשה הטוב, משהו למשהו משתבש, ובהנף יד, כצל עובר, אנו כחרס נשברים אל מול אותו אדם יקר שנפגע, כשבאמת ובתמים לא התכוונו לפגוע. לא חשבנו עד הסוף. על כמה פרויקטים בחיינו אפשר שנאמר שהגיעו לידי שלמות? שאין בהם שום פגם? והאם ייתכן שנמצא לפחות אדם אחד, שאולי לא שיתף אותנו והוא לא חושב שאותו פרוייקט אכן מושלם בכל המובנים? האם ייתכן שלא יכבידו ידם עלינו ויתנו תקווה מבלי לדון אותנו תמיד לכף חובה?
לקחתי את השיר "בן אדם", שכתב אהוד מנור ובמסגרת שיר לחוסן נפשי ניסינו להבין כיצד אנו מצליחים להוקיר את העשייה שלנו, לקבל את חוסר המושלמות שלנו, לאהוב את העשייה שלנו ואת עצמנו ולא להתרסק כחרס שנשבר. חשוב שניקח את הדברים שנאמרים לנו. נכתוב אותם. נעביר אותם ממצב של שמע למצב של קריאה. כשנקרא את הדברים נוכל גם לציין מה בדיוק קרה. מה היה האירוע? אלו דברים טובים קרו בארוע והאם ממה שנאמר לנו יש מקום להרים ראש ולעשות למען הטבת המצב? אם לא ניתן, חייבים להתקדם. ללמוד לפעם הבאה. לקבל את התובנות, להתנצל בפני מי שנפגע ולהמשיך לפרוייקט הבא. לא לחדול מעשייה ולא לפחד שמשהו ישתבש, שלא יהיה מושלם.
דמיון מודרך נמצא יעיל במיוחד למען ערעור על סכמות ברמה רגשית. החייאת החוויות במפגשי העיבוד הרגשי, גורם להבין את הקשר בין העבר להווה. האקטיבציה של אמונות ליבה מעניקה הזדמנות להנחות דרך הדמיון וליצור נקודות מבט חדשות כדי להמשיג מחדש את חוויות העבר ולגבש הסברים חדשים ומסתגלים יותר שלא היו נגישים בעבר.
בשיר בן אדם, מזכיר לנו אהוד מנור שימנו קצרים. חשוב שלא נפסיק ליצור ולעשות למען. נחשב מסלול מחדש, אם אפשר. אם לא, ניקח תובנות מהעבר להווה ולעשייה עתידית. אל תפסיקו לעשות למען. חפשו את האנשים שנותנים לכם נשימה, תקווה, נחמה ואהבה. מלאו יומכם באור ואהבה וכן, נשלים עם העובדה שאנחנו לא מושלמים.