החופש הגדול – הזדמנות ולא רק חופשה

במשך שנה שלמה הטלפון של אמא של נועם לא הפסיק לצלצל. פעם זו הייתה היועצת, פעם המחנכת, לפעמים המורה לספורט. שוב ושוב היא שמעה את אותן תלונות: נועם לא משתף פעולה, מתפרץ, מתקשה להקשיב ומתקשה לווסת את עצמו בשיעור. “הרגשתי שאני במעין לופ,” היא מספרת, “מדי בוקר הייתי מחזקת אותו ומעודדת אותו, ובצהרים שוב מקבלת עדכון שהוא צרח, סירב לשבת או דחף מישהו.”

המקרה של נועם אינו חריג. לא מעט ילדים מתמודדים עם קשיים רגשיים והתנהגותיים שמלווים אותם לכל אורך שנת הלימודים – במיוחד כשמערכת השעות לחוצה, הציפיות גבוהות והיכולת של צוות בית הספר להעניק מענה אישי מוגבלת. עכשיו, כשבתי הספר סגרו את שעריהם לחודשיים של חופשה, נפתחת אפשרות אחרת: לעצור לרגע את המרוץ, להתבונן מחדש וללמוד דפוסי תגובה חדשים.

מחקר רחב היקף שפורסם בכתב העת Journal of Clinical Child & Adolescent Psychology מצא כי ליווי והדרכת הורים במהלך חופשת הקיץ הובילו לשיפור ניכר בדפוסי התנהגות של ילדים כבר בתוך 8–12 שבועות של התערבות. התוצאות לא נשארו רק בבית: עם תחילת שנת הלימודים, גם צוותי ההוראה דיווחו על שינויים חיוביים בולטים – יותר הקשבה, פחות עימותים, ויכולת טובה יותר לווסת רגשות. כשההורים עצמם לומדים להגיב באופן שיטתי ומכוון, הילד מקבל סביבה יציבה ובטוחה שבה הוא יכול לתרגל הרגלים חדשים – בלי תחושת כישלון חוזרת.

מה אפשר לעשות בפועל?  – הקדשת זמן קבוע לשיחות אישיות ושיתוף רגשות, בלי מסכים. – בחירת כלל אחד או שניים שהכי חשוב להתמקד בהם (למשל: איך מגיבים כשכועסים, איך מבקשים עזרה).     – חיזוק חיובי מיידי על הצלחות קטנות (“שמת לב שהצלחת לחכות בתור בלי לצעוק? זה היה ממש בוגר מצידך”). – הצבת ציפיות ברורות והסכמה מראש על השלכות הגיוניות. החופש הגדול הוא בעצם מרחב ניסוי משפחתי, שבו אפשר להתאמן על דפוסי תקשורת והתנהגות – ולהגיע לספטמבר עם ביטחון מחודש. אמא של נועם, “הדבר שהכי עזר לי היה לדעת שאני לא לבד.” כל מה שצריך זה ליווי שמזכיר להורים – ולא רק לילדים – שיש אפשרות לעשות שינוי כבר עכשיו, בזמן שהשגרה ממתינה בפתח, ושאם מתחילים בקיץ, יש סיכוי טוב מאוד שעם פתיחת השנה כולם יראו ילד שמגיע עם כוחות חדשים – ומבטים אחרים מהצוות החינוכי

תקרית, מקרה או מקרא אישי?

השאלה המהותית היא לא מה קרה, אלא מה אנחנו מספרים לעצמנו על מה שקרה ומה אנחנו עושים עם זה. מה עושים כשהדברים "קורים לנו" (אולמן, א. 2017). מקרה שקורה הוא התרחשות עובדתית. החוסן הנפשי הוא שעושה את הפרשנות למקרה ואותה פרשנות היא שמשפיעה אל הכאב הפיזי ו/או הרגשי לאותו מקרה שבמקורו, כהתרחשות עובדתית, מוסכם על ידי כולם.

התודעה שתכיר בעובדה שהפרשנות שלנו האישית, שנובעת מההיסטוריה האישית שלנו בהווה ובעבר, היא זו שמביאה אותנו לתגובה התנהגותית, שמשקפת לסביבה את משמעות האירוע שאנחנו עברנו, תשנה במודע את מהות ההוויה ההתנהגותית של כל הסובבים אותנו.

ילד שנפל בגן השעשועים, כשהתנדנד בנדנדה. אם ההורה יאמר לעצמו "הייתי חסר אחריות, לא שמרתי טוב, יכולתי למנוע" וימשיך בהאשמה עצמית, גם הילד לא ייקח לעולם אחריות על הפעולה שהביאה לנפילה. ההתייחסות למקרה חייבת להיות ללא תוספות שאינן קשורות למקרה העובדתי. הילד נפל, כרגע כואב לו נתייחס לכאב, להבין כיצד נעשה שהנפילה לא תחזור שוב. לא מחפשים אשמים ולא מחפשים למה זה קרה דווקא לנו, מהמקום האנרגטי או המיסטי וכן הלאה. אותן פרשנויות לא מועילות לא לנו ולא לילד בזמן אמת.

הספר של יעקבי גריה "למה זה קורה לי?"  דן בהערכות אישיות באמצעות הקבלה המעשית, ובוחן את הסוגייה של גורל לעומת רצון חופשי. הקבלה מסבירה שאין מקריות, לכל תוצאה יש סיבה, ויש סיבה לכל מה שקורה בחיים. העמקה והרחבה בתחום, בחשיבה יתרה אחרי טיפול במקרה, מבורכת לכל הדעות, אך לא אל מול הילד הרך שנפל מהנדנדה והוא חבול וכואב וכל מה שהוא זקוק לו, הוא טיפול בכאב הפיזי וחיבוק אוהב.

בכדי לחזק את עצמנו בתגובות, למצבים שמקשים עלינו להישאר מפוקסים, חשוב שנכין "מקרא מפה" ביחד עם הילדים. מה נעשה כשאנחנו בסיטואציה בה נפלנו, נכשלנו, לא הצלחנו. חשוב להכין את עצמנו. זה לא ש"מחשבה יוצרת מציאות".  בתקופה קשה של מלחמה אנחנו עושים להדריך את הילדים להיות "הכי מוגן שיש". הכרות מוקדמת עם התגובה לסיטואציה מאפשרת שליטה מושכלת שמסייעת לנו להמשיך הלאה ולא להיתקע במצב קורבני. להיות קשובים ופנויים להיות בשביל הילד.

הדרכה לשליטה עצמית והימנעות מתגובה אוטומטית

תלמיד כתה ז' הגיע אלי בטענה שכל הזמן מציקים לו. "אני לא רוצה להיות בבית הספר הזה, כי אני בסוף ארים אבן ואזרוק למשהו בראש". אין ספק שהילד הגיע במצוקה מאוד גדולה. תחתית המוח שנקראת אמיגדלה (הרגש) השתלט באופן כמעט מלא על המוח העילי, הוא הקורטקס (השכל). במקרה זה, התבקש הליך קוגנטיבי, כדי להביא את הילד למצב של שליטה עצמית בהתנהלות הרגשית למען שליטה בהתנהגות.
בקשתי שיתאר סיטואציות בהן חש שמציקים לו. מה קרה לפני שהציקו, כיצד הגיב להצקה וכמובן כיצד היום, כשהוא רגוע, יכול לתאר תגובה אחרת לאותה סיטואציה. הקשבה מלאה ללא שפיטה. לתת לגיטימציה לתחושה, שמה שקרה גרם לו להרגיש מאוים. משם מתחילה שיחה שאינה משתמעת לשני פנים. אנחנו לא פותרים שום בעיה באלימות. השיח האסרטיבי הוא דיאלקטי: מצד אחד הוא מתייחס ליכולת שלנו לבטא את הצרכים שלנו באופן ענייני, חד וברור ומצד שני הוא מתייחס ליכולת שלנו להבין ולהתייחס לצורך של האחר, תוך הקשבה לעמדתו והתחשבות בצרכיו (אפל, 2015).
אסרטיביות לא נמצאת על ציר האוטומטי של בריחה ותקיפה, היא דורשת מאמץ כי היא מחייבת שימוש במיומנויות שליטה עצמית. אני מתייחסת לתגובה של המבוגר האחראי, ההורה או איש הצוות. הילד שמגיע עם מצוקה, קודם כל חשוב להקשיב לו. להכיל את המקום שאליו נקלע. ורק אחרי שפרק את הכעסים וגם אם יהיו קולניים, נכיל אותו. גם אנחנו לעיתים מרימים קול כשאנחנו כועסים. נאמר "ננשום עמוק, ננסה מעט להירגע, נשאל מה יכול לעזור לך להירגע? אולי כוס מים". יש כאלה שכשכועסים, השאלות האלו רק מעצבות יותר. ולכן חשוב לתת לפרוק כעס. ולנהל את השיחה כשהילד נרגע.
בשיח רגוע הובלתי את הילד להכיר בכך שהמחשבות האוטומטיות מאופיינות בזרם של מחשבות ספונטניות הצצות ללא שליטה, ללא הרהור מעמיק או חשיבה שקולה. המחשבות האוטומטיות חולפות במוחנו כהרף עין ואנו נוטים להתייחס אליהן כנכונות מבלי לבחון אותן (בק, 2011). הבנה מושכלת מביאה לתודעה שניתן לשלוט באותן מחשבות אוטומטיות, שמביאות אותנו לתגובות ספונטניות לא רצוניות. מלל בוטה או התנהגות אלימה שלא מכבדת, לא אותנו ולא את הסביבה..
נסכם כי תקשורת אסרטיבית מכוונת לפתרון בעיות ודורשת מיומנויות בין אישיות כמו יכולת הקשבה, יכולת שליטה עצמית ותכנון תגובה המאזנת בין הצרכים שלי לצורכי האחר. בזמן שמקשיבים לילד, בונים את השיח המכיל, הבונה והמחנך, כך שהילד ירגיש שהבנו אותו, שאנחנו לא שופטים אותו אלא מסייעים לו להגיע לשליטה עצמית למענו ולמען הסביבה.

מתן אישור להימנעות, אינו מניב חוסן.

כמנתחת התנהגות אני מלווה בתי ספר בסיוע להטמעת התנהגות שתטיב עם התלמידים ותביא אותם להצלחה. באחד מבתי הספר נתקלתי בתופעה שבה ילדים לא מעוניינים להיכנס לשיעור זה או אחר וההורים מבקשים שהילד לא יכנס לשיעור. בית הספר מאשר ולא מתעמת עם ההורים.
הטענה החוזרת בכל המקרים שהילדים מרגישים לחץ בשיעורים, שהם מתקשים בחומר הלימוד, שהמורה "מפחידה" ועוד. ברור לנו שפחד, באופן הידוע והמוכר, יוצר שלוש תגובות אפשריות. האחת היא לקפוא במקום. הילד משתתק, לא משתף פעולה. השנייה, הילד תוקף ומגיב באופן אימפולסיבי ולעיתים אגרסיבי. התגובה השלישית היא בריחה, יציאה מהמקום המהווה טריגר לפחד. ברור לנו שתגובות אלו הן תגובות רגשיות, שאינן מושכלות ושקולות להתמודדות נכונה ומיטבית לטווח הארוך עבור הילד. חשוב שנבין שעוצמת החרדה המתרחשת בכיתה היא עדות לעוצמת האכפתיות. זה לא שהילד/ה לא מצליחים, הם פשוט מאוד מאוד רוצים להצליח. מתן האישור להימנעות מכניסה לשיעור, מלמד את הילד שאין להתמודד עם הסיטואציה אלא להישאר במקום הנוחות.
הילדים מבקשים מאיתנו כלים שיאפשרו להם חוסן נפשי, כלים להתמודדות מול מצבים אלו ואחרים. החיים שלנו רצופים באינטראקציות עם אנשים שאנחנו לומדים להכיר ולומדים להתנהל מולם. חשוב שנסייע לילדים לקבל כלים תקשורתיים לשיח פתוח, מכבד ומעצים. לשבת עם המורה ולבנות תוכנית התערבות שתאפשר לילד להישאר בכיתה ולבוא לידי הצלחה. שיחה עם המורה להבניית אופציות לחוויות הצלחה של הילד בכיתה. מסלולים ללמידה משמעותית עבור הילד בכיתה בפרט ובבית הספר בכלל.
המורים מקצועיים. לומדים את עבודתם ונעזרים באנשי מקצוע נוספים, כמו יועצת בית הספר, הפסיכולוג החינוכי של בית הספר, מנתחי התנהגות, מטפלת רגשית ועוד. בפגישה עם המורה, ההורה והתלמיד משקפים את התחושות והנכון הוא להביא את הילד להיכנס לכיתה וללמוד באופן נאות ובתפקוד מלא בכל שעות הלימודים ביחד עם בני כיתתו.
הימנעות מכניסה לשיעורים מעצימה את תחושת הפחד מאי הצלחה. מעצימה את תחושת הקורבנות: "המורה נטפלת רק אלי", עובדה היא ששאר הילדים לומדים בכיתה. ההימנעות מעצימה את הירידה בערך העצמי : "אני לא מסוגל להיות ולהתמודד בכיתה, עם מה ששאר תלמידי הכיתה מתמודדים". ולכן, לא נכון לאשר הימנעות מכניסה לשיעורים, אלא להעצים את הילד/ה שישקפו את התחושות מול המורה וביחד להגיע למצב שהילד מצליח בשיעור ומרגיש שהשיעור הספציפי הזה הופך לשיעור המשמעותי ביותר עבורו בבית הספר, כי אנחנו מבינים שעוצמת החרדה המתרחשת בכיתה היא עדות לעוצמת האכפתיות. הילד/ה מאוד מאוד רוצים להצליח. בואו נעזור להם להצליח.

במה תלויה השליטה בכעסים?

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "עוצמה עם דר' מרום" שדרן רדיו וטלוויזיה. נושא התוכנית המתוכנן היה ההכנה לתחילת שנת הלימודים בתקשורת ובמסגרות החינוכיות. בשידור חי בפייסבוק, באינטרנט וברדיו, פרץ המרואיין בכעס כלפי כמעט כל המערכות המנהלות כרגע את המדינה ואחראיות על פתיחת שנת הלימודים.
כעס קיים אצל כל אחד ואחת, העניין הוא העוצמות שבו הכעס מתפרץ. כעס הוא חלק בלתי נפרד מחיינו ומגיע כשדברים לא מסתדרים לנו כמו שרצינו וכשאנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים מתי שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו רוצים. סקינר טוען שהתגובתיות שלנו לנקרה לנו, תלויה במאוויים פנימיים. בספרי "גלגולו של חינוך" אני נותנת פריסה מלאה על חשיבות ההיסטוריה שלנו כנשמה נצחית וכמובן בגלגול הזה. אף אדם לא מגיע למצב זה או אחר נקי מרגשות וטראומות מהעבר. כל סיטואציה מחזירה אותנו למשהו שכבר קרה בעבר ומהווה תוספת לרגש שאנו חווים באותו רגע נתון.
הכעס מגיע כי אנחנו סוחבים איתנו “משקולת”/כאב של טראומה, משבר, אכזבה ואפילו חוסר ביטחון או אמון באנשים. מה שקרה בשידור חי, היה להכיר בכך שהכעסים של השדרן נובעים מיחס משפיל ופוגע שחווה בילדות. מה שמחדד עוד יותר את החשיבות, את האחריות שחייבים ההורים והמורים, המדריכים וכל מי שלוקח על עצמו ללוות ילדים. ילד שחווה טראומה סוחב אתו את הטראומה לכל החיים ואחר כך ישנו פרץ התנהגות, שמהווה קושי בשליטה בתגובה ופוגע בילדיו שלו.
כשאנו מגיעים למצב של כעס חשוב לנשום שלוש נשימות עמוקות, להבין שהכעס יושב על משהו מהעבר, תהא הסיטואציה אשר תהא. להבין שאדם אחר באותה סיטואציה היה רואה ומקבל את הסיטואציה אחרת. להבין מה הטריגר לכעס שלי. לפעמים זה פצע פתוח או אפילו בלאגן ועומס בחיים. שבירת אמון וכד’.
בשום אופן לא להגיב על אוטומט. חשוב לעצור. לעשות סיבוב, לצאת לקחת אויר, להתיישב. לשנות תנוחה פיזית תוך כדי נשימה. להגיע למצב שעוברים מהר הלאה והכעס לא מנהל אותנו, אלא אנו מנהלים אותו.
עלינו להבין שמדובר ברגש טבעי שהוא חלק בלתי נפרד ממנגנון ההישרדות שלנו, אבל, ביום שהוא הופך להיות צורת הביטוי היחידה שאנחנו מכירים, זה בדיוק היום שבו הוא עלול להרוס את מי שאנחנו כלפי עצמנו וכלפי הסביבה, לטשטש את האישיות שלנו ולהפוך להר געש שההתפרצות הבאה שלו היא רק שאלה של זמן.
כעס הוא רגש. כשאנחנו אוהבים אנחנו מחבקים, מנשקים, שולחים זר פרחים. כשאנחנו כועסים אנחנו צועקים ומשם דפוסי ההתנהגות מגיעים לזריקה/שבירת חפצים, הכאה ועוד. אל לנו לפגוע בנו ובאחר. שליטה בכעסים ניתנת ללמידה. חשוב שנגיע למודעות שרמת הכעס אכן יושבת על עבר של אדם ולכן חשוב לקבל טיפול. התהליך אינו חייב להיות ארוך טווח. ההכרה בהיות תגובת הכעס – דפוס התנהגות, מאפשרת להבין שניתן לשנותו. שיהיה השלווה וסובלנות.

במי תלויה התגובה שלנו?

נפגשתי עם סבתא, אמא ובת. שלוש דורות. והשאלה שהן שאלו אותי הייתה "איך זה שהתגובות שלנו ממש אותו דבר"? בספר "גלגולו של חינוך", אני מביאה ממצאים מהשטח על סבתי, אמי ואנוכי, שחווינו את אותן חוויות. למעשה חוויות הן סיטואציות בחיים שאנחנו מתכווננים להם וממשים את שתוכנן מראש. לפעמים התכנון לא נעשה במודע. מצב זה של חזרתיות בין דורית, כיניתי בשם גלגול של חוויה. הגנטיקה איננה רק ערכים פיזיולוגיים. לגנטיקה כוח רב בפן המנטלי, נפשי של הנשמות הקשורות זו לזו ולאו דווקא בקשר דם. לעיתים שכנים ובחברים שהופכים להיות כבני משפחה.

ג'רום ג'קסון כתב: "הדבר היחיד בחיים שאפשר לשלוט בו הוא התגובה שלנו לחיים". הגישה ההתנהגותית (ביהביוריסטית) חוקרת את ההתנהגות הגלויה הניתנת לכימות ולמדידה אובייקטיבית. ההנחה המרכזית של הגישה היא שהסביבה מעצבת את ההתנהגות. גישה זו חוקרת כיצד התגובות שמגיבה הסביבה על פעילות האדם, כגון חיזוקים, עונשים וסמיכות התרחשויות מעצבות את ההתנהגות.

התגובה הנשלטת היא התגובה שהיא תוצאה של שליטה בגורם ובסיבה שמביאה עימה את התגובה. אם הצלחתי להבין שכשאני נכנסת הביתה ויש בלאגן, הבלאגן גורם לי לאבד עשתונות ולצעוק על הילדים שיסדרו. כדי לשלוט בתגובה שלי ולא לצעוק, אני אעשה הכל למען אכניס סדר וניקיון בהתנהלות הביתית ואז כמובן שלא תהא סיבה לכעוס ולאבד עשתונות. אבל, האם הצלחתי לשלוט בתגובה? בעצם שינוי הסביבה, הצלחתי להביא לשינוי הסיבה, שלא תגרום לתגובה להתקיים. אך, בכך לא אפשרתי לעצמי לקבל כלים לשליטה בתגובה.

הנשים שהגיעו אלי, מצאו תגובה לא נכונה של שלושתן, אימפוסיבית ואגרסיבית בזמן שמשהו מבקש מהן לעשות אחרת ממה שעשו וטרחו בו שעות ולעיתים ימים. לא מצאתי לנכון לנסות ולשאול את הסבתא, כיצד אמה נהגה להגיב בזמן שהיא מצאה לנכון לבקש ממנה לשנות מסלול התנהגות, כמו תכנון ארוחה שעמלה עליה שעות. שינוי התגובה למצב שכזה, יצליח להיעשות רק על ידי עבודה על שליטה בתגובה. עבודה שתפסיק את שרשרת הגלגול לתגובה שהושרשה בין הדורות.

ובכן, ויסות עצמי כולל את היכולת לבחור התנהגות בהתאם לשיקול דעת תוך שליטה בעוצמת התגובה, יכולת לתכנן את התגובה ואת ביטוייה המקובלים חברתית מתוך יכולת לשיח פנימי ובינאישי יעיל. הוויסות העצמי הוא אחד הביטויים של יחסי גומלין בין רגש וקוגניציה. במקרה שלנו כאן, חשוב היה להבין מה מרגישה כל אחת ואחת מהן כשמתבקש ממנה לשנות מסלול. האם מדובר רק בתכנון ועבודה או במשהו עמוק יותר. משהו כמו "מה שאני עושה ומתכננת כבר לא מלהיב כמו פעם", "אני לא מוערכת", "אני לא שווה" ועוד. חשוב להבין מה הביא אותנו לתגובה זו, כשאנחנו מבינים שבאותה סיטואציה אדם אחר יגיב אחרת.

ברגע שאנחנו מבינים שלתגובה יש סיבה ואנחנו לא משנים את הסיבה, אלא מנסים לעבוד עליה ממקום של ניקיון מנטלי, אנחנו מאפשרים לקוגניציה שלנו לשלוט על הרגש, שהוא בעצם המוביל לתגובה. שלטנו קוגניטיבית בסיבה, הצלחנו לשלוט בתגובה ההתנהגותית. עבודה משפחתית על הוקרות והעצמת החוסן הנפשי, תמיד מועילים להביא כל אדם לשליטה על התגובה.

אתה לא בן אדם רגיל, אמרה לי אשתי

ימים קשים של הסגר נכפו עלינו. ההסגר מבקש מאיתנו להיות נוכחים אחד במחיצתו של השני הרבה יותר זמן מאשר נכחנו בימים שבשגרה. עם סדר יום קבוע של יציאה לעבודה, הילדים במסגרות החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. ההתנהלות היומית שלנו אינה "רגילה" ולכן גם איננו יכולים להיות "רגילים".

התנהגות אנושית מתרחשת ע"י בני אנוש. ההתנהגות הינה תוצר תגובתי לגירויים חיצוניים או פנימיים (גירויים מהסביבה או מאוויים פנימיים של האדם). קיימת יכולת לווסת את התגובות והפעולות לצורך הפקת התנהגויות מושכלות ומכוונות מטרה. האם קיימת התנהגות רגילה?

ההתנהגות תלויה בסביבה וגנטיקה. על הגירויים המותנים בסביבה, מחוייבים המבוגרים האחראים לתת את הדעת. הגנטיקה, היא אותם מאוויים פנימיים שהם נתון ויחד עם זאת גם בהתנהגויות שהן תוצר של גנטיקה, ניתן להתמודד על ידי חינוך מחדש, כך הוכח במדעי ההתנהגות.

האם קיים מצב, שהגירויים בסביבה והאדם אינם משתנים כלל וכלל? האם מצב כזה אפשרי? המשתנים בסביבה אינם קבועים, כך שהתגובתיות של האדם למשתנים בסביבה גורמים לו להתנהגות אחרת. בטח כשמדובר במצב שלא הכיר לפני כן. כך שגם אין חזרתיות על התנהגות שהסביבה הכירה אצל אדם זה, בזמן אחר בעברו.

אוסקר ווילד אמר "אף פעם אל תתייחס למשהו שמתייחס אליך כרגיל". בנקודה זו ברור שאף אחד מאיתנו לא יכול להיות רגיל. לא יכול להיות כרעהו או כאחד אחר זולתו. כל אדם מגיב אחרת למה שקורה סביבנו. בימים אלו, אנחנו לומדים להכיר את התנהגויות הקרובים לנו, שהן תוצר למצב הלא רגיל, שנכפה עלינו. חשוב להיות רגישים, לשוחח, לאפשר.

במסגרת ההתנהגות המתבקשת של אכפתיות, אמפתיה, סולידריות והכלה, חשוב מאוד להכיר באחריות להתנהלות בריאה פיזית ומנטלית שלנו ושל הסובבים אותנו. שיחה פתוחה עם בן הזוג והילדים. שיקוף המצב העכשווי. שיחה יומית. שיחת בוקר פותחת יום ושיחת ערב סוגרת יום. כל יום אינו כרגיל. כל יום שונה מקודמו. חשוב להכיר במשתנים הסביבתיים והאנושיים המרכיבים את ההתנהגות של כל הנפשות בבית.

ההכרה שתכונות מסוימות של האדם והטמפרמנט שלו נוטים להיות עקביים, אך עם זאת התנהגויות אחרות יכולות להשתנות במהלך החיים מרגע הלידה, לאורך תהליך ההתבגרות והחיים הבוגרים, כל שכן במצבי לחץ הנגרמים ממשתנים סביבתיים. בנוסף להשפעות של הגיל והגנטיקה, ההתנהגות האנושית מונעת בחלקה על ידי מחשבות ורגשות, אין לשכוח זאת ואף לו לרגע. הילדים שלנו זקוקים לנו המבוגרים האחראיים לאיזון ומציאת השפיות בכל הכעוס הקיים. היו שם בשבילם. בכל בן זוג, קיים הילד הקטן. גם הוא חושש, פוחד, זקוק לחום ואהבה. ההתנהגות האנושית היא חלון לנפש האדם, שדרכו ניתן לחשוף את העמדות ואת הערכים שלו ושלנו. היות האדם לא רגיל, היא שמביאה אותו להיות יחיד ומיוחד. היות האדם לא רגיל, היא שהביאה אותנו לבחור באדם הזה ולאהוב אותו יותר מכל האחרים.

היו קשובים לצרכים, לקשיים ולהשלכותיהם על ההתנהגות. שקפו מה כדאי לשמר כהתנהגות שמטיבה לכל בני הבית ואת ההתנהגויות שאינן מטיבות, המירו לעשייה חיובית, חשבו ביחד על איזה צורך עונה אותה התנהגות לא מיטבית וכיצד ניתן בהתנהגות אחרת בעשייה מיטבית לענות על אותו צורך. אל תשאירו ווקום. סיוע נוסף בנושא, בתקופה זו, אני מאפשרת להתקשר אלי לייעוץ.