אייך מקבלים אהבה?

בעולם שבו אנחנו כל הזמן בעשייה – עבודה, עם המשפחה, עם חברים, ובאמצעות כל מחויבות אישית שלוקחים אל עצמנו – יש לעיתים תחושה של חוסר זמן לעצמנו. כל הזמן נותנים: אהבה, זמן, תשומת לב. זה מגיע בקלות כלפי אחרים, אבל כשזה נוגע אלינו, האם אנחנו יודעים גם להפסיק ולתת לעצמנו את אותו סוג של יחס?

הכישלון להכיר בצורך לקבל – ולהתמלא בעצמנו – הוא לא דבר שתמיד מודעים אליו. זה קורה כשלומדים לחיות חיים של נתינה ונראה כי כל מה שעושים נמדד לפי איך אנחנו מספקים את צרכיהם של אחרים. לפעמים זה קורה מתוך מקום של אהבה ואחריות, ולפעמים מתוך לחץ או תחושת חוב. אבל השאלה היא – איך נוכל להפסיק לרוץ ולתת. ולתת לעצמנו מקום לנשום לקבל ולהרגיש את אהבתם של אחרים? מבלי להגיע למקום של תלות כי חלינו או נפצענו.

השלב הראשון הוא להכיר בכך שלפעמים אהבה לא דורשת מאיתנו משהו בתמורה.  אנחנו רגילים לאהוב את הסובלים, לאהוב את הזקוקים, לאהוב את מי שאנחנו רוצים לשמח – אבל יש רגעים שבהם אנחנו יכולים רק להיות נאהבים, מבלי לשאול מה אני נותן בתמורה?

שלב שני, לשלול מעצמנו רגעים של שקט נפשי כי עסוקים באחרים – זה קשה. חשוב לשחרר את התחושה הזאת של "לא עשיתי מספיק", ולהבין כשאנחנו מאפשרים לעצמנו רגעים של קבלה, אנחנו לא משדרים את הערך שלנו לאחרים, אלא גם נותנים לעצמנו את הכוח להמשיך.

שלב שלישי, לא תמיד נצטרך להוציא מעצמנו כדי לקבל אהבה. יש לנו לעיתים קרובות אנשים בסביבתנו שמעריכים אותנו, אוהבים אותנו ומחכים שנראה ונרגיש את זה. אהבה יכולה להגיע בצורות שונות. חיבוק, מילה טובה, מתנה קטנה, אפילו חוויה יומיומית. לא תמיד נוכל לדעת מתי היא מגיעה, אבל, אם נלמד להסתכל ולשמוע נמצא אותה הרבה יותר ממה שחשבנו.

שלב רביעי, הפסקה של פעילויות של רצון לעשות ולספק – היא הכוח האמיתי. היכולת לומר "לא" כשאתה יודע שאתה זקוק למרווח אישי יכולה להיות השלב הקריטי בחיים בריאים יותר. זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים או לא דואגים, אלא שזו הדרך שלנו לטפח את עצמנו כדי שנוכל להמשיך לאהוב.

שלב אחרון הוא לדעת מי האנשים שבסביבה שלנו שאפשר לתת להם להעניק לנו את אותה תמיכה ואהבה. לא תמיד צריכים להיות כל הזמן המובילים, המנחים או הדואגים. כשיש לנו אנשים שיכולים לתמוך בנו מבלי לצפות למשהו בתמורה, עלינו לדעת לקבל מהם את האהבה הזו  ולתת להם את האפשרות להיות שם לשבילם. בהצלחה.

כיצד מנתבים לחיובי בשיחה טעונה?

רבים ההורים שמגיעים לקליניקה ואומרים "אי אפשר לדבר איתו/איתה, הם על כך טעונים, כל כך מלאים, איך עושים זאת?" הדרך הנכונה ליישב סכסוך, מצב טעון ועוד – לשבת!!!. קודם בוחרים את המקום הנוח ביותר לשבת, לשתות מים ואולי גם לשים משהו מתוק על השולחן.

מי מאיתנו לא רוצה להגיע לסוף השיחה כשאנחנו מחובקים, אוהבים, מכילים ותומכים? היעד שהוא מטרת השיחה מתווה את מהלך השיחה כולה. מקשיבים לילד. הקשבה מלאה. לא אומרים מילה ולא מביעים בשפת גוף. הקשבה נקייה. בזמן ההקשבה, חשוב לשים לב לשפת הגוף ולטון הדיבור. כשהילד מסיים, שואלים "אתה רוצה שאגיב?"  "חשוב לך לשמוע מה דעתי?" רק אם אמר "כן", מתחילים להגיב. האמירה של הילד היא פתיחת השער. כל עוד הילד לא אמר "כן", השער נעול. תשאלו "יש לך עוד מה לספר על האירוע?"

כשאתם מתחילים לדבר חשוב לשקף את תמצית הדברים שאמר, להתרכז בנקודות שבהן הביע תסכול, אכזבה, בלבול. למצוא איזו נקודה שאפשר בה למצוא מכנה משותף. כדי לתת לילד ביטחון, להבין שמה שקרה, נורמלי בהחלט, גם אם הסיפור ממש בדיוני. מצאו מקום לנרמל את הסיפור כדי לעזור לילד ל"רדת" לקרקע.

פרסונליזציה הינה אחת מהטיות החשיבה האופייניות למצבים של דיכאון (ולא רק) על פי התיאורטיקן הקוגניטיבי אהרון בק. מצבים של פרסונליזציה הם כאלה בהם מייחס האדם כל אירוע שלילי לעצמו ולחוסר הערך שלו, תוך התעלמות מתרומתם של אנשים אחרים או של ההקשר הסביבתי. הטיית חשיבה זו גורמת לאדם לקחת על עצמו אחריות מלאה לאירועים ומצבים שפעמים רבות כלל לא נמצאים באחריותו (או נמצאים רק באחריותו החלקית), מה שמתגבר ומזין תחושות קשות של אשמה, כעס ואכזבה.

לכן, חשוב לנו בשיחה, להתייחס באופן אישי לסיפורים ששיתף הילד, עד לאותו שלב שבו התחלנו את השיחה. לפנות בשם הילד ולתת לו הרגשה של קירבה, זו לא הרצאה ולא שיחת "נו, נו, נו". מקשרים את הסיפור שלו למשהו שגם אתם חוויתם מה שמשדר התעניינות אמיתית ואותנטית ומתוך אכפתיות. רק כשהרגשתם שהילד נרגע ומקשיב לכם, זה הזמן להצטרפות.

הצטרפות לדברי הילד יכולה להעשות במגוון רחב של דרכים. מילולית ולא מילולית. הליך הצטרפות זה מכונה בשיטת ה- NLP  ראפור, והוא נשען על הרעיון הבסיסי לפיו דומה מושך דומה. האנרגיה שלי תתאים את עצמה לאנרגיה שלו. כך שהכי לא נכון יהיה לפרוץ בצחוק כשהילד טעון וסיפר משהו שמאוד נגע בו. בשלב מסוים הילד יתחיל לחקות אתכם, לכן חשוב לאט לאט להוריד את טון הדיבור, את שפת הגוף לנינוחה ולנשום. פשוט לנשום. כשאתם תנשמו גם הילד לא במודע, ינשום וישנה את צורת הישיבה שלו. וכך כשהוא מחובר אליכם, תובילו אותו בשלב מסויים לנושא אותו חשוב לכם לסגור. לחנך באותה שיחה. זו ההזדמנות שלכם, אל תפספסו. תכניסו את הילד לאט לאט ל"נעליים שלכם" וכל מילה שלכם תוטמע באהבה.